¹

לארבעת הסרטים הטובים ביותר שראיתי אי־פעם נוסף עוד אחד. ל“החיה שבאדם”, “עכברים ואנשים”, “חיי זולה” ו“האזרח קין” נוסף אחד שונה ומזעזע בפשטותו. זוכרת את, סיפרת לי על נובליסט אמריקני שגילית. את גילית אותו. אני אמרתי שאכן קראתי עליו משהו, אי־שהוא, וכפי שאני זוכר – לטובה. ובכן הלכתי כאן לסרט בעל שם מאוד פרטנציוזי ומעורר תשומת־לב על־ידי שיתופו של מיקי רוני – “הקומדיה האנושית” לויליאם סַרוֹיֶן, ויצאתי ממנו, בהרגשה שראיתי זה עתה משהו עצום, משהו יפה להפליא. אם לא ראית אותו גשי עוד היום לחברת “מטרו גולדוין מאיר” בתל־אביב על־יד בית־ספר מונטיפיורי, ושאלי היכן מציגים אותו השבוע, וסעי לראותו אפילו עד יסוד־המעלה! הלכתי לראותו שלושה ימים בזה אחר זה ולא רוויתי. הוא מבשם כמו יין טוב ומשתוקקים לראותו שוב ושוב.

במה גודלו? כמו בכל יצירה גדולה באמת, קשה להגדיר בדיוק מהו הדבר העושה אותה את אשר הנה. אתּ, יש לשער, תביני זאת משום שבודאי קראת את הספר. ויש לי הרושם שהסרט מאוד מאוד נאמן לו. קודם כל משום ה“דברים” הנאמרים בו, מבינה? זהו הסרט הראשון אשר כל מה שמדובר בו הוא יפה כל כך. מדברים בו – “נפלא”. אני מתכוון לתוכן־הדברים. טבעי, טבעי. כמו באמת. ובפשטות, בלי העויות, בלי פתטיות. ובכל זאת יש בסרט זה פתוס פנימי אדיר. משהו שותת דם מנבכי החיים – שהוא החיים בעצמם, אבר מן החי.

לא רצח; לא רדיפת אוטומובילים מזעזעי־עצבים; לא עיניים גדולות ובולטות ואצבעות היסטריות; לא תסבוכות־עלילה מדהימות, טרגיות. החיים כמות שהם, בטרגיות היומיומיות שלהם – שאינה טרגית כלל, משום שהיא כל כך רגילה משוזרת במיליוני השניות והרגעים, אלה שלעולם אינם חוזרים, הטובעים באין ויוצרים את השלשלת הנקראת בשם הגורל, – גורל משפחה מיותמת מאב בזמן זה. כיום, זמן של “עולם אחד”, זמן שהמלחמה נותנת אותותיה אלפי מילים מחזית הקרב, זמן שאדם אינו יכול לשכון לבדד. והגורלות נפגשים, מצטלבים ומתנגשים – בעצם כמו תמיד, אלא שכיום יותר מתמיד. משום שיש טלגרף, ויש רכבת, ויש מלחמה איומה, ויש צבא, ויש בנים ואחים ואהובים הנקלעים לתוך המרוצה של גלגל־הזמן־והתקופה, ומתקדמים אתו גם לקראת מוות ללא עת. הגורלות נפגשים, מצטלבים. אין אנו יודעים, עד כמה מהלך־חיינו מושפע או מופרע, משתנה ומתפתח כתוצאה מפגישה עם גורל־הזולת. אבל כל זה קיים. אנחנו צריכים למצוא את יציבותנו, את אשרנו בתוך ים של צער וצרות המנסה להטביענו על כל צעד ועם זה להיות טובים! “אמא” – אומר הומר הצעיר לאמו המחכה בחצות־הלילה לשובו – ל“אנשים יש כל כך הרבה צרות. אני מרגיש את עצמי כל כך שונה. אני בודד.”

מרכז הטלגרף שבעיירה קליפורנית קטנה הוא בית גנזים ליגוניו וששוניו של אדם. בצמצום. תמצית אושר בשלוש מלים. המוות – בטלגרמה של כך וכך פֶּנסים. “מוסיקה? יפה!” אומר לו המנהל הצעיר של מרכז־הטלגרף. “שמע מסביבך, מוסיקה, מוסיקה. מתקתק. כאן עוברת המוסיקה של החיים”. איני יודע כיצד כתוב הספר. ואין זה חשוב. אך הסרט בנוי להפליא. למעשה בלי גבורים. כולם גבורים. איש איש ומשא־גורלו, גבורתו וחולשתו. כל אחד עולם שלם, עולם שונה. והקטעים – גורלות באים בסרט במעורב. זה עולה וזה יורד. דומה, כמו יד־אלים מכוונת משחקת באנשים, והכל מוכרח, נובע. קומדיה אנושית (או גיחוך דומע) הקרובה יותר לטרגדיה. לתפיסה זו נאמן הסרט והוא מעלה את זה בטבעיות עליונה. על ידי רמז בעקיפין מתחלפים הקטעים ואנחנו מבינים מאוד. הכל שלם, אחיד, אורגני. אפשר לנשום ממש אותו רגע של הילד, הנער, האח בצבא, הזקן המטלגרף. כל אחד מהם חי בעולמו שלו הקשור בנימים נסתרות עם כל השאר, ובכל זאת – ריח עצמאי משלו, אור שלו. והכל שקט, פשוט ללא צעקה, ללא הרמת־קול. אין בכי גדול, אין שמחה מטורפת; ישנם החיים הקטנים המתעלים למדרגה של טרגי, למדרגה של סמל.

אינני יכול למצוא בסרט תמונה מיותרת. וכל אחת יפה להפליא. יש בהן ריאליזם עמוק ופשוט, עד כדי התמזגות שלימה עם הטבע.

רכבת עוברת והילד מנפנף יד לשלום. פועלים יושבים בקרונות־משא. איש אינו עונה. דרך הישענם או שכיבתם מעיד שהם מרוכזים, מרים, למודי־נסיון. נוסעים לקראת משהוּ שיבוא, עתיד נעלם וכבד. רק האחד, הכושי, שר בקולו העמוק, הרחב, מנפנף בשמחה לידידו הקטן שהכירו כהרף עין – שני הילדים: התום והטוב. או שלושת החיילים משחקים בלילה, ברחוב הריק “אסומינה” מרוב שמחה של ערב שהצליח עם הנערות הטובות שהסכימו. או דבר קטן ופשוט זה: הם רואים את פניו של רוזבלט על בד־הקולנוע. והיא לוחשת רכות, מהורהרת: “תמיד הייתי נזכרת, כשראיתי את פניו, בושינגטון, בלינקולן. עכשיו אני נזכרת באחי מרכוס”. זיק – ובו משתקפות כל מטרות־המלחמה באספקלריה אינטימית־לירית זו; משפט אחד נפשי המגלם בתוכו את כל הכותרות והמאמרים הראשיים. או אותו מנהל־הטלגרף הצעיר החוזר מבית־אהובתו ואיננו יכול לשכוח משפט שאמרה לו והוא חוזר עליו שוב ושוב באושר כזה, עד שהזקן אינו רוצה עוד ללכת לישון.

הקטע האחרון – שכרגיל מופרע תמיד בהמולת קימה וחריקת כסאות ולבישת מעילים – אין לאנשים פנאי, ממהרים, או שרוצים להראות, שהם מבינים כי הסרט נגמר: חוסר־יחס. חוסר־יחס גמור! בתוך ים של טינופת צופים אין הם מבחינים בסרט כזה – והנה, הקטע האחרון: רוחות האב והבן מופיעים בפתח לאחר שהומר הודיע כה יפה על החייל שחזר. והאב אומר: “רואה אתה, מרכוס, הסוף הוא תמיד התחלה.” ופתע אותה בחילה טבעית שלי מאידיאליזציה של המוות, על ידי התיאוריה של “חיים נמשכים בצוּרה אחרת, שום דבר לא נפסד” – הופכת להבנה עמוּקה, להסכמה. משהוּ חדש וטוב עולה באופק. תובי רכש לו משפחה; בעצם שאתו בלבו את מרכוס ידידו, נעשה הוא חלק ממנו, חלק במשפחה, וזה מוּּבן מאוד. העולם ניבנה רבדים רבדים.

את הקטעים של מיקי רוני אינני רוצה כלל להזכיר. משחק עמוק ועדין, הבנה נפשית מלאה כזו לפרטים – כך עוד לא הופיע מיקי רוני בשום סרט. זהו משחק פאול מוּניִי ממש. כיצד הוא מגלה ואומר בסוף: “אתה תובי” – שתי מלים בסך־הכל; או מלה אחת: “כן”, בשעה שהוא נדהם לראשונה כשהזקן מבקשו לשפוך מים קרים על פניו משלא יוכל להתעורר. הוא אומר זאת בפה גדוש־עוגה, בעיניים נדהמות וכואבות ובקול שבור מהתרגשות. נפלא! הוא מפורסם במשחק־ פרצוף, ולעתים מוגזם מדי. אך הפעם משחקו עצור, פנימי, שקט, מעמיק – כיבוד עצמו של שחקן גדול! – – –