לאור מאורעות האחרונים בישראל
עומדים אנו בתקופת מלחמת־עולם. הפעם שוב אין זו מלחמה רגילה ככל הקודמות, אלא אכזרית ונוראה הרבה יותר. שוב אין חזית ועורף, כפי שמלמדים ספרי־הטקטיקה השונים, אלא כל מקום יכול בן לילה ליהפך לחזית ובן לילה להיות שוב עורף, או אפילו להיות חזית ועורף גם יחד. ומלחמת כרתים הנוכחית תוכיח.
אבל דוקא בתקופה זו של ערבוב התחומים בין חזית ועורף “זכינו” אנחנו, הציונים, לחזית ברורה אחת: החזית נגד גרמניה. שוב אין לנו צורך בחשבונות פוליטיים כבמלחמה הקודמת, כי הרי יהיה מגוחך להציג לעצמנו את הברירה של חיי־שפלות־ומוות, או חיי־חופש ולהמס אחר כך בנתינת־התשובה. אבל יש להרהר על כך אם חזית אחת זו, על־כרחנו, חיובית היא בשבילנו אם לאו. אנו יכולים אמנם לרכז את כל כוחנו באותה חזית אחת, אבל מצד שני, חייבים אנו לזכור, כי אף על פי שזוהי מלחמה לחיים ולמות בשבילנו היהודים דוקא, הרי בכל זאת לא אנו הכרזנו מלחמה ולא דגלנו מתנוסס בשדה־הקרב. בשבילנו איננה קיימת השאלה אם להלחם לצד זה או זה, אלא אך ורק אם לעזור לצד האחד או למשוך ידינו מעזרה. ואם נזכור שרק לפני חדשים אחדים ערכנו הפגנות וצעקנו “בוז!” לאותו צד אשר לחזיתו הוכנסנו עתה על־כרחנו, הרי מתקבלת תמונה עלובה של אדם שקיבל בעיטה ובמקום להשיב בעיטה תחת בעיטה מוכרח הוא לתת ידו עם הבועטים למען לא יקבל בעיטה נוספת, חזקה מהקודמת, מן הצד השלישי. והרי העובדות מוכיחות שאפילו בעלי־בריתנו אינם רוצים בנו בתור עם ככל העמים: כמה עמל היתה צריכה הסוכנות היהודית להשקיע כדי להשפיע שהיהודים המגוייסים בארץ־ישראל יילחמו, לפחות, בפלוגות מיוחדות ולא יפוזרו ויובלעו בין כל החיילים האנגלים! ומדוע טרם יצרו עד עתה את הגדוד העברי, שרבים היו, בלי ספק, מתנדבים לשורותיו, בייחוד באמריקה?!
ומן ההגיון היה להניח, שדוקא מצב זה, שמצד אחד שונאים אותנו גלויות, וביטלו את כל ההשקפות המתנגדות לציונות מטעמי נוחיות־הגולה, אלא שהכריחו את היהודים להאמין בציונות, ושמצד אחר “אוהבים אותנו מרחוק”, – כי מצב זה יביא לידי הרחבת המסגרת הציונית וגיבושה, ושבארצות, שניתן לנו להשמיע את קולנו, נופיע מאוחדים בדרישה לצרף אותנו, הציונים־היהודים, כבעלי־ברית למערכות המלחמה. אבל עדים אנו לתופעה הפוכה: דוקא בארצות־הכיבוש הנציות שוררת אחדות רבה בין הקהילות היהודיות השונות ודוקא בין יתר חוגי היהודים שורר פירוד נורא – ועוד יותר נורא הוא הפירוד בתוך המסגרת הציונית עצמה.
וכל זה הביא למבוכה במחנה הציוני. עד עליית הנציזם באירופה הזהירו הציונים תמיד מפני הסכנה הנשקפת ודרשו עבודה לשם אידיאל לאומי־יהודי. והיו רבים שרק לעגו להם או שלא האמינו ביכלתה של הציונות. והנה אחר ההתפרצות החריפה של שנאת־היהודים בגרמניה ובאירופה ובכלל בעולם כולו, מוכרחים היו רבים מאותם הלועגים הבלתי־מאמינים להודות בצדקת הציונים ורבים גם הצטרפו אליהם! אבל הנה תופעה מוזרה: דוקא רבים מהציונים הם הם שהפכו ללא־מאמינים. ואפשר להבינם: הנה הם רואים את הפירוד הנורא השורר אצלנו ורואים כי כל המאמצים המרובים שהם השקיעו לא הועילו מאומה והציונות נשארת במקומה מבלי יכולת לצעוד קדימה, וברור שאז יתעורר בלבם הספק אם בכלל אפשר להצליח בזמן מן הזמנים באותה הדרך שהלכו בה עד עתה. אבל אין בזה רע. אדרבה, יתחילו נא לחשוב אצלנו מכיוון קצת אחר מן הנהוג עד עתה. אולי בדרך אחרת תהיה הצלחה רבה יותר! והרי גם כיום יש כבר להרגיש איזה שינוי בהלך־הרוחות אצלנו בארץ־ישראל ואנשים מתחילים להבין שנעשו הרבה שגיאות בציונות.
והלא הוכיח לנו ז’בוטינסקי בפולניה שהציונות יכולה ליהפך לאידיאל גדול בשביל היהודים, בייחוד בשביל הנוער, ושהרעיון הציוני יכול גם להחזיר לכלל ישראל רבים מן הצעירים שהלכו והתבוללו אם רק ידעו כיצד לפעול: הלא רבים מאד מחוגי המתבוללים הצטרפו לשורותיו. וגם השומר הצעיר בפולניה ובאמריקה הצליח למשוך את הנוער! חייבים וחייבים אנו לזכור, כי אם הציונות היא פתרון היחידי שנשאר לנו – והרי היא באמת הפתרון היחידי! – חובה עלינו ליצור בסיס חזק לכל הפעולות הציוניות, כדי שלא ניכשל בפתרון ולמען נוכל להוציאו לפועל בהצלחה; והבסיס לכל פעולה מעין זו תמיד היה ותמיד יהיה – הנוער. אבל אם נקרא את מאמריו של סמילנסקי על נסיעותיו באמריקה, נראה מיד את העזובה השוררת בחינוך הנוער היהודי באמריקה. צעירים אלה אינם מתענינים כלל בשאלות כגון קיום האומה הישראלית ולא כל שכן שאין הם מעונינים אפילו לחשוב על “ציונות”. ואליהם צריך לבוא ואותם צריך להוציא מתוך השלוה הזו ולתת להם משהו שילהיב אותם, דבר שבשבילו כדאי יהיה להם להקריב… כי לצערנו לא נעשה עד עתה שום דבר בכיוון זה. אמריקה שימשה רק ארנק־כסף בשביל המוסדות השונים בארץ, וברור ש"אידיאל" כזה לא ימשוך נוער!
ואם יבינו מנהיגינו שיש לתת חינוך מתאים לנוער, רק אז יש תקוה גם למפלט האחרון שנשאר ליהודים – הציונות. אמנם כבר אמר הרצל: “כל חיינו אינם אלא שרשרת של נסיונות שנכשלו”, אבל מתוך הכשלונות יש ללמוד כיצד להביא לידי הצלחת הנסיונות הבאים.
ב' בסיון, תש"א
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות