נמשך אני לאורכידאות יותר מאשר לשאר הצמחים. אין לך אורכידאה שתהיה שוה לחברתה, בכל אחת ואחת גלום משהו מיוחד לה לעצמה; במבט חטוף ראשון משרות האורכידאות את הרושם המיוחד; נראה לך שאין הצמח כשאר הצמחים: כה מוזר הוא, בלתי מתמזג עם סביבתו, זו איננה הולמת אותו כלל (ולו גם יגדל בחורש נאה), כשם שאין מתאימים לו שאר הצמחים הגדלים בסביבתו. פרט בפני עצמו הוא, השקול כנגד כל השאר, צמח מעולם אחר.

נסתכל בדבורָנית – סוג של אורכידאה. דומה שהפרח עלוף עניווּת, אבל איזה צירוף של גונים! צבעי קטיפה עזים ועמוקים מתגלמים בצורה מוזרה ביותר. ואין לרוות את היופי הזה. לא ככלנית וכפרחים דומים המתבלטים במבט ראשון; אלא ככל שתרבה להביט באורכידאה תגלה בה הוד נוסף. האורכידאה אין לשבעה, תמיד תמצא בה פרט נוסף, מיזוג שלא הרגשת בו קודם לכן.

ולמרות הענין שבהן ידועות דוקא האורכידאות פחות ממשפחות פרחים אחרות בארץ. ושלושה טעמים לדבר:

א. יש ביניהן מינים נדירים, המזדמנים לעתים רחוקות מאוד; וכך צויינו מינים על־ידי חוקרים ידועים, שעברו בזמן מן הזמנים בארץ, ואשר טרם נמצאו על־ידי מאספים אחרים.

ב. ומינים נדירים ידועים – לעולם אינך יודע באיזה מקום ובאיזה בית־גידול לחפשם. נראה שבית־גידולם מקרי הוא ואך במקרה, אגב טיול או סיור, הם נאספים.

ג. קשה היא מלאכת ייבושן. לאחר הייבוש מאבדות האורכידאות את צבעיהן וצורתן המיוחדת, וכן נעשית לעתים הגדרתן בלית אפשרית בהחלט. פרח האורכידאה שונה בכל סוג וסוג. לשם הגדרת האורכידאות והכרתן חייבים להכיר את הפרח על חלקיו השונים ושומותיהם.

פרח האורכידאה בן ששה על־עטיף הוא. עלה־העטיף התחתון, הגדול מהשאר ושונה מהם בצורתו, נקרא שָׂפית. בסוגים ידועים נמצא דרבן בבסיס השפית. עלה־העטיף העליון ועוד שנים צדדיים, השוים לו כמעט בגדלם ובצבעם, מהווים את שלושת עלי־העטיף החיצוניים. בין שלושת עלי־העטיף החיצוניים נמצאים עוד שני עלי־עטיף, שעל פי רוב הם קטנים יותר וצבעם שונה – אלה הם עלי־העטיף הפנימיים. הפרח הוא בעל אבקן אחד היושב בעמוד־העלי. האבקן בעל שתי לשכות, שבכל אחת מהן מלוכדים גרגרי האבקה לגוש הנישא על עוקץ דבִיק, הדבֵק על פי רוב בבסיסו. השחלה תחתית.

שבעה סוגים ידועים בארץ למשפחת־האורכידאות. למטה מפורטים שמותיהם בצירוף סכימה על ההבדלים העיקריים שביניהם.

טפילים חסרי כלורופיל

שַׁנָּק (Limodorum)

בהיותי על הר־הכרמל התגלו לי האורכידיאות בכל יפיין ושפע מיניהן. עוד בתחילת פברואר, בימי־חמה, שבין ימי־הגשמים, הייתי מטפס בכרמל לאסוף את השחלב הפרפרני (Orchis papilionaceus), שהוא אחד הפרחים הראשונים בין צמחי הבצל והפקעת האביביים. תפרחתו מארכת ודלילת־פרחים. הפרחים ורודים והשפית מנוקדת. שחלב זה הוא אחד הנפוצים בארץ, אך ביופיו נופל הוא מאחרים.

כחודש לאחר זה – במרץ – מופיעים בבת אחת כעשרה – שנים־עשר מינים שונים. אחת הדבורניות היפות היא דבורנית־הקטיפה (Ophrys sintenisii), תפרחתה דלילה ונושאת פרחים בודדים, אך אלה גדולים ומיוחדים בצבעם. אורך השפית כחמישה־עשר מ"מ וצבעה ארגמן קטיפתי עמוק; באמצעה עוברים שני פסים תכולים, המזהירים בבהירותם על הרקע הקטיפתי. השפית בעלת שני גבנונים. ברגע הראשון נדמה שלפנינו חרק מוזר: שני הגבנונים נראים כרגליו, עמוד־העלי והאבקן – כראשו, עלי־העטיף החיצוניים – ככנפיו, והשפית – כגופו. יפה היא ועדינה דבורנית־הכרמל וכן גם המינים הקרובים לה, הפורחים באותה תקופה.

בצל עלי־החורש גדל שחלב הגליל (ש' מצוייץ) (Orchis galilaea) המופיע בשני גונים: קרם עם נקודות ארגמניות וארגמן. אין ספק שהוא נמנה על אחד משחלבי הארץ היפים ביותר. מגיע לגובה של חמישים ס"מ ותפרחתו צפופה ומלאת־פרחים; צורתה ביצית. הוא גדל גם בגליל העליון והתחתון ובהרי־יהודה.

שחלב שלוש־השיניים (Orchis tridentatus) הוא בעל צבע לילך כהה ותפרחתו צפופה עגלגלה. נפוץ למדי הוא בהרי־יהודה והכרמל ובהרי־הגליל.

בהרים ואף במקומות לחים שבעמקים נפוץ הפשתן המצוי (Serapias vomeracea), המיוחד בפרחיו הגדולים ששׂפיתם המחודדת יורדת כלפי מטה ויתר עלי־העטיף כאילו מחוברים זה לזה ויוצרים כיפה. גודל הפרח כארבעה ס"מ וצבעו אדום־חום.

באדמות הכבדות, המוצפות מים בחדשי־החורף־והאביב, נפוץ שחלב־הביצה (Orchis laxiflorus), המגיע לגובה ששים עד שמונים ס"מ. תפרחתו ארוכה ומרובת פרחים, שצבעם לילך עז. אין הוא מהשחלבים היפים וצורתו גסה במקצת.

בן־שחלב צרפי, אף הוא נפוץ בהרים מוקדם באביב, ובסקירה שטחית קשה להבדילו מהשחלב.

בכרמל ובהרי הגליל התחתון מופיעה בתחילת מאי היפה בדבורניות, דבורנית מצויירת (Ophrys fucifloral). ציורי השפית יפים להפליא במין זה, ומה עדין הגון הורוד של עלי עטיפתה החיצוניים!

דבורנית־הדבורה (Ophrys apifera), אשר שׂפיתה מסתיימת בזיז חד וכפוף, כעין עוקץ, אינה נופלת ביפיה מהמין הקודם, אך נדירה היא מאוד וזכיתי למצאה רק פעם אחת.

בסוף מאי, כשרוחות הקדים כבר מנשבות בארץ והירק בהרים קמל ויבש – פורח בכרמל השחלב הקדוש (Orchis sanctus). צבעו ורדרד־בהיר והשפית בעלת שיניים חדות לארכה. בשעה שתפרחתו עולה יבשים כבר עליו לגמרי על פי רוב; ובכל זאת מאריכה התפרחת בפריחתה. מין זה מצטיין בריח נעים להפליא שאין דוגמתו בין צמחים אחרים.

שחלב ריחני אחר הפורח באותה תקופה בגליל התחתון והעליון הוא השחלב הריחני (Orchis coriophorus), – מין נדיר שפרחיו קטנים מפרחי המין הקודם.

בהרי יהודה והגליל העליון נפוץ מאוד השחלב האנטולי (Orchis anatolicus). צבע פרחיו סגול־כהה. קל להכירו לפי עליו בעלי הכתמים הסגולים.

בשרון נפוץ שחלב־השקיק. הדרבן במין זה קצר ורחבו כשלושה עד חמישה מ"מ; צורתו צורת שקיק (ומכאן השם).

יחיד הוא בארץ שַנק־החורש (Limodorum abortivum) כאורכידאה־טפיל. צמח זה נעדר עלים ירוקים ועמוד תפרחתו עולה לגובה של מטר, משרשי אלונים וארנים. הפרחים גדולים וסגולים, התפרחת ארוכה ודלילה. צמח טפיל זה נדיר מאוד. מצאתיו פעם אחת בלבד על שרשי אלון בסביבות בית־אורן בכרמל. לפני כן נמצאו אכסמפלרים בודדים בגליל העליון ובהרי־יהודה.

ארבעת הסוגים – השחלב, הדבורנית, בן־השחלב והשפתן – בעלי־פקעות הם. בעקרנו בזהירות את הצמח נמצא שתי פקעות לרוב. האחת (הצמוקה) היא פקעת מהשנה הקודמת, והשנייה (המלאה) פקעת חדשה היא שהצמח יצרה השנה, הפקעת החדשה “רדומה” במשך הקיץ, לאחר התייבשות הצמח, ובחורף הבא יעלה ממנה נצר חדש, בעוד שהפקעת הישנה, ששארית מזונותיה נלקחו לצרכי־הפריחה, נרקבת ונעלמת.

ואילו שני הסוגים – בן־החורש והשחלבן – מחוסרי פקעות הם, בניגוד לשחלבים אלה. חלקיהם שבאדמה הם קני־שורש מעובים. שני סוגים אלה צמחי־חורש הם וגדלים ברקבובית שמתחת לעצים. בצורתם הם שונים לחלוטין מכל הסוגים בעלי הפקעות (שאינם נבדלים בעליהם הבדל רב). שני סוגים אלה ענפיהם דקים, שרועים ומשתרגים במקצת ואף צורת עליהם שונה והם פחות בשרניים.

בן־חורש רחב־עלים גדל בחרשי הגליל העליון והכרמל. פרחיו לבנים וגדולים והשפית משונצת באמצעיתה. בן־השחלב נדיר, אך נדיר ממנו השחלבן, שאף פרחו לבן ומצויין בכתם כתום. שני סוגים אלה הם מהצמחים העדינים ביותר של הארץ ועולים ביפיים על צמחי־נוי רבים. כל השחלבים הנ"ל הם בעלי ריתמוס צמיחה אחד, המתאים לתנאי הארץ – תקופת גידול בחורף, פריחה באביב ותרדמה במשך כל עונת־הקיץ, שלא כשחלבים הטרופיים, המוריקים תמיד.

לפני שנים אחדות מצאתי שחלב שאינו משתייך לכלל זה. היה זה בחודש אבגוסט, בשעה שאספתי את הצמחים הטרופיים אשר בנוה־קלירוהי (בעברו המזרחי של ים־המלח, צפונית לארנון). הופתעתי בראותי כי שחלב משגשג בטיט גירי רטוב על סלעים נוטפי־מים. היתה כאן הפתעה בכל המובנים: מה לשחלב במקום זה ובעונה זו? והוא משגשג ומצמיח.

הצמחים היו בגובה של שמונים ס"מ, עליהם ארוכים וכהים. הצמח בעל ציצת שרשים מעובים בצבע כתום־בהיר. נוכחתי שאיחרתי את תקופת־הפריחה. יכולתי למצוא עדיין את שרידי ההלקטים המבוקעים לארכם על ידי שלושה סדקים, – שפיזרו את זרעיהם. הצמחים יצרו בטיט סבך צפוף ובצדו של כל צמח שפרח צצו שנים־שלושה צמחים צעירים. אורכידאה זו, שלא היה לי כל מושג לאיזה סוג היא משתייכת, מעניינת ביותר. מאחר שגדלה בשכנות לצמחים טרופיים רבים, בתנאים דומים ומוריקה כל השנה, אפשר היה לשער שגם היא נימנית על הצמחים הטרופיים. אך מצד שני, בכל האיזור הנקרא סוּדַנוֹ דֶקַנִי, שאליו משתייכות המובלעות הטרופיות בסביבות ים־המלח, אין שחלבים בנמצא כלל. לעומת זאת קשה להניח שזהו צמח ים־תיכוני, שהתגלגל ונקלע לתנאי־קיום מיוחדים כאלה. לקחתי צמחים אחדים לשתילה. בתחילה התפתחו יפה, אולם בבוא החורף קפאו ומתו. לאחר זה בדקתי פעמיים באותו מקום, בתקוה למצוא את האורכידאה בפריחה, ופעמים מצאתי הלקטים יבשים בלבד. לבסוף האיר לי המזל את פניו: בינואר 1944 השתתפתי בטיול לאורך חופו המערבי של ים־המלח. עלינו במעלה ודי־סיאל, היורד לים־המלח בקניון עמוק בדרך עין־גדי – מצדה. מצפון התנשאו למרומים צוקי־מגור בגובה עשרות מטרים, ואנו העפלנו, עייפים, צמאים ועמוסי־משא, במעלה הגדה הימנית דרומה. שם במרומים נראים התמרים משובבי־נפש; נעים לדעת שלרגליהם נובע המעין – עין־עונֵיבּה – משא־נפשנו. הגענו למטרה, הילקוטים נפרקים ואנו אצים למים. העיניים נתקלות ראשונה בבריכה קטנה, שבה נקוים המים הנוטפים מהקיר הלח. אחר רגע מופנות העיניים לקיר זה והנה עליו – הכרתיו מיד! – אותו השחלב מקלירוהי, עשרות צמחים משגשגים בכל עצמת הגידול, עולים, מתמרים מהטיט הרטוב והרך. בידיים רועדות קטפתי צמח אחד ואכן – לא טעיתי – הוא פורח! פרחים אדומים יוצאים, פרח פרח מחיק עלה לאורך הגבעול. מודיעים על ארוחת־בוקר. אני מנצל את הזמן לייבוש הצמחים. חלק מהפרחים נכנסים לפורמלין, חלק לייבוש וחלק להדבקה על נייר־דבק. הפרח נגזר לחלקיו וכל חלק מודבק לחוד, מלאכה הגוזלת זמן רב. ורק לאחר שהשיירה זזה לדרכה הזכירני הצמאון שטרם שתיתי, ועד מצדה לא יימצאו כל מים. על אף גערות המאסף מיהרתי חזרה ובתאוה מיוחדת לגמתי מן המים הנוטפים מגבעוליו של הנדיר בשלחבים!

לפי הפרח אפשר לקבוע בבירור ששחלב זה משתייך לסוג בן־חורש Epipactis. אך מסתבר שזה הוא מין חדש, שעד כה לא היה ידוע בארץ.

השחלבים מעניינים אף מבחינות רבות אחרות, אך לא כאן המקום לעמוד על כך. אעיר עוד שראויים חלק משחלבי הארץ להיכנס לגינות כצמחי־תרבות. במיוחד אציין את המינים הבאים: דבורנית מצויירת, דבורנית־הקטיפה, דבורנית־הכרמל, שחלב מצוייר. שחלב קדוש, שחלב שלוש־השיניים ושחלב ריחני. את הפקעות כדאי להוציא מהאדמה לתקופת־הקיץ ולשמרם בכבול. אם הן נשארות באדמה יש להימנע בהחלט מהשקותן, שאם לאו הן מרקיבות מיד. בייחוד ראוי לשים לב לשתי אורכידאות־החורש: בן־חורש ושחלבן. יפים מאוד הם צמחים אלה ומתאימים כצמחי־צל. יש לשתלם בעציץ עם כבול. גם הם כקודמים יאבדו אם ישקום בעונת־הקיץ.