מִשְׁפַּחַת הַנַּרְקִיסִים Amaryllidaceae    🔗

משפחות הנרקיסים (Amaryllidaceae), האיריסים (Iridaceae) והשושנים (Liliaceae) כוללות את רובם המכריע של צמחי הבצל והפקעת התרבותיים. כגון: Amaryllis, Narcissus, Crocus, Hyacinthus, Lilium ואחרים. אף כי קוים רבים משותפים לצמחים הנ"ל, הנה יש הבדלים חשובים המחלקים אותם לשלוש משפחות נבדלות.

משפחת־הנרקיסיים קרובה למשפחת האיריסיים. ההבדל העיקרי בין שתי המשפחות הוא במספר האבקנים: לפרחי משפחת־הנרקיסיים ששה אבקנים, ואילו למשפחת האיריסיים – רק שלושה. רוב הפרטים הנותרים משותפים לשתי המשפחות ולכן הן נכללות בסדרה אחת Iridales. כן קרובה משפחת־הנרקיסיים למשפחת־השושניים, אך נבדלת ממנה באלו פרטים, המראים על התפתחותה הגבוהה יותר של משפחת־הנרקיסיים. לפיכך סבורים שמוצאה ממשפחת השושניים (או ממשפחה אחרת מסדרת Liliales שנכחדה) ורואים בה ענף מתקדם שהתפתח בזמן מאוחר יותר. ההבדל העיקרי בין שתי המשפחות הוא במקום עמדתה של השחלה: ב־Liliaceae השחלה היא עלית (כלומר, נמצאת מעל לעלי־המעטפת) ואילו במשפחת־הנרקיסיים וכן במשפחת־האיריסיים השחלה היא תחתית. במשפחת־הנרקיסיים יש כשבעים סוגים, הכוללים כתשע מאות מינים, שעיקר תפוצתם בדרום־אמריקה, בדרום־אפריקה ובאיזור ים־התיכון. בארצנו גדלים בר ארבעה סוגים שיתוארו להלן:

1. חלמונית (Sternbergia)    🔗

באחדים מגני־הערבים בירושלים פורחת בספטמבר החלמונית הצהובה (Sternb. Iutea), שהוכנסה, כנראה, מתורכיה. צמח זה יוצר בשעת־פריחתו אפקטים חזקים מאוד, בייחוד כשהוא גדל בקבוצות. בשנים האחרונות התחילו הגננים מתעניינים בצמח זה ועתה הוא חודר לגנים רבים. אך בעוד שמין זה איננו מקומי וארצות־גידולו הן תורכיה ויוון, נמצא בארצנו מין אחר, יפה יותר. כוונתי לחלמונית הגדולה (Sternbergia spaffordiana). פרחה של החלמונית הגדולה גדול כפליים מפרח החלמונית הצהובה וצבעו צהוב־זהוב, בעוד שצבע המין הקודם צהוב־חלמוני. רוחב העלים הוא כשני ס"מ וצבעם ירוק־בהיר וגונם עמום, עלי־החלמונית הצהובה צרים יותר ורחבם כס"מ אחד, צבעם ירוק־כהה מבריק.

המין המקומי עולה אמנם בגדלו ובצבעו על החלמונית הצהובה, אך לעומת זאת יש לו חסרונות אלה: א. רבייתו אטית יותר: בכל שנה מסוגל הוא לתת לכל היותר בצל צדדי אחד, ואילו החלמונית הצהובה נותנת חמישה־ששה בצלים; ב. החלמונית הגדולה פורחת תמיד כחודש לפני הופעת עליה (פריחתה חלה בנובמבר, ואילו עליה מופיעים בדצמבר), בעוד שהחלמונית הצהובה, בקבלה השקאה בחדשי־הקיץ, מקדימה ומוציאה את העלים לפני הופעת־הפרחים, ועל־ידי כך נותר הבדל חזק יותר בשעת הפריחה.

החלמונית איננה שכיחה במישורי־הארץ, היא גדלה רק באזורי־ההרים. בתי־גידולה לרוב משניים הם: ציבורי־אבנים בגבול שדות. אזורי־גידולה הם: הרי־חברון, יהודה, השומרון והגליל. כדאי וכדאי להכניסה לגינות. היא מיטיבה לגדול באדמות כבדות וגם בקלות. יש לשתלה בעומק של חמישה־עשר ס"מ. אפשר לרבותה גם על ידי זריעה; נביטתה טובה.

נוסף לחלמונית הגדולה גדל בגליל העליון ובסביבות התבור, הגליל התחתון, מין שני – הלא היא חלמונית זעירה (S. colchiciflora). מין נדיר זה פרחו זעיר ואינו עולה על שני ס"מ. הוא פורח באוקטובר לפני הופעת עליו. מפני קטנותו אין לו ערך כצמח־נוי תרבותי.

2. כחלית־ההרים (Ixiolirion montanum)    🔗

במדבר בחדשי־האביב פורחת כחלית־ההרים. תפרחתה מסועפת ועשירה בפרחים בעלי צבע כחול מזהיר. התפרחת, שגבהה כששים ס"מ, נושאת שמונה־עשר פרחים בגודל של חמישה ס"מ. צמח נפלא זה אינו ידוע כלל לגננים בארץ. אין ספק שכדאי להקדיש לו תשומת־לב רבה, על אף נדירותו. הוא מתאים גם כצמח קטיף, תודות לסגולתו להישמר זמן רב במים (כשבעה עד עשרה ימים). אספתיו בשדות־תבואה הגובלים עם מדבר־יהודה ובשדות הליס שבנגב. בעבר־הירדן הוא נפוץ למדי.

3. החבצלת (Pancratium)    🔗

שלוש הן החבצלות בארץ: חבצלת־החוף (Pancratium maritimum), חבצלת קטנת־הפרחים (P. parviflorum) וחבצלת־הנגב (P. Sickenbergeri).

חבצלת־החוף היא הגדולה בכולן. עמוד־התפרחת נושא כחמישה פרחים וגבהו כחמישים־ששים ס"מ. אורך הפרח הבודד הוא כחמישה־עשר ס"מ. בפנים עלי־הכותרת נמצאת העטרה, שהיא מעין כותרת פנימית מדומה, המוסיפה לפרח חן רב. במין זה גדולה העטרה ובעלת שתים־עשרה שיניים מחודדות. היא פורחת בסוף־הקיץ; הפריחה מניצה לפני העלים או שהם מניצים יחד. לפרחיה ריח נעים; הצמח יפה בייחוד בהימצאו בחבורות צפופות והוא נפוץ בשדות־חול לאורך כל שפת־הים ומתאים בייחוד לגינות שאדמתן חולית, אך מצליח מאוד גם באדמה כבדה. אין הוא סובל בהעדר השקאה בקיץ, אך אם משקים אותו בקיץ מוסיפים עליו להוריק גם בתקופה זו.

חבצלת קטנת־הפרחים נופלת בערכה מהמין הקודם, הן בגדלה והן ביפייה, וכן אינה ריחנית. התפרחת בעלת חמישה עד עשרה פרחים בגודל של חמישה ס"מ. העלים מבריקים ופס בהיר עובר באמצעיתם; היא גדלה בין צוקי־הכרמל ובגבעות־הקורקר בשרון ובשפלה. יכולה להתאים במיוחד לגינות־סלעים. היא גדלה יפה באדמה כבדה וקלה.

חבצלת־הנגב גדלה בחולות־הנגב. גובה עמוד תפרחתה כארבעים ס"מ ולה חמישה עד שמונה פרחים בגודל שמונה ס"מ. העלים מצטיינים בצורתם המיוחדת, מסולסלים ומתולתלים; כל עלה מסתלסל כארבע עד עשר פעמים.

היא פורחת באוקטובר לפני הנצת־העלים. אספתיה בחולות דרומית לעסלוג', בחולות התריבה שבסביבת מעלה־העקרבים; כן ידועה היא מאל־עריש וסיני. מן הראוי להסב את תשומת־לב הגננים ביישובי הנגב לצמח זה שיוסיף חן לגינותיהם בלי כל השקאה וטיפול מיוחד.

4. הנרקיס המצוי (Narcissus Tazetta)    🔗

הנרקיס נפוץ הן באדמות ביצה בעמקים והן במקומות סלע בהרים. צמח זה, הידוע היטב, מוסיף לתפוס את מקומו בגנים על אף מציאותם של עשרות זנים תרבותיים.

מין נרקיס שני הגדל בארצנו הוא הנרקיס האפיל (Narcissus Serotinus), מין נדיר מאוד הגדל בסביבות פרדס־חנה – חדרה. מבחינה גננית אין ערכו רב, אך יכול הוא לעניין את החובבים. הוא פורח כבר באוקטובר לפני הנצת־העלים. בייחוד מעניין הוא מבחינת בית־גידולו: זהו צמח ים־תיכוני־צפוני, ידוע מאיטליה, סיציליה וכרתים. מקום־הימצאו היחיד בארץ מהוה מובלעת קטנה לאורך קילומטרים אחדים, הרחק מאיזור תפוצתו של הנרקיס המצוי. תנאי הלחות הרבה השוררים בחורף באותו איזור מאפשרים את קיומו.

במקומות גידולו אספתי כחמישה־עשר מיני טחבים שאינם מצויים במקומות אחרים בארץ, למשל: Ephemerum serratum, הידוע כטחב של אדמות לחות ביותר באנגליה ובצרפת, דבר המעיד אף הוא על אפיו המיוחד של בית הגידול הזה.