מעטים מעזים להודות שהקולנוע, בדומה לספר, נעשה חלק בלתי נפרד מהחיים, וכשם שלא יתוארו חיינו בלעדי הספר, כן לא יתוארו בלעדי הקולנוע. חסרון שניהם הוא חסרון התרבות, וממילא גרעון לנפשנו. אך בה בשעה שלספר אנו מקדישים ערבים ומסיבות וחלק ממיטב חיי־הרוח ואת ידיעתו והבנתו אנו מטפחים, על הקולנוע אנו משתדלים למעט ככל האפשר בדיבור והוא נדחק לקרן־זוית.
אך מי מאתנו שאל את עצמו בצאתו מהצגת סרט: באיזו מידע משפיע הקולנוע על כולנו? האמנם נשארת תופעה זו של התמזגות לעתים כה תכופות עם חיי־הזולת שעל הבד ללא חותם בנפשנו? מבלי לדון פה במשגה שבהסחת־הדעת מאמנות מודרנית גדולה ומופלאה זו, הנמצאת עדיין בראשית צעדיה (וצופנת בתוכה אפשרויות־ביטוי בלתי מוגבלות כמעט), הרי יש בו בזלזול זה משם התעלמות בלתי־מוצדקת מגורם כביר של השפעה וחינוך־המונים. ומעניין: אמנות הקולנוע, כפי שהיא היום, אין כמוה נשכחת קל־מהרה, אך עם זה אין כמוה להשפעה עמוקה ובלא־יודעים. כדי לשקוע בספר, ליהנות מקונצרט, ממחזה או ציור, אנו זקוקים לשעת־רצון, לשעה של שלווה. אנו מיטהרים מלגו ומלבר כדי להיות מסוגלים לקליטת “חוויות”, להעשרת־הרוח, ואילו לקולנוע אנו הולכים בכל מצב. אם הרוח המרוממת: “נלך לקולנוע!” או להיפך, כשהיא עכורה: “נלך לקולנוע – וחסל!” ואף בשעה קונדסית נזדמן לכם לשמוע: “נקנה זרעונים, נטיל את הרגליים על המושב ממול ונראה קולנוע!” בכל המסיבות ובכל מצבי־הנפש למיניהם אנו סופגים לתוכנו את השפעותיו.
בעוד שביחס לאמנויות אחרות קיימת בינינו לבין היצירה פריזמה שבחוש־ביקורת, המגבירה את החוויה האמנותית ומעלה את הקשת של רחשים אסתטיים, הרי הקולנוע הולך בדרך שאינה משאירה בינינו כל מרחק, וההתמזגות אתו היא מלאה וטוטלית. לא אחת יקרה, שאנו נכנסים לאולם מתוך החלטה לשמור על מרחק הוגן בינינו לבין הבד, לנסות לחדור לבין הקלעים של הסרט, ולפתע, כשבאה הפסקה לא־קרואה ואנו נושמים עמוקות וממצמצים בעינינו, מתברר לנו, למרבה־האכזבה, שאבד לנו חוש־הביקורת וזו שעה ארוכה שאנו יושבים פעורי־פה, מזדהים ללא שיעור עם עלילה בּנלית ביותר.
מה קורה בנו באותה שעה של שכחה עצמית? אנו נמצאים במצב אשר בו כל המנגנון הפנימי שלנו חשוף ופתוח לפני כוח מַגי המזרים ללא־הרף תחושות ורשמים, המקנה בלא־יודעים את ערכיו החיוביים או השליליים. חוש־הבקורת הפנימי מתקהה ונדחק. ואם גם נשאף אויר צח בצאתנו מן האולם, נשתה כוס־מיץ ונשכח הכל, או נגלה שפה היה סרט “רע” או “בנלי”, או שאנו חשים את עצמנו סתם מרומים – הרי, לאמיתו של דבר, נשאר מישקע בנפשנו, ההולך ומצטבר ונותן במרוצת־הזמן את אותותיו בדרכים סמויות ושונות.
וכאן יש לומר: השפעתו של הסרט היא, ברובם המכריע של המקרים, שלילית בהחלט, ולפיכך עכור הוא המישקע.
כיצד אנו מתרשמים מן הקולנוע? מתי הוא מזדקר, בלתי־קרוא, מתחת לסף ההכרה? בודאי שמעתם את הנערה כשהיא דובבת: “זה היה נפלא כמו בקולנוע”; או להיפך: “פתאום אמר: ‘כמו בקולנוע’ והכל התקלקל”; או “יופי, ממש כמו בקולנוע”; או: “רואה אתה את החורש שם לרגלי הגבעה – מצדו הכרם ומאחריו המגדל? – האין זה כמו בקולנוע?” ולעומת זאת ראו: לעתים רחוקות מאוד אנו אומרים על סרט: “הנה זוהי מציאות”.
הנה בזה מתמצית השלילה הגדולה של הקולנוע כיום.
כל אמנות היא בטבעה ביטוי לחיים, ליש שבחיים, ליש שבמאוויים. הקולנוע, למרות הריאליזם הדייקני שלו וזה משתמע כפרדוכס) הרי הוא ברובו תלוש מן החיים, מן היש שבהם ומן המאוויים המפעמים אותם. הוא נתון בידיים המעלות בו בכוונה זדונית את כל מה שמסנוור, מבריק, פנטסטי, משכיח ומסיח את הדעת מן החיים, מן המציאות, מן היש האמיתי. המקום להעלות את כל אלה, בכוח חדש ואדיר באמצעים הטכניים המשוכללים והמתאימים ביותר, לדרגה של אמנות פורה ויוצרת, מרחיבת־אפקים ונוטעת־תרבות בלב ההמונים, במקום כל זה מורד הקולנוע לדרגת שונד מוזהב שכל עיקרו “רומן זעיר”. ויש ואנו יוצאים מסרט בהרגשת מועקה כבדה, מועקה שאינה תוצאת העלילה בסרט, אלא משהו אחר, מוזר, משהו בדומה לפחיתות וחוסר־אונים. השמתם אל לב? האין היא אותה מועקה העולה בלבנו מדי פעם בעמדנו לפני גילויי טבע נורא־הוד? אותה תחושה של קטנות, ריקות, אפסות בפני משהו אדיר ובלתי נכבש:" הנה, כמה עלובים ורומשים החיים"; אותה נחיתות הבאה מגילויי טבע שהיא פורה בסופו של דבר, מרנינה ומוסיפה עצמה – זו ארסית ביותר כשהיא תוצאה של השפעת החיים זרים, “המופלאים” הזורמים על הבד במשך שעתיים.
הנה הדליח המישקע העכור את רוחנו. לצופה יש הרגשה, שהוא איננו יכול להתגבר עליה, שהחיים היפים, הטובים, ה“העמוקים” באמת, הנותנים פורקן לכל הנכסף והנחלם, אפשר להשיגם באותה “דרך” שהקולנוע מצביע עליה באין רואים (ושפירושה הוא פריקת־עול). הוא רואה כי אפשריים חיים “מלאים” ו“שלמים”, בלעדי כל הפרובלימות “הבזויות”, “הקטנות”, “הזוחלות”, המעסיקות כה הרבה את המוח ומעכירות את החיים. יש “להשתחרר” מהן, להיות “חפשי” מעוּלן – וכל זה אולי אינו בא לידי מחשבה הגיונית, אך הוא קיים באותו מישקע עכור ובלתי־מוּכר. האדם המודרני, עמוס הבעיות, כרוך אחרי האילוזיה הריאליסטית שבקולנוע. שמח הוא שלעיתים תכופות ובזול יכול הוא “להשתחרר” מכל מה שרובץ עליו. והוא מקבל דרך־אגב גם את השפעותיו הארסיות ביותר. (עדיין לא נחקרה כלל מידת תרומתו של הקולנוע לרפיונו וטשטוש הכרתו המעמדית של הפועל האמריקני).
כל אמנות היא בעצם טבעה תעמולתית, משום שהיא נושאת בחובה מגמה, והקולנוע יותר מכולן. כי מאוחר שהוא כה מעודן ועקיף מסוכן הוא מאוד. יש להתעניין בתופעה זו, להתבונן, לכוון, להצביע על החיוב והשלילה, לשחרר את הצופה מן המגנטיות של הקולנוע, להקנות לו את חוש ההתנגדות־הביקורת, כדי שידע לצפות בסרט כפי שהוא קורא בספר, כשם שהוא מקשיב למוסיקה, כמו שהוא צופה במחזה ובציור. וממילא ידע אז לבור את מעט גרגרי הבר מתוך ערימת התבן.
יטען הטוען: “אכן, מזדהה אני עם הנחתך, שהקולנוע השפעתו גדולה ומזיקה ברובה. וכיון שאני מסכים אתך שאמנות אמיתית, מטבעה לשמש ביטוי לחיים ולמאווייהם, וכן שהקולנוע תלוש ברובו מאלה, הרי שאיני מסכים להנחה שחסרונו יהיה חסרון לתרבות, גרעון לנפשנו. להיפך.” ואם יטען הטוען כך, אענהו: אמרתי – “רוב”, לאמור: יש מיעוט שהנחתי אינה חלה עליו, ובזכות מעט הטוב הזה אנו מזכים את אמנות־הקולנוע כולה ומברכים עליה. העלה, למשל, על דעתנו לכפור בגדלותה של הספרות משום שרוב רובו של החומר קלוקל, ואך מעט ממנו הוא בחינת יצירה, בחינת דבר החותר לקראת שלימות שביצירה, לקראת מיצוי הטוב שבאמנות זו? אך בה בשעה שבספרות קיימת מסורת של קריאה, והבחירה בין טוב לרע היא בידינו, הרי תעשייני־הסרט אינן נותנים אפשרות לבירור ומגישים לנו הכל באותה פרסומת ובאותם אמצעי־משיכה. אין זה מקרה ששמו של הבמאי אינו מודגש בשורה הראשונה של הפרסומת, אם כי הוא האדם היוצר את הסרט. יש חשש כנראה, שמא ידע הצופה מראש מהי יצירה אמיתית ומה אינו אלא “רומן זעיר”.
הקולנוע הוא ענף זעיר וחסר־מסורת והחולשים עליו אינם מאלה שרמת האמנות היא עיקר־דאגתם. הם מעוניינים “גם” בריוח. וריוח גדול יותר יש להשיג על ידי הסתגלות להמון, וממילא: הורדת האמנויות אליו ולא העלאתו אליה. וכן הוטל על הקולנוע, כמו על יתר האומנויות, לעבור בדרך החתחתים של כל האמנויות: מן הקל, המשעשע, הקרקסי, הזול – אל הכבד, המעמיק, האמנותי, רב־הערך. והקולנוע עובר דרך זו במהירות בהתאם לדינמיות הטבועה בו. כבר כיום, חמשים שנה לקיומו, אפשר לציין, בהשוואה לגסות הזולה של יצירותיו הראשונות, עלייה והתפתחות בכל המובנים. אמנות־הקולנוע כולה למרות אלה החולשים עליה. היא מגלה בעצמה מדי פעם אפשרויות חדשות, והיא אך בראשית־דרכה!
אך מה הדבר שהודות לו עצם קיומה של אמנות זו הוא צורך הרבים? אין מפקפק בערכה העצום של אמנות־הקולנוע מבחינה תעודתית. היא אמנות דוקומנטרית. מאות מליונים אנשים בכל קצוי־תבל יכולים לראות דברים שמעולם לא היתה ידם משגת לראותם במו עיניהם וללמוד מהם; ארצות, ערים, הרים, נהרות, יערות־עד, צמחיות, בעלי־חיים נדירים; אנשים בני־גזעים שונים מכל קצוי־תבל, צורות חיים שונות ומשונות, מקרים בעלי־ערך היסטורי, חזיונות־טבע מרוחקים אלפי קילומטרים מאתנו והתרחשויות אשר בתוך ד' אמותינו – את כל אלה יודע הקולנוע להראות ולבאר, לשיר להם שיר־מזמור להרצותם בצורה מדעית. באחת: להרחיב דעתו של האדם, להעלותו מעל עצמו, להראות לו את עצמו באספקלריה קוסמית (וגם זה נעשה בצמצום ובקמצנות, ללא אותה תנופה אדירה שהדוקומנט ראוי לו. ושוב משום שהחולשים על הקולנוע אינם מעוניינים בהרחבת־דעתו של האדם ובהעשרת נפשו, בהעלאתו לדרגה יותר גבוהה, כי לא זו המטרה העומדת לנגד עיניהם).
אך הקולנוע הוא יותר מזה. הוא אמנות של עדות; הוא פרי המאה העשרים; הוא אמנות מודרנית של האדם מודרני. כל יצירה גדולה היא עדות; אין היא מקרה. היא הכרחית; היא תולדה של תקופה, של תהליכים חברתיים, של מאוויים, של סבל, של מושגים שאותה תקופה חיתה בהם. ובה במידה שהיצירה יודעת למצות את כל אלה ולהיות התקופה עצמה. להיות תלויה במושגיה וליצור אותם כאחד, באותה מידה היא נעשית חלק בלתי נפרד מנפש־הדור, נכס מחייו, מרוחו, וכן אב־נכס לדורות הבאים. הקולנוע הוא סימן ועדות לתקופתנו, תקופת המהפכות החברתיות העצומות הבאות בקצב שההיסטוריה לא ידעה דוגמתו, שינוי מהיר ומוחלט ברמת מושגיו ותהליכי־חיו של אדם, החשת קצב־החיים על־ידי המכונה, כיבוש מהיר ומדהים של כוחות־הטבע לנוחותו לתועלתו, יכלתו של האדם לחרוג ממסגרת־חייו והמקומיים למרחבי־העולם, לפרוש כנפיים או לשוט ולחלוף במעוף אחד על פני מרחבים אלה, חדירתו המלאה ללא־רחם למעמקים האפלים של נפשו ותהליכיה המוסתרים, יכלתו לחשוף את סיבות תגובותיו ורצונותיו וסבלו ומחלותיו באיזמל חד וקר, עלייה ברמה הרוחנית של המונים שפרצו את המכלאות – כל אלה הצמיחו אמנות דינמית שתדע לתת ביטוי מוחשי ובהיר לכל המניעים והרחשים הנפשיים המוצנעים של בן תקופה זו ולהביאם לאותם ההמונים.
הקולנוע נוצר דינמי, מיכני, מהיר, חובק־עולם, בעל אפשרויות־ביטוי בכל שטחי־החיים ובצורה מושכת ומוחשית; מציאות וחלום, דמיון ורצון, של כל התקופות, של היום ולפני אלף שנים; פרטי האדם (פה, אף, אצבע, רגל, עיניים) ותגובותיהם – כל אלה משולבים יחד, תוך יכולת מיצוי של הדברים וגורמיהם; הנושא והנשוא, הסיבה והמסובב – הכל יחד בהתגלמות של אמנות אחת. זהי אמנות מודרנית של אדם מודרני, אמנות הכוללת הכל, הבונה את עצמה על כל הישגיו האמנותיים והטכניים של האדם. הקולנוע בא לעולם משום שהעולם היה זקוק לו; האדם החדש ביקש לעצמו ביטוי חדש. לכן הקולנוע הוא חלק מחיי־רוחו. לא תוכן מוצלח או בלתי מוצלח של סרט זה או אחר הוא העיקר, אלא עצם האמנות, האידיאה הגלומה בה. ואין זה משנה שהסרטים ברובם קלוקלים הם בתכנם. הרעיון ישנו, המסד קיים – והעתיד יביא את התפתחותו וגדולתו של הקולנוע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.