צד שוה וצד שונה לה ליידיש במערכה הכוללת של לשונות־היהודים המרובות, שנצמחו והתפתחו בחלקי־עם שונים בתקופות שונות ובמקומות שונים. צד שוה –צרכּו של חלק, אם קטן אם גדול, של העם ללשון משלו, המיחדתוֹ בתוך סביבתו, ומחַזקת את ליכודו, יתר על יסודות־הליכוד, ביחוד אלה המשותפים לכל העם כולו, בתורת יחידה דתית ואֶתנית. דרכה של כל לשון מלשונות אלו שהיא יונקת הרבה, ופעמים במכריע, מלשון סביבת צמיחתה, אך היא מהַתכת בה יסודות מעטים או מרובים משל לשון־יהודים קודמת; וביִחוד משל הלשון העברית, שמתוך שהיא לשונו של העם לכל דורותיו וקיימה עצמה בהם בתפילה, לימוד וספרוּת, רישומה מיוחד ומפליג מעֵבר לפרופורציה של חלקה. צד שונה – בעוד רוב הלשונות צצו ונבלו לאחר תקופת־חיוּת ארוכה או קצרה, הרי מלבד הארמית לא מצינו אלא לשון־יידיש למעלת־התפשטות בזמן (למן ראשית גלות אשכנז עד ימינו) ובמקום (למן גרמניה דרך מזרחה של אירופה עד שתי האמריקות ושאר ישובי היהודים) ולרוחב התפתחות ועומקה, הן כלשון־דיבור, הן כלשון־הוראה, הן כלשון־ספרות – עד שניתן לראותה מכלל יצירותיה הגדולות של רוח העם ותרבותו.

ב    🔗

אָפיָה ותולדתה של יידיש היו אמנם מענינה של חכמת ישראל למראשיתה, אולם אך בשני דורות אחרונים הם זכו למחקר מפורט וממַצה יותר; הלכך, כמה שאלות־יסוד, ביחוד בתחום ראשית התהוותה, עודן בתהליך עצם הבירור, שאינו מניח עדיין פתח למסקנות־גמר.

כן, למשל, נחשבת היא השאלה עד כמה נבדלה יידיש בתחילתה מלשון־הסביבה שהיא שאולָה ממנה, ואם ההבדלים האלה יש בהם כדי קביעתה כלשון יהודית מעיקרה. התשובה תלויה בבירורה של שאלה, נחשבת גם היא, האם התעצמותה של הלשון חלה כבר במחוז לידתה (לוֹתיר) – ונמצא המעבר מלשון יהודית (פרוֹבאנסַלית) ללשון יהודית (אשכנזית) סמוך ביותר – או חלה רק עם זימונם של בני מחוזות שונים (מגורשים וגולי־שמדות). על־כל־פנים, בירור התהליך הזה אינו רשאי להסתפק בהיקשים מסכימה מצויה על צמיחת לשון של נעדרי־כתב אלא חייב להביא במנין אָפיָם המיוחד של בני עם יודעי לשון וספר, השַליטים בקניני־רוח, כמצוַת דתם ותולדתם – שכן כל אלה הם גם גרם וגם סיוע להחשת תהליכי תרבות שלהם, ובכללם קנין לשון ועיצובה לתכלית עצמם. התכלית הזאת בולטת בתכונה המשותפת לכל לשונות יהודים והוא הכתב העברי, המייחד ממילא למראשית שימושם בלשון, בין דרגת התעצמותה מבשילה בין בשלה, את השימוש־בכתב וממילא את הלשון גופה, לבני הקיבוץ בלבד.

התעודה הראשונה שבכתב, שנמצאה לעת־עתה, היא חרוזה קטנה במחזור וורמייזא (1272), ואוסף גדול של דברי־שירה (עיבודי מדרש, וכן נוסח מיוחד של שירת הוראנט הגרמנית) שנמצאה בגניזה הקאהירית ותחת אחד מפרקיו רשום תאריך (1382), והוא כבר מגלה בגרות ספרותית המעידה על התפתחות קודמת, שאפילו היתה נמרצה ומוחשת, ודאי היו לה כמה תחנות העלומות עדיין. על־כל־פנים חטיבות־הכתב הקדומות, בין מקוטעות (גלוֹסאריוֹנים) בין רצופות (דברי פירוש ושירה), אינן מניחות ספק כי לשונן אף בתחילת־שימושה, כשהיתה עוד סמוכה במכריע על לשון הסביבה, היא כמכוונת ליהודים בלבד.

ג    🔗

המשך ההתפתחות בתחומי אשכנז (גרמניה) העמיד את הלשון על עצמאותה, שעמדה לה בפני ההשפעות של הדיאלקטים הגרמניים וביחוד בפני ההשפעה של הדיאלקט השליט שלה, ונעשתה לשונם המשותפת של ציבורי אשכנז ומעֵבר לה, ושירתה אותם מתוך דיפרנציאציה של שלושה מיני לשון: לשון הוראה, תרגום ופירוש של עניני לימוד, למן החומש עד גמרא ופוסקים; לשון־דיבור, שמתוך שיָנקה ממסורת רבת־רבדים ומנסיונות רבי־גלגולים של עם המשמר רישומי זמנים ומקומות ומַקליטם בזכרונו החי – נשתפעה בחיוניות ובעושר גוָנים: לשון ספרות, שמתוך שנסמכה על כפל מקורות – הספרות העברית לדורותיה והספרות הכללית – הוכשרה לכל סוגי ביטוי: תפילה, תחינה, תרגום, פירוש, מדרש, מוסר, משל, שיר, שירה, חזיון, ואם כי שלוש הלשונות היו מזינות וניזונות זו מזו, יִחודה של כל אחת ואחת יחוד (לשון מקצועית, כשל רוֹטוֶלטש, אף שהיא שאולה הרבה מעברית אינה מענינה של יידיש, והטיפול המופרז בה מצד חוקרי יידיש – הוא טעות ואפילו הטעיָה).

ד    🔗

מעמד, שהגיעה אליו יידיש בגרמניה ואגפיה, הוא מַסד לתגבורת התפתחותה בפולין הישנה וסביביה, שבה הגיעה למלוא־התעצמותה מכל הבחינות – בשפעת־האידיוֹמַטיקה, עושר־הלקסיקה, גמישות־הדקדוק – עד שניתן לראותה כאחת הלשונות העשירות ביותר באירופה. וַדאי שתגבורת זו נסתייעה גם בשחרורה הגמור של הלשון מתחרותה של הגרמנית החיה, בכוח עמידתה בפני תחרותה של הלשון הסלאבית, שסיגלה לה מיסוֹדוֹתיה, מבלי לשנות ממתכונת עצמה – אך בעיקר התפרנסה מצרכוֹ של העם ללשון קוֹלקטיבית, יתירה על הלשון העברית, ומתוך חלוקה פונקציונלית מאוזנת של תפקידיהן. לשון זו, כשם שחיסנה את כוח־היחוד של חיי־העם, כך התחסנה ממנו.

עיקר אוצרה של יידיש מחלחל היה בדיבורה, שלא נשתקף בתקופותיה הראשונות בכתב אלא במעט, שכן הספרות נתבצרה בה לשון ספרותית, ואם כי היה שוני בין ספרות־קודש ובין ספרות־חול מבחינת מקורות־יניקה – ראשונה כולה מבית ואחרונה רובה מחוץ – וממילא שוני של גיווני הלשון, לא נסמכו זו וזו על לשון־דיבור, וההשוָאה למעט התעודות שנשמרו בהם דרך־הדיבור (איגרות, ביחוד של נשים, גביוֹת עדות) מוכיחה. היא הנסיבה לשיכחת הספרות, שלא היתה לה חסות מיוחדת, או לעיבודה החוזר, מתוך סיגול לשינויי הלשון (מעשה־בּוּך מזה והרומן של אליה בחור מזה). הגיחה של לשון־הדיבור לתוך הספרות, באה בראשית ההשכלה בגרמניה ופרצה בשיעור גובר והולך בספרות העממית (חסידות) ובספרות האמנותית במזרחה של אירופה, על הדרגתה (למן מנדל לפין, שלמה אֶטינגר, דרך אקסנפלד עד לקלאסיקה של מנדלי, שלום עליכם ואילך), והוא גילוי מלוא עָשרהּ וכוחה.

ה    🔗

התפתחותה של יידיש מעמידה אותה כלשון העולה על קודמתה בערכיה והרכבה, וההבדלה בין יידיש מערבית ויידיש מזרחית היא לא בלבד הבדלה של היגוי אלא של מהות. בעוד שההבדלה בין סוגי יידיש מזרחית, אף שגם היא הבדלה של היגוי, אינה אלא הבדלה של סוגים באותה מהות, והיא הנותנת שהמַסד הכולל הכריע את הצדדים הרגיוֹנַליים ועשה את הלשון ערך משותף לקיבוצי דובריה מעֵבר לגבולות עמים, שהמונים אלו היו שרויים בקרבם. גורל שתי החטיבות ההיסטוריות שונה היה: לעומת שקיעתה של יידיש המערבית, לכָרחם של דובריה (שטפונה של הגרמנית) ולרצונם (הטמיעה ובדומה לה) – הסתמנה והלכה עלייתה של יידיש המזרחית, שדבקו בה המוני־העם והיתה להם לשון בית ורחוב, לשון קרי וכתיב, לשון שיר וזמר, דרשה וחידוד; ובדורות האחרונים נאמנו לה לא בלבד פלַגות האדוקות בקולקטיביות היהודית, וביחוד החסידות שגבולותיה גבולות יידיש, אלא גם פלַגות שעימעמו בה – ביחוד ההשכלה, שדרשה לטירודה של הלשון הזאת ולהחלפתה בלשון־המדינה; ומתוך שנעזרה גם בה, היא שהעלתה את לשון־הדיבור למעלת ספרות במתכונת מודרנית, ומקרבּה אף עלתה תודעתה העצמית כדי אידיאולוגיה מחוורת על שלוש דרגותיה (יעקב שמואל ביק בעצם ימי־ההשכלה; יהושע מרדכי ליפשיץ באחריתה; סופרים והוגים בימי המודרנה), שעד כדי עמדה בלבדית או קירובה הגיעה.

עמדה זו היתה גם מנוע גדול – ליכוד תנועות ומפלגות, שפיתחו הסברה ותעמולה, הקימו עתונות ענפה, עשו פעולת־תרבות מסועפת; אך גם מעצור גדול – גרם של פילוג על דרך מלחמת־לשונות. ממרחק־ימים גדול יותר יינתן לקבוע עד־מה מאומתת הסברה, כי יותר משנלחם שוני הלשונות, שהשלימו רוב דורות זו את זו, נלחם שוני האוריינטציות ההיסטוריות.

ו    🔗

בדורות אחרונים, ודורנו בכללם, משמשים בה, בחזיונה של יידיש, בערבוב קו מַעלה וקו מוֹרד. קו ראשון – התפתחותה הפנימית של יידיש הגיעה בהם לשיאה בין ביצירת עצמה (ספרות, תיאטרון) ובין בכינוס עצמה ובין במחקר עצמה. קו אחרון – פורענויות מחוץ ומפנים: השוֹאָה שהשמידה את המוני דובריה במזרח־אירופה; הגזירות והצמצומים בברית־המועצות; ההבלעה הלשונית בשתי האמריקות. מאבק הלשון על עצמה נמשך והולך.

[תשכ"ד]