לפני כשנה נחוג בירושלים, ברוב חמימות וברוב עם, יובלו השבעים וחמש של יודל מארק. ברוב חמימות – הדברים שנשמעו היו נרגשים ומלבבים; ברוב עם – האולם הגדול של בית אלישבע היה מלא וגדוש. המכנסים – אגודת תרבות־יידיש; המכונסים – עדת חובבי־יידיש למיניהם, רובם זקנים, קצתם צעירים, והצד השוה, שהם דבקים, אלה לרצונם ואלה לכרחם, בלשון־יידיש וספרותה. לרצונם – לפי גידולם, השקפתם, הרגלם; לכרחם – ריחוקם מן הלשון העברית, הנועל בפניהם רוב אירועי־הציבור. אף הריחוק פניו כפולים, שיש הרחוקים לרצונם והם המעטים, הנמשכים למיני ressentiment שאבד עליו כלח; ויש הרחוקים לכרחם, והם הרבים, שגילם שוב אינו מסגלם לקנינה של לשון־האבות, וסיפוקם־מבית בשפת־האמהות, והריהם מתכנסים בה. גם התולה בה בהתכנסות זו לגילוייה כינוי גיטו, לא יוכל להתעלם ממידת־רָחבוֹ, והרי גיטו ורוחב תרתי דסתרי.
ב 🔗
כן, העתונות העברית אינה יודעת ואינה מודיעה על כך אלא לעתים רחוקות ביותר, ואף זאת למקוטעין; הלכך לא ייפלא, שפסחה על חגיגת היובל ועל חתנה, וכמעט שפסחה על גדולה מזו – עלייתו של האיש לארצנו ועליית מפעלו, הוא מפעל מִלון יידיש הגדול (“דער גרויסער יידישער ווערטערבוך”), הממשיך את עשייתו ליד האוניברסיטה העברית בירושלים, וכבר הספיק להוציא פה את הכרך השלישי; ואף הכרך הרביעי אחוז בעקבו ופרסומו, ככל המקוּוה, קרוב.
עצם ההעברה הזאת מניו־יורק לירושלים אי־אפשר לה בלא שינוי ראִיית המרכז, מה גם שהמשנה הוא מראשי תנועת־יידיש להלכה ולמעשה, ושינוי־ראִיה זה אומר דרשני. ובבואי לדרוש בו, בדברי־הערכתי עליו, לא יכולתי שלא להיעזר בהבדל שבביוגרפיה שבינו, הנערך, לביני, המעריך, שיש בו משום הבדל הדרכים שבדור. וראשונה נסע ההבדל שבגיל, שאפשר לו שייראה מרובה: ארבע שנים תמימות, ואפשר לו שייראה מועט: ארבע שנים בלבד, הכל לפי עיקרי התחנות שבדור. אכן, אפשר לו לאותו הבדל שייראה מרובה – כי חילוק גדול יש, אם נעשית בר־מצוה לפני מלחמת־העולם הראשונה או בתוכה ולאחריה, וחילוק גדול יש, אם היית בחור בן שש־עשרה או אברך בן עשרים בהתמוטט שתי המונַרכיות האבירות ובקום הרפובליקות הצעירות תחתיהן, כגון ליטא הטאריבית ואוקראינה הפרדקורדונית. ואפשר לו לאותו הבדל שייראה מועט – כי חילוק קטן יש, אם היית בן ל״ו או בן ל״א בהשתולל ממלכת־זדון בלב אירופה ואגפיו ובכלותה את קיומו של עמנו בהם; וחילוק קטן יש, אם היית בן נ״ה או בן נ׳ בזכוֹת עמנו לנחמת תקומתו בארצו.
ולא הזכרתי כל אלה אלא כדי להבליט את המסגרת ההיסטורית המשותפת של בני הדור, שחיו את הקאטאקליזמים האלה בדרך הארוכה מרובעת־התחנות והם מחויבים, מדי פעם בפעם, להיעצר, כדי לסקור את יחוסם לנפתולי הקיום של עמם המיוסר, ולבחון את מידת האחריות, שגילו להלכה ולמעשה. וזו בדיקה חמורה ומחייבת, בין אם מידת יוהרה היא בנו ואנו מדמים, כי אנו בוחרים אה עמדותינו, בין אם מידת־עניוות היא בנו, ואנו סוברים, כי העמדות בוחרות בנו. והדברים אמורים במקרה המוחשי, הנידון לנו עתה, הוא יודל מארק, שחייו היו כשלשלת אדוקה של מסירות לעם ולערכיו שנחשבו לו מרכזיים בתרבותו; שלשלת שחוליותיה המיוחדות הם מעשיו כאידיאולוג, פדגוג, פובליציסט, חוקר. ואם ניסיתי לערוך את דיוני לאור העימות שבין הנערך למעריך, הרי זה בעיקר מחמת הנוחיות שבאפשרות לעשות את דע־את־עצמך ככלי־הבנה לגבי דע־את־חברך.
ג 🔗
הריני משער בנפשי, כי אילו נזדמנו שנינו בימי־חָרפנו, היינו אוחזים זה בבלוריתו של זה ומתלשים זה שערותיו של זה, ולאו דווקא משום שהוא היה פולקיסט יידי ואני הייתי ציוני עברי, שהרי סוף־סוף שנינו הפעילנו הרצון לקיים את היהודים כיהודים, איש־איש כדרך אמונתו ומחשבתו, ששיקע בהן כוחו ומוחו, אלא בעיקר משום שהוא האמין, כי הרפובליקות הלאומיות הצעירות יקיימו לאורך־ימים את האוטונומיה התרבותית־פרסונלית, שזיכו בה תחילה את מיעוט־היהודים, ואני כפרתי בכך וחלקתי על כך ולא מתוך מחלוקת עם הבונדיסטים והפולקיסטים, שלא היו מצויים בגלילותינו, אלא מתוך מחלוקת עם הציונים, שטיפחו גם הם כאותה אמונה והיו שותפים לה. אדרבה, מרחוק הבנתי את שאינם־ציונים לשיטתם – הם האמינו בהָכָאיות (דאָאיקייט) ולא ראו השלייתה, ונלחמו לאמונתם, אך הציונים, שכפרו בהכאיות, מה ראו להתעלם מאזהרתו הבהירה של מורם ורבם, שלמה שילר, כי הרפובליקות הצעירות נעשות יותר ויותר לאומניות, אֶטאטיסטיות, ומה ראו להתעלם ממראה עיניהם – כלום לא ראו, כי האוטונומיה ברפובליקה האוקראינית נשטפה בנהרי נחלי דם הפוגרומים, ושארי האוטונומיות נחנקו כדרך שנחנקו.
ואם להתעלמות, הרי אלה ואלה התעלמו לא בלבד מגורמי־חוץ אלא אף מגורמי־בית. כי הנה היתה פריחה של החינוך – רשת בתי־ספר יידיים מזה, רשת בתי־ספר עבריים מזה, אך עיקרה של זו ושל זו היה גדור במקום – בגלילות־הספָר, לאורך תחום־המושב; כשם שהיה גדור בזמן – הרוסית שוב אינה לשונם של אוכלוסי היהודים שם, ואילו הלאטווית, הליטאית, האוקראינית, הבילורוסית, הפולנית עוד אינן לשונותיהם, כי בהיעשותן כן, תיברא סיטואציה אחרת, והיא אמנם נבראה.
ד 🔗
כן, אילו נזדמַנו אז, היינו מתלשים זה בשערותיו של זה, מה שלא היה מפחית, כשיעור של שׂערה, את הערך־כשלעצמו שבמפעליו על־פי דרכו – יסוּד הגימנסיה היידית הראשונה והנהלתה, ההיקף הפדגוגי גם אז גם אחר־כך, כשחושו העֵר לתהליכים דינַמיים של הגורל היהודי לוחש לו להמיר את ליטא בארצות־הברית; ההבנה למורכבות המהות היהודית, שלא הניחתו לצמצם את היידישיזם שלו כדי בדילות דוגמטית, כדרך שצימצמוה רבים ולא־שלמים, ועוררתו להעמיד את יגיעתו החינוכית על יסודות היסטוריים של העם. אלא מה, הוא ושכמותו טענו: יידיש וגם עברית, ואני ושכמותי טענו: עברית וגם יידיש; ואלה חילוקי־דעות יסודיים, ולא אנו שנינו וכמותנו, אלא כוחות גדולים הכריעו ויכריעו בכך. ואדרבה, הוא עצמו מסייע בהכרעה – גדול־מפעליו, והוא אף גדול מפעלי תנועת־יידיש עתה, הוא המִלון הנזכר, עבר, ביזמתו, לירושלים, כשם שהעביר את עצמו וביתו אליה, ואין זו עדות טובה לאלה, המדמים להבין טיבם של תהליכים גדולים, שתחילת גילוים צנועה, אם הסתפקו במה שאמרו על כך, שהמסכימים שבהם פלטו לשון מהיכא־תיתי, והפולגים שבהם פלטו לשון אי־אפשי.
אפרש את דברי: יודל מארק קנה לו כמה וכמה זכויות – בתי־הספר שנהג בהם, המוסדות שהשתתף בהם, החיבורים בפדגוגיה, פובליציסטיקה, ביקורת, בלשנות, שפירסם בכתבי־עת, ובראשם כתב־העת “יידישע שפראך”, שהיה עורכו שנים הרבה, אך גוּלת הכותרת הוא המִלון, שעֶרכו הקארדינַלי אינו פוחת לצלה של ביקורת מיתודולוגית וטכנולוגית, הצדֵקה כשלעצמה, ואורו מאיר יבשה עצומה של העשירה שבכל לשונות־דיבורם של בני־עמנו, ודור יבוא, ששוב לא יתן דעתו על צללי־עראי, ויתננה על אור־הקבע, אפילו יתעורר על הצורך במִלון אחר, היסטורי, אקדמי, מדעי, יברך על שקדם לו, כשם שהמלון ההיסטורי, האקדמי, המדעי של הלשון העברית יברך על שקדם לו, ביחוד על מלונו של אליעזר בן־יהודה.
ואם העליתי זכרו של בן־יהודה, בדברי על מעשה יודל מארק, הרי זה מחמת ששניהם יחידים, שלא חששו להיות יחידים העומסים משא כזה על שכמם. אפשר, כי בחברותא היה הענין קל יותר ואף פורה יותר, אבל כשם שבן־יהודה עשה מה שעשה לרצונו שנעשה כרחו, כך מארק עושה מה שעושה לכרחו שנעשה רצונו. ודין לזכור, כי המִלון לא נתרכזו סביבו כל כוחות חקר־יידיש, ואדרבה, מהם שלא נצטרפו לו מתחילה, מהם שנטשו אותו לימים, וסיפור המחלוקת גם הוא ענין לענות בו; כשם שדין לזכור, כי העברת המִלון לא נעשתה בשלמותה, ואוצרו מפולג בין ניו־יורק וירושלים, ללמדך כי יש, ביחוד בעסקניו, שלבם אינו שלם, אף שהם יודעים, כי פילוג החומר אי־אפשר לו שלא יהא לרעה. קשה לשער, כי מאחורי ההשהיה המכוּונת הזאת יש חכמה הרבה, ולא אאריך בזה.
ה 🔗
על־כל־־פנים, ניסיתי, דרך־צחות, להוכיח, כי יודל מארק לא עיוֵת את התורה, שהיה אדוק בה, ואולי עודנו אדוק בה, תורת שמעון דובנוב. הרי תורה זו, תורת המרכזים הנודדים, יצאה ללמד, כי המרכז שבדור או שבתקופה הוא באשר היהודים מתרבים והולכים, באשר חייהם הקולקטיביים הם עצמיים ומלוכדים ביותר, באשר המושג החי של תרבות יהודית הוא היסטורי ומקיף ביותר. והרי אין צריך רוב דברים, כדי לראות, היכן עתה הישוב, שכל אלה חלים בו. אלא מה, ישוב זה יש לו שלושה חסרונות – החסרון האחד שהוא אינו ברשותם השלטונית־פוליטית של הגויים אלא של היהודים; החסרון האחר – שהוא אדונים לנטיעת תרבותו של העם וערכיו בכל מערכות־החינוך; החסרון האחרון, שאינו מתכוון להיות מרכז־עראי אלא בית־קבע לעם, מדינת־העם. אך דומה, כי חסרונות אלה וכאלה אפשר לעמוד בהם, ואילו דובנוב חי, היה מוחל וסולח לנו את שלושת החידושים שחידשנו. ודווקא משום שתנועת־יידיש, על מוסדיה ומכוניה, סמוכה היתה על פורמַציות אידיאולוגיות, הנעשות עתה, אחת־אחת, גם מצומצמות יותר, גם סטטיות יותר, והן בחינת מוזיאון, שהוא ענין להפלאה, אך שוב אינו ענין לויכוח. אכן, טובתה של יידיש נותנת, שתהא נתונה בזרימה דינמית יותר, אשר לה מובטח מחרה של המציאות היהודית הקולקטיבית, וכמה שלא ינסו לפלפל, הרי היא ארץ־ישראל, היכולה, צריכה ועתידה להיות מפת־התרבות החיה והכוליית ביותר, שכל ערך וערך תופס בה מקומו, באופן שכל החוטים מתחברים כדי מַטוה־הגובּלין היהודי על ערכיו האנושיים, הדתיים, הלאומיים, העממיים.
ולענין יידיש במַטוה הזה – לכאורה מצויה סתירה בין האמונה המוצקה, כי יידיש הוא ערך, שסופו לקיים את עצמו מתוך תשלובה והחטבתה, כדרישת הזמן והמקום, בתרבותנו הכוללת, ובין העשיה המזורזה במפעלים, כגון מפעל מִלון־יידיש הגדול. אך, באמת, סתירה מדומה היא – אמת, עם־ישראל אין דרכו לשכוח את ערכיו הגדולים, והוא מוצא דרכים לקיימם, ולפי שיידיש כלולה בערכים אלה, חל גם עליה הכלל ההוא, ואם המִלון היידי ההיסטורי הוא ענין לדור בא או לדורות באים, הרי ההכנה לו הוא ענין לדורנו אנו, כי אנו האחרונים היודעים יידיש מתוך התערות אינטימית ביותר, כפי שנתגבשה בביתה האותנטי ביותר, במזרחה של אירופה, ויש ים גדול של יסודות־לשון ופרטיהם, החיים בנו במעמד של בעל־פה ולא הגיעו למעמד־שבכתב, והם עלולים להתקפח, ואנו בלבד עשויים להצילם. וזהו, אמנם, המנוע, או לפחות אחד המנועים, של יודל מארק, היודע ומבין להפליא במכמני הלשון הזאת, וראוי לברכו שיזכה להמשיך בבנין מִלונו ועינינו מאירות ושמחות.
ו 🔗
ואסיים במעשה שהיה – בשיחה עם ש״י עגנון גילגלנו בענין התנועות היריבות בעמנו, שתחילה הכחישו וסתרו זו את זו, ולימים השלימו זו עם זו, באופן ששילבו יסודותיהן של זו וזו, בתוך אחדות גדולה, כאילו לא היתה מחלוקת ולא היתה שפיכות־דמים. אמר ש״י עגנון: אך ככל כלל יש יוצאים ממנו, החל בענן וכלה בפראנק, ואילו הכלל יש לו סימן פשוט: לפי שהאמת היא אחת, אף שהדרכים אליה אפשר שיהיו שונים, הרי התנועות היריבות, המתכוונות לאותה אמת, אפילו תחילתן פילוג סופן איחוד, והוא סוד בכל דרכיך דעהו, שחז״ל אמרו עליו, כי היא תורה קטנה.
[ניסן תשל"ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.