…עמוד רגע בדרכך, אדם! שהה דקה, יהודי! התעלה מעל הרגע הבורח! פשוט את כל דברי החולין מעליך – ועירום, לבדד עם נפשך – התבונן, כי הגיעה שעת־החשבון־והדין.
עומד אתה לפני, לא אותה דמות חיוורת כפופה, המכה באגרופה על חזה, כשרוחות־סתיו אופפות את חומות־הגיטו והיא מתנועעת, מתנדנדת לקצב מנגינות־הכיפורים… ניצב אתה לפני בדמות היהודי הצעיר, המשכיל, בעל הקומה הזקופה, בן המאה העשרים, לאחר שחכמות־המדע־והפילוסופיה הבקיעו את חומותיה האדירות של הדת…
אך בכמה וכמה יותר קל לדמות החיוורת הזאת לעשות את חשבון נפשה־היא, לבקר את מהלך חייה! איתן ואדיר היה חי בלבה אלוהיה, השופט בצדק וברחמים על קיום דיברותיו, המעניש ומרבה־חסד, היודע הכל ואין מוסתר מפני עיניו. ואם היא חיתה ברוח אלהים, הרי מובטח לה מקומה ליד שולחן־המשיח וכן גם חלקה בעולם הבא ובגן העדן…
אך אתה, יהודי, אתה שאור־המדע־וההשכלה מאיר את עולמך, עיניך נפקחוּ, התרחבו גבולות הבלתי־ידוע ותחומי תפיסתך, הרחוקים כל כך מן הזמן ומן המקום – לעבר ולעתיד, מן האטום ועד לכוכב הנידח ביותר. ובה במידה שגדל עולמך פי כמה, קטונת אתה פי כמה, עד שנשארת נקודה קטנטונת, ניצוץ הנדלק וכבה, אפס בתוך תבל אין־סוף במרחב. וכך דומה שנשמטה כליל תכלית־חייך, תכלית קיומך. ממקומך לרגלי־אלהים, משיא־היצירה, מאדון מובחר על כל חי ודומם, מצלם־אלהים בעל נפש נצחית – ירדת ליצור בן־מות, חוליה אחרונה בשרשרת ההתפתחות מחד־תאי, מרימה, מתולעת…
רק דפים ריקים גילית בספר החיים שלך, בו רשום וחרוט גורלך מראש ביד אלהים: לפניך ומאחוריך – כתובה בזיעה ובדם – מלחמת קיומך…
לפני נשמתך, שחתרה עדיין בבטחון לקראת העולם הבא, נעלמה, כפטה מורגנה זו שנתנה כיוון לחייך. נעלמה אשליה נפלאה זו, ששימשה במשך אלפי שנים משען נאמן ומועיל לכל השקפת המוסר של אדם, – לקוטב צפוני בשביל מצפן המצפון.
והנה, ניצוץ קטן שכמותך בתבל אין גבולות! מה טעם לחייך? הלא האין לך תכלית־קיום קוסמית כביכול? מה לך בעולם, ואיה מקומך? היכן דרכך? לפי אילו בחינות תבחן את מעשיך?
בתוך מציאות מסויימת נולדת במאה העשרים, בן לעם היהוּדי. ובתור שכזה החלטת מה שהחלטת. אולי במקרה (כי מי ומה הביא אותך ביום בהיר אחד לתנועת הנוער הציונית?), או אולי בהכרה (לפי דרישת־נפשך לשלמות בין השקפה ודרך־חיים), בחרת בדרך הקבוצה: בדרך “סוציאליסטית־אבולוציונית, תחית העם היהוּדי והחזרתו למקורותיו”. כלומר, למעשה, דרך של שוויון, צדק, אחוה, חזרה לטבע, לעבודה חקלאית, לשפה ולתרבות עברית בארץ־ישראל…
אידיאליסט ובן־אדם המוכן לוויתורים אתה קורא לעצמך? התעמק יותר וראית, ששאיפתך כשאיפות כל אדם, סיפוק יצרי־נפשך, סיפוק־צרכיך. – בעצם הרי אתה מוותר על הרגשת־סיפוק אחת רק לשם משהו יותר גדול, שהשגתו גורמת לך סיפוק גדול יותר. אינך יכול בכלל למצוא סיפוק, כי זה אינו מצוי בסביבתך, כפי שאתה מניח תמיד; אלא שעליך לרכוש אותו. בכשרונך לרכוש אותו טמונה כל הצלחת־חייך.
ומה פירושה של רכישת סיפוק? כל הרגשת־סיפוק היא תמורת משהו: הן יש סיפוק שתוכל לקנות בכספך: סיפוק גופני, סיפוק של תענוגות ומותרות; ויש סיפוק נפשי – הנה במעשי־ידיך תרכוש את סיפוק־היצירה; במאמצי רוחך תרחיב את אפקיך, תגלה לעיניך את העולם ומלואו, בכל צבעיו עד כי כל חלק שבו יהיה חוויה בשבילך. בכוח־מצפונך, ברוחב לבך ורצונך החזק תשיג שלמות והרמוניה עם עצמך, עם השקפותיך, עם חברתך וסביבתך. בכוח־דמיונך תיצור לך עולמות משלך, תקוות ואשליות, תצא מעולם היום־יום האפור, תתלהב – והאמנות תהיה לך לסיפוק־נפש טהור ורב. אפיך יקבע את מקומך בחברה, ובאמצעותו תוכל לרכוש לך הערכה וכבוד, אהדה ואף אהבה – סיפוק זה העמוק ביותר. מילוי־חובה וקיום־עקרונות – אף במאמץ ובהתגברות על מעצורים רבים – יש בהם סיפוק רב המשכיח כאבים קטנים וגופניים… ובלי מעשי ידיך, מאמצי רוחך, לבך ואפיך – אין סיפוק, כי לא יינתן לך דבר חינם. והרי לך שיעמום בנפשך, ריקנות, אי שביעות־רצון, ואף יאוש.
…ובדרכך לקבוצה? נכון, עליך לוותר על הרבה, שצורת חיים אחרת היתה מאפשרת לך: אפשרות להרויח ולהוציא את כספך לפי מיטב־רצונך, לחיות את חייך הפרטיים עם רכושך לפי רצונך, ליהנות באופן ישיר מתמורת־עבודתך, לא להתחשב ביותר עם חברתך וכו'… אך לעומת זה עליך לשקול את הסיפוק הבא לך כתוצאה משלמות פנימית בין השקפות ומעשים, הגשמת חזונך על שוויון וצדק, הכרה של מילוי חובה היסטורית ותפקיד חלוצי, גילויי־נפש בחיים החברותיים, רוחב־לב, אחוה הדדית ועוד…
אמנם, בחיי־הקבוצה אין לך חשבון ישיר בין מעשיך ובין הסיפוק הנרכש תמורתם; אין הדבר דומה לקניית כרטיס לתיאטרון וראיית הצגה; עליך לתת ושוב לתת, מתוך אחוה, רוחב־לב ואהבה – ומעצמו ייווצר יחס הדדי בינך ובין החברה; והתגמול יינתן. תחיה את חיי־החברה במלואם, תחשוב את מחשבותיה, תרגיש את בעיותיה – והחברה תהיה לך כביתך…
הנה, עושה אתה את חשבון נפשך, לבדך, ואין מבקר את דרכך, אין מאשים ואין מכפר על חטאיך ואין קוים מוחלטים, קדושים, שלפיהם תדון את נפשך – יש רק קוים שאתה בעצמך מתחת אותם…
במקום עין־אלהים החדה, השומרת עליך ובפניך, נשאר מצפונך לבדו מציג המוסר בחשבון נפשך. מצפון זה, חלקך האובייקטיבי ביותר בתוך ה“אני” שלך – אף הוא אינו מורכב אלא מפרי החינוך שקיבלת, מהשקפת עולמך ולרוב מקול ההד של דעת הקהל, הכלל, הסביבה – ומצפון זה מוכרח לעמוד לבדו בויכוח ובמלחמתך הפנימית נגד יצרים ואגואיזם, שלפי תוצאותיה תיקרא “טוב” או “רע”. ולפי כוחך ועקביותך להגשים את תוצאותיה תיקרא בעל אופי “חזק” או “חלש”. אבל מצפון זה עומד על משמרתו כשומר ממש: אתה יכול להמם אותו בכוח־שכלך – אבל אתה יכול גם לשנות, כביכול, את “הוראות השמירה” על־ידי השקפת עולמך, על־ידי חינוך והרגל, על־ידי דעת־קהל בעלת השפעה.
וזה עליך לדעת בדרכך לקבוצה: שמצפונך הוא מורה־הדרך היחיד!
אתה מחייך? אינך אוהב משפטים ארוכים ומושגים מופשטים? אינך רוצה להיות סנטימנטלי, לדבר רבות על רגשות ומצפון?… אתה, האדם המודרני, המהפכני, בעל ההגיון הקר? – אך מתי תעמיק לחשוב עד עומק־לבבך? מתי תבקר את עצמך ותכיר את עצמך? אם לא היום, בשעת חשבון־נפשך – בעמדך, כביכול, לפני הראי?!… התבונן בקפדנות ובלי סליחה, בלי רחמים – ותכיר את נכסי־חייך, את אשרך, את ההרמוניה והשלמות עם מצפונך…
המשך בדרכך, אדם! צעד הלאה בשבילי־החולין האפורים. ומזמן לזמן עלה שוב על איזו גבעה, והתבונן למקום בו עומדות רגליך. ואז כוון שוב את מצפן־מצפונך, כדי שישמש לך מורה־דרך בשעה שדרכך מתפתלת באפלה וספקות עולים בלבבך, בשעה שדרכך נעלמת מלפניך והקרקע בתבל רחבה ועצומה זו נשמטת מתחת לרגליך!
כפר החורש. ערב ראש־השנה, תש"ה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.