¹

רֹתֶם הַמִּדְבָּר LEGUMINOSAE    🔗

בערבית: רתם RETAMA ROETAM

מִשְׁפַּחַת־הַקִּטְנִיוֹת

בחולות ובערבות השוממות של מדבר יהודה יפליא הרותם את העין הרואה בפרחיו הענוגים ובריחו העדין כאילו מעולם אחר נקלע אל הערבה הצחיחה. רק מראה ענפיו הצנוּעים יוכיח, שתושב־המדבר הוא, ומסתפק במועט. מן המדבר והנגב התפשט גם לחולות של איזור־החוף ולגבעות־הכורכר. הוא מתקיים בקרקעות הדלות, הודות למערכת שרשיו העמוּקים והמסתעפים.

השיח, מגיע בגבהו לפעמים עד שני מטר, מחוסר עלים הוא, כדי למנוע התנדפות־מים רבה. בראשי הענפים הצעירים יש עלים זעירים וצרים, שאף הם נושרים לאחר זמן. את מקומם בהזנה ממלאים הגבעולים הירוקים.

פרחיו העדינים והריחניים מופיעים בראשית האביב, צבעם לבן ועליהם ירוקים וורוּדים. הפרי הוא תרמיל קטן וצורתו כעדשה. לרוב הוּא מכיל זרע אחד, לפעמים שנים והוּא נושר סגור עם הזרע.

בראשי הענפים הצעירים יושבות לפעמים כנימות־עלים קטנות, שצבען שחרחר, והן מוצצות את המוהל מתוך תאיו.

משרשי הרותם מכינים פחמים, שמצטיינים בסגולתם לשמור את החום זמן רב. עוד בתנ"ך נזכרים גחלי־רתמים. גם אליהו הנביא בברחו למדבר ישב להנפש תחת רותם אחד.

כיום שורפים הבדוים במדבר־יהודה את שרשיו לפחמים, הנמכרים בחברון וירושלים, והם משמידים אותו במידה רבה.

את הרותם מרבים להכניס בשנים האחרונות לגנות־הנוי בגלל פרחיו ומראהו הדקורטיבי.

סיביו ראויים לעיבוּד והם יכולים לשמש לתעשיית חבלים. הרותם יכול להועיל גם בתור צמח חולות הודות למערכת שרשיו המפותחים והסתגלותו לקרקע הדלה של החולות.

לוּלְיָנִית מְעֻבָּה ARACEAE HELICOPHYLLUM CARSSIPES    🔗

מִשְׁפַּחַת־הַלּוּפִיִים

צמח רב־שנתי, בשרני, מעובה ובעל צורה מוזרה ומיוחדת במינה.

הלוּליינית פורחת באביב ונפוצה בעיקר בשדות בור של הנגב, איזור־החוף ועמק־יזרעאל.

העלה של הלוליינית חלק, קרח, מתפתל כמדרגות לוליניות מסביב לציר העלה ומכיל אונות רבות ומורכבות. מכאן שם הצמח.

“הפרח” של הלוליינית הריהוּ למעשה תפרחת, כלומר קובץ פרחים רבים. הפרחים ערוכים מסביב לשזרה מעובה, מקוּמטת ומחורצת. הפרחים העליניים (נקבה) ערוכים בחלק התחתון. מעליהם הפרחים האבקניים (זכר). זהו צמח חד־ביתי, כי פרחי־הזכר נמצאים לחוד ופרחי־הנקבה לחוד, אך שניהם על צמח אחד. מעל הפרחים ישנם טורי זיפים העוזרים בזמן ההפרייה, כמו בלוף (ר' לוּף ארץ־ישראלי). התפרחת עטופה בעלה אחד ברוחב הקרוי מתחל. גם הוא מקומט מאוד, מחוספס ומנומר. כל התפרחת יוצאת מבסיס מעובה ובשרני מאוד, שצוּרתו כצורת יתד.

הלוּליינית היא צמח ארסי, וכמו צמחים ארסיים רבים היא מנוקדת ומנומרת בנקודות אדומות וארגמניות המשמשות כסימני־אזהרה. זהו אמצעי־הגנה של הלוּליינית, ואמנם אין עדרי הצאן והבקר נוגעים בה.

בתאיה היא מכילה גבישים מיקרוסקופיים רבים של אוקסלט־הסידן בצורת מחטים.

סירה קוצנית ROSACEAE POTERIUM SPINOSUM    🔗

בערבית: נטש או בילאן

מִשְׁפַּחַת־הַוַּרְדָּנִיִים

אזורים נרחבים של טרשים מכוּסים במעטה חום וחד־גוני של שיחים נמוכים וכדוּריים. שיחים אלה הם שיחי הסירה הקוצנית, אשר במראיהם כמעט לא יעוררו את תשומת־לב המטייל, אך הם מהצמחים המעניינים והחשוּבים בארץ.

הסירה נפוצה מאוד בכל איזור־ההרים, בקרקע אדוּמה ואפוֹרה־סידית ואף בגבעות הכורכר של החוף. אין מוצאים אותה רק בקרקעות־הבזלת.

פריחת הסירה קצרה, בעיקר בראשית־האביב. פרחיה חד־ביתיים, צבוּעים וחסרי עלי־כותרת למשיכת עין־החרקים. לפיכך נעשית הפריחה על ידי הרוח. לעומת זאת מרהיבים עין ביפים פירותיה, הערוּכים בקבוצות צפופות. כדוּריים הם ואדמדמים כתפוחים זעירים ובראשם ניכרים ארבעת עלי־הגביע הירוקים־רעננים. הפירות עשוּיים חומר ספוגי רך וקל ובתוכם הזרעים הקטנים. בגלל משקלם המוּעט וכדוריותם מגלגלת אותם הרוח למרחקים.

העלים מגוּהצים ושפתם משוננת. בחורף, עם התחדשות הצמיחה, מתכסה הסירה עלים גדולים ההולכים וקטנים עם עליית־החום וירידת־הלחות, ובחום הקיץ נושרים עלי־הסירה לגמרי. הסתעפותם של ענפי־הסירה היא בצוּרה דו־קרנית ודקורטיבית. כל ענף, בד וקוץ מסתעף לשתי קרניים סימטריות.

הסירה נמנית על משפחת הורדניים, אשר לה שייכים גם הורד וכל עצי־הפרי הגלעיניים (השקד, השזיף, המישמיש, הדובדבן והאפרסק), הגרעיניים (התפוח והאגס) וכן גם השסק והחבוּש.

עם השמדת יערות ארץ־ישראל על ידי אדם וצאן תפסה הסירה את מקומם ובשרשיה המסועפים היא שומרת את אדמת ההרים מסחף ואת השׂדות לרגלי ההרים מזרמי־מים גורפים וסוחפי־קרקע. הערבים מרבים לבער את הסירה להסקת כבשני־הסיד, וכתוצאה מזה נחשפו ונסתחפו שטחים הרריים רבים והפכו שממה וכפרים נעזבו מיושביהם. מן הסירה מרבים הערבים לעשות מטאטאים, הנמצאים בכל עריהם וכפריהם.

הסירה בוערת בקולות נפץ רעשניים, אך איננה מפיקה חום רב. לכן השווה אותה קהלת לצחוק הכסיל (כקול הסירים תחת הסיר כן צחוק הכסיל; קהלת ז, י) כי גם צחוקם הוא רעשני, אך אינו מביא לידי שמחה וחדוה…

הַרְדּוּף הַנְּחָלִים NERIUM OLEANDER    🔗

Rose Bay

בערבית: דפלה APOCYNACEAE

מִשְׁפַּחַת־הַהַרְדּוּפִיִים

שיח ירוק־תמיד העולה בגבהו עד לחמישה מטרים. פרחיו מרובים ובולטים. צבעם ורוד ויותר נדיר לבן. 5 עלי־כותרת לו; 5 אבקנים. הזרע שעיר, פורח בקיץ. העלים העבים – גלדניים ערוכים בטורים שלושה־שלושה, דמויי איזמל, צרים ומארכים. הפיוניות בצד התחתון של העלה שקועות עמוק ומוקפות שערות מיקרוסקופיות כדי להקטין את התנדפות־המים.

צמחיה הידועים ביותר של משפחת־ההרדופיים הם הקאוצ’וק והגוטפרצ’ה. ההרדוף הוא צמח טיפוסי לארצות ים התיכון והמזרח הקרוב. תרבותו התפשטה כמעט על פני כל העולם. הפרחים הריחניים, שכמות גדולה מהם אף מרדימה, חיבבו את השיח הזה על הכל וכן נעשה נפוץ באירופה ובאמריקה. אפשר להרבות אותו בנקל על־ידי יחורים. בצורה תרבותית מצוי גם פרח מורכב. המיץ החלבי הנמצא בכל הענפים הוא ארסי, מר ומרדים מאוד.

בעלים, שאינם נאכלים על־ידי הבקר, השתמשו פעם כרפואת־בית נגד אֶקְזֶמות. באירופה הדרומית משתמשים בתבשיל של הקליפה כאמצעי מלחמה נגד רמשים שונים ובקליפה הטחונה כבאמצעי להברחת עכברים וחולדות. בתעשייתנו הרפואית מפיקים מההרדוף סם־מרפא למחלות לב הדומה בתכונותיו לדיגיטליס.

ההרדוף נפוץ ליד כל ערוצי־מים ומופיע בקבוצות. בארץ הוא שכיח בכל חופי ירדן ובחופי הנחלים הנשפכים אליו ממערב וממזרח.

את עלי־ההרדוף אוכל הזחל של אחד מפרפרי־הלילה היפים ביותר בארץ: רפרף־ההרדוף־ Daphnis nerii. גם כנימות נמשכות מאוד אל ההרדוף.

תמונה ידועה של ון־גוך מראה ענף־הרדוף פורח בצנצנת; בתמונה בולט במיוחד הניגוד בין העלים הכחלחלים־ירוקים והפרחים הורודים.