המעשים במשטר הקיבוצי אינם הולמים זה את זה תמיד ולא תמיד יעלו בד בבד עם הכוונות. אך אין להתעלם מהסיבות הגורמות לכך. הרי ברור לכל, שהמשטר הקיבוצי מהווה מהפכה, במלוא מובן המלה, בצורת החיים ובתפיסתם, – חיים, שהיו נהוגים זה מאות אלפי שנים. ועיקר־המהפכה אינו בשינוי הסדרים הטכניים והחמריים. עיקרה של המהפכה הוא בבני־אדם, היוצרים את המשטר. ולא ייתכן (והריאליסטים מבין הוגי רעיון־הקבוצה אף לא ציפו לכך) שעל־ידי החלטה פחות או יותר ספונטנית (ואפילו אם החלטה זו הושגה בעזרת השכל הקר והתבונה הבריאה) לחיות חיי־שיתוף במסגרת קיבוצית – יפשוט האדם את עורו, יפרוק מעליו מטען של תכונות שפותחו במשך דורות וייהפך לאחר. לא ולא! מלחמה קשה ועקשנית לו לאדם, כדי שיצליח לגרש מתוכו אינדיבידואליזם המתנקש בכלל, אנוכיות העלולה לקפח את הזולת, שאיפת־כבוד ורדיפת־כבוד העשויות בהכרח להשפיל אחרים וכו' וכו'. תנאי מוקדם להצלחה במאבק פנימי זה היא הידיעה הברורה של הפרט על עצם הנחיצות למצוא תיקון לעצמו. אך גם כל אלה היודעים הכרח זה ומכירים בו, לא תמיד מובטחת להם תוצאה חיובית, כי עקירת תכונות ויצרים, שהפכו לטבע, לא על הדברים הקלים תיחשב. ומה דינם של אלו החברים שגם ידיעה מוקדמת זאת חסרה להם? והם אינם מעטים!
כל הדברים האלה ורבים כמותם גרמו וגורמים לכך שחיינו השיתופיים לקויים לא במעט. חסרונות אלה מוצאים את ביטויים במובן המשקי, הכלכלי – אך בראש וראשונה בהרגשת החבר, וכתוצאה מזה – בעמדתו כלפי הקבוצה. נקודה זו היא הקובעת המכרעת בגישתנו ליחסים שבין הפרט לקבוצה. אני מודה, שבנידון זה דעתי אולי קיצונית ואיננה מקובלת אצלנו. אני סבור שבדור שלנו, שחונך על התפיסה האינדיבידואליסטית, לא נגיע לכך, שהפרט ירגיש את עצמו בטוב וימצא את סיפוקו בכל שטחי החיים בתוך מסגרת־הקבוצה. ואם כן הדבר, הריני כופר בכך בהנחה שיש בהם בהרגשתו ובסיפוקו של הפרט בציבור שלנו כיום כדי לשמש אבן־בוחן להצלחת המשטר הקיבוצי או לכשלונו. עלינו לקבל את הגזירה ולהשלים עמה, שבמרכז הענינים עומדים החזון, האידיאה, והכרח־הגשמתה דורש מן הפרט ויתורים על ויתורים ולאו דווקא בשטח החמרי. מתוך אותן ההנחות אני חושב, כמובן, שאין זה תנאי בל־יעבור, שכל פרט ימצא חוג של חברים שהוא קשור אליו קשר אישי. מובן מאליו שדבר זה רצוי ועלול להביא ברכה רבה; אך, כאמור, לא זה העיקר. חבר שתנאי זה הוא החיוני בשבילו והוא המקיים אותו בקבוצה – עלול להינתק ממנה כל יום, בגלל קלקול יחסים אישיים וכדומה. אילו מבחינה זו הייתי דן על היותי בקבוצה – לא הייתי נמצא בה זה כבר. רחוק אני מהטלת דופי בחברי־קבוצתי, וכמו כן רחוקה ממני הרגשת “עליונות” כלשהי; אך ליצירת קשרים אישיים (ואין כוונתי ליחסים אינטימיים) נחוצים עוד הרבה גורמים שאין לי צורך לפרש כאן.
אני משקיף על המשטר הקיבוצי כעל מהפכה מתוך כוונה טהורה וכנה, כעל נסיון נועז, שאין כלל לדרוש ממנו שלימות בזמן כל כך קצר. מפעלנו הוא מפעל מתהווה, שבתוכו עומד מי־שהוא ומידה בידו, ובה הוא מודד עד היכן הגענו בהון וברכוּש, ועם מתיחת הקו מתגלית ההתקדמות או הנסיגה. אבל כיצד עושים את חשבונו של האדם עצמו, של החברה? לכך כמעט שאין מודד, אין סיכום ברור! אנו רואים את האדם ואת החברה באלפי גילוייהם, בעלייתם ובירידתם, מרגישים לפעמים בחדוות הצמיחה, בהשתרשות ובהתלכדות, ולפעמים חשים בגילויים של חולשה, אפס־אונים והתפרקות; אך קשה למתוח את הקו ולסכם. עלינו לדעת כי דפוסים איתנים טרם הוצקו, כי טרם הגענו לסגנון של קבע ויציבות. חברי־הקבוצה חיים כל הימים את תהליך בנייתה של החברה, מתוך חרדה לקראת הקשיים. והקשיים הם טבעיים, הכרחיים; אין מנוס מהם – אך בלעדיהם אין יצירה!
רבות הן בעיותיה של החברה הקיבוצית. יום־יום ושעה־שעה חי בתוכה האדם, וחייו הם מבחן בעצם היותו בחברה, במפעל.
יודע אני גם יודע כי למעשה, אין להט זה ודביקות זו, שאני “מכניס”, כביכול, לשורות אלו, מורגשים תמיד ובלי הפסק. ובטרדות־המצוקה וביומיום האפור שלנו במושבה יש שאנו שוכחים לשם מה יצאנו לאותה הדרך והשקענו בה מאמצים כה מרובים. הן לא ייתכן שהמתיחות והדריכות תהיינה בלתי פוסקות במשך שנים!
עודני מאמין בצדקת המשטר הקיבוצי ובהכרח־קיומו. אני אהיה האחרון שאתעלם מחסרונותיו ובמיוחד מאותו חסרון גדול של דחיקת הפרט ושאיפותיו האישיות לקרן־זוית. כמו כן אינני משלה את עצמי שבאחד הימים אמצא את מלוא סיפוקי בחיי־הקבוצה. בכל־זאת, אילו עזבתי את חיי־הקבוצה הייתי הורס בקרבי חזון גדול, אידיאלים כבירים, אשר נשאתי בקרבי זה שנים, אשר לחמתי עליהם בתוך הקבוצה והטפתי למענם מחוצה לה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.