¹

22 בינואר, 1944.

כשקמנו בשלוש לפנות בוקר היו השמים בהירים. הסערה שהשתוללה ברחובות־ירושלים כל יום אתמול חלפה; רק הכביש הרטוב ושאון המים השוטפים בצדי הרחובות הזכירו את היום שעבר. יצאנו בשלושה אוטובוסים משער יפו ופנינו חברונה. קטעי־עצמים התלבטו פה ושום בעלטת־הליל מבעד החלונות הסגורים – הר־הורדוס, בית־לחם ורכסי־מדבר מכוסים קרעי־עננים אפורים. כקילומטר דרומית לחלחול וכארבעה ק"מ לפני חברון עזבנו את האוטובוס ואנו טעונים משא כבד: שתי מימיות, שמיכות, בגדים ואוכל לשמונה ימים. פנינו מזרחה בדרך המובילה לשֵׂעיר וא־שְיוֹך (המרחק מהכביש ששה ק"מ), היושבות על גבול־המדבר.

נוֹגה, כוכב השחר, עלה בשמי המזרח והאיר באור חיור את פני הסביבה. השטח מישור כמעט ונטוע־גפנים לרוב. חלקות חלקות מוקפות גדרות־אבנים מופיעות לכל מלוא־העין. כל הכרמים מעובדים יפה – האדמה חרושה ומסוקלת, הגפנים נטועות שורות שורות. רובצות על האדמה אך זמורות – בכיוון חד־צדדי כלפי מזרח. גם עצי תאנה ומישמש נראים פה ושם, חשופים בשלכתם. יש ובינות למטע יעלה אלון או חרוב, שריד ליערות־העבר שחלפו ועברו מחמת גרזן־אדם ושיני־בהמה. בעברנו את השרון ימים אחדים קודם לכן ניראו כבר צמחים שונים בפריחתם, אך לא כן כאן – במקום גבוה וקר זה. הצומח טרם החל להתפתח, אפילו נבטים עוד אינם ניראים בוקעים בהמוניהם את אדמת־ההר האדמדמה. ראיתי אך צמחים מעטים העומדים כיום בפריחתם, כולם צמחים רב־שנתיים בעלי פקעות או קני־שרשים מעובים. שניים הם הפורחים: סתונית־היוֹרה ודודא רפואי. חנינו בפרשת־הדרכים א־שיוֹך–שׂעיר. כמה בחורים הלכו לא־שיוֹך לשכור גמלים והשאר התפזרו על פני השטח סביב. ממערב נמשכים גנים וכרמים לכל מלוא־העין, סלעים מזדקרים פה ושם בינות לגפנים, ובינותם מוצאים מקלט שרידי־החורש. מצאתי עוזרדים בשלכתם. מעל האבנים ליקטתי טחבים. נמצאים במקום שני מינים שלא ראיתים במקומות אחרים. אף על אדמת־הבוּר הנוקשה גדלים כמה מן הטחבים הרגילים, Bryum, Pleuridium ועוד – בינות למשטחי סיסנית־הבולבסין. בינתיים הגיעו הגמלים והתחיל, כרגיל, משא־ומתן ממושך עם טעינת החבילות ופריקתן. לא הצלחנו בו, ונאלצנו לשאת את כל המשא כמקודם. אנו צועדים ישר מזרחה; כשני ק"מ אנו עוברים בינות לגדרות־האבן האפייניות לכפרי־ההרים, ומן הצדדים נמשכים שטחי־המטע. הכרמים פוחתים ככל שאנו מתקדמים מזרחה והנוף נעשה חשוף יותר ויותר. מכאן ואילך מתחיל איזור־השדות – חלקות־חלקות של אדמת־טרשים מעובדה פזורות בינות לשטחי־סלע נרחבים. הצמח הנפוץ בבתה הוא הסירה הקוֹצנית; העץ היחידי המזרחי ביותר, שראיתי היה עוזרד מנוון.

כארבעה ק"מ מזרחית לפרשת־הדרכים א־שיוֹך–שׂעיר מתחילה בבת־הסְפָר. מופיעה שלהבית־המדבר ונוֹאית קוֹצנית, אולם הסירה עוד נראית, וחלקות מעובדות בודדות מופיעות פה ושם. מזרחה אפשר לראות את הכפר בני־נַעים (כחמישה ק"מ ממקום זה). הכפר נמצא כששה ק"מ מזרחית לחברון ודרך טובה מקשרת אותו עם העיר. במקום זה נקבעה חנייה. לפני כן מצאתי את המין החדש של סתונית (Colchicum) שגיליתי בסביבת הר־הורדוס. הוא כבר הגיע לסוף־פריחתו, אך פירותיו טרם התגלו. ירדתי קצת דרומה, לעבר הנחל, ומצאתי על סלע מן האצבּוֹעַ (Caralluma). הצמח הוא בלי פרחים ואין לי כל מושג לאיזה מין הוא משתייך. קשה להאמין שכאן, באיזור האירַנוֹ־טוּרַני, תגדל Judaica Caralluma Europaea Var., שהיא מין ים־התיכוני. לקטתי כמה צמחים לשתילה (עד כה, יולי 1944, לא פרחו). אנו מתחילים לרדת ירידה אטית לעבר “ודי־ג’יהר”, הנקרא בהמשכו “ודי־ע’אר”. לפני הוָדי שולטת הסירה והופיעו שיחי קדד בית־הלחמי.

בודי מופיות נוֹנֵאה, שלהבית וחרחבינה, אך בודדות ובכמות קטנה מאוד. במקום שמופיעות רצועות־אדמה הרי הן מעובדות. עם הירידה מופיעה הלענה. כאן, במדרון, מופיעה עוד הסירה ובתת־הספר מורכבת: קדר בית־הלחמי, לענה וסירה קוצנית (במקום זה נמצאה ה־Caralluma הנ"ל). כעבור זמן קצר ירדנו לנחל הנכנס ל"ודי־ע’אר". השביל מוליך למעין “עין א־דֶראת”. את המעין לא ראינו. כנראה שנטינו קצת מזרחה וירדנו לנחל צפונית למעין. בנחל שלוליות של מי גשם. את ארוחת־הצהרים אכלנו ליד מי השלולית. קצת לפני הירידה לנחל הצומח הוא אירנו־טורני, ללא כל זכר לסירה ולאלמנטים ים־תיכוניים אחרים. אולם כשכנסים לנחל, אשר קירותיו תלולים ומוצלים והלחות בו מרובה יותר, נעלמה הלענה ומופיעה הסירה. כאן נמצאה גם המַרוָה הריחנית – האפיינית לאיזור־הספר. בנחל פורחת זמזומית ים־המלח, צמח יפה העושה רושם בצבעו התכולה־בהיר, אך תפרחתו נמוכה מאוד, וזה מוריד את ערכו כצמח־נוי. לפני הנחל ראיתי שועל יחיד. ליד מקום חנייתנו בנחל נמצאה מערה המשמשת מקום מגורים לבדוים ולבני־צאנם יחדיו. קירות־המערה, כקירות שאר המערות המיושבות באיזור־המדבר, שחורים מעשן־המדורות ומפיחן. מקום זה נמצא כתשעה־עשר ק"מ מזרחית לפרשת־הדרכים (א־שיוֹך–שׂעיר).

אנו ממשיכים את דרכנו כל הזמן באפיק ודי־ע’אר. פה ושם ניקרו לפנינו בורות־מים צפונית ודרומית לנחל. הדרך חדגונית ומשעממת למדי, הנחל כשלעצמו נטול כל יופי מיוחד ואין להשוות את הקניונים שלו, המופיעים לעתים, לקניוני נחלים אחרים מלאי־הוד החוצים את המדבר (חריטון, קֶלט, ועוד). את כל אפיק־הנחל מלוה שיח־אברהם, המלוה את נחלי־האכזב בכל אזורי הארץ: גם במדבר־ ודי־קלט, ודי־ע’אר ועוד – גם בשומרון, בגליל התחתון והעליון, וגם באדמות הכבדות, כגון הקישון. כשמוסיפים לרדת נעלמת הסירה, אפילו במדרון הפונה צפונה, שהוא מוּצל ולח יותר ולכן אף מוריק יותר. על הסלעים מופיע הרותם האירנו־טורני.

כל זמן שאנו ממשיכים בדרכנו בנחל רואים אנו צומח שאיננו מתאים לצומח, הנמצא בגבעות אשר בסביבת הנחל – שם ודאי התחלף ונעלם האיזור האירנו־טורני ובמקומו הופיע הצומח המדברי – הסַהרוֹ־סינדי. המשכנו בדרכנו והגענו למקום בו מתרחב הנחל והמרחק בין מדרון למדרון גדל. במקום זה מצאתי שַבָּר לבן ושיח בודד של יפרוק (Anabasis). כיסוי הצמחיה במדרון הדרומי הוא שטחי מאוד. ליד קירות־סלע זקופים ולפתחי־מערות, בגַדה הימנית של הנחל, מופיעה פה ושם צמחיה רודרלית המורכבת מסירפד־הכדורים וכף־אוז־האשפות. מקורותיה של צמחיה זו – החומר האורגני הרב הנמצא בקרבת מקומות אלו, שהם מקומות־משכן לבעלי־כנף ויונקים. זהו המקום הטבעי והראשוני של צמחיה זו ואין זאת כי זו היתה קיימת במקומות אלו עוד לפני הופעת האדם. כיום רגילים אנו לראות צמחיה זו כמלַוַת האדם בגלל תפוצתה הרבה במקומות־אשפה.

עברנו בערך עשרים ותשעה ק"מ ועזבנו את הנחל, הנכנס במרחק שלושה ק"מ מכאן לקניונים הגדולים של ודי־עריג’ה, כי הכניסה לודי־עריג’ה בדרך זו היא בלתי אפשרית. השעה שעת דמדומים. אנו עולים בגבעות צפונה. הצומח הוא סהרי בהחלט – יפרוק, צמחי דו־עלה ופגוֹניה. אנו הולכים אחר מורה־הדרך הערבי, ששכרנו ביציאתנו מהנחל, בחשכה גמורה. הגמלים צועדים לאיטם ואנו אחריהם. הדרך, כנראה, מעניינת פה ביותר. בחשכה אפשר להבחין בגיאיות ובגבעות מצבעים שונים. הדרך קשה ועוברת לעתים במדרון תלול, לעתים יורדת מורדות חזקים. אנו מגששים באפלה. ניכר הצבע הכהה של האפיקים המוריקים משיחי רותם־המדבר (מין שונה מהאירנו־טורני – ההבדלים קלים מאוד וקשורים במַקוֹר התרמיל, לדעתי הבדל קטן מדי למין!). מין זה גדל כאן אך ורק בערוצים ואינו מצוי במדרונות ועל גבעות. הלכנו כשעה בחשכה. חנינו. המחנה התפזר ללקט שיחים למדורות – קבוצה קבוצה ומדורתה. המלאכה קשה, כי כיסוי הצומח אינו עולה על אחוז אחד. מביאים בעיקר יפרוק, קצת מלחית (Salsola rigida) וענפי־רתמים. היפרוק בוער בקושי רב, וכשמכניסים אותו בכמות רבה הוא מכבה את המדורה. יש להכניסו בזהירות, מעט מעט, ולחממו מעט לפני כן מעל המדורה. המלחית (Salsola) בוערת יפה; בה כדאי להתחיל במדורה. אף הרותם הירוק מתלקח יפה ומתיז ניצוצות בהירים בשעת הבעירה. ליד המדורה אנו אוכלים את ארוחת־הערב ומסתדרים בנחל הקטן ללינה. הלילה קר והטל מרובה.

23 בינואר

קמים בחשכה וצועדים ישר מזרחה, על פני רמה בגובה של שלוש מאות מ'. הוד־מדבר מקסים נסוך על הדרך העוברת במישור בין טורי הרים וגבעות שוני־גונים ורבי־צורות. רוחב המישור כשש מאות מטר והוא מבותר על ידי גאיות שטחיים המתפצלים לכל הכיוונים. הצומח – דו־עלה (Zygophyllum) ויפרוק. הירק נראה ביחוד באפיקים, מקום ששיחי־רותם פזורים בצפיפות. כעבור שעה בערך הגענו לקצה המדרגה, מקום שעלינו לפנות צפונה ולרדת ב"נקב"² התלול, במרחק של פחות מחצי ק"מ. ב"נקב" זה אין הגמלים מסוגלים ללכת ואנו נפרדים משלושת הערבים ומגמליהם שהטרידונו עד כה וגרמו לנו עיכובים מרובים. אנו אוכלים ארוחת־בוקר, כמה מאות מטרים לפני התהום הנופלת למדרוני עין־גדי. כשניגשתי לפי התהום, מעל לצוקים הנישאים בגובה חצי קילומטר, הופתעתי למראה המקסים, – אחד המראות המקסימים ביותר שהתגלו לי במדברות. עין־גדי פרושה מתחתיך על גינותיה הירוקות ועציה. מה נפלא הירק מול לובן המדבר החשוף! מה משובב הוא את העין! כאן למטה ובמרחקים – תמונה מרהיבה המכילה את כל הצבעים, מורכבת מהעדינים שבקוים, והכל פרוש כה שליו־שוקט. כחלום נראה כאן הכל ממרומי־הצוקים. הים הכהה, החלק, ושרטוטי החוף הלבן – כה ברור הקו! שם מתקמרת רצועה־יבשה פנימה לים, ופה ושם פורץ הים ליבשה ויותר מפרצים – לובן רצועת־החוף וצבע־העופרת של הים; סלעי־המגור האפורים היורדים פתאום מטה והמשך המדרון הירוק של נוה עין־גדי; ההרים ממולנו – הרי־מואב הכחולים־אדמדמים על הגיאיות הכבירים המפלסים ומפצלים את המדרון ההר ויורדים מטה. יש וצוקים כבירים תופשים את פני המדרון ויורדים זקופים לים. איזה עושר בצורות! החתך העמוק של נחל זרקא ודרומית לו מעֵבר לכֵף המישור הפתאומי של עינות קלירוֹהי; דרומית להם מתנשאים הצוקים, ואחרי זה, בדיוק מנגד, הבקיע העמוק של נחל ארנון. ניראית אף הדלתה מכוסה עצים. ודרומית – מה מפתיע המעבר מכחול ההרים ואדמם לשטח־הלשון המלבין הפורץ הימה! כה ברורות ניראים שרטוטי חופיו המוזרים בלבנוניתם המזהירה, בתוך מסגרת המים הכחולים. לא ניתן לי לחזות הרבה ולקלוט את כל הרשמים שהצורות הנפלאות מטביעות. השיירה התחילה יורדת ב"נַקב" התלול ועלי להדביקה.

ה"נקב" אף הוא נפלא – מתפתל על פני התהומות, פה ושם יעלה צמח חומעה (Rumex) נמוך ועליו החמצמצים מרים ומפיגים את הצמא. רועה בודד משלח את עזיו על פני המדרונות התלולים – הללו צועדות בשבילים הצרים בקלות מפליאה ומלחכות את העשב הדל עדיין גם פה. אנו יורדים לעין; מה מלבב לראות את זרמי המים העליזים ולחוש אותם לאחר יום של מראות־מדבר קודרים־שוממים, עצים טרופיים פזורים על פני המדרון – שיזף מצוי, זַקוּם מצרי, מוֹרינגה רָתמית, שני מיני עצי־שיטים וסלֵוַדורה פרסית רעננה. כבר הופיעו אשכלות־הפרחים. בין העצים דרומית למעין מצאתי עץ יפה ובודד של מֶרוּאָה, ממשפחת הצלפיים. ייתכן שזהוּ העץ היחיד בכל חופי ים־המלח ובארץ בכלל. העץ מכוסה פרחים לבנבנים, מתוכם בולטים העלֵיים הארוכים. בסביבתו פזורים עצי גופנן, המבריקים בירק רענן לרוב. אספתי פירות שיטה וגופנן. פירות המורינגה אינם בנמצא, כי איכרי־המקום מלקטים את כולם ומפיקים מהם שמן־בושם. מלבד עצי־בר אלה פזורות במישור תאנים לרוב והגינות מוריקות – כה מוקדם! – במקום זה, שהחורף איננו מצוי בו כלל, על עצי השיזף והשיטה פורח כעת הרנוג־השיטים פרחיו אדומים. בירידה ב"נקב" לעין־גדי ליקטתי את אצבוע ים־המלח -mortui Caralluma maris. השארנו את הילקוטים בקרבת המעין וירדנו דרומה לנחל עריג’ה, בו מצאנו מים שוקקים.

בעבר היו תושבי עין־גדי מקבלים ממקור זה את מרבית מימיהם ואף השטחים המעובדים השתרעו ברובם דרומית ליישוב זה של היום, במקום שאף היום ניכרים המישורים הגובלים במדרגות־אבנים נמוכות. כיום כל שטחי־המישור הללו שוממים ומימי עריג’ה הערבים נבלעים בינות לסלעים. הצומח בנחל – הידרופיטי: קנה וסוף ושערוֹת־שולמית – תלוי על הקניונים הלחים. כאן עדרי־צאן לרוב והרועים מקצצים בענפי השיזף – מאכל־תאוה לעזים העומדות ומכרסמות את העלים והפירות. כאן הבנתי את התופעה שראיתי במקומות רבים – הענפים הרבים שמתחת לעצי השיזף. בנחל יש מַפלי־מים גדולים ויפים הנופלים לתוך האפיק בינות לקניונים מקומיים. אל המפל צריך לרדת באופן מיוחד, והרוצה להוסיף וללכת חייב לחזור ולצאת מן האפיק. מתקדמים על הגדה השמאלית של הנחל, כלומר, מימין. אחרי קילומטר אחד מגיעים למקום בהם מפלסים להם המים דרך בינות לנקיקי־סלעים – מראה יפה ומשובב.

בקיר־הנחל מימין נמצא מעין סדק לאורך הצוק, בו נופלים מים, וכן התהווה כעין טיט לבנבן; מצאתי, בינות לשיחי סמר ושערות־שולמית, כמה קבוצות של השחלב הטרופי החדש, שגיליתי לראשונה בקלירוהי (בן־חורש Epipactis sp. ). הצמחים עודם בלי פרחים. מן הנחל חזרנו לעין־גדי באותה הדרך. לודי־סידר ולמַפּלוֹ לא הלכנו מחוסר־זמן. נתברר, כי התכנית להגיע למצדה בו ביום – תכנית דמיונית היא. ובכל זאת, אחרי ארוחת־הצהרים, ליד המעין, יצאנו דרומה.

אנו יורדים דרומה ומתקרבים לאט לאט לחוף, עוברים במישורים שהיו מעובדים בעבר, ואף בית־קברות גדול אפשר להכיר במקום. אנו מתקדמים בשביל לאורך החוף דרומה. הצמח הנפוץ הוא יפרוק זיפני (Anabasis setifera), הנמצא קבוצות־קבוצות לאורף החוף. וכן מוצאים את המין הרגיל יפרוק־המדבר (Anabasis articulate). כשהחשיך הגענו לודי־חַבְרָה המשתפך לים כשמונה ק"מ דרומית לעין־גדי. הנחל הגדול מאוד ומתפלג לפלגים רבים ויוצר דלתה שרחבה כקילומטר וחצי. מוצאותיו בהרי־חברון, דרומית לחברון ובני־נעים. אין ספק שהוא נושא לעתים כמויות־מים כבירות. הדבר נראה ברור לפי סעיפי הנחל מכוסי־הסלעים. עברנו את סעיפיו בחושך כשאנו נתקלים מדי פעם בסלעים, מטפסים ויורדים בגדות, – פעולה שנמשכת זמן רב ביותר. כשעה הוספנו להדרים בחשכה. לאחר זה בחרנו מקום־לינה בין טרשים, מקום לא נוח ביותר למטרה זו. במקום זה, המרוחק מהחוף מאות מטרים, נמצאו שיחים רבים למדורות. היו בתוכנו שחפצו לגשת לחוף וללקט מן העצים שלארכו, אלא שהמרחק היה רב. ארוחת־ערב אכלנו לאור המדורות ושתינו מים, בהגבלה, מן המימיות.

24 בינואר.

השכמנו לפני הזריחה ופנינו דרומית־מערבית. אנו עולים עלייה איטית. כעבור חצי שעה בקירוב הגענו לאיזור חַוַר־הלשון – גבעות לבנבנות היורדות בשיפועים תלולים – יצירת זרמי־המים, החותרים בקלות בחומר הרך. חַוַר־הלשון מכיל כמות גדולה מאוד של גבס, ממנו בנויות שכבות הלשון (מכאן שמו – ליסַן). אנו נמצאים בדיוק מול הקצה הצפוני של ה"לשון", ואף כאן בעֵבר המערבי, נמשכות השכבות מצפון לדרום ומתאימות בהחלט לשכבות־ה"לשון". אין כל ספק, כי בתקופות לא קדומות ביותר היה קשר רצוף בין שני החופים ורצועת־החַוַר היתה חופו הדרומי של הים. אין ספק כי בגלל שקיעה טֶקְטוֹנית פרץ הים את רצועת הליסן והציף את השטחים הדרומיים, שהיו נמוכים מפני הים – וכך נוצר האגם הדרומי. דבר זה ניכר ביותר לפי עומק־הים: כמה קילומטרים צפונית ל"לשון" עומק הים הוא ארבע מאות מטר, בעוד שעמקו של הים הדרומי אינו עולה על כמה מטרים. הערבים מעידים ומספּרים, כי לפני שנים לא רבות ביותר אפשר היה לחצות את הים ממצדה ל"לשון" – ברגל.

אנו צועדים האדמת החַוַר, ההליכה מאוד בלתי־נוחה. נאלצים אנו לרדת מדי פעם בפעם במדרונות תלולים ורכים ולחזור מיד ולטפס שוב. הרגליים שוקעות בקרקע הרכה. הצומח דל ביותר. ממקום זה ניראית כבר מצדה בדרום. אנו ממשיכים דרכנו מזרחה לפתחו של ודי־סיאל (עץ הסיאל הוא עץ השיטה או הצאל). אנו נכנסים לפתח־הקניונים וצועדים מימין לנחל – על גדתו השמאלית. קניונים אדירים מתרוממים לגבהים עצומים. המראה נשגב ומטיל אימה כאחד. הקניונים כאן אינם אבן קשה, כאשר בשאר הנחלים, כי אם חומר רך אפרפר. מראות ממראות שונים מתגלים מכל עבר. לאחר הליכה של קילומטר בערך חוצים אנו את האפיק ומתחילים לטפס בעלייה תלולה מאוד, במעלה אשר מדרום לנחל.

מאות מטרים עלינו עלייה מייגעת והגענו לרמה. ומה נפלא המראה: עצי־תמר שלוים מתמרים מעל מעין זך, וכה פנטסטי המראה של השתלבות עצי התומר והמעין בקניונים העולים למרומים. מה אדירים הכוחות שיצרו את הפלאים הללו! זרמי־מים כבירים שטפו כאן בתקופת־המבול והטביעו את כוחם בצוקי־המגור הרמים לנצח. הופתעתי ביותר כשניגשתי למעין עוניבה המכוסה שפעת ירק וצמחים והנה מתרוממות מעליו, בכוחות־נעורים כה רעננים, קבוצות קבוצות של השחלב הטרופי (זה מקלירוהי שמצאתי בעריג’ה). רוב הצמחים עטורי פרחים בצבע ארגמן אדמדם. מה מוזרים ויפים הפרחים המציצים בינות לעלים רעננים מוריקים. שרשיו הצהובים של השחלב נמשכים לכל הכיוונים בטין הרטוב והרך. ייבשתי מספר רב של צמחים וכמה מהפרחים הכנסתי לפורמלין.

כאן אוכלים אנו את ארוחת־הבוקר. גם לאורך הצוקים מצפון עובר שביל, ושיירת־גמלים צועדת על פני התהומות. אף מעין מפכה בצפון – עין קושיבה. וכשנים וחצי ק"מ מערבה – מעין שלישי, עין נִימְרִיָה. על הצוקים שיחי צלף רָתמי – Capparis decidua, הפורח בשלהי־הקיץ; צמח נדיר הנמצא פה ושם אף בחוף המזרחי (קלירוהי, הארנון). פה נפוץ הוא למדי. אנו יורדים בקניונים מזרחה ולאחר כמחצית־השעה אנו עוזבים את הנחל המקסים וצועדים דרומה. הדרך טובה ונוחה. פה ושם אנו רואים את הדרך הרומאית הסלולה וצועדים בה. בדרך זו עברו בעבר גיסות־הרומאים, ועל גבי סוסים היו מביאים מן הצפון מים לאנשי־המחנות שחנו מסביב למצדה.

אנו מתקרבים למבצר. סוללת־אבנים מקיפה את מצדה מעברים – סוללה שנבנתה בידי הרומאים כנגד הנצורים. בכל כמה מאות מטרים מתרומם מעל החומה כעין צריח, כנראה מקום־מצפה לאנשי־המשמר. מזרחה לסוללה בנויים מחנות־הרומאים. הכל כה ברור לעין; יד־הזמן לא טישטשה את העקבות במקום הזה והכל נשמר, דומה ואך אתמול קרו הדברים. מחנות נרחבים, שערים הנפתחים לכל ארבע הרוחות, ורחובות רחובות; ניכרים בבירור אף מקומות־המשכב. אנו עולים ב"נקב" אשר ברכס־הצוקים מצפון למצדה. תהום עמוקה מפרידה בינינו ובין ההר. בעלייה זו מצאתי צמח יפה ומפותח מאוד של אצבוע ים־המלח.(Caralluma maris-mortui). זה המקום הדרומי ביותר שעד עתה נמצא בו מין חדש זה. לפי זה נפוץ הוא בשלשלת רצופה לאורך החוף המערבי (קליה, פשחה; בשנה שעברה מצאתיו בסביבות עין־טרַבֶה, עין־גדי, וכעת במצדה). בחוף המזרחי לא נמצא עד כה אף אכסמפלר אחד. כעבור חצי־שעה בערך הגענו לרמה שממערב למצדה. עקבות ברורים של מחנה רומאי נמצאו בקרן צפונית־מערבית למבצר, על פני הרמה.

אנו חונים ליד ודי־סֶבֶּה. כאן הוא בא ממערב ופונה דרומה, ממערב למבצר. אחר כך הוא עובר מדרום למצדה. צוקי־מגור המתרוממים מעל הנחל אינם מאפשרים כל גישה משני כיוונים אלה (מערבית־דרומית ודרומית). צוקים אדירים יורדים אף לצפון ולמערב.

אנו חונים ליד המפנה של ודי־סֶבֶּה, מקום בו מחפים הסלעים בגובה של חמשה מטרים ומצלים על צמחי־מים רבים ויפים הנמצאים באפיק־הנחל למטה. כאן השארנו את ילקוטינו ואת ציודנו והתחלנו מעפילים למצדה. אנו צועדים על פני הדָיֵק הרומאי העולה כמעט עד פסגת־מצדה. עבודה כבירה שאין לתארה במלים הושקעה בבנין־הדיק. משני העברים – תהומות, וכאן, באמצע, נבנה הדיק – עשרות אלפי טונות עפר ואדמה הובאו למטרה זו. אין ספק שהדיק נשען על שלד עצום של בנין־עצים. שולטן – חוקר המחנות הרומאיים – מעיד, כי זוהי העבודה הגדולה ביותר שנעשתה אי־פעם על ידי גיסות־רומא, וכן היא הדוגמה הבולטת והסמלית ביותר של האימפריאליזם הרומאי. עבודה של שנים – כדי להכניע מספר מצומצם של מורדים יהודים! הדיק מסתיים ולפנינו צוקים נמוכים, אך מסוכן מאוד לעלות בהם, כי מתחתם מאיימות התהומות הפעורות. עבודה יפה נעשתה כאן על ידי “הנוער העובד” – יתדות נתקעו בסלע, ובעזרת חבל הנקלע במהירות בינות ליתדות־הברזל המוצקות נעשית העלייה נוחה ובטוחה. עוד כמה עשרות מטרים – ואנו במצדה. שטח נרחב מאוד הוא, ובו בנינים, חומות ומבצרים, ואבני חרבות רבות מכסות את פני השטח. בורות מים רבים לאגירת מי־הגשם נראים פה ושם, אך כיום הם ריקים. לא נעשו הסידורים לאגירת מי־הגשם. אחד הבורות האלה תופס שטח עצום – היכל ממש, מטוייח טיח חזק וחלק ומדרגות מובילות לתחתיתו. אף הוא ריק ממים. המבצר היה משוכלל להפליא ומצוייד במים ובמזון, והם שעמדו לנצורים להחזיק מעמד במשך של שנים ללא קבלת מצרכים מן החוץ, וכפי שמעיד יוסף פבליוס נמצאו עוד אחריהם אוצרות־מזון מרובים במקום. כעבור שעתיים עזבנו את המקום וגלשנו במורד למחנה. כאן אכלנו ארוחת־צהריים כשהגיעו אלינו לפגשנו שני בחורים מסדום. הם באו בדרך החוף ועלו אלינו בודי־סבּה. בהדרכת אנשי סדום התחלנו הולכים סדומה. בחרנו בדרך המדבר, שהיא נוחה יותר. פנינו מערבה; השביל מקביל לודי־סבּה מצפון. אחרי שלושה ק"מ הגענו לג’בל אל קיטָעָה (שלוש מאות שמוני ושניים מטר). כאן עובר השביל מדרום להר, ובמרחק קילומטר לערך מערבית להר הוא פונה דרומה. הצומח – מדברי טיפוסי, הכיסוי קטן מאוד. נפוצים כאן שיחי דו־עלה ויפרוק (אנבסיס). לאחר קילומטר אחד ממקום הסיבוב דרומה נוטה השביל כלפי מערב ועושה קשת שארכה כשלושה ק"מ; אחרי זה הוא פונה מזרחה. הנוף משתנה לעתים, יש שאנו עוברים במישור נרחב יש שאנו מטפסים ועולים עליות תלולות בגבעות, ואחר כך אנו צועדים כשנחל צר בדרכנו. אנו עוברים את ג’בל אל־ארֵימֶה, כקילומטר אחד צפונה לפסגתו (ארבע מאות ארבעים וששה מטר). אחרי זה אנו יורדים דרומית־מזרחית. השמש כבר שקעה בהרי־המערב. העלטה עוטפת את הישימון. הדרך־בחזרה קשה כאן ביותר. יש שהירידה תלולה וסלעים רבים עומדים בדרך. כשעה צעדנו בחשכה עד שהגענו למישור נרחב המוקף שלשלות הרים בסביבות ודי־חֶפַף. עקרנו שיחים גבוהים של אטד אירופי משרשם ואלה שימשו לנו יפה למדורה, המקום נוח ללינה, הלילה אינו קר.

25 בינואר.

מוָדי־חפף לחוף־הים המרחק הוא ארבעה ק"מ. הדרך נמשכת דרומה. כעבור שעה קלה מגיעים אנו למדרגת־הצוקים הנמשכת לכל אורך החוף המערבי. כאן היא קרובה לים ורצועת־החוף צרה למדי. הירידה בצוקים במקום זה נוחה למדי. השביל עובר בקרבת וָדי־מוּרה. השמש זורחת בהרי־מואב. המדבר והצוקים עטויי־צללים. קו החוף יוצר כאן צורות רבות. פה הוא רחב למדי ושם, בעבר המזרחי, יורדים הצוקים עד לים. ממולנו במרחק ששה ק"מ פרוש שטח־ה"לשון"; נראים ברורות אף הפרצים שפרצו מי הים בחופו הרך. למטה, בחוף, בולט כתם ירוק בישימון ושלוליות־מים מבריקות מול קרני החמה הזורחת.

אנו בחוף וההליכה נוחה. כעבור שניות מספר ואנו בביצה; ביצה קטנה על שטח בן כמה דונמים ובו שלוליות מספר שנוצרו על ידי המים הבאים מוָדי־מוּרה. עצי אשל לרוב, כנראה, אשל מרובע (Tamarix Tetragyna). גמלים אחדים משוטטים בינות לאשלים. מקומות כאלה הנמצאים פה ושום לאורך חופי ים־המלח (ביצות הפשחה, עין־טרבה ועוד) משמשים מקור־מחיה לגמלים בעונות שהצמחיה במדבר מתה. בחורף ובקיץ עוטים הגמלים על פני השטח, מלחכים בעצים ושותים את מי הביצות, בעוד שבאביב אין לפגוש כמעט נפש חיה לאורך החוף, כי הרועים פושטים כולם בהרי־המדבר. דרומה עוברת הדרך פעם במישור בחוף ופעם במדרונות מסולעים המגיעים עד מי־הים.

האויר דומם ללא תנועה וללא משב קל של רוח, היום חם והילקוטים מעיקים. בדרכנו – מעינות־גפרית על החוף וריחו החריף של המימן הגפריתי ממלא את האויר. פנינו לוָדי אום בעק (ברק) המצטיין במימיו, זה המעין היחידי הנמצא לאורך החוף בין סדום ומצדה. אלמלא הוא היתה ההליכה בדרך זו בעונות מסויימות בלתי אפשרית כלל. כקילומטר לפני הנחל, על מצעי־סלע, הופתעתי לראות צמח חד־שנתי פורח בפרחים צהובים עדינים ויפים. זהו הצמח החד־שנתי המקדים ביותר בפריחה במדבר זה. הצמח – דו־עלה תמים (Zygophyllum simplex), נזכר אצל Post מסיני, זהו המקום היחידי בו ראיתיו בסביבות ים־המלח.

אנו מתקרבים לודי אום־בעק. על מדרונות הנחל, במקום מוצאו לים – קבוצות הזן הערבי של סמר־החוף המעיד ברוּרות על מי־תהום לא עמוקים. ואמנם האדמה לחה פה. אנו נכנסים לבין הקניונים. המים מופיעים ונעלמים בקרקע החצץ. ככל שחודרים פנימה נעשה המראה מרהיב ומקסים יותר. זה כוחם ותכונתם של הנחלים במדרגה התחתונה שמעל לאפיק, כל אחד שונה מחברו, כל אחד בולט בצורתו המיוחדת. המים יורדים בינות לסלעים ומֵעברים מתרוממים הצוקים. במקום זה אכלנו ארוחת־צהרים. אחרי מנוחה אנו מוסיפים ללכת דרומה. מרחוק, בדרום, נראית חורשת־אשלים. המחנק והחום מעייפים עד מוות וירק העצים מושך. השורה מתארכת ביותר ורבים הכושלים והנחשלים. המרחק בין אום־בעק לביצת־האשלים הוא כששה ק"מ והדרך נמשכת שעות. כשהגענו לאשלים פשטה החבורה, איש איש חיפש מקום וצל תחת העצים. סבכי־אוכָם (סואֶדה) תופסים את שטחי־המדמנה בין האשלים. המלח מכסה את הכל ונוטף מענפי העצים. באדמה זו גבוה מאוד אחוז המלח, אולם הלחות הרבה מאפשרת לכמה צמחים לגדול במקומות אלה, האשל והאוכם אפייניים ביותר. הקרקע לחה ובקיץ היא מתפצלת גלדים גלדים, וכל צמח חד־שנתי לא ייראה אז בביצה החרבה. האשלים משתרעים על פני שטח גדול (כקילומטר וחצי לאורך ומחציתו לרוחב).

אחר המנוחה אנו ממשיכים דרומה. אנו במרחק אחד־עשר ק"מ ממטרתנו הסופית ליום זה.

הר־המלח – הר־סדום – בולט בחזית כשני ק"מ לפנינו. ההליכה בין האשלים היא בלתי נעימה, פה עליך להתכופף לשמאל ופה לימין והגוף מתמלא מלח. אחרי האשלים נכנסו לאיזור זרוע אבנים וחול. ההליכה בו קשה – זהו שפך ודי מוּהֵות ועוד מספר נחלים הבאים ממערב להר־המלח. שושנות־יריחו פזורות פה ושם בקרקע־החול. כעבור חצי־שעה לערך הגענו לקצהו הצפוני של הר־סדום. אנו צועדים בדרך טובה העוברת בין ההר לים. האדמה מלחה, לבנבנה וצמחי־מלחה יעלו בודדים פה ושם. ההר מסתיר את השמש, ההליכה נוחה ואפשר להסתכל בסביבה בקרן דרומית־מזרחית, שם במרחק עשרים ק"מ מעבר לים מוריקה סַפְיָה הברוכה. שטחים נרחבים מכוסים עצים טרופיים וגנות מושקים במימי ודי־חסֶה (נחל זרד) היורד ממרומי־ההרים, ופה מימין מתרומם ההר על כל מראותיו המופלאים. שכבות־מלח עצומות נוצצות בברק ירקרק־כחלחל, נוטות בכל הכיוונים, מאונכות, מאוזנות ואלכסוניות – עקבות זעזועים עצומים שעברו על ההר הזה. ניצבים פה גושי־מלח עצומים שגלשו למורדות־ההר. הגשמים המעטים היורדים במקום זה המסו את גושי־המלח וצרו בם צורות מצורות שונות. יש שיערות מחטי־מלח יזדקרו על פני השכבות ויש שסטַלַקטיטים נהדרים, לבנים כשלג, ירדו כנרות למטה. אך מה הוא מראה זה לעומת מה שמתגלה במערת־המלח! האויר במערה קר וכה בולט המעבר בין החוף והמערה. יש ימים והחום בחוף יגיע לחמישים מעלות והמערה תישאר בחומה: עשרים ושש מעלות. לאחר הליכה של דקות מספר במסדרונות ונקיקים, שקירותיהם מלח טהור, מגיעים לארובה הנפתחת כלפי ראש־ההר השמימה וגבהה כארבעים מטר. קירותיה מלח טהור, רב צורות ותמורות ומבריק בצבעים פנטסטיים מול שמים כחולים – דומה ארמון־פלאים הוא המקום הזה; יד אדם לא תוכל לצייר תמונות כה מרהיבות בגוניהן וצורתן. ובעומק המערה – סטַלַקטיטים רבים היורדים כשרביטי־כסף מתקרת־המלח וסותמים את המעבר.

קרובה הדרך מן המערה למפעל האשלג. אנו באים לשכונת־הפועלים. מקלחת קרה ומשכב נוח מרעננים את הגוף העייף מתלאות־המדבר.

26 בינואר.

בבוקר יצאנו ברכבת המובילה את העובדים למפעלי חברת־האשלג. חסכנו בדרך זו ששה ק"מ של הליכה. הספקנו לסייר במפעל, שהוא קטן הרבה ממפעל הצפון ומפיק אך ורק KCL הנשלח בסירות צפונה. אנו הולכים בדרך הערבה המוליכה לעין־ערוּס ומשם דרומה לעין־חוסב ולעקבה. ממזרח לדרך משתרעות המלחות, עצי אשל ואוכם מפוזרים בשטח. לאחר שלושה ק"מ מגיעים לשפך ודי־פקְרָה. הנחל הרחב כאן כשני ק"מ ומצעו חול וחלוקי־אבן. בחול נראות פה ושם שושנות־יריחו יבשות; חדשות טרם נבטו. אך מופיעים גם צמחים שכאן גבולם הצפוני – סילון קוצני (Zylla spinosa). שיחיו נפוצים כאן בכל השטח. הם יבשים ומכוסים פירות של אשתקד; יש שעלים ירוקים מציצים מבין הענפים היבשים. הדרך בנחל קשה – בתחילה בלי ענין מיוחד, אולם לאחר קילומטר, כשאנו מתחילים לחדור בינות להרים, מתגלים מראות המיוחדים לודי־פקרה. משני עברי הנחל קניונים נמוכים, לבנבנים. יש שהם מכילים בתוכם ציבורים ציבורים של אבנים. המים חתרו ופיצלו את הקירות מעברים ויצרו בהם צורות מצורות שונות. יש שעמודים נישאים בודדים ויש שהמים יצרו גשרים מפליאים. מראה ודי פוקרה הוא מיוחד במינו – רחב, ועצים לכל אורך האפיק. העצים עצי אשל; שני מינים מצויים במקום זה – האחד אשל־ים־המלח (Tamarix maris־mortui) והשני – היפה יותר ושונה מהראשון בצבעו, שהוא כהה יותר – אשל־הפרקים ((Tamarix articulate.

ודי־פוקרה, שראשיתו בודי־מוּרה, כשלושים ק"מ דרומית לעסלוג', אוסף את מימיו ממדרונו הצפוני של הר לוצן (ג’בל לוצן), מרמות־הרים המתנשאות בגובה שמונה עד תשע מאות מ' ונחלים רבים – קטנים וגדולים – מתוספים ונופלים אליו. לכל ארכו והמשכו נקרא הוא ודי־מוּרה, ורק לאחר שנכנס אליו ודי־יַמֶן, הבא מהמכתש הגדול, מכתש־חתירה, הוא נקרא בשם ודי־פוקרה. יש אשר בשעת גשמי־זעף בהרים נושא הנחל בשעות מספר כמויות־מים עצומות המגיעות לרבבות מטרים מעוקבים לשעה. זרמי מים אלה סוחפים את כל העומד בדרכם – צאן, בקר, אהלים. המים עוקרים עצים על שרשיהם ונושאים אותם עמם הימה. כך יקרה גם בנחלים הבאים מהרי המזרח – הארנון, זרקה ועוד. זוהי הסיבה לעצים הרבים הפזורים לכל אורך הים. מפני המלח הרב אין הם נרקבים ובמשך עשרות בשנים מתוספים עצים חדשים ויוצרים ציבורים ציבורים לאורך החוף. בין העצים גדלים גם צמחים ירוקים ודגניים, על הסלעים צומח מין פרקרק (Haloxylon). פה ושם מצויות שלוליות המספקות מי־שתיה לגמלים ולרועיהם. ולאחר עשרים וכמה ק"מ מגיעים לודי־חדירה, הנכנס ממערב לודי־פוקרה. לפני כן נתקלים בכמה שלוליות־מים. באחת מהן צדתי זוג פשפשים עקרביים, סוג שונה מאלה שראיתי באספים. לפני שלוליות אלה פונה שביל הרה בגדה הימנית, ואחר כמאתיים מטר יורדים חזרה לאפיק מעל מקום השלוליות. כאן נמצא גֵב יפה החבוי בין סלעי־התשתית של הנחל ומימיו צלולים וקרים.

במקום זה נמצאים על קיר־הסלע ממזרח שבלולים מאובנים מעניינים, גדלם כחמשה־ששה ס"מ ודומים הם למינים הנפוצים כיום בים־סוף. אנו נכנסים לודי־חדירה, לאחר הליכה של מחצית השעה בערך, ומגיעים לשלולית־מים יפה וצלולה ואחריה מתרומם קיר־סלע בגובה של שלושים מטר. בשעה שבאים זרמי־מים בודאי מרהיב כאן המראה. על הסלע – שיחי צלף קוצני בפריחה ושיח אזוביון מדברי, אף הוא מכוסה פרחים כחולים. כאן פגשנו קבוצות בחורים מהפלמ"ח, הבאים מבאר־שבע ופניהם סדומה. אי אפשר להמשיך ללכת כאן באפיק. נטינו שמאלה ועלינו במעלה האפיק. לאחר כמה מאות מטרים נראה לנו האפיק שוב. כאן צורה אחרת לו. שוב אין סלעים ואבנים פזורים כאשר בהמשכו של הנחל. כאן הנחל ברובו אבן אחת ובינות לסדקיה נאגר חול רב. בחול זה מצאתי לראשונה את חבצלת־הנגב עם עליה המתולתלים. הלכנו עוד כשעה והגענו לפתח מכתש חדירה. בהיותנו בנחל, כשלוש מאות מטר לפני הכניסה למכתש, מצאתי שיחים גדולים של שבטוט מצוייץ (Calligonum comosum), בלי פרחים ובלי פירות. הכניסה למכתש צרה, סלע כביר מונח אלכסונית ויש לטפס עליו בזהירות. שכבות־ההרים משני צדי הנחל נוטות נטיה עצומה כלפי מעלה ממזרח למערב. וככל שאנו מתקדמים פנימה רואים אנו שכבות אבן־גיר קדומות יותר. כמאה מטר לפני כניסתו למכתש מופיעות על פני השטח שכבות של אבן־חול נובית, התופסות את כל קרקע־המכתש. נחלים רבים מבתרים את השטח וכולו בנוי גבעות גבעות. אין גבעה דומה לחברתה, כל גבעה – צבעה המיוחד לה; אחת ורודה ואחת אדומה, יש סגולות ויש כהות, ויש כמעט שחורות ואף ירקרקות. מסביב סוגרים ההרים על הבקעה, הרים זקופים וגבהם מאתיים ושלוש מאות מטר. קרקע המכתש נמצא בגובה מאה־מאתיים מטר, בעוד שגבהו של קיר־הסלע הסוגר הוא ארבע־חמש מאות מטר. בנחלים מיני רכפה ונפוצה מאוד פַרסֶטיה מצרית (ממשפחת המצליבים) בפריחה. אלפי שושנות־יריחו מכסות בצפיפות את גבעות־החול ואף חצב גלוֹני וחבצלת־הנגב נראים פה ושם בקבוצות. בחרנו ללינה את אחת הגבעות בצפון־המכתש. חפרתי לי במעדר בור ללינה ועל ידי כך הייתי מוגן מפני הקור והטל. הלילה תורה של כיתתנו בשמירה. הקור חזק מאוד.

27 בינואר.

שתי כניסות למכתש חדירה: האחת – עם מוצא הנחל – איננה באה בחשבון ככניסה לבהמה, וכניסה שנייה יורדת בטור הצוקים מצפון והיא טובה גם לצאן ולחמורים. יצאנו בדרך הצפון. השביל עולה בצוקים. השמש טרם זרחה. כאן, מגבוה, נראה המכתש בכל הודו והדרו – עשרות צבעים וגונים, לכאורה בלי כל סדר, משתלבים בהרמוניה נפלאה אחת והכל חסום על ידי הקו האחד – מעגל הצוקים מסביב לעמק־הקסמים. קשה לתאר, לנוכח המדבר החשוף, כי אי־פעם עלו פה ושגשגו צמחי־שרך עדינים, אך הסימנים בסלע מוכיחים. אנו יוצאים מגבול־הצוקים. כמה עשרות צעדים – והמכתש נעלם מן העין; ונוף חדש מתגלה: מישור. אי־פה אי־שם – גבעה וגאיות שטחיים. אנו עוברים ליד מחנה־בדוים. השלוליות הנראות לעתים בנחלים משמשות להם ולעדריהם מקור־מים. אנו פונים מערבה ומקיפים את המכתש. הצומח כאן עלוב ביותר, אך ורק דו־עלה. על הסלעים ניראים שרידי תפרחות בן־חצב מדברי. פה ושם ניראות מעין רצועות של קרקע מדברית צהבהבה: במקומות אלה מכסה החצב הגלוני את פני השטח. אנו באים לקרן מערבית למכתש ומכאן צועדים אנו מערבה. כעבור חצי־שעה אנו מגיעים לאיזור־החולות, חולות ה"תְּרֵיבֶּה" (“חוֹלית”). שטח רחב – למלוא־העין – של גבעות־חול, מכוסות שיחים צפופים למדי. שטח זה, הנמשך בין שני המכתשים, מכתש חדירה ומכתש חתירה, רחבו כעשרה ק"מ ומצפון לדרום הוא נמשך אף במרחק גדול מזה. החול לח וספוג רטיבות. שיחים ירוקים מרעננים את העין, אחרי שטחי־המדבר החשופים. שלושה הם השיחים השולטים: הנפוץ ביותר הוא מֻתְנָן השעיר; אחריו שבטוט מצוייץ; ופה ושם מופיעים שיחי אטד. סתונית־הנגב על קבוצות־פרחיה הצפופות וגוניה הרבים – מלבן עד ורוד בעל גון סגלגל – מרהיב את העין. פה ושם מופיעות קבוצות של עירית. בחולות נתקלתי בעלים סגולים בלתי מוכרים. כשעקרתי כמה צמחים הופתעתי למצוא פרחים ורדרדים־ירוקים חבויים לגמרי בתוך החול. הפרחים ננסיים ביותר – הצמח ממשפחת הלוּפיים. לפי צורת העלים והפקעת משתייך הוא לאחילוּף (Biarum), אולם אין לו כל זיפים על השזרה הדקה, לא מעל האבקנים ולא מתחתם. צבע השזרה צהוב־קְרֶם. נמצא, כי הצמח משתייך ל־Biarum ונקרא אחילוף זעיר (Biarum olivieri Blume).

קשה ההליכה בחולות והרגלים שוקעות בחול הרך. פה ושם מתגלים עלים של איריס־הנגב (Iris Helenae), הנפלא בצבעו הכהה האצילי, אך נופל הוא ממינים אחרים של איריסים (כגון הגלבוע, נצרת והגליל), כי פרחיו קטנים יותר. האיריסים הם עדיין בלתי מפותחים.

אנו הולכים ישר, ללא־שביל, בכיוון לביר־מוריטְבָה, שלרגלי רכס ההרים מול הרי־כּוּרנוּב. עדרי־פרות רועים בינות לחולות. כשאנו מתקרבים לדרך (ממדרגה שלישית), המוליכה מכורנוב לעין־חוסֶב ולעקבה, מתגלית בקרן צפונית־מערבית תחנת משטרת־כורנוב. עוד כשעה של הליכה – ואנו לרגלי־ההרים, ליד מחנה אהלים. באפיק הנחל אנו שותים מים מעופשים המעורבים בגללי־עזים. הערבים הם משבט הַעַזְזמֶה. נתתי לאחד מהם כמה גרושים כדי שיביא לי צמחי אצבוֹע (Caralluma), שנאסף פעם על ידי אייג בסביבה זו. למטרה זו נתתי לו את Caralluma europaea Var. Judaica, שהבאתי אתי מן הבית. לפי החומר בעשבית־האוניברסיטה, שהוא סטֶרילי, אין להכיר הבדל בין הצמח שבנגב לזה שבהרי־יהודה, ואייג הכניסם לאותו מין. אך לא ייתכן שמין זה, הגדל פה בכמות הגשמים האפסית, יזדהה עם זה שבהרי־יהודה. כשהביאו לי הבדוים את הצמחים, שהיו מחוסרי־פרחים, ניכר מיד שמין אחר הוא זה, הגוף הוֶגֶטַטיבי גַשמי יותר והעלים גדולים יותר ורחבים במקצת. ייתכן יותר שזהו אצבוֹע־אהרון (Caralluma Aaronis), הנמצא בהר־אהרון. לקחתי את הצמחים לשתילה. הם התחילו לפרוח באפריל וממשיכים בפריחתם בלי הפסק. עכשיו, סוף יוני, נמצאים פרחים פתוחים וסגורים וצצים אף פרחים חדשים. לפי הפריחה הוברר שהצמח הוא זן חדש של C. europaea. ההבדלים ניכרים מאוד ואפשר לסכמם כך:

במקום זה (סביבות ביר־מוריטבה) הלכנו כשלוש מאות מטר דרומה והתחלנו עולים בנחל היורד משלשלת הרי־כורנוב מזרחה. שלשלת ההרים מתרוממת פתאום לגובה של מאה מטר וחוסמת את מישור התריבה ממערב. אנו עולים בקיר־הנחל; כמאתיים מטר לאחר הכניסה נמצאות שלוליות מים צלולים. אנו נחים ואוכלים ארוחת־צהרים. לאורך בקיעי־סלע בגדה שמאלית של הנחל מצאתי את האצבוע לרוב. פרח רק אכסמפלר אחד, עם פרח יחיד. בנחל נפוצה מאוד אזובית־המדבר (לפי Origanum Dayi – Post). צמח זה, ששנים רבות לא נמצא ובכלל נחשב כנדיר מאוד (האכסמפלרים שתוארו נמצאו בסביבות הכרמל³ במדברות חברון). כאן, בהרי־כורנוב, הריהו הצמח הנפוץ ביותר על הסלעים באפיק־הנחל. לצמח יש ריח אפייני משלו (אין כל דמיון בינו ובין זה של האזוב המצוי). אין הוא פורח בתקופה זו, אלא בקיץ. עם העלייה בהרים נראה צומח סהרי – דו־עלה (Zygophyllum), אולם לפתע, כשמגיעים לרכס מופיעה לענת־המדבר (Artemisia herba-alba), וכן פרקרק־המדבר (Haloxylon articulatum) ומין בשרני של יפרוק. ערבי־הסביבה משתמשים במין זה לתעשית סבון. הצמח עשיר בקרבּוֹנת־האשלג, – לאחר ששורפים אותו מקבלים באפר אחוז ניכר שלK₂CO₃ ובשעה שמרתיחים אותו בחלב נוצר, בתהליך הסיבון, סבון גס שריחו בלתי נעים.

המקום מעניין מאוד והנוף רחב. בעוד שבמזרח נראה הרכס כהר, וכן הדבר עם עלותך בו, אולם בהגיעך לרמה מתגלים מישורים רחבים במערב. השיפוע כלפי מערב הוא אטי ומקבל צורת־מישור (מזכיר את כוכבא [“כוכב אל הַוָא”] אשר מעל לגשר־נהרים, בצורה הטופוגרפית). בדרום נראים הבקיעים של מכתש־חתירה (הקרקעית אינה נראית). מזרחית לזה נראים הבקיעים העצומים של נחל יַמֶן היוצא ממכתש־חתירה ואחרי עשרה ק"מ בכיוון דרומי־מזרחי הוא נכנס לודי־מורה, הנקרא ממקום זה ואילך ודי־פוקרה. מהרמה ומערבה מתחילות אדמות הליס. הצומח מורכב בעיקר משני מיני הסלקיים הנ"ל. המישור איננו ישר לגמרי, פה ושם מבתרים אותו נחלים שטחיים וגבעות גלוֹניוֹת נמוכות.

אנו פונים בשביל מערבה והולכים בכיוון לתל־רַכְמָה. כעבור שלוש מאות מטר בערך נראו חלקות בודדות חרושות וזרועות שעורה והשעורה בנביטתה. החלקות נמצאות על שתי גדות נחל. יש ומצע־הנחל רחב ואז נזרע השדה באפיק ממש. שדות־הליס, הנרחבים משני עברי הנחל הנמצאים במרחק ממנו, אינן מעובדים כלל. באדמת־הליס נפוצה מאוד סתונית־הנגב.

כחמישה ק"מ מערבית לרמת כורנוב התעכבנו ללינת־לילה. הליס ספוג רטיבות ואי אפשר היה לחפור בור לשינה. הקור איום ואי אפשר להירדם. הטל חזק מאוד והכפור מכסה את הצמחים והשמיכות.

28 בינואר.

רבים משכימים בארבע ומתכנסים מסביב למדורה. אנו הולכים, לאורך הנחל, לתל רַכְמָה – מרחק חמישה ק"מ. פה ושם שלוליות־מים. הצומח רב־גוני יותר ועושה רושם של אירנו־טורני, אף שמופיעים בו גם אלמנטים סהריים. אנו מגיעים לתל הבולט בלבנוניתו מצד מזרח. בסביבתו שטח קברים נרחב. וכמה מאות מטרים מערבה – באר גדולה (מתוקנת בבטון, כנראה, על ידי השלטון).

אנו הולכים בכיוון עסלוג' (תל־רכמה – עסלוג' חמישה־עשר ק"מ). פה ושם אנו עוברים בין גבעות־אבן ומופיע דו־העלה (Zygophyllum). נפוצה גם לענת־המדבר, ביחוד במורדות הגבעות. נתקלים אנו בדרך ממדרגה שלישית. הנוף חד־גוני – גבעות במישורי ליס. על הליס נפוץ החַרדוֹן החיור (Agama Palida) ולטאות־מדבר אפרפרות. בדרך נתפשנו על ידי שני רוכבי־גמלים ואנו מובלים לתחנת־המשטרה בעסלוג'. בכפר על בתיו העלובים הסתובבנו כשעתיים, עד שנתקבלה פקודת־השחרור. מן הכפר לנקודת־היישוב המרחק הוא כשבעה ק"מ. דרך ממדרגה שלישית (דרך עסלוג’־חלוצה) מחברת את הנקודה, לכביש באר־שבע – עוג’ה־אל־חפיר. שדות ליס רחבים, מופיעה לענת־החוף ואף המתנן. אנו צועדים בחושך, עוברים ליד עץ־שיטה בודד, ובעשר בלילה הגענו לרביבים, המוקפת חומה ומגדל. בעסלוג', ליד המערה, אספתי מין של שכרון רב־שנתי בלתי־ידוע (Hyoscyamus sp.) וכן נפוצה בליס הנוֹניאה הקוצנית. הצומח החד־שנתי טרם הופיע. הבדלי הטמפרטורה בין היום והלילה עצומים (בלילה – 0, ביום – שלושים מעלות).

למחרת חזרנו באוטובוס תל־אביב. בתל־אביב – גשמי־זעף וקור – לאחר שעשינו שבעת ימי־אביב חמימים במרחבי־המדבר.