בפתח ספרה של רוזה פאלאטניק, שניתן עתה בידי קהל־העברים (“פרוכת הקטיפה”, תירגם משה יונגמאן, תשל"ב), מתבקשות שתי הערות. הערה ראשונה: אף שהפרהסיה העברית עוקבת דרכה ושביליה של ספרות־יידיש החיה, הרי גם המתחקה בשקידה מיוחדת על הדיה והדי־הדיה, ימצא בדוחק הערה או ציוןּ על פעלה של המסַפרת המצוינה הזאת, באופן שמַתן מִבחר־סיפוריה הוא כחידוש וכחדשה. הערה אחרונה: מעמד זה של אינפורמציה, הלוקה ביחוד בענין גילויי־הספרות במרכזי־יידיש רחוקים, כמרכזה המועט בבראזיל, שהמספרת נמנית עמו, מחייב שינוי במדיניות־התרגום שלנו ולוַאי שההתחלה שנעשתה עתה, בידי הוצאת “המנורה”, יהא לה המשך ראוי. אך היא הנותנת, כי נלמד משהו תחילה על המספרת, פעלה ודרכה.

ב

אם לפתוח בקצת תאריכים וציונים, הרי לידתה (1904) וגידולה בבית יראים. אביה ר' פייבל איסר וואגנר, שען לפי אומנותו, שוֹלחהּ לחדר, והיא לומדה בו עד שנת השמונה לחייה; כמה זמן מלמדהּ אף מורה־בית, אך עיקר לימודה מכוח עצמה ובעיקר מתוך ריבוי של קריאה בלשונות שקנתה לה ידיעה בהן – פולנית, רוסית, גרמנית, ואין צריך לומר בלשון ביתה וסביבתה, יידיש. אף יצר־הכתיבה הקדים להתעורר בה, וחלומה מקדמת־ילדותה ממש – סופרת. תחילת הכתיבה יומן, שנתעוררה לכתבו בעצם ימי המלחמה הראשונה, ואולי אף בשלה ובשל חוָיותיה, אולם אך מקץ עשור שנים, בא מקרה־לא־מקרה והוציא לה מוניטון. משקראה ב"וועלט שפיגל", שיצא לאור בוארשה, על תחרות שענינה: רומן־החיים שלי, ושיעורו מאה וחמישים שורה, בדתה חיבור ושמו: “תאוה והפקרות”, ולגודל פתיעתה נתפרסם ברבים (גל' 36, שנת 1927), ואף העניק לה פרס – חתימת־חינם לשנה תמימה. אותה שנה נתיתמה מהוריה, הניחה עיירתה שבה שימשה בהוראה (בעודה בת שש־עשרה), עסקה בפעולת־תרבות, בחובבות של חוג דרמתי וכדומה, ונדדה לפאריז, שישבה בה כעשר שנים, ועיסוקה מזכירה במעון ילדים יהודיים (“קולוני סקולייר”), והיא כמיטלטלת בין חפץ לחפץ – כתיבה ומשחק, ונענית קמעה־קמעה לשניהם: מפרסמת מסיפוריה (“האנדעלס־צייטונג”, “פאריזער היינט”), מופיעה בהצגות של להקת־חובבים. אך עיקר פעולתה בא עם בואה לבראזיל (1936) והשתקעותה בריו־די־ז’נירו, עיר־מושבה עד עתה – כתיבת־קבע, מדי שבוע בשבוע, מעל דפי העתון שם “פאלקס־צייטונג”, וכן בשארי בימות בבראזיל ומחוצה לה. עם כינוס סיפוריה ופרסומם, לעת־עתה בארבעה קבצים – “קראשניק – ריא” (1953), “ביים גערויש פון אטלאנטיק” (1957), כלומר: להמולת האוקינוס האטלנטי; “דרייצען דערציילונגען” (1961), כלומר: שלושה־עשר סיפורים, “געקליבענע דערציילונגען” (1966), כלומר: סיפורים נבחרים – והם עוררו עליה ועל פעלהּ תשומת־דעתה של הביקורת, והיא תשומת־דעת ראויה ונכבדה למדי, שכן אתה מוצא בכלל מעריכיה את שלמה ביקל ויעקב בוטושנסקי, את א. גלאנץ־לעיעלעם ויעקב גלאטשטייין, את אפרים אוירבך ויצחק באשוויס ואחרים. אולם זכות מיוחדה קנו להם והקנו לה י. י. סיגל, שכתב עליה, לפני היות לה ספר ברבים, וכן מלך ראוויטש שהקדים מבוא לבכור ספריה, ושניהם דבריהם טובים ומלבבים ביותר.

ג

ודבר זה הוא בנותן־ציוּן, שכן המספרת איחרה לבוא לרשות־רבים גדולה, כשמגילת־ספר בידה. לא שלא ידעה ערך עצמה והתמהמהה, ולא שידעה ערך עצמה והתרשלה, והרי עוד בראשית ישיבתה בבראזיל, עמדה הוצאת קלצקין בוילנה לפרסם אסופת סיפוריה, אך בטרם הגיע כתב־היד לידי המו"ל, פרצה מלחמת־העולם השניה. ואם האיחור הזה גרם לאיחור פרסומה, באה ישיבתה במרכז הרחוק, והוסיפה עליו. מבחינה זו ראוי לציין פרסומה בארצנו ב"גאלדענע קייט", שגרר אחריו מתן פרס, הנחלק על הטוב שבסיפורים, הנדפס על דפי הרבעון הזה. וגם דבר זה הוא בנותן־ציוּן, שכן הפרס ההוא הוא מיסודו של פישל בימקו, סופר הקרוב מצד־מה למספרת שלנו ורחוק מצד־מה ממנו. קרוב – כמותו כמותה יסוד חוָייתם המכרעת ערעור ההוָיה של העיירה היהודית בפולין; רחוק – בעוד ראִייתו הריאליסטית, אף נַטוראליסטית, עורמת בכתביו, שענינם ימי מלחמת־העולם הראשונה, צללים על־גבי צללים (“פראָך” “מארכביינער”), הרי ראִייתה הריאליסטית, אף נטוראליסטית, מחביאה מתחת לעביה של עכרורית אורות על־גבי אורות.

ד

ואם לפישל בימקו, ראוי להזכיר צד אחר – בבוא ליאו פינקלשטיין לחבר מונוגרפיה עליו, ראה לקרוא לה: דאָרטן און דאָ" ובבוא אבא גורדין לחבר מונוגרפיה עליו, ראה לקרוא לה “דא און דארטן”, והדין עם הראשון אף שהאחרון דיקדק, שכן המסד הוא שם, בקילץ, והנדבך שעל גבו פה, בניו־יורק. ולא הזכרנו זאת אלא כמשל לנמשל, לאמור: יפה עשתה רוזה פאלאטניק, ששמרה על דקדוק הסדר וקראה בכור קבצי סיפוריה “קראשניק – ריא”, תחילה הפסד, שם – עיירת־מולדתה, ואחריו הנדבך שעליו, פה – עיר־גולתה עתה, כשהחלוקה החדה של התם לחוד ושל ההַכא לחוד היא חלוקה מאוחרת, לכן קודמת ההחלקה, החדה גם היא, של ההתם לתוך ההכא. לאמור, אנו רואים תחילה את קרושניק לגופה, ולסוף את ריו לגופה, אבל באמצע אנו רואים את קרושניק־בתוך־ריו, – ללמדנו, מה היה על איש־העיירה עם גלגולו לתוך הכרך הרחוק והזר, מה נשתייר בו בחינת המשך, ומה נצמח לו בו בחינת חידוש; על־שום מה ההמשך לרוב פתוח יותר לטובה ועל שום־מה החידוש לרוב פתוח יותר לרעה, ללמדך אבדנם של קניני־תרבות־ומוסר כיצד.

ה

העובדה, כי המספרת שלנו מצע סיפורה כמצע חייה – תחילתו אחד, אמצעו כפול, סופו משולש, צריכה הדגשה, שכן הגירתו של סופר אינה עושאתו עדיין כפול־עולמות או משולש־עולמות. ונמשיל את הדבר במשל בולט יותר – יצחק באשוויס רוב ימיו וחיים גראדה הרבה ימים ישיבתם בניו־יורק ועינים להם ואזנים להם ובינה בהם לראות ולשמוע ולחיות את סביבתם, אך, למעשה, הראשון איננו מתעורר כהלכה והאחרון איננו מתעורר לחלוטין להראותה, להשמיעה ולהחיותה, וענין סביבת חייהם עתה, באמריקה, אינו ענין ליצירתם, הנתונה, כאן רובה ככולה, וכאן כל־כולה לסביבת חייהם לפנים, בפולין ואגפיה. והרי ידענו, כי לא כן היתה דרכם של אישי־הספרות בגלי־ההגירה לפנים, – ואדרבה, הם נתנו כן נתנו ביצירתם את עינם ולבם, ומשמם ובשמם את קולמוסם, לשני העולמות, ואפילו לשלושת העולמות; על־שום מה באשוויס, גראדה וכדומה בסופרים, שהיגרו מי על סיפה של השואה ומי מתוכה, אין מקום בלבם לשני עולמות, זה שנמלטו ממנו וזה שנמלטו אליו, ניתן להסביר קודם־כל במה שמחוז ילדותם ונעוריהם, שנמחק ברשעת הגויים מעל־פני האדמה, ממלא כל נפשם, ומחוז־הגירתם אין בו כדי להידחק בו, לא כל־ שכן לרשתו, וביותר שחיוּתו של הישוב שמעבר־לים, שהם שרויים בו עתה, מקלישה והולכת, ואפשר סקרנותם החיצונית יותר תתערה בו, אך ספק אם התעניינותם הפנימית יותר תתערה בו. וראָיה מוכחת לכך אתה מוצא בכתיבתם של סופרי־יידיש שבאו, לאחר השואה, לארץ־ישראל, שמעטים בהם שעולמם ביצירה אחד, הוא עולמו של מחוז־לידתם, אך מרובים מהם עולמם ביצירה כפול, הוא עולמו של מחוז־עלייתם, והטעמים לכך סבירים מאליהם.

ו

והארכנו בנקודה זו, כדי להסביר יחוד מעמדה של מספרת מובהקת כרוזה פאלאטניק, שהוא דומה ואינו דומה למעמדה של מספרת מובהקת שלפני דור, כפי שהיתה פראדל שטוק. דומה – בדרך שזו הניחה בצעירותה את סקאלאט שבמזרח־גליציה ובאה לניו־יורק וחייה ויצירתה נקלעו בין שני העולמות, כך הניחה אף זו בצעירותה את קרושניק שבדרומה של פולין, ובאה לריו־די־ז’נירו, וחייה ויצירתה נקלעו בין שני העולמות, וסיפוריה של זו כסיפוריה של זו יעידו; אינה דומה – מרת פראדל יצאה על־שום שיצאה מעיירתה, לפני מלחמת־העולם הראשונה, בימי פריחה רכה של ספרות יידיש בגלילות גליציה, ובאה לכרך ניו־יורק בימי שגשוגה ובישולה של ספרות יידיש באמריקה, ושני מחוזי־חייה, זה שבאה ממנו וזה שבאה אליו, כוחם גדול בה וזה וזה תובע: צייריני, והיא נענית להם באופן שאסופת סיפוריה “ערצעהלונגען” (1919) מחולקת, מעשה תכנית מכוונת, באופן שסיפור שענינוֹ התם, בא אחריו סיפור שענינוֹ הכא, סדר הבא, כביכול, להכריז על השיווי של שני הנושאים השונים; ואילו מרת רוזה יצאה על־שום שיצאה מעיירתה, אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בימי שגשוגה ובישולה של ספרות יידיש בגלילות פולין, ובאה לאחר תחנת־עראי בפאריז (שהרחש של ספרות־יידיש בה לא היה אלא כמושבה זעירה של המטרופולין פולין), ובאה לכרך של ריו־די־ז’נירו, בימי גישושי צמיחה של ספרות יידיש בבראזיל, ושני מחוזי־חייה, זה שבאה ממנו וזה שבאה אליו, כוחם אינו שוה בה, אך בעוד הראשון כמצווה הרי האחרון כמתחנן: צייריני, והיא נענית להם, אך לא כדרך שנענתה קודמתה, שכן שווי־הפרופורציה כמעט שאינו בגדר האפשר. אכן אינה דומה מספרת, שבאה מיבשת יהודים לא קטנה, כגליציה, ליבשת יהודים עצומה, כאמריקה, כמספרת שבאה מיבשת יהודים עצומה, כפולין, לאי־יהודים קטן, כבראזיל. וההבדל בולט ביותר מבחינת השוני של מעמד הספרות ורמתה, שאינה דומה כמספרת שבאה לניו־יורק להניח לבנה לבנין גדול, כמספרת שבאה לריוֹ להניח לבֵנה לבנין שכמעט שאיננו.

משלמדנו מה שלמדנו מתוך ההקבלה שלנו, דין שנעיין בשוני של אוירת הספרות ומעמדה בשני מחוזי־חייה של רוזה פאלאטניק ויצירתה.

ז

לענין פולין – עיירתה הטיפוסית מטבע־תיאורה נפלג, עוד בראשית המאה, לשני צדדי־ראִיה שונים, – נוסח שלום אש בסיפורו “דאס שטעטל”, כלומר: העיירה, ונוסח א.מ. וייסנברג “א שטעטל”, כלומר: עיירה, נבדלו לא כל־כך בתוספתה של ה"א־הידיעה כאן ובמגרעתה כאן, כשם שנבדלו, כדי ריחוק גמור, ביסודה של התפיסה, ממש כקוטב מקוטב, ונמצאה אף הסיפורת שלאחר המלחמה הראשונה נפתלֵת בין שני אפני־הראִיה הקיצונים, על דרך בקשת המיצוע, אך כמה וכמה טעמים נתנו, ובכללם – ואף בראשם – המלחמה עצמה ותוצאותיה, התפקקות הגדרות והגדרים, בעקבי התפוררות המסורת והתפרקות המידות, כי יסודות הנַטוראליזם נוסח וייסנברג ננחלו לתלמידיו ולכמו־תלמידיו, ואף נתהדדו בהרבה, כעדות סיפוריהם של עוזר וארשבסקי, שמעון הורונטשיק, ישראל ראיון, יוסף אוקרוטני, שלמה ברלינסקי. לא שיסודות הרומנטיקה נוסח אַש נכחדו, אבל יותר משהיו להם למספרים כיסוד, היו כנופך לו, וביותר שאף הוא עצמו הוצרך להילחם עליו לקיימו, וכדי לקיימו הפליג להיסטוריה, ששעריה היו נעולים בפני אנשי הקבוצה הזאת ודומיה. והמספרת שלנו, שתחילתה – חתימתה שושנה, ולימים רוזה שאפראן ולאחריהם כחתימתה עתה, רוזה פאלאטניק, ניכרים בה הנפתולים בין שני קטבי הראִיה, ואף היא הטתה את כף־מאזניה לאסכולה ההיא, ולא בכדִי כמה וכמה מבקרים מנו אותה בכללה, אבל תכונתה, תכונת אשה אוהבה וחומלת נותנת, שהריאליזם שלה, עם כל חומרתו הזעֵפה, מרפרף עליו דוק של רומנטיקה, וביחוד כשהיא מעלה טיפוסי־אדם, וביותר נשים, שעלבון חייהם ועליבותם מתפייסים או מתכפרים בסגולת אופי או נפש.

ח

ולענין בראזיל – איפרכיה קטנה היא במפתה של תרבות יידיש, וניתן להצטער, כי תולדת־עתונותה כבר באה, לפחות בחלקה, במגילת־ספר – הלא הוא ספרו של יצחק ז. רייזמן “א פערטל יארהונדערט יידישע פרעסע אין בראזיל” (צפת, 1968), שאפילו דרכו סכימטית ושמעתי פולגים עליו, הרי הוא אוריֶנטאטיבי ואילו תולדת ספרותה אין בה עדיין ספר־עזר כזה, ואין בידנו להיעזר אלא בנפוצות־דברים ונסתפק בדבריו של אליהו ליפינר, סופר וחוקר אשר יד לו בטיוב מעמדה ושיפור טיבה של הספרות והעתונות היהודית שם. מתוך רשימתו, שענינה יצירת־הספרות של יהודי בראזיל במחצית המאה האחרונה (“דער אידישער זשורנאל”, 7 נובמבר 1956) אנו למדים תחילה, על הדיספרופורציה, מבחינת רמת התרבות, בין קיבוץ־היהודים הישן למן המאה הי"ז (הרי המחבר היהודי הראשון באמריקה בכלל, ר' יצחק אבואב דה פאניסקו – ישב בבראזיל), לבין קיבוץ־היהודים החדש, במאה האחרונה – לאחר פרסום קצת קונטרסים שאינם מעלים ואינם מורידים, הופיע העתון הראשון בלשון יידיש בשנת 1915, ואילו הספר הראשון הופיע אך בשנת 1925, והוא ספר־שירים עברי של מו"ל ותרגום יידיש של עורכו, ש. קאראקושאנסקי שהוסיף גם פירורים משלו. ואחריו בא, אך בשנת 1932, ספרו של אדולף קישינובסקי: “נייע היימען”, כלומר: בתי־מולדת חדשים, וענינוֹ סיפורים מחיי המהגרים הרוכלים, וזו בעצם ראשית ספרות יידיש, שכתיבתה ופרסומה בבראזיל, ואך מקץ שנתים נתפרסם ספר שערכו ערך, הוא ספרו של מנשה הלפרן “אויסן אלטן ברונעם”, כלומר: מתוך באר־הקדומים, שפירסמו לאחר שכבר ישב כתשע שנים בבראזיל, אלא שענינו של ספרו (כענין זכרונותיו רבי־הענין שפירסם לשנים “פארמעטן”, כלומר: גוילים). נגיעתם בעולמה של בראזיל נגיעת־שוליִם ואף זאת בדחקוֹ של דוֹחק. מה שאין כן ספרו של יצחק רייזמן, שיצא בשנת 1935, וענינו בראזיל בלבד – דהיינו, תולדותיהם של יהודיה. וכך הגיעתנו הרשימה שלפנינו בסמוך לשנת בואה של רוזה פאלאטייק; ללמדנו, כי מה שנמצא פה לפניה היתה התחלה מזערה, ואם באה התעוררות ויצא קובץ של שירה “אקארדן אין דער שטיל”, כלומר: אקורדים בדממה, ללייבוש זינגר, שנקפד באִבּוֹ, או חיבור של חקר כעבודתו של אליהו ליפינר “אותיות דערציילן”, כלומר: אותיות מספרות (שהרחיבו והעמיקו לשנים כדי מחקר מקיף ומצוין שיצא, מטעם ייווא, בניו־יורק), הרי המשך ההתפתחות באה עליו גזירת המלכות, שגזרה על לשונות־לא־לה, ונסגרו שני עתוני־יידיש, ונמשכה הגזירה חמש שנים (1941–1945), ואך עם ביטולה חזרה ונתחברה השרשרת הנתוקה, וחזרה ההתעוררות בתחומי־יצירה־ועשיה שונים. ואם להבליט, מה שהוא מרכז עניננו עתה, כלומר: תחום הפרוזה, הרי לפנינו רוזה פאלאטניק וספרה “קראשניק – ריא” (1953) מכאן והרש שוארץ וספרו “דער אָנהוֹיב” (1954) מכאן, ועם כל הצד השונה שביניהם, גם מבחינת המוצא וירושתו – נוסח פולין מכאן ונוסח בסרביה מכאן – גם מבחינת האופי והדרך, הרי הצד השוה הוא בכך, כי כפריהם הם במעלת פרוזה ראויה לשמה ועמהם נכנסת בראזיל, כניסה של ממש, בבלטריסטיקה היהודית, וכשלישי לזימון מחרה־מחזיק מאיר קוטשינסקי, ואסופת סיפוריו על שמה האָפייני: “נוסח בראזיל” תעיד.

ט

ביקשנו להראות, ולוּ בקצרה, את המספרת שלנו על רקע־חייה הכפול, פולין מכאן ובראזיל מכאן, כשם שביקשנו לשרטט, ולוּ בקצרה, מה שנמשך לה מאותה כפילות, הלא הוא כפל העולמות שסיפוריה מביאים אותם על גילוים, משום שהביקורת נחלקה הרבה בנקודה זו. כי הנה יצחק באשוויס (ליטערארישע נאטיצן, פארווערטס 18 במרס 1962), בדברו על שלושת ספריה פוסק פסוקו, על סיפוריה, שענינם פולין, כי כבר קרא כזה וכזאת בסיפוריהם של הורונטשיק, וארשבסקי, ברלינסקי, וביחוד בסיפוריו של רב־האמן באותו ז’אנר, הוא א. מ. פוקס, מה שאין כן סיפוריה, שענינם בראזיל, שיש בהם גילויים של חידוש, והוא מרים על נס את הסיפור “מאקומבא”, ושעל־כן הוא משיא לה עצה, כי תקדיש עטה יותר ויותר לעניני ההוָיה הזאת, השרויה בין האוקינוס הקדמון והג’ונגל הקדמון כמותו. לעומתו בא קודם אפרים אוירבך (טאג – מארגען־זשורנאל, 22 באוקטובר 1961) וקושר רוב תהילה לכוחה במעשה־סיפור, שאין בו, אמנם, מחינה של רומַנטיות, אולם, עם כל ההיוליות שבו, נסוכה בו עֶדנה, ואפילו חגיגיות. אבל משיטי־דבריו ניכר, כי הוא תולה שבחו בעיקר בדמויות ילדותה, וכשם שהוא אומר בפירוש, כי החלק שענינו הכרך בבראזיל הוא פחות מן החלק שענינו העיירה בפולין, כך הוא מסיים את הערכתו במה שהוא מעוררהּ להמשיך ולכתוב על קרושניק. וגם בשובו, לימים, לכתוב על מבחר־סיפוריה (שם, שם, 27 בנובמבר 1966), הוא משבח טעם בחירתה – כתריסר מתוך שלוש מאות סיפורים, שכתבתם במשך שלושים שנה – והוא קובע, אמנם, כי היא אינטימית יותר בעיירתה אך מגוונת יותר, ואף נועזת יותר, בבראזיל, אך הוא רואה לערער על כך, כי בבחירתה קיפחה את עיירת מולדתה ומתאונן על חסרונם של סיפורים, שהוא פורש שמם.

אם להעמיד את שני מיני־הדרישה הסותרים על חודם, הרי דרישתו של יצחק באשוויס, בחידודה הקיצון, פירושה שראוי לה למספרת שתנהג ביצירתה כאילו לא היתה בפולין, ודרישתו של אפרים אוירבך, בחידודה הקיצון, פירושה, שראוי לה למספרת שתנהג ביצירתה כאילו לא היתה בבראזיל. אבל המספרת חיה מה שהיא חיה וכפי שהיא חיה וצורך בה להחיות את שהיא חיה וכפי שהיא חיה, ועל־כן, בעמדה בפני שתי תפיסות סותרות אלו, כשם שאינה יכולה לקיים את התפיסה האחת ולהקדיש את המַקסימום של הכתיבה לנוסח־בראזיל, שכן אפילו הוא המַקסימום סביבה איננו המַקסימום בקרבה, כך אין היא יכולה להישמע לקיים את התפיסה האחרת ולהקדיש את המקסימום של הכתיבה לנוסח פולין, שכן אפילו איננו המקסימום סביבה, הוא המקסימום בקרבה, וכאן וכאן אינה נשמעת לעצה מבחוץ אלא לגזירה מבפנים. והרי הדיספרופורציה נתונה מראש – להיכן שהיתה מתגלגלת היתה, לפי פקחונה וקשבונה, כותבת לפי המקום, שהוא לה מקרה של גלגול, אך בכל המקומות השונים האלה לא היה משתנה מקום־מוצאה, שהוא לה גזירה של מזל, ודרך צחות ניתן לומר גם עליה גם על שאר מסַפרי־יידיש, שנעקרו ממחצבתם: גלגולים חוזרים ומזל עומד. הלכך לא נפלאתי בראותי, זה מקרוב, אה המספרת שלנו עומדת בכתיבת רומן ומחזירה בו את עצמה ואת קוראיה לעיירתה, עלילותיה ונפשותיה, ויישר כוחה.

י

וכשם שעוררנו על נקודת־מחלוקת אחת, נעורר על נקודת־מחלוקת אחרת, הוא ענין מהותה של המספרת שלנו ודרך־ביטויה. ושוב נפתח ביצחק באשוויס המדבר, במאמרו הנזכר, על הפרימיטיביות, שהוא מוצאהּ בראִיית העולם שלה וגבולותיה, לאחר שמצאהּ בתחביר ובדקדוק שלה. ודומה כי טעות כפולה היא בידו – ראשית, נתחלפה לו אלמנטריות בפרימיטיביות, כשם שנתחלפה לכמה וכמה מבקרים של א. מ. וייסנברג וא.מ. פוקס, ולא עוד אלא הפוסל ביתרונו שלו פוסל יתרונה שלה, שכן שכח, כי אפשר דרך הפוכה משלו – מה הוא, באשוויס, הולך מן המושכל אל האֶלמנטרי, ההיולי, היִצרי, כך אחרים, והמספרת שלנו בכללם, הולכים מן האֶלמנטרי, ההיולי, היצרי, אל המושכל, והוא־הוא ההבדל בין י. ל. פרץ ותלמידיו מזה לבין א. מ. וייסנברג ותלמידיו מזה. ולענין לשונה של המספרת, הרי גם אחרים התעוררו עליה, ואפילו מלך ראוויטש, שכתב מבוא לבכור־ספריה, מדבר על הדקדוק הלא־דקדוקי של המשפט שלה, ודומני כי טעות בידם, והחלוקה של המבקרים מזה והדורשים לשבח את הלקסיקה שלה – וראה ביחוד דבריו של א. גלאנץ־לעיעלעס (שם, שם, 25 במאי 1957) המעיר על האידיומטיקה המהימנה של היידיש הפולנית שלה, כפי שהיא מצויה בכתביהם של פ. בימקו, אליעזר בלום (ב. אלקוויט), בנימין דמבלין – ושל המבקרים מזה, הדורשים לגנות את התחביר שלה, היא חלוקה מעניינת, אך מתמיהה למדי. כי באמת היידיש נוסח פולין הלקסיקה שלה והתחביר שלה הם שני צדדים של מטבע אחד, הוא יִחודה, שמה שנקרא כלל־יידיש, והוא ביסודו דיאלקט של מיעוט, שנכרז כנורמה, נוטה, לפי תכונתו, לעמעם את יחוד הלקסיקה, כך הוא נוטה, לפי תכונתו, להחזיק את יחוד התחביר, ואם הלקסיקה אינה נענית לכך, הרי התחביר נענה לכך, ובבוא המחקר לעסוק באלה ובכאלה, ויתגלו דברים מעניינים למדי, ובינתים ראוי שלא לגנות מי שנאמן לאותו יחוד על שני צדדיו, והדברים ארוכים.

יא

הבעיה של מבחר סיפוריה של רוזה פאלאטניק ותרגומם לקהל־העברים היא בעיה, ושבּח אני את המשורר משה יונגמן, שכוחו רב לו בשתים הלשונות, שפתר את הבעייה כטוּב טעמו. כדבר הלמד מאליו הוא, כי המבחר כולל כל שלושת העולמות של סיפורה, כפי שנתנסחו לנו – קרושניק (“אבי”, “להקת החובבים בעיירה”, “חנה הפופקובאית”, “פרוכת הקטיפה”, “המבריחה”, “הקפוטה”, “קידוש השם”); קרושניק־שבריוֹ (“מיכל גולם”, “כדוריות”, “שתי אמהות”, “יורדים”, “אורחי הפרובינציה באים לריוֹ”, “מלכת פורים”, “אושר”), וריוֹ־שבריוֹ (“מבעד לחלון”, “מאקומבה”, “חזרה להרי פבלה”), ודיה סקירה חוזרת להעמידנו על הפרופורציה שבין עולם ועולם, כפי יִצוגו במִבחר הניתן לפנינו. והכוונה אינה ליִצוג של כמות בלבד, אלא אף, וביחוד, ליצוג של איכות – ומבחינה זו דומה, ששורת־הדין מחייבת לומר, כי לא כסיפורי קרושניק, ואף לא כסיפורי קרושניק־שבריוֹֹֹ, הם סיפורי דלת־העם של ריוֹ־שבריוֹ. מה שניתן בסיפורים הראשונים כמאליו, מתוך אינטימיות מוטבעת, שאמינות הלשון וסממניה, לצרכו של תיאור וביחוד לצרכו של שיח, כמובטחת מראש, אינו ניתן כמאליו בסיפורים האחרונים, המצריכים כמין אינטימיות נקנית; אך שורת־האמת מחייבת לומר, כי המחַברת יודעת לקנותה. מובן, כי מה שהיא טבע פועל כממילא ומה שהיא קנין אינו פועל כממילא, והיא הנותנת, שהישגיה בתיאורו של העולם הנקנה, גם במקום שאינם פגיעים להישגיה בתיאורו של העולם המוטבע, הם תוספת עדות, ואפילו גמר עדות, ליכלתה הסיפורית, ואם מאיר קוטשינסקי סובר, כי החדירה לחייה של בראזיל ראויה להיחשב כהחזקת־טובה של ספרות־יידיש על כל הטוב שאותַה מדינה גדולה, על יפי נופה וטוּב יושביה, העניקה לבני אברהם יצחק ויעקב, שנמלטו אליה, סברה נאה היא, אך ודאי כלולה בה כברה נאה כמותה וממנה, כי דרכה של לשון־יידיש וספרותה, כדרכה של כל שכמותה, כי היא נותנת מלוא־העולם בלבה, ולבה מגלה לפיה, ופיה הם סופריה, והיא עדות לכוחה להבין הכל ולהקיף הכל, ועל יכולת־הכוליות הזאת תפארתה.

[אייר תשל"ב]

בבוא, ככל הקרוב, לפני קהל־העברים, קבוצת סיפורים של שלמה ווּרזאגר, ראוי להקדים להם קצת ציונים על דרכו ועל פעולתו, ותהי ראשיתם הרצאה קצרה על חייו, לאמור:

האיש, העומד עתה בשנת הששים לימי־חייו, נמנה עם הדור האחרון של סופרי־יידיש, שהעמידה גולת פולין, והוא יליד קהילה קדומה וישנה בה, קהילת חלמא (חֶלם), שהיתה במשך ארבע מאות שנה ומעלה, מוקד־חיים נחשב של יהודיה, ובה מרכז של תורה ודעת, ובכלל רבניה אישים מפורסמים ביותר, וחיוּתה לא פסקה גם בדורות אחרונים, ודיו עיון בספר־הזכרון שכתבו שרידיה, כדי לעמוד על כך. אפילו נסתפק, לעניננו עתה, בגירסה אחת של מסכת־חייה ועשייתה, היא הספרות וסופריה, וביחוד בלשון יידיש, נמצא רב, בין נחפשם ברחוק, כגון המשורר ומסַפר ל. אלקוויט (אליעזר בלום), מראשי חבורת האינטרוספקטיביסטים (“אינזיך”) בארצות־הברית, בין נמצאם מקרוב, כגון המשורר יעקב צבי שארגל, מבוני מרכז ספרות יידיש בארצנו, ואחיו המשורר הלל שארגל, ואם לצרף להם, אנשי העליה השלישית, שבאו עוד לארץ־ישראל ואת בני־עירם, שבאו כבר למדינת־ישראל, ראוי לפרש בשמו של פייבל זיגלבוים, שעלה מדרום־אפריקה והוא מחברו של רומן על שבט־זולו ומונוגרפיה על משפחתו שלו עצמו, וראש לה מנהיג “בונד”, שמואל זיגלבוים, הנודע בכינויו ארטור, וכן ראוי לפרש בשמו של יעקב בקר, עורך “ישראל־שטימע” בתל־אביב, ואחרון־אחרון – שלמה ווּרזאגר, שלמד בעיר הורתו וגידולו, גם לימודי־קודש (חדר, ישיבה), גם לימודי־חול (גימנסיה שלשון־הוראתה היתה יידיש), ומקדמת־נעוריו נתן לבו ודעתו לספרות ושלח ידו לכתיבה.

ראשית מסתו בה היתה שירה; ואמנם, הקדים לפרסם, שכן בכור־יציריו, והוא שיר, נדפס בשנה הט"ז לחייו, ואילו בכור ספריו איחר, ויצא אך לאחר מלחמת־העולם השניה, שעברה עליו ועל משפחתו, בברית־המועצות, שנמלטו אליה עם פלישתו של היטלר לפולין. הלא הוא ספר־שיריו “זיין” (מינכן 1948), שעל־פיו ניתן להניח, כי השירה תהא עיקר תחומו, בעוד שהתפתחותו היתה אחרת, והיא העלתה אותו על דרך הפרוזה, וכבר גמלו בה עד עתה ארבעה ספרים, וגם הם, כספר־שיריו, שמותיהם הברה אחת: “ברויט” (“לחם”), “זאַמד” (חול), או הברתים “גורלות”, "יאָרן (שנים); וכל ספר וספר קובע פרשה לעצמו, ביתר דיוק: תחנה במהלך־חייו, שהיא בנותן־ביטוי למהלך־חייו של הדור והקורא בהם כקורא מגילת הדור על שני קטביו, קוטב הכליה וקוטב התקומה.

כי בעוד ספרו, ספר־פרוזה ראשון “ברויט” (1960), רובו תיאור החיים בקהילת הורתו וגידולו, חיי משפחת נחתומים המתפרנסים בדחקו־של־דוחק, וקצתו תיאור החיים בישוב־המפלט הרחוק בקאזאכסטן, הרי ספרו השני “זאמד” (1963) כולו תיאור נכר ומרחקו, הויה של גולים הטורחים כל הטרחות לקיים עצמם בעמלם, ומהם נופלים במערכתם; ואילו הספר השלישי “גורלות” (1967), והרביעי "יאָרן (1973), ענינם בדרך לארצנו ובתוכה. הקורא את הספרים כסדרם, מתעורר על כוחו היפה של המספר בתגבורת היסודות של סיפוריו המבשילים והולכים, ורואה בבירור, כי ספר מספר יאמץ, אך הוא אף מודה וחוזר ומודה, כי היסודות עצמם כבר היו טבועים, פעמים מהוססים, פעמים היוליים, בבכור־ספריו, והזמן עשה את שלו. והגדרת זמן חלה לא בלבד על הגיל וצמיחתו, שדרכו להבשיל, אלא (ואפילו ביחוד) על התקופה וסערתה, סערת השואה, שעקרה את כל הנטוע, ומה שניצל ממנה – נגזר עליו טלטול מקרקעו של חורבן לקרקעה של תקומה. והבודק בדרכם של הסופרים, ניצולי־השואה, אינו יכול להתעלם מליבוטיהם – מהם התוקעים את עצמם, בעירוב כרחם ורצונם, למה שהיה לפני השואה או על פתחה, והם מקוממים את אלפי פני שפעת החיים שהיו, מהם התקועים, אף הם בעירוב כרחם ורצונם, בעצם השואה ובתוכה, והם מקוממים את אלפי פני זוועת המיתה שהיו, והצד השוה הוא בסגירותם כלפי מה שהווה, כביכול חייהם שלהם עצמם עשויים כענין כתיבתם ואָפיוֹ של ראש נושאיהם, באופן שנסיונות החריגה שלהם כבנים חורגים הם להם ולקולמוסם.

והדברים האלה, יותר משהם אמורים כמשוררים, שהקרוב בזמן ובמקום משדלם, הם אמורים במספרים, שהשידול הזה אינו תופסם, או אינו תופסם כל־כך, ושוני זה ניכר גם במי שמשמש בשני הכתרים, כתר השירה וכתר הפרוזה, ואין אור כתריהם וצלם שווים. הלכך ראוי, לענין שלמה וורזגר, להדגיש את מעברו משירה, שנעשתה לו, כנראה, תחנת־עראי, לפרוזה שנעשתה לו, אל־נכון, תחנת־קבע, והכרעתו לצד הפרוזה אומרת דרשני, שכן פירושה היא גלגול זכותה של השירה, לחובתה של הפרוזה – רציפות התיאור של חתחתי הדור על חליפותיו, כשמוצאי התיאור הם בציורה של הוָיה אחת, והיא הוָיה ערב התמוטטותה, ומובאי התיאור הם בציורה של הוָיה אחרת, והיא הוָיה בשחר התיצקותה; ובאמצע – חיבוטי המעבר רב־היסורים בין הוָיה להוָיה.

ב

כי, אמנם, כך ראה הסופר את תעודתו במערכת הדור, ניתן ללמוד מהרגשת השייכות שלו, שבאה על ביטויה, בהיפנותו עם מנין חברי “יונג ישראל”, שחשו בצרכה של התחברות אחרת, מכפי שנראתה בעיני סופרי יידיש, הגדולים מהם במנין השנים ובענין הכתיבה. עצם החזיון של החבורה הזאת, שהעלה רוב קולות בספרות יידיש ועתונותה, מה שאין כן בספרות העברית ועתונותה, ראוי לדיון ונקווה להיפנות לו, ביחוד לשם הבחנה בין אָרחהּ, אורח־מישרים, ובין שביליה, שבילי־עקלתון, אך עתה לא הזכרנו את הענין אלא לשם הדגשה, כי המחבר שלנו, בימי התחברותו ההיא, כבר עמד בשנה השלושים וארבע לימי־חייו, והיה הזקן שבחבורה, וצורך ההתחברות וכרחה, פרי הרגשת השוֹנוּת הם שגרמו לו שיצטרף כדרך שהצטרף. עצם השונות, כפי שהורגשה לה לחבורה ההיא, נזנח בספרות המשופעת עליה, ועיקר זניחתו במה שאמרו בו האוהבים הותיקים, ביחוד א. לעיעלעס, נ. ב. מינקוב, ומלך ראוויטש שלא ירדו לסופה של השוֹנוּת וצידוקה, ומחמת סמכותם קולם נשמע, ויותר משהבהירו את דרך החבורה – עממוה.

עתה, לאחר רוב ימים, כל הענין כולו נראה רחוק ונשכח, אבל רישומו רישום, ביחוד שתחושתם של בני החבורה עמדה להם להיות, לפי דרכם ודרכיהם, שנבדלו זה מזה, שונים ואחרים. אכן, מי שיתחקה על יחודה של ההרפתקה הרוחנית בארצנו, המגולמה בעצם יצירתם יצירת יידיש, בתוך המציאות הכוללת של היצירה העברית – אם עמה, אם לצדה, אם כנגדה – לא יוכל שלא להבחין בין שלושה גלים בה, גלי־הסופרים שבאו לארצנו והשתקעו בה, למימי העליה השניה ואילך. בכלל הראשונים, בני העליה השניה, אתה מוצא שכתיבתם היתה קודם כפולת־לשון, ובבואם הנה נתיחדו בלשון העברית. אחריהם, למימי העליה השלישית ואילך, באו שני גלים גל־גל ויִחודו בלשון, רובם בלשון העברית ומיעוטם בלשון יידיש ואך מעטים ביותר כילכלו כפל לשון והצד השוה שבין שני המחנות הנפרדים, שינקו ממריבת הלשונות שעיקר בסיסה היה במחלוקות האוריינטציות ההיסטוריות והאקטואליות, ובין המחנות – התנכרות־הדדין שחוק־ההתמדה האריכה גם לאחר שהקאטאקליזם כפול־הפנים ביטלה והעבירה מן העולם שכך דרכו של חוק־ההתמדה (ולא בכדי הוא גם נקרא: חוק־העצלתים), שבנינים, שהמציאות הפריחתם באויר, מדמים להמשיך את יציבתם על הקרקע, וביותר אם הפרידה ממה שהיה ואיננו פירושה פרידה מחלקה המרובה של האוטוביוגרפיה היצירית. הנקודה המכרעת שבה ייפרדו קשיש וצעיר ומבחינה זו בעיקר יפה היה הכינוי “יונג ישראל”, שהרמיז על הצעיר והחדש בתוך מציאות צעירה וחדשה. והרוצה לעמוד על כך, מן הדין שיותר משיזקיק את עצמו לעניני תכניתה של החבורה, יזקיק את עצמו לעניני תכנם של חבריה, ליצירתם; ואם להביא הוכחות, יפה לכך כל מנין החברים, איש־איש לכדרכו, ואם להעמיד על דוגמאות בולטות, וביחוד בפרוזה, על שינוי כיווּניה, אינם דומים יוסל בירשטיין וצבי אייזנמן כשלמה ווּרזאגר ואברהם קרפינוביץ, כשם שאינם דומים שני האחרונים, שזה מגלם את העולמות שחי בהם והוא מחַיה אותם בקו סירוגי, וזה מגלם את העולמות שחי בהם והוא מחַיה אותם בקו רצוף, והצד השוה במלוא ההתמודדות עם החיים, הדמויות, הסיטואציות, לא על דרך ההפליה של עולם שהוא עיקר מוטבע על עולם שהוא עיקר נקנה, שכל הדרך כולה על מוצאה ומובאה עיקר.

ג

ולענין הפרוזה של שלמה וורזאגר ודאי שדרכו שהיא כהליכה מדרגה לחברתה המעולה הימנו נותנת שנאזין לקולות הביקורת המאוחרים יותר, שדנה בספריו המאוחרים יותר (החל מיצחק טורקוב־גרודברג וכלה בשמעון קאנץ), אבל ראוי שלא לפסוח על הביקורת המוקדמת יותר, שניחשה בבכור־ספריו “ברויט” את סגולות מחברוֹ – היכולת לעצב דמויות חיות ולגלם מסיבות־חיים ולשרטט מעמדי־נפש מתוך מתיחות של התבוננות מדוקדקת ותפיסה של בינה מתונה והתרגשות מפועמת העולים, למרבה הפתיעה, בקנה אחד. ניחוש זה עמד לו ליהושע רפפורט, שנודע כפרקליטו של בית שמאי בביקורת ספרות יידיש, והחמיר עם בעלי־תריסין מהם שביטלם, מהם שפסלם, והנה בהתגלגל אליו, לאוסטרליה, ספר “ברויט”, התעורר ושלה לו למחברו איגרת, לאמור: “זה מכבר לא נהניתי מספר פרוזה ביידיש. יש בך יתרונות גדולים: במלים מצומצמות, ואפילו דרך שתיקה, יודע אתה להביע הרבה – אנו צריכים פרוזאיקנים כמוך. אין זה מכלל תכונתי לכתוב להם לסופרים על ספריהם; על־שום מה אני נוהג בך יוצא־מן־הכלל (אף שאין אתה מוּכּר לי כלל), לא אדע, אך זאת ידעתי, כי יש בי צורך לכתוב לך מלים אחדות. אימפולס כזה…” וביותר ראוי להזכיר ביקרתו של יעקב גלאטשטיין שידע את המחבר שלנו בחזקת־משורר ונחשבה לו שירתו, ובראותו את ספרו “ברויט”, הקיש, כנראה, על המחבר מעצמו, וכך, בערך, הקיש: מה הוא עצמו השירה היא לו חזיון־עיקר ואילו הפרוזה הופעת־צדדין, אף המחבר הצעיר כך. ואמנם, במסגרת דיון זו לא העלים את גודל החסרונות ועיקרם באפיה של האמת הזכורה, המתקשה להתגבר על חומר־הגלם של עצמה, כשם שהבליט את גודל־היתרונות הוא היות המספר המתחיל מגדולי הוירטואוזים של לשון יידיש השימושית היום־יומית, ואולי לא חש כי גם בזה הקיש על המחבר מעצמו, שכן וירטואוזיות זו היא גדול־הישגיו שלו, של גלאטשטיין עצמו, בשירתו במעלתה הבשלה ביותר.

וכן ראוי להביא מדברי גלאטשטיין ההם את הערתו כי הסיפור “ברויט” בנוי פרקים־פרקים קטנים וכל פרק ופרק היא קומפוזיציה לעצמה. ואכן, התכונה הזאת, שהבשילה והלכה בספרי המחבר, לפי סדרם, היא הנותנת, כי קריאתם מטעימה את קוראה טעם מורכב – היות כל פרק ופרק גם חוליה בטבעת כוללת, וגם טבעת לעצמה. והיא, כנראה, הנסיבה, כי ברצות המחבר להביא ילקוט פרקי־פרוזה שלו בפני קהל הקוראים העברים, העמידו מערכת סיפורים, שהם בעיקרם פרקים שונים מספריו, וכל פרק ופרק סיפור לגופו, ונקווה, כי התחלה היא והמשכה – מתן ספריו השלמים, בין יקיימם כמתכונתם – כדרך שנוהג טיפוס סופרים המניחים חיבוריהם במשקלם ראשון, בין יחזור עליהם וישכללם, כדרך שנוהג טיפוס סופרים החוזרים על חיבוריהם לשם תיקון בתר תיקון. ואם כי ראינו אותו עד עד עתה נוהג כדרך הראשונים, ראוי לו, לפי טבעו וסגולתו, לנהוג כדרך האחרונים ויעניק אף לבכורי ספריו מבשלותם של בני־זקוניו, ועיני הקורא שמחות ומאירות.

[תשל"ח]

בהיוָסד הפרס לשמו של איציק מאנגר – והוא עודו בחיים – שקלו מיסדיו, ראש־יוזמיו שלום רוזנפלד וראש־בוניו מאיר וייסגאל והמסייעים בידם, מה תהא תכליתו, ונראתה תחילה כפולה, גם לספרות גם לאמנות, כשהספרות גדורה בלשון, היא לשון יידיש, ואילו האמנות, על כמה מתחומיה (ציור, פיסול, מוסיקה), אינה גדורה בה. כפילות זו, על הרחבתה זו, נמצאו פולגים עליה, והייתי בראשם, ונקבע כלל־הלכה, כי הפרס בא לשמש את שיש בו ביטוי בלשון והיא לשון יידיש, מתוך הנחת־חשאי כי איציק מאנגר על דרכו ודרכיו בספרות הם לעינים – מה הוא עשה בשירה, בפרוזה, במחזה, במסה, במימואר, בביקורת, אף הזוכים בפרס שעל שמו כך; ודיה רשימת חתני הפרס וכלותיו להראותנו, כי אמנם כן נדרשה תכלית הפרס הלכה למעשה. אך לא יצאו ימים מרובים ובאה, וכמאליה באה, ההרחבה – ועד עתה, או: לעת־עתה, כבר נסתמנו שלושה נתיבות בה. הנתיב האחד, הוא נתיב האמנות, המשמשת את לשון יידיש וספרותה על־פי דרכה – אם קריינות (וזכה בה הרץ גרוסבארד), אם מִשחק (וזכה בה יוסף בולוף); הנתיב האחר, הוא נתיב המחקר (וזכה בו יודל מארק); הנתיב האחרון הוא נתיב התרגום מלעז ליידיש (וזכה בו מ. ליטווין) ומיידיש ללעז (וזכה בו מוריס סמואל).

ב

אף השנה החלוקה עשויה כך – הוא ניתן לספרות, כרוח התקנות – סופר אחד שישיבתו בארצנו וסופר אחר שישיבתו בגולה, וכן ניתן גם למִשחק גם לתרגום. לענין ספרות – הזוכים הם שני משוררים: אריה שמרי, היושב בארצנו, זה כיובל שנים, ובה ראשית יצירתו והמשכה, והוא איש קיבוץ עין־שמר; לייזר אייכנראנד, שהוא כתושב־ארעי בארצנו, בא והולך, הולך ובא, והוא תושב ציריך שבשוייץ. לענין מִשחק – הזוכה הוא שמעון דז’יגאן, שישיבתו קבע בארצנו, וגם בצאתו להופעותיו בגולה, מתקיים בו ולגביו, במעט שינוי, הכתוב: ותשובתו תל־אביבה כי שם ביתו. לענין תרגום – הזוכה הוא אליעזר רובינשטיין, מעורה בשתי לשונותינו, לשון האומה ולשון העם, ומותח גשר ביניהן במעשיו, מעשי תרגומם של סיפורי ש"י עגנון.

סקירת־עין קטנה על הפרסים שניתנו עד כה, וביחוד עם החלוקה עתה, יש בה כדי ללמדנו, כי מרכזי־הכובד של הפרס הם סופרי יידיש ואמניה היושבים בארצנו. אמנם, פרס מאנגר אינו פרס יחיד בספרות יידיש, גם בתפוצות גם בארצנו, אבל הוא נחשב כמכובד וכמכבד ביותר בכלל שאר הפרסים, כמובן כמידת שמירתו על רמתו, ולפי רשימת זוכיו ניתן לומר, כי עם כל פתחי־הויכוח, שכל הפרסים, והפרס הזה בכללם, על קלעיו ואחורי קלעיו, הניח ומניח להם למבקרים, היא, בדרך כלל, רמה של ממש, ואף המקטרג אינו רשאי להתעלם מן הכלל, אם כלשונו: על הרוב העולם נידון, אם כשינויו: על הרוב הטוב העולם נידון, מה גם שהוא רוב מכריע לחלוטין.

ג

ראויים חתני הפרס־לשירה, שייוחד עליהם הדיבור, ובמקצת עשיתי כן. לענין אריה שמרי – עם הופעת ספרוֹ הגדול, על כשבע מאות עמודיו: “געזאנגען אין שייער” (מזמורים בגורן) דיברתי על הדרך אליהם, ודברי נתפרסמו ברבים (בספרי: “היימישע כתבים”, תשל"ג, כרך א', עמ' 140–144) והבלטתי בהם את הווטום ספאראטום שלו – למעלה משנות־דור הוא יושב, כאמור, בקיבוץ, והוא קיבוץ “השומר הצעיר”, שלא היה המועמד הקרוב ביותר ללשון יידיש ושירתה החיה, שהיא בלבד, או כמעט בלבד, לשון שירתו (אמרתי: כמעט, כי אילו שירים, ובכללם אפילו סוניטה, כתב עברית), והוא מעורה בחיי הקיבוץ, ובו סופרים – עזריאל אוכמני, רבקה גורפיין, משה ובנו אדם זרטל – ויידיש בכל אלה לא מצאתי. השאלה: מה הניעו לווטום ספאראטום, תשובתו לה נהירה וצהירה: כיבוד אב ואם – בראשית בואו לארצנו והוא בין מיבשי הבצות בשומרון, היה לבו דוה, בראותו את הפועלים, לעת ערב, יוצאים במחול ובשמעו אותם שרים פזמון, שבו אבא־אמא נעשו ללעג, וממילא עולמם נעשה כעפר לדוש, כאילו לא הם שהנחילו לנו את החלום ושברוֹ. הוריתי היתר לעצמי לפרש דבריו פירוש מופשט יותר: לאמור, חברינו, בדרכם בין האיצטדיה הקדומה ביותר ובין האיצטדיה הצעירה ביותר של ארצנו ולשוננו, ביקשו לקפח ואף קיפחו מה שהיה חלק אינטגרלי של חייהם שלהם עצמם וחלק אורגני של כלל־תרבותנו. אריה שמרי התקומם אל ואקואום כזה, והתקוממותו היתה, במזל־יצירה – הוא השמיע את האני מאמין שלו ביידיש, ביידיש בלבד, ובמציאות עברית, שהוא מקבלה וחי אותה, יום־יום, כמותו כסביבתו. ואף שהיתה פתוחה לפניו הדרך של כפל־לשון, שהיתה פותחת לפניו אזנו ולבו של הדור הצעיר, נעשה ונשאר משורר־יידיש. השאלה, אם הוא בחר את הדרך הזאת או הדרך הזאת בחרה אותו, היא שאלה, ויש פנים לכאן או לכאן. יש פנים לכאן – בכורת־שירותיו היא הפואֵֶמה “לייזר ציפרס” והיא יצאה תחילה בתרגומו העברי של אברהם שלונסקי, ואך לשנים במקורה – ובה אנו קוראים בפירוש על האלטר אגו של המשורר, שנטש, מדעת ובכוונה, את עדת ל"ו, והלך להכריע על גורל אחר, גורל הגאולה של עמו. ויש פנים לכאן – אם הוא שבחר דרכו בחיים, הרי דרכו ביצירה, ובעיקר לשונה, בחרה בו. ואקווה להאריך בזה במסה מיוחדת על שתי פואֶמות, הכלולות בספרוֹ הגדול – הפואֶמה האחת שענינה מאיִן באת, “די פונקען פון תיקון” (ניצוצי התיקון) ומצעה עיירת מולדתו, קהילת קאלושין, ומרכזה חסידותה ודמות צדיקה הגדול; הפואֶמה האחרת, שענינה לאן אתה הולך, “דאס יינגל פון דיזשאן” (הנער מדיז’ון), ומצעה חייו של אטיאן קאבה ומרדנותו ורישומה.

לענין לייזר אייכנראנד – עם הופעה אסופת שיריו “להם דווי”, בתרגומו העברי של עזרא זוסמן, הקדמתי לו מבוא (ונדפס גם בספרי “אבני מפתן”, כרך ב', עמ' 199–209) והרוצה יכול לקיים ניתי ספר ונחזי. ועתה אך אוסיף כי קהל העברים יכול לקרוא אסופה נוספת של אייכנראנד בתרגומו של יעקב בסר, ואחזור על נקודה אחת של דיוני, והיא מבוכתם של קצת מבקריו, שראו שיריו קרובים להם במתכונתם הבהירה ורחוקים מהם בלשונם הנערבת, ופסקו: משורר מנכר. וכבר העמדתי על טעותם, ועתה אוסיף הערה: הוא – הוא החשד, שהוטל תחילה באיציק מאנגר, וכשם שטעו כאן טעו אף כאן. והדברים טעונים תוספת דיון ואקווה להיזקק לו, בדיון רחב יותר על תואם תוכן ולשון, ביחוד בספרות־השואה, לאור השאלה החדה: לענין סופרי־השואה, האם לא בלבד ענין דבריהם אלא אף לשונם יודעת את זעזועה, ודומה עלי כי היא שאלה, שתשובת־ההן החלוטה עליה היא נדירה למדי, ואסתפק עתה ברמיזה על הפרוזה של אברהם סוצקבר מזה ושל לייבל רוכמן מזה ועל השירה של רייזל ז’יכלינסקי מזה ולייזר אייכנראיד מזה.

ד

והדגשה מיוחדה דין שתחול על שני חתני־הפרס האחרים – פרס המִשחק ופרס התרגום. לענין שמעון דז’יגאן – אין אמנותו המימית צריכה רוב הכברה, שהרי דיה העוָיה אחת שלו, הבטה אחת שלו, אמירה אחת שלו, שיתגלה מלוא־דיוקנו, דיוקן המימיקן היהודי הגדול, שגילגל את זהב ההומור שלו כשנות דור־ודור במשכנות־ישראל בפולין, בברית־המועצות ובארץ־ישראל, ככתוב בספר רב הענין והענינים “דזשיגאן דער כוח פון יידישן הומאָר” (תשל"ד) ונתרגם עתה מתוכו קטע שענינו ראשית עשייתו בארצנו (עמ' 304)

“היום כבר התרגלו, אבל ב־1950, שנתים לאחר תקומת מדינת־ישראל… עוד ראשית־הרושם בעצמותי, העולים דיברו יידיש עסיסית, באלפי פיות היתה לשון־האם על פתגמיה, עקיצותיה, חידודיה. היתה בי הרגשה, כי אני בוארשה, או בלודז' לפני המלחמה. שחיתי כדג במים. אולם לא יכולתי להאריך בשהיה. צריך היה להתחיל ולחשוב על פרנסה. אני ושומאכר ישבנו על העבודה, להכין תכנית, לשוב להיות לצים כמשפט הלצים. והרי אחד המערכונים שהצגנו אז, נקרא: ‘דז’יגאן ושומאכר בשנת 1930’. היינו מופיעים על הבימה כשני זקנים הסורגים גרביִם…”

מאז 1950 יצאו עשרים ושבע שנים ועד 1980 חסרות אך ארבע שנים, ובדרך הארוכה הזאת היו מעלות ומורדות חבורים וכרוכים אלו באלו – ליד האולמות הגדושים קהל מקשיבים, היודעים עד מה הם נשכרים, וסימנך צחוקם האדיר המידרדר אילך ואילך, היה גם אולם גדוש קהל שאינם־מקשיבים ואינם יודעים עד מה הם מפסידים וסימנך שגירשו את המומוס מעל דוכנו, להראות כי לא דיים שאינם יודעים באותה לשון ומכמניה, והעדר־ידיעה זה וכזה אינו דבר שיש להתגאות בו, אף אינם מבחינים בתרבות ונימוסיה, והעדר־הבחנה זה וכזה הוא דבר שיש להתבייש בו. אך מי כדז’יגאן, הרואה ומראה את דמעת־החיים בפריזמה של חיוך, מסוגל להבליג על עלבונו ולא לגרוע מזהב־שחוקו ולהוסיף להגירו כאשר הגירו רוב ימיו, וסופו נוצח. יהי־נא הפרס על שם המשורר האהוב עליו, כהודיה לו ובהודאה בו וביקר־סגולתו. ולענין אחרון־אחרון חביב, אליעזר רובינשטיין – כשזכה בראשונה בפרס על מעשי התרגום שלו, הוא הפרס לשמו של ר' משה חיים שפירא, דיברתי בו, עם חלוקתו, ודברי נתפרסמו ברבים (“הצופה”, ה' סיון תש"ל), וציינתי בהם שבח מלאכתו, מלאכת־מחשבת, שהרחיבה את ש"י עגנון, שיותר משהיללו בפניו, היללו שלא בפניו, כאשר שמעתי, ועתה אוסיף ואומר מה על יִחודה של עשיה גדולה זו. לכאורה מלאכתה, מלאכת התרגום מן הלשון העברית ללשון יידיש, אין קלה כמותה. משל למה הדבר דומה: בגדך שנַים כיסים לו ואתה מתבקש להעביר מטבעות מכיסך ימין לכיסך שמאל, והעברתך כבאפס־יד ורגע־כמימריה. אך הוא משל של תוהו, כי אמנם יפה שימוש כתובים, וממילא יפה להן לשתים לשונותינו דבר־הכתוב: כל המושל ימשול לאמור, כאמה בתה, אך התופס את כ"ף הדמיון כפשוטה, אינו יודע מה הוא סח. אלו שתים לשונות, אפילו הן של עם אחד, או ביתר דיוק: משום שהן של עם אחד, לשונות שונות הן, לשון־לשון ושַׁרשה על תולדותיו, לשוך לשון וגידולה על תרקמותיו, לשון־לשון ותעודתה על תפקידיה, ואין לך קשה כמעבר, וביותר על גשר־התרגום, מזו לזו, והחושב לעבור בו בכוחם של מיני קביִם, כשימוש ברוב העתקי־שאילה, כשלונו מרובה מנצחונו. סוד זה גלוי הוא לתורגמן דנן ועיקר חשיבותו בכך, שהשכיל שלא לפסוח על גדולה וקטנה שבמקור ולתרגמה על מלוא־קסמה ורמזי־קסמה ועל מלוא־יִחודה וקמטי־יִחודה, והכל מתוך ידיעה מלאה של שתי הלשונות ומתוך תודעה מלאה כי המקור־לשונו לשון לעצמה, והתרגום – לשונו לשון לעצמה, ובהיחלץ חקר־התרגום אצלנו מחיתוליו, יתן דעתו המפורטת על־כך.

ועוד זאת: התרגום הזה יש בו גם תיקון גדול של עיוות שנתעוותה לשון יידיש, מחמת תנועת התרגום שבה, שהיא מצמיקה והולכת, ועד קיפאון ממש הגיעה. ואזכיר בזה דברי דניאל לייבל, שהיה אומר: צא וראה, מה בין שתי הלשונות עתה; הלשון העברית רבים כן רבים בה התרגומים מלשונות־העמים, ולא מעטים בה התרגומים מלשון יידיש, ואילו לשון יידיש מקלישים בה התרגומים מלשונות העמים ואפסים והולכים התרגומים מלשון־העברים. ודבריו אלה טוענים תוספת של הבלטה: דיה סקירה ביבליוגרפית להעמידנו על כך, כי תנועת התרגום מיידיש לעברית ותנועת התרגום מעברית ליידיש הן מעבר לכל פרופורציה: תנועה ראשונה מרובה וערנית, תנועה אחרונה מועטה וניימנית. לא שחדלו תרגומים מעברית ליידיש – דיינו, אם נזכיר לגבי הספרות דמלקדמין מפעל־התרגום המפואר של שמשון דונסקי: ארבעת הכרכים של מדרש רבה, חמש המגילות – תרגום ופירוש; ולגבי הספרות דהאידנא מעשי התרגום המצוינים של לייב אוליצקי לסיפורי חיים הזז, ושל משה יונגמן לשירי אברהם שלונסקי, ואם לא להסתפק במה שיצא כצאת אלה, במגילת־ספר, אלא לכלול אף מה שנמצא לפיזורין וצופה לעת־כנוס, יגדל הסיכום, אך גם הוא יהא רחוק עד מאוד ממילואו הנאות של צורך שקצב סיפוקו כהיותו. על הרקע הזה בולט מפעלו של אליעזר רובינשטיין, המחדש מסורת טובה של סופרי־יידיש מובהקים, שהשתערו על חטיבות גדולות של הספרות העברית – וראש להם יהואש, מתרגם המקרא וי. י. שוארץ, מתרגם שירת ימי־הבינים ושירת ביאליק וטשרניחובסקי – כי אף הוא השתער על חטיבה גדולה, שרה עמה ויוכל לה.

[כ"ז סיון תשל"ו]

במבואי “געקליבענע שריפטן”

סגלגולת פניו, לפעמים מהורהרות עד־תוגה ולרוב מחויכות עד־ליצה, מנוה־רות בלונד, לפנים זהבהב ולימים חוַרוַר; הבטת עיניו החלוקה, מחמת הרכנת ראשו המכוונת – עינו־ימין כנעוצה באיש־שיחו, עינו שמאל כמחוצה למעגל־השיחה בכלל; ידיו המעוסקות, מעשה־מוכני, בשקית־הטבק, והבעת־זויות־ פיו, המוצלת למחצה במקטרת הנצחית; צל שהבליט רב יתר את אזנו־ימין הזקופה, כביכול נתחדדה, שתוכל לארוב לכל מלה נשמעת ולא תפסח על בת מבנות־גונה – כך נחקקה בי, ומסתמא אף בזולתי, הפיזיוגנומיה החיצונית של ידידנו הנלבב שלמה גרודזנסקי, כשיקופה הנאמן של הפסיכוגנומיה הפנימית שלו: כך, כנראה, מנהגו ונוסחו של אדם, שיש בו יכולת נדירה להאזין ולשמוע באמת, ותוך כדי כך למדוד ולשקול את ששמע, מכוחה של מידה ומשקל סמויים, אך רגישים, היודעים, כמעט על דרך אוטומטית, להבחין כהרף־עין בין תוך, שיש בו ממש, לבין קליפה, שהיא בדות, אונאה עצמית, כדי לקיים את הממש ולזרוק את חילופו.

העליתי את תצפיתי הזאת ואת הרהורי הכרוך לה ובה, שכן מצאתי, כי האיש נהג כך לא בלבד בשיחו עם אדם, שישב נכחוֹ בגופו, אלא אף בזימונו עם ספר, שיר, מסה, מחקר, דבר־זכרון, כתב־פלסתר, שמחברו היה מונח לפניו, כדמות חיבור, ברוחו. וכיון שאהב מלוא־חושיו את השיחה, כשם שאהב מלוא־חושיו את הקריאה, וקרא ספריות שלמות מן החשוב ביותר ואף מן הטפל ביותר, ובכמה לשונות שידען עד היסוד בהן, והיה בן־בית גמור, ואפילו בעל־בית, בספרויותיהן, נמצא, בעצם, במתיחות דיאלוגית מתמדת, ולרוב מריבנית, שפיתחה או אילצה ממש, את הנשמע והנקרא, לשקלא־וטריא עם משקלו ומידתו. ואנו, קהל־קוראיו, ידענו אך חלקה של אותה מריבת־תמיד, כפי שהוא נתון בעבודותיו הספרותיות והפובליציסטיות, הזרויות על־פני דוכנים שונים – אלה שנכתבו יידיש, בעיקר על דפי “אידישער קעמפער”, ואלה הכתובים עברית, בעיקר על דפי “דבר”, וכן בעתונים ובכתבי־עת שהיה עורכם, בעיקר על דפי “הדור”, “אכסניה” ו"אמות", ומבואותיו לאסופות סופרים, קברניטים, הוגים. מובן, כי האסופה, המונחת עתה לפנינו, שהתקינה ידידנו היקר, שלום וורם, כוללת אך חלקה מועטת של אותה כתיבה מרובת־פנים. משמע, כי מה שידוע לנו על נפתוליו של המחבר עם אדם וספר, הוא אך הקצה המגולה, הבולט מעל ההעלם הרחב והעמוק, ואך עין מאומנה מסוגלת על־פי המגולה לשער את הסמוי ממנה.

ב

איך הגיע לקני המידה והמשקל שלו – ניתן במקצת ללמוד על־פי שרטוטיו, שרטוטי־אוטוביוגרפיה, הניתנים בראש האסופה, ועל־פי רמזיו, רמזי־אוטוביוגרפיה, המפוזרים במאמריו השונים ושמהם בוקעים ועולים הדי חוָיות, פגישות, זכרונות: נולד באוירה של קהילת־יהודים קדומה, גרודנא, שחותמה נחרת בחניכתו, גרודזנסקי, גדל במשפחה של יגעי־כפים יראים וישרים – סנדלרים, חייטים, נחתומים, שקיימו בשלמות תמימה את יהידותם, והיא סביבת חינוכו ברחוב, בבית ובאולפנה כמעט על סיפה של שנת בר־מצוה, והיא שבנתה תשתיתו וקומתו, ומכוחה נהיה והיה מה שהיה במסלול־חייו המגוון על צמד תחנותיו העיקריות – אמריקה וארץ־ישראל.

אמרנו: תשתית, וכוונתנו ליסודות היהידות המשומרים והמשַמרים של כל הדורות הקודמים – אמונה, מסורה, הוי; אמרנו: קומה, וכוונתנו ליסודות הרוגשים ומרַגשים של שנַים־שלושת הדורות האחרונים: תחיה יהודית, חילוניות, מודרנה. שני מיני היסודות האלה, על תשלובם הדיאלקטי, שהילד הביאם ממולדתו האחת והנער הביאם לכמו־מולדתו האחרת, והאברך בחנם ברוב נפתולים והעמיקם, וכן השיבם, בחזקת יחיד, למולדתו האחרונה, ובחזקת בן העם, למולדתו הראשונה לאמיתה, במזל אחרית כראשית. אמנם, הוא עצמו מספר על מקרה מיוחד או על מזל מיוחד ששיחק לו – ידידות, שנמשכה כשלושים שנה רצופות, עם חבר קשיש יותר, שידע, בפגישות מאליפות, לחיות ולהחיות את עיירתו, כנהרה גדולה, וחיזק, הלוך וחזק, את זכרון־עיר־מולדתו של החבר הצעיר ממנו, עד שעיר־מולדתו נעשתה לו הן מיתוס – שלמוּת שהיתה, הן אוטופיה – שלמוּת שתהיה (מה יהיו פני החברה, מִרקם חלומו – כפני עיר־מולדתו). אולם אפילו היינו תולים בו במקרה או במזל תפקיד של גורם נחשב ומכריע כל־כך, שסייע לכעין שיויתי גרודנא לנגדי תמיד, הרי לא היה דבר כזה בגדר האפשר, אלא משום שהעולם ההוא חי בו, בחבר הצעיר, לא כמונומנט, מצבה, של אתמול, אלא כפרמנט, תסס, של היום ומחר. וראיה לכך היא, אמנם, הפובליציסטיקה של גרודזנסקי – הרי עשה מלחמת־חָרמה בכל מיני מונומנטים של אתמול, שהעמידו פני פרמנט של היום ומחר, ולא היו, ולא יכלו, ואולי לא רצו, להיות כן.

ג

ואל אותו הלאו שלו, משמו של ההן שלו – יהידות חיה ומלאה, שאינה באפשר בלא קרקע עצמית מתחת לכפות הרגלים – בא גרודזנסקי מוכן ומזומן לניו־יורק. הן בעשור הראשון של ישיבתו בה, כשערבי התרבות ברוחב משמעם, שהובאו ממזרחה של אירופה, היו עדיין ממש גדול, הן בעשור האחרון של ישיבתו בה, כשאותו ממש נצטמצם צמצום אחר צמצום, ומיני אידיאולוגיות ופורמציות מיושנות ובטלות ודובריהם שוב לא היה בהם לא רצון ולא כוח לראות ולהבין את הטרגדיה שלהם, וטרחו לרפאה ברפואות מדומות, הרי הוא, איש עברי מוחלט, ציוני תקיף, שראייתו הקנאית, לפי דרכה ונוסחה, התפרנסה ממקורות החלוציות ונתחזקה ביחוד באותה שנה שישב, בחור בן תשע עשרה, בפתח־תקוה, נעשה סופר־יידיש מקורי, שנון ורענן־סגנון. וגם עתה הוא מעמיד את הענין כמקרה – חיים גרינברג, בתורת עורך “אידישער קעמפער”, הזמינו כמתרגם, ולימים נעשה ראש־הסופרים וסופו עורכו של השבועון ההוא, כלי־מבטאה של ציונות־העבודה בארצות־הברית. אולם אפילו היינו תולים בו במקרה כל־כהאי, הרי לא היינו מניחים, כי אפשר לו למקרה שייעשה גורל, אילולא בא ליגיעה ההיא, שנמשכה עשרים שנה, מוכן ומזומן לכתחילה כשכלי־זינו עליו; ודבר זה ודאי ששוב איננו בגדר מקרה. מה שעשה בעשרים שנה אלה, רשימתו מצריכה פנקס גדול ורב־פנים, הן מבחינת הנושאים – בעצם, אין לך כל נושא ונושא, בין עיקרי בין צדדי, בחיי־היהודים, שלא לן בעומקי הלכותיו וסביביהם, הן מבחינת הסוגים – פובליציסטיקה, ביקורת ספרות, מחקר, הן מבחינת הדרכים – פשט ודרש, ניתוח ולעג; והכל כדי להראות ולהוכיח, מה עודנו חי או כבר חי, ומה – איפכא, ההבדל הזה ניכר כמעט בכל סוגי־כתיבתו, שבהם הוא מעמת את האידיאולוגיה ואת הכרקטרולוגיה של האיש הנידון; אולם ביתר דקות ובליטות בא ההבדל הזה על ביטויו בפורטרטים שלו – מכאן הנלחמים ליחידות ממשית, חיה ודינמית, ואינם מרוצים מעצמם, ומה שהם תובעים, הם תובעים תחילה מעצמם; מכאן השקועים בזכר יהירות אתמולית, סטטית, ולפי שאינם מרגישים שהם, ירוחמו, בדומה לבר־מינן המשחק חתן־בראשית, הריהם מרוצים־עד־אין־קצה מעצמם, ומה שהם תובעים הם תובעים קודם כל מזולתם. מובן, כי חלוקה זו, שנהג כמצוַת ביקרתו, העלתה עליו אהבתם של שיכולים ורוצים להביט בפני האמת כאמיתה, ואת שנאתם של שמסרבים לכל מה ומי שבא להפריע את הנוחיות שבשקרות־עצמם.

ודאי יש חילוק בין תקופת־כתיבתו הראשונה, באמריקה, ובין תקופת־כתיבתו האחרונה, במדינת־ישראל, ועיקרו של החילוק במצע, בפרובלימטיקה, באקטואליה. אולם גם שם גם פה היתה זו אותה עין עצמה, הקולטת ומבחינה מניה־וביה, מה בר ומה מוץ, והיה זה אותו קולמוס עצמו, שהעמיד עצם ועצם על מלוא ערמימותו, ולא תהא זו, כמדומה, טעות לנו, אם נניח, כי משום הריזוננס הממשי יותר, החי יותר, היה חיתוך דיבורו, במזל פולמוס, פה חד יותר מהיותו שם.

ד

אולם משהגענו לכאן, חובה היא לנו להעמיד על הצד השונה ולהדגישו. שם, בניו־יורק, כתב יידיש בלבד, או כמעט יידיש בלבד, אף שחי כל פרפור מפרפורי הישוב פה, בעיותיו, ספרותו וכל עצמו כאילו חי בתוך מובלעת של ארץ ישראל; פה, בתל־אביב, כתב עברית בלבד, או כמעט עברית בלבד, אף שהתעניינותו באמריקה היהודית הוסיפה והלכה, כשם שחובה היא לנו להעמיד על שני צדדים שוים ולהדגישם. הצד השוה האחד: גם שם גם פה מדד ושקל תמיד, מה ממש ומה תראית, מה אמת ומה בלוף, והכל באותה מידת חריפות ורעננות, שהיתה כמידה גוברת והולכת; הצד השוה האחר – יסודות־השתיה, שכבר ביצבצו בנער הגרודנאי, ושיגשגו בבחור ובאברך הניו־יורקי, באו על גמר־בישולם באיש התל־אביבי, והוא איש חכם ונבון: הזיווג בין היסוד המשמר ומקיים – מורשת הבית והרחוב, השבת והחול, ובין היסוד המתסיס והמחדש – חדר מתוקן, מודרנה עברית, ארץ־ישראל.

כן, הוא היה סופר כפול־לשון – הדברים אמורים בלשונותינו, לשונות העם מבית – וזוהי פרשה עשירה, כמעט חתומה בספרותנו, ובעיקר בספרותנו המודרנית. אך הוא, גרודזנסקי, הוא בה כהופעה מיוחדת – הוא שוב אינו נמנה עם הסופרים, שכתבו כאחת בשתי הלשונות, בשביל אותו קהל, או כמעט בשביל אותו קהל עצמו. עשרים שנים ראשונות כתב יידיש, בשביל ציבור מיוחד, שהלך הלוך ופחות, ועשרים וחמש שנים אחרונות כתב עברית, בשביל ציבור מיוחד, שהלך הלוך ורב, והחידוש הוא, כי לאחר שהניח שם קורא קשיש ואפילו ישיש, רכש לו פה, יתר על ציבור חסידי הפובליציסטיקה שלו – בכללם ראשי סופרים ומלומדים – שכבה של קוראים צעירים, בכללם חבורה של סופרים נונקונפורמיסטיים, שהוחזק להם פטרון, והיו, עם פטירתו' מטובי־מעריכיו.

ה

יחוד זה חובה לזכור אותו עם כל ניסוי של פרסום מבחר כתביו, דבר שהוא לא עשאו בחייו. וכפי שכל ניסוי כזה דין שישקף את תפקידו ופעולתו על כל צדדיהם, אין הוצאה עברית יכולה להסתפק בחיבוריו העבריים ועליה להיזקק לחיבוריו היידיים, כשם שהוצאה יידית אינה יכולה להסתפק בחיבוריו היידיים ועליה להיזקק לחיבוריו העבריים. וכאן עולה קושיה חמורה: כיצד מתרגמין מחבר שהיה בן־בית בשתי הלשונות ועשה בכל אחת ואחת מהן לפי יחודה, אפיה וצירופיה, והקושיה הזאת מתחדדת ביותר לאור העובדה המקוימת, כי הוא, המחבר, היה מתרגם מקפיד עד־דק, שהיה מתחשב בכל קמט ובן־קמט שבמקור. הלכך מזלה של האסופה שלפנינו היא, והיא האסופה ביידיש, הכוללת גם דברים שכתבם יידיש, וניתנו כמקורם, גם דברים, שכתבם עברית וניתנו עתה בנוסח יידיש, כי עמד להם מתרגם מעולה, כשלמה שווייצר, שמלאכת־התרגום היא לו כענין־משפחה (שארו, שלמה דיקמן – שניהם נקראים בשם אותו סב עצמו – ודודם אברהם פראנק), והוא פתר את הבעיה במלוא אחריות ויכולת.

ובאחרונה: האסופה שלפנינו – היא התחלה, אף דברי, דברי הקדמתי לה עתה – היא התחלה.

[ב' שבט תשל"ד]

מעייניו היו נתונים רוב ימיו לארצנו, אך לפי שפעלו היה קודש לה ולא בה, הרי אפשר כי בבוא עתה, שנה לאחר פטירתו, לפני קהל־קוראינו ספר מספריו, יישמע שמו כחידוש באזניהם, והלכך דין להעמידם, ויהי בקצירת האומר, על טיבו של האיש ועשייתו. איש וארשה, גידול אוירתה היהודית על רחשה ותפיסתה, נמשך, כמעט מימי־ילדותו, לתנועת “פועלי־ציון”, חי גורל מפלגתה בהכרעותיה ונשא מעמסתה בחיבוטיה, והיתה לו, על הגדולות ועל הקטנות, עולם שלם וכמעט מלא. אחזנו לשון שלם, שכן נמנה האיש עם סוג האדם שבקרבנו, שכשנחרבה לו אמונתו השלמה, ירשת בית אבא, לא חרב בו מעיין התלהבות, ומשנשמט קרקעו, שפכה האיש על אמונתו האחרת, ומתוך שהתלהבותו הישנה היתה שלמה, דימה, כי אף אמונתו החדשהּ שלמה כקודמתה ועולמו החדש שלם כקודמו. אחזנו לשון: כמעט מלא, שכן נמנה האיש עם בני־דורו שלפניו, שעם כל חפצם ויגיעם למצות את עצמם בחיי המפלגה, על עלילותיה ועשיותיה, לא נתמצו בה, ולפי שלא ביקשו להחריג את כשרם ומרצם מעבֵר לה, שילבו את דרכם בתוכה ולא חשו כי הוא אינו מגופה, ולא דבר־זיווג הוא אלא ערבוב־כלאים. ככל המשוער, התכונה הדינמית שבו, שהמריצתו לעשיה מתמדת, לא הניחה לו שעת תהייה כדי גילוי הסתירה הזאת למלוא־שיעורה, אך משיטי דבריו בשתים השיחות הרחוקות שבינינו, האחת בוארשה והאחרת בתל־אביב, למדנו, כי לא חסר רגעי־תהייה כאלה, והמעיין יגלם אף בעצם־עשייתו.

ב

יפה עדותו של ברוך צוקרמן, המעמיד לפנינו את האיש, כפי שנראה לו בשלושה זימונים – הזימון הראשון בוארשה, בשנת 1920, כשהצעיר, כמעט נער, נלחם לדרך מפלגתו ועמו וסביבו קבוצה קטנה וכנגדם עם רב, גם מחוץ – כלומר, מעבר לציונות ונגדה: כוחו של ה"בונד" ושל הקומוניזם היהודי; גם מבית – כלומר, בתוך הציונות: כוחם של “פועלי־ציון” שמאל על לייב שפיזמן ושל “צעירי־ציון (התאחדות)”; הזימון שלאחריו, בדאנציג, בשנת 1932 בועידת האיחוד של מפלגות “פועלי־ציון” ו"התאחדות" בגולה, כדוגמת האיחוד של מפלגות “אחדות־העבודה” ו"הפועל הצעיר" בארצנו; הזימון האחרון, בניו־יורק, בהכנת שני הכרכים של תולדות התנועה הציונית־סוציאליסטית באמריקה הצפונית ופרסומם. הצד השוה העולה מכל הזימונים האלה הוא הרושם של מי שנתפס לאידיאה, שמשתפסתו אין הוא מרפה ממנה והיא מסעירתו תמיד והוא מסתער תמיד להילחם לה מלחמת מגן ותיגרה. ודומה, כי הגדרה נכונה היא וניתן אפילו לחדדה: מי שנכבש לאידיאה סופו כובש לה והכיבוש, כיבוש־תמיד, הוא לו גזירה, גזירת־תמיד. והיא, כנראה, הנסיבה, כי משנמלט, ב־1939, מפולין דרך רוסיה והגיע לאמריקה, עשה ישיבתה בה קבע, שהרי פה, בארצנו, עצם האידיאה היא כהנחת־יסוד מובנת מאליה, ואילו שם אינה מובנת מאליה ועודה צריכה ידים לקרב ואצבעות למלחמה.

ג

שאם לא כן, באמת פליאה היא – מי שתחילתו משקע כוחו וכושר־ארגונו בתנועת “פרייהייט” ו"החלוץ הצעיר" בפולין, סופו עושה ומעשה ב"יידישער קולטור־קאנגרעס" באמריקה, כשלבו בפולין וחורבנה ובארץ־ישראל ובנינה. וכראָיה שני סוגי הספרים שחיבר ופירסם בשבתו בניו־יורק – מכאן על היהודים בפולין הנאצית, הגיטאות בהתקוממותם, הנשים בגיטאות, ומכאן שלושת הכרכים הגדולים על החלוצים בפולין, שנאספו בהם, ברוב־שקידה, תעודות על דרכה של התנועה הגדולה הזאת, מראשי־משענותיה של האומה בבנין ארצה, חיל־המילואים הגדול של תנועת־העבודה ופעלה, והתעודות סדורות באופן שפרקיהן מצטרפים כדי תולדת התנועה על ראשיתה, המשכה ואחריתה – וכרך האחרית, “החלוץ” במחתרת בימי־השואה, הוא־הוא המונח עתה לפנינו בתרגומו ובהשלמתו של משה הורביץ.

ולא עוד, אלא דומה כי ההגדרה הנזכרת, לרבות חידודה, בעינה עומדת, גם אם לא נתעלם משתי נקודות חשובות. הנקודה האחת – המשך פעילותו במפלגתו, שעיקר ביטויה בעבודתו השקודה על קורותיה באמריקה, ופריה הספר הנזכר, שנצבר בו רוב חומר על תנועת “פועלי־ציון”, לרבות עניני הלגיון העברי, “החלוץ” באמריקה וכדומה. הנקודה האחרת – המשך פעילותו ללשון יידיש וספרותה, והוא נאמן לה בפעולתו בבית אטרן, מושב קונגרס התרבות הנזכר – כראש מחלקת העתונות, בו היה גם מנהל שעת הקונגרס ברדיו והיה משמיע, בכל שבת שלהם, דבריו למאזינים, ומנין שידוריו שבע מאות שיחה ושיחה, עד שנפטר לעולמו.

והיו, כמובן, פעוטות אחרות – עניני פרסים, בהם פרס מיוחד על מעשה תרגום עברי מספרות יידיש, עניני הוצאת־ספרים, בכללם מבחרי־כתבים של ז’יטלובסקי, בעל־מחשבות, משה קולבאק, א. מ. ריק, ישראל שטרן – אבל כמדומה לא נטעה אם נאמר, כי היה הבדל בינו ובין יריביו שעבד עמהם במחיצה אחת, ועיקרם אנשי “בונד”, שהם התאמרו, כי לבם שלם והוא ידע עד־מאוד, כי לבו חצוי, וקו־החציה היא ארצנו, כי אף שהם, יריביו, השלימו לפריה – מדינת ישראל, לא השלימו לשרשה, והרי הוא יסודו וחירותו בשורש. נמצא שהמלחמה להודיה מלאה ולא בלבד בפרי אלא בשורש, השורש, כמלחמה לאידיאה, עוד נראתה לו כתפקיד, ששדה רחב לפניו בתחום המגע שבין גידולי “פועלי ציון” וגידולי “בונד”, שהתכנסו תחת חופה אחת, חופת קונגרס התרבות. וצא וראה עד־מה חש בכך מלך ראוויטש האומר עליו על בית־אטרן, כי “הוא חתיכה של נס בתוך ניו־יורק, גם במה שהוא קיים בכלל, גם במה שנתקיים בו – על הקרקע הנייטרלית של תרבות יידיש – של דו־קיום של קבוצות יהודיות בעלות אוריינטציה פועלי־ציונית ובונדאית. ובאותו נס־בתוך־נס קיים מדור עתונות ונשא באותה כהונה לייב שפיזמן. באמוניותו ההתלהבותית נהג בה במשך עשור וחצי עשור, ממש בחינת השגחה עליונה מבעד לברקים ורעמים של התנגדויות מזגים מסוכסכים אשר ליריבים עקרוניים ומעולם לא נכשל, ותמיד מצא פשרה פיקחת”. נראה, כאויר לנשימה היתה האוירה של התנגחות טוענת רעמים ומבליחה ברקים שבה הוא עודו כובש, במתיחות שאינה פגה גם אם ממצעתה הפשרה, לעצם־האידיאה.

ד

הוא היה והתגאה על היותו יהודי מיהודי־פולין. הוא היה יהודי מיהודי־פולין – ושוב נביא דברי ראוויטש: “כל הדינמיקה הרוגשת מכאן וכל ההתמדה הפעולנית מכאן – של יהודי וארשאי טיפוסי – היו, כמו אור בזכוכית־מוקד – מרוכזות באותו לייב שפיזמן קטן־הקומה, העבה קצת, קצר־הרואי, כהוי השׂער החום והמקורזל. ואפילו שמו דינמי היה”. הוא התגאה על היותו יהודי מיהודי־פולין – ונביא דברי עצמו: “לא מקרה הוא, כי ביותר הרגיזה את הגורמים כפולין העובדה, כי היהודים שם אינם מתאבדים – הופעה שנתפשטה כמגפה בקרב יהודי גרמניה. כבר זה מוכיח במובלט את התהום שנפערה בין היהדות הפולנית המשוריינת בלאומיותה ומושרשת בבטחונה ובין היהדות הגרמנית האנימית השקועה במופלג בספירה של מחוזות־תרבות גבוהים. יהדות פולנית – שחור־אדמה של קרקע יהודית; יהדות גרמנית – ארג־עכביש של תרבות, אבק־אויר בדרכי גרמניה ועולם”. הדברים האלה הכתובים בספרו (“געשטאלטן”) הכולל בעיקר דיוקנאות של אישים שנחשבו לו ויקרו בעיניו, לא הובאו עתה משום הדעה שבהם, שספק אם קיצוניות־הזה־כנגד־זה שבה תעמוד בפני הביקורת, אלא משום ההרגשה שבו, היא הרגשת הערך והביטחה, שהקנתה לו השייכות לשחור־האדמה של קרקע היהודים והתערותה בה. הרגשה זו של ערך וביטחה ליותר, אותו בכל דרכיו והספיגה את כל מעשיו.

[תשכ"ד]

ביבליוגרפיה

1. “תולדות תנועת־הפועלים בצפון־אמריקה” (על הספר הזה שבעריכתו של לייב שפיזמן), “אומר”, ג' אדר תשט"ו;

2. בספרות ובאמנות – “תולדות תנועת הפועלים הציונים באמריקה” (על הנ"ל), “דבר”, ג' אדר תשט"ו;

3. נתן מלצר: “תולדות תנועת הפועלים הציונים באמריקה” (הערכה על הנ"ל), “דבר”, ג' כסלו תשט"ז;

4. י. אייזנברג: “מן הנשמע בעולם היהודי” (שיחה עם לייב שפיזמן על פעולות הקונגרס היהודי לתרבות בארצות־הברית), “הבוקר”, ז' תשרי תש"ך;

5. גולה ארץ ישראל מדינת ישראל – חלוצים בפולין (על הכרך הראשון של “חלוצים אין פוילן” ללייב שפיזמן – “יחד עם הכרך היידי צריך היה לצאת לאור גם ספר עברי על אותו נושא עצמו”), “אומר”, י"ח חשון תש"ך;

6. “חלוצים בפולין” (על שלושת הכרכים של “חלוצים אין פוילן”), שם, ב' אייר תשכ"ג;

7. אבידות – לייב שפיזמן ע"ה (מזכרת השתתפותו ב"דאס ווארט" הוארשאי וב"טאג" הניו־יורקי וספריו על החלוצים בפולין והאנטישמיות הסובייטית), “הדואר”, כ' תמוז תשכ"ג;

8. אנשל רייס: לייב שפיזמן ז"ל (הערכת פעלו), “דבר”, ד' אב תשכ"ג;

9. מודעה על אזכרה ללייב שפיזמן במשק גליל ים, שם, שם;

10. משה שטיינגארט: להעלות עצמותיו של לייב שפיזמן ז"ל, “דבר”, כ"ג אב תשכ"ג;

11. מלך ראוויטש: לייב שפיזמן, אינטימער פען פארטרעט פון דער סעריע “מיין לעקסיקאן”, “קענעדער אדלער”, 7 יולי 1963;

12. ברוך צוקרמן: לייב שפיזמן, “אידישער קעמפער”, 16 אוגוסט 1963;

13. י. זילברברג: לייב שפיזמאנס “געשטאלטן”, "די פיאניר פדוי, ספטמבר־אוקטובר 1963.

עם ספרה של רחל אוירבך

אמר המחבר: בבואי להיענות לה לפדרציה של יהודי פולין ולומר מה בסדר חלוקת פרס־הבכורה משמה; שזכתה בו רחל אוירבך על שום ספרה “ווארשעווער צוָאות” (צוָאות וארשאיות), הוצרכתי לפתוח את דברי במה שהעמדתי את הקהל הרב שמילא, עד אפס מקום, את אולם בית סוקולוב, על טעות אחת. היא הטעות, שהשתרבבה בין מה שהובטח משמי – כלומר, דברים על הספר, לבין מה שהבטחתי – כלומר, דברים על הסופרת, וביקשתי, איפוא, מעם שומעי, כי יבינו לכורח נסיוני להלך באמצע.

ב

אמת, כי מוקדה של העצרת היה הספר, אבל דברים על טיבו וערכו כבר נאמרו תחילה, משמו של חבר־הדיינים שנקט, כצרכה של השעה הקטנה העומדת לרשותנו, דרך הקיצור, ובאמת דבריו אלה תמצית של מסה מקיפה ומצוינת, שכתבהּ, משמם של הדיינים, ידידנו יצחק יונסוביץ, וסופה יתפרסם ברבים, באופן שהנרמז סופו יפורש ויפורט, ואף יעורר סופרים אחרים להעמיד על הספר הנחשב הזה מצדי־צדדים ובכמה וכמה פנים כריבוי הצדדים והפנים של שאר ספריה, שעניניהם רבים ושונים, אף שענינם אחד, או כמעט אחד, הוא דבר־השואה, – הן שני ספריה, שיצאו בוארשה “אויף די פעלדער פון טרעבלינקע” (בשדות טרבלינקה), “דער יידישער אויפשטאנד” (המרד היהודי); הן ספריה, שיצאו בתל־אביב: “אונדזער חשבון מיטן דייטשן פאלק” (חשבוננו עם העם הגרמני); “בחוצות וארשה”; “מרד גיטו וארשה” והספר עתה, שכמותו כקודמיו, הוא חלק ממפעל, שמחַברתם שוקדת עליו כשני־דור, ומחובתו של הדור לפרסם כל־כולו ברבים.

אמרתי: כמעט כל ספריה, להוציא מהם את הספר: “אין לאנד ישראל” (בארץ־ישראל), שעניניו אינם שם אלא פה. אבל אף בו מהמה בת־קולו של הענין ההוא, שאינו מרפה ממנו, להיות לו סופרת, הסופרת, תרתי משמע – לשון סיפור ולשון כפירה. לשון סיפור – כדבר התהילה: כי סבבוני כלבים, עדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי, אספרה כל עצמותי. הלא הן עצמות אחינו ואחיותינו, שהיו לאפר; וכוחה של המספרת לראותן בחינת עצמותי, וללמדנו גם אנו לראותן איש־איש בחינת עצמותי. לשון ספירה – כדבר התהילה אף הוא: נודי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך.

ואף אוסיף, כי במגילת־הספר, המונחת עתה לפנינו, נתקיים ענין הספירה, כדבר התהילה אף הוא: מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא, שכן יסופר בו וייספר בו על הכוכבים, אשר ההלו שמי־חיינו בעיר ואם בפולין, והאויב, בכבותו אותם, דימה להשכיח אורם, באה הסופרת, וסופרתם ובאה המספרת ומספרתם, כי יִנוֹן זכר אורם בקרב עמם עדי־עד.

ג

תיבת כמעט שנעזרנו בה, בשל ספר אחד מספריה, שהוא כהופעת־עראי חורגת בחזיון־קבע קיים, אומרת דרשוני. ואם, אמנם, נידרש לה כהלכה, לא נוכל שלא להודות כי לפנינו אישיות, שידעה להגביר את מה שנחשב לה ככרחה על כל האפשרויות שבה, והגבירתו משום תודעת־שליחות, שהיא עובדת לה ומשמשתה בכל מיני דרכים – בעבודה רצופה וממושכת של גביות־עדות, המתגבבות תלי־תלים, שהצילה מפיהם של ניצולים בני גלויות שונות ודוברי לשונות שונות, בעוד זכרם, זכר־האימים, עמהם, ובטרם תשש זכרונם מחולי וזיקנה; וכן בחקירה ממַצה ומדויקה של שיירי־תעודות ושרידי־מִסמכים, ואחרון־אחרון: בחפירה מעמיקה ומדוקדקת בחוָיותיה ובמראותיה שלה עצמה. אף כוחה לעמוד בכורח הזה, מתוך שהיא דוחה מפניו את אפשרויותיה האחרות, אומר דרשוני, ואם, אמנם, נידרש לו כהלכה, לא נוכל שלא לנסות ולבדוק, האם לא נעזרה, לפחות, באחת האפשרויות הגנוזות שבה, הלא היא סגולת השירה ורוחה, וכבר נמצא מי שהעמיד על כך, בהערכתו לספרה “בחוצות וארשה”, לאמור “תיאורה וציורה של רחל אוירבך למאורעות גיטו וארשה, ספוגים אמת אנושית עמוקה, אחריות וישרות של משוררת עמוקת־רגש – – אני אומר בכוונה: משוררת, אף שרחל אוירבך אין לה יומרות כאלו ביצירתה. בפרקים, שבהם היא מעלה את חיי־הגיטו – מצויה, יתר על הציוריות המאקאברית שבהם, ליריות עמוקה כל־כך, שהיא נדירה אפילו בספרות האמנותית”.

ד

עד כאן דברי המעריך, אברהם ליס (בספרו “היים און דויער”, 1960, עמ' 239), שניתן לומר עליהם, כי אם הם נכונים לגבי ספר “חוצות וארשה”, הרי לגבי ספר “ווארשעווער צוָאות” על אחת כמה וכמה. מכאן ואילך דברי: אכן, אחת האפשרויות שבה, ואולי המובהקת שבהן, היא סגולת השירה, עשתה את עצמה אופן במרכבת־תעודתה, ומקיימת את עצמה באזורה של חוקה קשה ואכזרית, היא חוקת האותנטיות של המציאות ועובדותיה.

ביסודה של השירה הזאת מונח דבר המשורר: ובהיאלם האדם ביסורו, נתן לי אל לשיר את ענותו. ניבא האי סבא דבי־ויימאר ולא ידע מה ניבא – כי כמה דורות אחריו, ישפל עמו וימליך עליו כאותו נבל, ששלח את בני־עמו להטביע את בני־עמנו בנחשול של יסורים, אשר אין בתופת מָשלם, וייאלמו מיליונים ביכוריהם ויידרש כוח־שירה, העז מלשון אנוש ולשונותיו, לשיר את ענותם. ומה הוא, בעצם, הכוח הזה, כבר גילה משוררנו, בשירו הנודע, לאמור: “איך בין געשטראָפט פון גאַט מיט הארץ / איך האָב א האַרץ, וואָס קרענקט פאר יענעם, / קאָרטשעט זיך פאר פרעמדן שמארץ / און ווערט פארברענט פון יעדנס גיהינום”. כלומר: האל ענשני בתתו בי לב, הוא לב הדואב דאבת־זולתו, ומתכווץ מכאב אחרים, ונשרף בתָפתם של הכל. הוא־הוא הלב, שכמותו ניטע בה, ברחל אוירבך, והיא נאמנת לו, רב יתר משנאמן לו המשורר, ביֶתר דיוק: נביא התוכחה, שהמשורר דיבר או דימה לדבר משמו.

ה

ידעתי, כי אמרתי דבר נועז, ועל־כן אנסה לפרשו, לאמור: נביא־התוכחה, שביאליק דיבר או דימה לדבר משמו, ייסר בשירו ההוא, את עמו ולא עוד אלא לא זז ממוסרו עד כי פלט דברים, שניחם עליהם. כונתי לאותם ארבעה טורים, שהיו בשיר “דאס לעצטע ווארט” (אחרון דבר), אולם נתקיימו אך בנוסחתו המקורית הראשונה (“דער יוד”, כסלו תרס"ב) ונמחקו, לימים, מתוך מהדורת ספר־השירים, שיצא מקץ עשרים שנה (ברלין תרפ"ב) ובעקבותיה נמחקו משאר המהדורות עד־עתה (ניו־יורק, בואנוס־איירס). וכך לשונם: “א ווארט – – וואס וועט אייך נאָגן ווי א קרענק, / און וועט די לופט אייך מאכן ענג, / וואָס וועט אָפרויבן אייך דעם שלאָף / און ווייזן אייך א שווארצן סוף”, לאמור: דבר אשר יקסוס בכם כחולי, ויצר את אוירכם, יגזול את שנתכם ויראה לכם אחרית שחורה.

ניבא המשורר ולא ידע מה ניבא – היא, האחרית השחורה, באה כתומה, והלב המתכווץ לכל מדוה־זולתו וכאבו נדרש לאהבה, ולאהבה בלבד, והיא אהבה ביסוד השירה, שאין הבינה סותרתה אלא משלימתה.

ו

והמיזוג הזה, בין שירה לבינה, ובינה תרתי משמע: התבוננות והבנה, ודאי שנתעמק בה, בסופרת בימי־השואה, וזעוות־חניותיה בה. אך לא היה לה בחינת חידוש וחדשה, שכן אפשרותו כבר היתה נתונה לה וטבועה באָפיה וסברהּ, מראשית בריאתה; ואין היא האפשרות היחידה בה, שהיתה פרוזה לכל גורל וגורל שהיה פוקדה. ושאלת האפשרויות האלו, הוה אומר: שאלת הסגולות הטבועות האלו, מן הדין שתעסיק את מעריכיה, שלא יוכלו שלא להקשות: מה היתה הביוגרפיה שלה עד הפורענות, במה נגרפה לתוכה, והיא קושיה נכונה, שכל קורא וקורא עשוי להקשותה, ולא ייפלא, אם בבקשו תשובה לה, ותהא אפילו צנועה, כדמות אינפורמציה פשוטה, ישלח ידו ללקסיקאות המצויים. אלא שיֵצא ריקם מלפניהם. שכן הלקסיקון הישן של זלמן רייזן, אפילו היה רוצה, לא יכול היה יכול להקדיש לה ערך, שכשעמד באות אל"ף, לא יצא עדיין טיבה; ואילו הלקסיקון החדש, מעשה ניגר־שאצקי, היה יכול והיה רוצה להקדיש לה ערך אך, כנראה, היא מיחתה בידם. והטעם ידוע. הלכך מוטב לילך אצל הלקסיקון האישי של מלך ראוויטש, בשני כרכיו האחרונים, כדי ללמוד, כי הסופרת נגלתה לו, בשלושה פרקי־זמן שונים, ופי שלושה, גילוי־מפנים־לגילוי.

ז

תחילה, בשנת 1938, עשויה הערכתו של ראוויטש שלושה דגשים – הדגש האחד, הוא בז’ורנליסטית הנמרצה, המלמדת־להועיל, לשם השכלתו של עם־הקוראים, ואשר אך לפעמים היא מניחה את שרביט־ההוראה ואוחזת את שבט־המריבה כדבריו: “גאנץ פלוצלינג האָט דאס שטילע קעצל אַ הויב געטאָן אַ צי אוים און באוויזן אירע שארפע נעגל”. כלומר: בפתע־פתאום החתלתולה השקטה התרוממה, התמתחה והראתה את ציפרניה החדות. הדגש האחר, עמוק מקודמו: מבינה נפלאה של משוררים ושירתם, וכדוגמה מוזכרת זכותה בהעמקת הבנת שירתו של מאנגר ותפוצתה בסביביה. הדגש האחרון, הוא בחפצה – כתיבה על חיי כפר ילדותה, לקיים משאת־נפשו של אביה – רומן ששמו: דער דארפסייד און דער שוחט, כלומר: יהודי־הכפר והשו"ב. לשנים נתגלגל אלי הד חפצה זה, – תוך שיחה שבינינו, אמרה ברוב הומור: כעין תחרות־סתר היתה בין שני ילידי הכפר שלנו, לַאנוביץ, ביני לבין איטשה מצקר, והוא זכה בה, שכתב את הספר “אין זיידנס פעלדער”, כלומר: בשדותיו של סבא, והוא מצוי גם בתרגומו העברי של שמשון מלצר.

אחר־כך בשנת 1946, לאמור: מקץ שמונה שנים, עשויה הערכתו של ראוויטש דגשים שונים ואחרים – הוא מתבונן בפני הכופרת, אלה הפנים האמהיות הרכות, שהמלאך הטוב העלים מעיני הצוררים את חינן היהודי, ומזכיר את דברי עצמה על עצמה, כי הבא במחיצתה, חש אותה כאחות לו; היא־היא האחות, אשר ראתה עוני בשבט עברתו – ראתה וחיתה יסורי אחיה בני־עמה ונשבעה שלא להשכיחם והריהי מראה וחוזרת ומראה אותם כהוָייתם.

לסוף, ב־1958, מקץ עשר שנים נוספות, הערכתו של ראוויטש, מחריפה את הדגשים ההם – לפי פנקס הכתובות שבידו הוא רואה כתובתה, ביתר דיוק; כתובותיה, כמין רצוא ושוב – הרי היפה, הרי ירושלים, הרי תל־אביב, אלו ריצותיה מעיר לעיר, לגבות עדות אחר עדות, שלא לשכוח ושלא להשכיח, לאגור דמעה לדמעה, ועל שום אגירתה זו, הוא גם מכנה אותה כנוסח מוריס רוזנפלד: די טרערן־מיליאָנערין, כלומר: מיליונרית הדמעות, ואף מזכיר ספרה “בחוצות וארשה”, ואת העצרת שנערכה בשעתה לכבודו במעמדו שלו, ואמנם היא זכורה לי יפה־יפה, שהיינו, גם רבקה גורפיין גם אני, בדובריה, וברשותכם אשלים עתה במשהו את שאמרתי אז.

ח

יפה שלישית ההערכות, ששירטט ראוויטש בעטו הדק והעדין בלקסיקאותיו שלו, אך אין זו אלא מסגרת הטעונה מילוי, אלה פרקי הביוגרפיה של הסופרת, שלא איזקק עתה אלא לתחילת־תחילתה. לפני חמישים שנה, בצאתי מגליל הורתנו וגידולנו, אדמת גליציה, ראיתיה מתרוקנת מסופרים ומספרות, ומקיימת את הגזירה הנושנה שחלה עליה: בנַי יצאוני ואינם; מהם שלא הרחיקו כל־כך, שהלכו לוארשה, לוילנה וערי־פולין אחרות, מהם שהרחיקו ויצאו אל מעבר לאוקינוס, בעיקר לניו־יורק רבתי, מהם שעלו לארצנו, וכלל־הרושם שבנו, כי הנחנו כמין ישימון מאחרינו. מקץ שלוש שנים, עשיתי בה בגליציה עשרה ימים, ולצערי לא נתרפה בי הרושם ההוא, ואדרבה, נתחזק בהרבה.

והנה לא יצאו ימים רבים והיתה שם רוח אחרת – תחילה הגיעוני קבצי כתב־העת ביידיש “צושטייער” (= תרומה), ולשנים קבצי כתב־העת בעברית “הכולל”, ושניהם הופעתם בלבוב, שאמרתי עליה כי שממה מאין רחש סופר וספרות בה. עתה, ממרחק הימים, אנו חשים, בצמד כלי־מבטא אלה את ההתלכדות, ואת ההתלקחות האחרונה של בני הגלילות ההם, אולם בימים ההם התעניינתי, כמובן, קודם־כל, מי ומי העושים והמעַשים. לענין “הסולל”' שהגיעני, מאוחר יותר, השאלה נפתרה לי כמאליה – עורכו היה בן־עירי, המשורר והפדגוג, יעקב רותמן נתנאלי, אך לענין “צושטייער”, שהגיעני במוקדם יותר, ושהיה בתצוגה מלאה של סופרי יידיש, בני הגלילות ההם, בין ותיקים בין צעירים, בין יושבים שם בין פזורים בעולם, לא נפתרה לי השאלה עד ששמעתי: סופרת צעירה יש, רחל אוירבך שמה, שישבה תחילה בלבוב כמרכז סופרים וספרות, ולימים הלכה לוארשה, ואף בה, המשופעת בכשרונות, קיימה כתפקיד הזה. ראשונה שמעתי עליה מפי זלמן רובשוב, הוא שזר שעשה בוארשה בעריכת “דאָס וואָרט”, והוא לא פסק מלהתעניין בה גם מצד עצמה גם מצד יחוסה, משגונבה אליו השמועה, כי היא מצאצאיו של ר' דויד שלמה אייבשיץ בעל “לבושי השרד”, על “השולחן ערוך”, ו"ערבי נחל" בעניני חסידות, וככל הנכון עיקר ההתעניינות היה בכך, שאותו רב וגדול הניח קהילתו, קהילת סורוקי, ועלה לצפת, וידוע עד כמה כל צופיה היו חביבים עליו על נשיאנו המנוח. אף אפרש חידוד בשמו שכבר רמזתי עליו – מה ראה המדרים, המבחין בין שי"ן ימין ושי"ן שמאל, לנהוג כמצפין שאינו מבחין ביניהם וקרא ספרו אחד לבושי השרד ותיבת שרד בסירוס הסדר: ר' ד’וד ש’למה, לאחר שקרא, אמנם, ספרו אחר: נאות ד’ש’א, כראשי אותיות שמותיו וחניכתו.

לימים שמעתי עליה על רחל אוירבך, ביחוד מפי יוסף פאלק, שנזדמן עמה עוד בלבוב, לפני צאתו לוינה, ומכלל השמועות עלתה לפנַי דמותה של אשה, שקטה במכונה, אך מסעירה בשקטה את סביביה, מהיותה כמין מומחית מופלאה לגילוי כשרונות ולעידודם, ואסתפק בדוגמה משולשת לכך: היא־היא שהשפיעה במכריע על ידידת נעורינו, דבורה פוגל, שתניח את לשון־פולין ותבור לה לשון־יהודים. והיא, אמנם, הפליאה לעשות בה בקבצי שיריה, בסיפוריה, במסותיה, והיא מכלל החזיונות המקוריים בספרות יידיש המודרניסטית. והיא־היא שהבחינה בגילום כשרונו של הסופר ברונו שולץ, ובראותה את מכתביו אל דבורה פוגל, זירזתו לעשותם רקמה אחת, והם אמנם מסד ספרו Sklepy cynamonowe, ממפלאות הפרוזה שבדור; היא־היא שעמדה לימין ארתור סאנדאואר בראשיתו, והוא משורר ומסאי מחונן, וצר לנו, שלא המשיך זיקתו לספרותנו, ויהי כמשפטו תחילה: כמתרגם מצוין של שירת ביאליק, וביותר שהוא שולט בלשון העברית, ובה גילגלתי עמו שיחה, בהיותו פה לפני שנה ומעלה.

ואם זכותה של רחל אוירבך רב לגבי כוחות, שעמידתם היתה מחוצה לתחום לשונותינו אנו, הרי לגבי כוחות, שעמידתם בתוכו פנימה, על אחת כמה וכמה. ובבוא המעריך לפרש את שרמזנו עתה בלבד, ימצא, כי כוחה להיות תחילה פטרונית צנועה וגדולה של שירת־עמנו, הוא שעמד ועומד לה להיות מטרונית צנועה וגדולה של גורל־עמנו.

[י"ד ניסן תשל"ה]

השאלה הגדולה, ששאל נביא הגולה: התחיינה העצמות האלה, נשאלה בפי רבים, לאחר הגדולה שבפורענויות, שפקדה את עמנו עם הטבח, שמחה את בית־ישראל מעל אדמת־אירופה. ובדומה לה שאלה גדולה כמותה, כפי שניסחה יצחק טבנקין, בהמשילו עלינו את משל גופו של אדם, שאם נשרף לא בלבד חלק מכריע של בשרו, אלא אף חלק מכריע של עורו, ספק אם יש לו תקומה. אמנם התשובה שהשיבו השואלים, ומנסחה בכללם, היתה כתשובת הנביא, אבל כשם שנדרש משאר האומה כוח־על־אנוש לשאת בחורבן, כן נדרש ממנו כוח־על־אנוש לחיות אחריו; ומה תימה, כי האומה נזדעזעה מקצה אל קצה, ואין לך כאותה הזדעזעות להוכחת גודל כוחה וחיוּתה.

כי נחזיר־נא את עצמנו אל הימים ההם: גולת אירופה היתה אפר־מִקלה; גולת רוסיה, שחלקה הגדול אף גורלו כן, נתונה היתה בחרצובות המנתקות אותה ממעגלו ההיסטורי והאקטואלי של העם; גולת אמריקה היתה מכרסמת עצמה על שלא הבינה, בעוד מועד, לאותות הכליה; ונראה כי כובד גורלו של העם ותולדתו על הישוב המועט בארצנו, אשר מלחמה לו פנים ואחור, מרמת־אלביון ומַשׂטמת־ערב. וכאם המאספת את ילדיה אל חיקה, כן אסף הישוב, אל מול לועי זינם של הסרדיוטים, את פליטת אֶחיו השׂרידים, ולבו, שפעם בו לב העם כולו, הנתון לתקומת מולדתו, פירכס מציפיה ומחרדה היקום בה בעצרת העמים כוח ההבנה לכרחה של התקומה הזאת, וכוח ההסכמה לה, בין לשמה ובין שלא לשמה. ובבוא האות הזה, מה תימה, כי האומה נזדעזעה מקצה אל קצה, ואין לך כאותה הזדעזעות להוכחת גודל כוחה וחיותה.

כי אם יש תימה, הלא היא בשאלה: איך הכילה האומה את צמד־הסתירות בגורלה; איך עמדה בצמד זעזועיה, ונפשה לא יצאה בדברה, דבר קינתה ודבר נחמתה. אבל אף שאלה זו תשובתה ישנה־נושנה: איך קיימה האומה לדורותיה שתי שבתותיה הסמוכות – מוסר כליותיה ואבלה בשבת חזון, והתעודדותה בשבת נחמו, וחיזוק ההתעודדות בשבע ההפטרות, שבעה דנחמתא; כביכול האומה הכינה את עצמה, דורי־דורות, לאותה שכנות צפופה שבכפל־החויה הנורא והאדיר, שפקד את דורנו.

ב

וכפל־הזעזוע הזה הוא שחידד בה באומה כולה, וביותר בלבה, היא ארצה, רגישות דרוכה לגורלם של חלקי־האומה הפזורים בגולה, בין היא גולת אדום בין היא גולת ישמעאל, בין כבליה כבלי־ברזל, שהם ברגיל קבע, בין כבליה כבלי־זהב, שהם ברגיל עראי, וצרה של נגישה ורדיפה, הבאה על ישוב מישובי היהודים, היא צרתה של האומה כולה, והסרת הצרה היא דאגת האומה כולה, וביותר דאגת לבה, היא ארצה, המסמיכה לה לאנחתה את רווחתה – עקירת שרשיה של צרה וצרה על דרך המלטתם של הנרדפים והניגשים במולדת־העם. תגבורת הרגישות הזאת העלתה וחזרה והעלתה את גורלה של גולת רוסיה על לב האומה, ומה תימה, כי רציחתם של טובי הסופרים היהודים בה הרעישה את האומה כמעט מקצה אל קצה. תיבת כמעט, שראינו לשלבה, באה להרמיז על סיעה אחת ואחרת, שדיבוק־הסַנוורים במשטר־הרודנות וראש רודניה נתן, כי עד שלא ראה יורשו להתיר את לשדנו, מילאו הללו פיהם מים, ולפי שרובם ככולם חזרו בתשובה, קצתם על דרך אכלה ומחתה פיה וקצתם על דרך חרטה ממש, תתגלגל נא מידת־הרחמים על קשיחותם האנושית וקהותם היהודית שנתפסו לזו ולזו, והיו – כדברי המשורר, חיים גורי, – כתוקעים גם המה מסמר בארונותם של הנרצחים.

אכן, האומה כולה נרעשה, ורישומה של אותה רציחה רישום, וביותר עשוי להעיד על כך מי שאגר, כמותי, דף לדף, דברי הכאב והזעם ודברי ההספד והזכרון, שנאמרו ונכתבו מעברים. והוא ענין האומר דרשני, שהרי מבחינה כללית לכאורה לא היתה בו באותו משׂפּח כל חדשה – חרב הרודנות כבר אכלה כזה וכזאת, בקיים המהפכה תפקידו של כרונוס הטורף את בניו; ואף מבחינה יהודית לכאורה לא היה בו באותו משׂפּח משום חידוש – כבר נערפו קודם סופרים יהודים ועסקנים יהודים, שהיו נאמנים לכל הזיגזגים של הקוים הגנרליים, ואם היה שינוי היה אולי ברקמת הכזבים, שקודם רקמה מוסד של עינויי־דין הקרוי כך ועתה רקמה מוסד אחר של עינויי־דין הקרוי כך, והצד השוה של מנגנון ומנגנון, שגזירתו גזורה מראש, ואין הדיון אלא מהתלה בעלמא.

ג

עם־זאת היתה סיבה עמוקה לכך, שהאומה נרעשה כפי שנרעשה, שכן ראתה, וכדין ראתה, אות־אימים מיוחד באותה רציחה סיטונית של הסופרים היהודים, שמאחוריה ארבה סכנת רציחה גדולה הימנה, היא רציחת הרופאים היהודים, שלא נתקיימה מחמת מיתתו החטופה של אותו שחיק־טמיא, שמנעה אולי טבח־משנה בגולת אירופה. אמת, אף אות־אימים זה לא היה בו משום חידוש גמור – חיסולה זה של תרבות־ישראל המכווצת והמצומקת, במתכונת הספרות היידית־הסובייטית, קדמו לו כמה וכמה תחנות, אך אינה דומה תחנת־בינַים – סגירת עתונים, נעילת בתי־ספר וכדומה – כתחנת־גמר. כי היא, תחנת־הגמר, מגלה את התחנות שלפניה – תחנה ראשונה, חיסולה של דת ישראל, שבה נעוצים שרשי האומה וקניניה; תחנה שלאחריה חיסול הספרות העברית ולשונה, מאגר מחשבתה ושירתה של האומה, משען קדומיה ומִבטח עתידותיה, ושני החיסולים, שנעשו בסיועם של בני אברהם יצחק ויעקב, נאמני המשטר על אָרחותיו ועקלתוניו, היתה להם כהנחת־ראשית וכמסקנת־אחרית אמונת תוהו באפשרות של אומה יהודית־סובייטית סגורה ומסוגרת, שלא קישור לה לשאר האומה ולא חיבור לה לחלום דורותיה, שיבת־ציון, שנכרז, כמובן, כחרם גמור. אחינו בני־עמנו גם ברוסיה גם מחוצה לה, עסקנים וסופרים שסייעו בכל אלה טחו עיניהם וטפש לבם ולא הבינו או עשו עצמם כלא מבינים, כי סיועם המאקאברי פירושו קציצת שרשיה של כל תרבות, הטוענת להיות, ואפילו במידה מחוקה, תרבותם של יהודים. בלשון אחר: הם לא חשו, כי כניסתם לתוך ההרפתקה ההיא, היא כמלכודת לעצמם, מתוך שהיא נעשית מתוך דלדול עצמם, שפירושו התשת כוח עצמם וסירוסו, וככל הנכון חטאם זה הקל על פשעם של אויבי עצמיותם, שנשמרה בלשון היהודים, שלא היתה מעודה מאושרת מקציצת שרשיה בדת ישראל ובלשון העברית, וככל שקלי השליה ונמהריה מנסים לקיים אותה, את לשון היהודים, בלעדיהם, סופה כאותו אילן שנעקר ונתלה בחלל האויר – תחילה עוד עומדים לו המיצים המשומרים בגידיו, לימים הם חרבים וכמותם כאין.

ד

אבל ככל שלשון היהודים חיה ורוהטת, הבהוביה עשויים שיתלקחו, וביותר אם היא חוזרת לחיבוריה, לשרשי שרשיה של תולדת־ישראל ותרבות־ישראל. נראה, כי החשש להתלקחות זו, ושהיה לו על מה שיישען, כגון גודל ההתלהבות, שאחזה ביהודי הגולה הזאת לשמע תקומתה של מדינת ישראל, הוא שהפריע להם לזוממים משכבר להכחיד את עצמותנו, ופרי זממם באותו משפט שפל ובאותה הריגה השפלה כמותו. אך באמת לא הפיקו זממם – מעל עצמותיהם של הרוגי־מלכות אלה, הפזורות הפקר, מנשבת רוח התחיה של אחיהם בגולה ההיא, השבה אל שרשיה, ממש כדרך תחנות נסיוני קציצתם.

תחנה ראשונה – אלה המחולות סביבי שרידיה של דת ישראל, בית־הכנסת הרוגי מלכות במוסקבה; תחנה שלאחריה – תלמודה של לשון העברים, שהקיף רחוקים וקרובים ותביעת זכות העליה; תחנה שלאחריה – שיבת הסופרים, המשמשים בלשון היהודים, לקניני עמם, על דרך השיבה לארצם, והם, השבים, כמשיבים אליה אף את מוריהם ועמיתיהם, להיותם צרורים בצרור החיים, חיים עד עולם.

[ניסן תשל"ב]

אם להיעזר בכלל של מעשי אבות סימן לבנים, ולא בלבד במסגרת־הזמן הצרה של אב ובנו ממש, כדרך מאמרם: מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, אלא במסגרת־זמן רחבה יותר, ואפילו רחבה ביותר, של אבות רחוקים, רחוקים ביותר, כפי שהיו לפנים יוצאי־מצרים ראשונים, ושל בנים קרובים ביותר, כפי שהם עתה יוצאי־מצרים אחרונים, לא נוכל לאנוס עצמנו מן התמיהה, עד היכן קוי ההקבלה מגיעים, כביכול הארכיטיפיקה של התולדה המיתית הרחוקה אז טובעת דיוקנה בפרשה האקטואלית הקרובה של קורותינו עתה. כי כאז כן עתה מתהוללת בדרך העם מבית־העבדות לארץ־חפץ שלישיית אויביו – פרעה, שגזר עלינו כליה ורדפנו בחרבו עד קצה־המדבר; עמלק, שזינב את הנחשלים בדרך וביקש לעצרנו באמצעה; בלעם, שראה כי הגזירה והמעצור בדרך היו ללא הועיל, וביקש להביך את נפשנו בסופה; ואף שכוונת השלישיה היא שוה ואחת, הרי פרשת זכור חלה על האמצעי שבהם, השטן שבאמצע הדרך.

ב

אנו, בני הדור הזה, באו עלינו גזירת־הכליה ונכלי־המעצור ומזימת־המבוכה, וידענו מבשרנו, כי שלוש דרכים מיוחדות הן, המיועדות, אחת־אחת על־פי שיטתה ואמצעיה, למחות את הוָייתנו ויחודה מעל מפת החיים והתולדה; אך, פעמים, שתים דרכים כמזדווגות זו בזו, ומתחולל משחק־שטנים סימולטני של העוצר והמביך; והדברים אמורים ביחוד בימים שבהם אחינו בני־עמנו הנעצרים־מחוץ היו גם נבוכים־מפנים, מבולבלים מבית־לנפש, ועיניהם טחו מראות ומהבין את כוונותיו האמיתיות של אותו צמד, ואף מפקירים את עצמם להשליה, כי צפויה ממנו ישועה כוללת, ואפילו ישועה מיוחדת לזרע־יעקב. כי הצמד ההוא מנהג עקיב היה בידו, עקיב מקצה עד קצה – הוא פתח בכריתתה של שכבת־השורש היסודית, אמונת־ישראל, שמאורגים בה היסודות הדתיים, התולדיים והלאומיים של הוָייתנו; המשיך בעקירת שכבת־השורש המוקדמת, הלשון העברית, שניתן לה ולספרות לפרכס שעה חטופה, כדי להסמיך לה גזירת־אלם חלוטה; וסיים בתלישת שכבת־השורש המאוחרת, לשון יידיש, שניתן לה ולספרותה להבהב שעה ארוכה יותר, שבה נגזר עליה צמצום אחר צמצום, עד שנאחז גרונם של טובי דובריה ונחנק, פשוטו כמשמעו.

ג

מי שלא הבחין, ובעוד מועד, בשורת־ההגיון האכזרית הזאת, שהתכוונה לאטומיזציה של מיעוט, שנוח היה לראותו קאסטה הטעונה פירוק, ובאין ברירה נראה קיבוץ אֶתני, שדרגתו מגעת, בדחקו־של־דוחק, כדי דרגה של עם, אך ודאי אינה מגעת כדי דרגה של אומה, לא כל־שכן כחלקה של אומה היסטורית מודעת, חיה וקיימת – מי שלא הבחין בכך, לא היה אלא סומא או מסומא, וממילא לא ידע לעמוד על טיב חָטמוֹ וכוח חָטמוֹ של הצמד ההוא. הוא, החוטם העז, הריח, כי גם בכיווצה של תרבות־עמנו וצמצומה על שכבתה המאוחרת בלבד, ואף כשהיא נתונה בסוגר של המשטר ואיסוריו, הרי בתוך מה שלשון יידיש אנוסה לדבר לפי הגזירה־מחוץ, אפילו היא גזירה מקובלת על דובריה, מתחבא מד. שהיא רוצה לדבר לפי טבעה־מבית, בין רצונה מודע בין רצונה אינו מודע לדובריה, אלה המשוררים והמסַפרים שבסוגר. אכן הוא, החוטם העז, חש, אולי יתר על הדוברים ההם, כי מתחת לקליפה הכפויה מסתתר תוך, ואף ריחרח, כי שכבת־השורש המאוחרת מתגנבים לתוכה, בעקיפי־עקיפים, קולות ובנות־קולות שקופים־אטומים של שתי שכבות־השורש שמתחתיה. כראיה חותכת היתד, ד,הזדעזעות הכפולה, האחת שבאה עם טבח עמנו בגולת אירופה והאחרת שבאה עם תקומתו בארצו, וגילוי־כפל זה לא יכול היה, בתחומי שיטת־המשטר האכזרית, מה גם בימים ששלט בה אבי־העמים, שלא לבוא על ענשו, וכמנה אחת בו היה משפט־העוועים על כ"ד הסופרים והריגתם, ומי יודע מה מנות נוספות נועדו לגורל אחינו השבויים, אילולא מיתתו של אותו שחיק עצמות.

המשפט ההוא, ודאי יש בו להעיד על פרעות־הכעס על שום חשבון־טעות של הקואליציה שבין עמלק ובלעם, כשם שדרכו של המשפט, דרך סתרים וערמה, יש בו להעיד על תהום־שפלותו. אבל חובה להדגיש ולחזור ולהדגיש, כי אותו חשבון־טעות נתגלה ביתר עוז לאחר הרציחה הסיטונית – כל שלוש שכבות־השורש ננערו, ועל אף הרדיפות והנגישות ועל אף הסיוע של משרת־להכעיס־ולתיאבון כמין קורח־זוטא, הן מתעצמות ומוסיפות – הענף הגדול שב לאילנו הגדול ממנו.

ד

כדי להבין את הדיאלקטיקה המופלאה הזאת, עלינו שוב להיזקק למשל רחוק, העשוי להאיר את הנמשל הקרוב: כבר ידענו בקורותינו ימים, שבהם, מחמת גזירות־מחוץ או מחמת מבוכה־מבית הוקלשה או נתקלשה השייכות אל שכבות־השורש היסודיות; כגון בימים, שנאסרה הקריאה בתורה ונקראה אך ההפטורה, שהיה בה, ברגיל, רמז לפרשה; או בימים, ששוב לא הובנה לשון המקרא ובאה לשון התרגום תחתיה; אבל האומה לא שכחה את התפקיד, שקיימו ההפטורה ואונקלוס, וגם בהיבטל צרכם המיוחד, והכל חזרו וקראו את המקרא בלשונו וכלשונו קראו וקוראים אף את ההפטרה, שנעשתה כמיוחסת ענין לבני־מצוה ולחתנים; כשם שקראו וקוראים שנַים מקרא ואחד תרגום, שלשונו נעשתה כמיוחסת אף היא – הלא היא לשון הגמרא, הקדיש, כל נדרי, ובה גם ספר הזוהר; כי אלה ואלה דברי אלוהים חיים.

[ח' אלול תשל"ב]

דבר טוב רחש לבו של ידידנו ג. קרסל, בעוררו את מרכז־התרבות של הסתדרות העובדים להקביל את פניהם של העולים־מקרוב־באו, הסופר לייזר פודראצ’יק ורעייתו האמנית דינה רויטקוף. ואכן, נתכנסו סופרים ואמנים, ותוך־כדי־דיבור נתברר, כי הריחוק, מעשה מסך־הברזל, ריחוק מדומה הוא, והקירבה גדולה הימנו. כך, למשל, הסב פה המורה הזקן, ממיטיבי הטעם בלשון, ר' זאב אגרת, והוא שהיה מורו העברי של חתן־המסיבה, שנאומו העברי היאה והמלוטש העיד, כי אמנם היה לו מורה־להועיל; וכך, למשל, הסב פה השחקן ישראל בקר ומתוך דברי־ברכתו למדנו, כי היה תלמידו של חתן־המסיבה בתיאטרון היהודי האמנותי במוסקבה, ואילו מפי המנחה, רפאל בש, שמענו, כי אמנם לא ידע קודם על חתן־המסיבה עד־מה, אולם כלת־ המסיבה היתה חברתו לקן “השומר הצעיר” בריגה.

ב

ודאי שהחזקתי טובה לאשר קראוני להיותי גם אני בבאי המסיבה הזאת, אך בבואי לומר מה בה, ראיתי חובה להקדים שתים הערות. הערה ראשונה: ודאי כל זימון וזימון עם בן־אומנותי, בין סופר בין חוקר ובין תרוייהו, חביב עלי, וביחוד אם הוא בחינת אח שהיה רחוק במקום וברוח ונעשה לימים קרוב ברוח ורחוק במקום, וסופו המקום והרוח נעשו לו, וממילא אף לנו, כשנים שהם אחד. הערה אחרונה: אם נקראתי מתוך סברה, כי אומנותי, שחלקה הגדול נתון לחקר ספרות יידיש והוראתה, מסגלתני להערכה מוסמכת של בני אומנותי העולים עתה, לשמחת לבנו, כאחד עם שאר העולים, ממעבר מסך־הברזל, שהם יגעים ברוב מסירות ותעוזה לזעזעו, הרי היא לא במעט סברה של טעות, ולא בלבד שמצויים מועמדים טובים ממני, אלא משום שמידת עיסוקי הפעיל בספרות יידיש וסופריה בברית־המועצות פיגרה מאחורי מידת עיסוקי הסביל בה, ודיה הצצה בשני הכרכים של ספרי “אבני מפתן”, המוקדשים לסופרי יידיש, ואף בשני הכרכים של ספרי “היימישע כתבים” (כתבים מבית), שאף ענינם כזה, להעמיד על כך, – כאן וכאן נכללו דברי־הערכה של סופרים מסופרים שונים, אך כמעט שאין בהם סופר מסופרי־יידיש בברית־המועצות, שבא על הערכתו, ואם לפסוח על מעשה־התרגום, שהתקנתי לאסופת סיפוריו של דר נסתר “הנזיר והגדיה”, שענינה יצירותיו המוקדמות יותר, הרי אך זה מקרוב פירסמתי מאמר, שהוא לי כחיבור־בכורה בתהום הזה, הוא המבוא לספר שיריו של יוסף קרלר “דאס געזאנג צווישן די ציין” (זמר בינות לשינַים).

ג

הבדלתי בין מידת עיסוק פעיל לבין מידת עיסוק סביל, – עקבתי דרכה ודרכיה של הספרות הזו, והמצוי אצל נפוצות כתבי אפשר לו שייזכר, כי לפני כשני־דור הייתי מגיב וחוזר ומגיב על כמה וכמה מחזיונותיה, הן בשירה, הן בחקר, הן בפובליציסטיקה, אבל דברים אלה לא היו במזל הערכה אלא במזל פולמוס, ברוחה ולרוחה של מחלוקת חדה וחמורה, הנוהגת לפי הכלל: במלחמה כבמלחמה. שעל־כן מבחינת מזגה של מריבה ונעימתה, לא היה, בעצם, הבדל בין תגובתי על שיר של לייב קוויטקו לבין תגובתי על מאמר של אלכסנדר חשין, כשם שלא היה, בעצם, הבדל בין ביקרתי על מחקר של א. יודיצקי לבין ביקרתי על מעשה בירוביג’אן, כפי שהיא נתונה בספרי על כך, שיצא בשלוש מהדורות (וארשה, בואנוס־איירס, פראג), וכידוע אוירת פולמוס אינה האוירה האידיאלית להערכת חזיונות בכלל, ולהערכת חזיונות־ספרות בפרט, ביחוד כשההערכה נתבעת לראותם כבדלים ממגמתם ההיסטורית – שראיתיה לא־היסטורית ואנטי־היסטורית – וכמקולפים מכוונתם האקטואלית, ואלה שני דברים שאינם במלוא־האפשר אלא ממרחק־ימים הגון, שבו מתקיימת בחינת גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה. אולם בעיצומה של ריתחת המריבה ראיתי את עצמי מחויב להילחם במגמה ההיא, כשם שראיתי את עצמי מחויב להילחם בכוונה ההיא, כפי שנתגלו בתחום הרגיש, תחומה של ספרות, ואמנם עשיתי, ככל שידי הגיעה, כפי שהייתי מצוּוה ועומד.

ד

אכן, מאז יצאו ימים רבים, שמוטטו את מוסדי ההוָיה שלנו, אלה ימי הקאטאקליזמים, שאף תולדותינו גדושות הפורענות, ידעו מעטים כמותם, והרבה פירודים נתאפסו בחשכת אֶפרוֹ של עם־השרופים ובאור התנערותו מאֶפרוֹ, ובאה תחתיה אחדות־האומה המלוכדה במַאוַייה ובעלילותיה, שהם בחינת אחרית כראשית, באופן ששרשי עומקה של האומה מתבלטים והולכים, מתחסנים והולכים, וספיחי־השטח של פלגותיה מתבטלים והולכים; ואף פליטת־ספרותנו וסופריה בברית־המועצות שותפת לכך, והיא גוברת והולכת על מחסומי פיה וחוסמיו, להיות פיה ולבה שוים. ולא עוד אלא למראה גולת התחתית האסורה, הפורצת וגולשת מעל גולת העילית המותרת, מתעוררת תביעת הבדיקה של הספרות הזאת בכללה כדי להעלות בבירור, אם ועד־מה שרשי־התהליך עתה נעוצים בתחילתה, וביחוד בהמשכה כששכבת הניכור הגלויה כגזירת האידיאולוגיה וקויה המתחלפים, מחפה על גרעין הזיקה הסמוי, כמצוַת המורשה וחוקתה הקיימת עולמית, שתסיסתה לא פסקה, וגם אם בעליה ביקשו לחזקה מדעתם עמד כוחה הנסתר בהיפך דעתם, לא כל־שכן אם בעליה ביקשו כדרך שביקשו לקיימה. ואם בתורת מורה־לספרות לא העמדתי על כך, גם לאחר שעמדתי על כך, הרי זה משום שאותה בדיקה, הצריכה לא בלבד יגיעת התעניינות מחודשת בספרות ההיא לגילוייה, אלא משום שעיקרה של אותה יגיעה היא הבדלה זהירה בין החזיונות לגופם, שכבר התרו בנו חכמינו, לאמור: אם אין הבדלה דעה מנַיִן.

אבל למזלי נתקיימה בי בחינת מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם, והריני מחזיק טובה להני תרי, היושבים עתה בקתדראות, חנא שמרוק ובנימין הרושובסקי, שהקדימו להפקיח עיני תלמידים וקוראים, על אפיה של ספרות יידיש בברית־המועצות, מתוך שהעמידו על סודה, הוא סוד הדיאלקטיקה של הבורח מעצמו אל עצמו. ואם בבא יקטרגו עליו, כי לפי נסיונם של קורות־העתים, שאני מעמיד וחוזר ומעמיד עליו – דהיינו, כי במלחמת האמונות והדעות, כל שאינו עשוי שיתקיים לאורך־ימים מתקיים בו כענין אלה ואלה נשרפים בבית הדשן אך כל שהוא עשוי שיתקיים לאורך־ימים מתקיים בו כענין אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ולא הסתייעתי בכך, אתנצל, כי אינה דומה שעת הסכנה בריתחתה כשעת שכיכתה, ואמצא מפלט לי בדרושו הנודע של הכתוב: עת לעשות לד’ – הפרו.

ה

ומה היתה, בעצם, הסכנה, שנראתה לי בדרכה של הספרות הזאת, והתרעתי עליה. כדי להשיב על כך בקצירת האומר: הכפירה בישועתם של ישראל כיסוד תורתם ואמונתם היא תקומתם בארצם, וערעור שלמות תרבותה, מתוך שמיטה של ערכיה שנולדו בראשיתה ונמשכו לכל אורך תולדתה, ומתוך האחיזה בערכים שנצמחו באמצעה, מבלי להבין, כי יסודות וערכים אחרונים אין להם חיות בלא קודמיהם. אמת, הסכנה הזאת ארבה לכמה וכמה פלגות בישראל, – ועוד שרידים אנכרוניסטיים להם גם עתה – שעשו את הכפירה הזאת והשמיטה הזאת בסים לתכנית, אבל אינה דומה סכנה במשטר שיש בו אפשרות להילחם בה דרך־חירות, כבמשטר שאין בו אפשרות לכך, ונמצאו אותה כפירה ואותה שמיטה כיסודות שליטים, כשהכופרים והשוממים, בין לרצונם בין לאָנסם, אינם חשים כי בסייעם בין בפועל ממש בין בשתיקה־כהודיה, לכבות ערכים ראשונים, הם שומטים את הבסיס לערכים אחרונים וסופם כמכבים בעצמם את עצמם.

פטורני, כמדומה, להוכיח כי בימי פולמוסאותי הרחוקים ההם הית הסכנה הזאת במלוא־עצמתה, אך דין שאבאר, מה טעם נסתייעתי בכ"ף־הדמיון, ולא אמרתי: סופם מכבים בעצמם את עצמם, אלא אמרתי: סופם כמכבים בעצמם את עצמם. והטעם לכך: כל שמבקש לקיים את היהודים כיהודים, ותהי השגתו בכך ותפיסתו על כך כאשר תהיה, סופו שיגיעתו מתבקרת בפנקסה של האומה ונכתבת בה; היא הפנקס שבה נעשה חשבון אחדותה של האומה מעבר לחשבונות פירודיה, ומתוכה מתברר, כי המבקש לעשות חשבונו המפורד כחשבונם המאוחד של האומה, באופן שהוא דוחה ערכי־הקבע מפני ערכי־הלואי, אין הדבר עולה בידו, שאפילו נפסקה יניקתם הגלויה של ערכים אחרונים מתחומם של ערכים ראשונים, לא נפסקה יניקתם הסמויה. כי היתה, אמנם, הפסקת־יניקה גלויה, ידענו כן ידענו, והכוונה היא לא בלבד למחיקתה של התקוה הנושנה, תקוַת העם לדורותיו, לשוב אל ארץ־קדם, ולא בלבד לנידויה של לשון־קדם, שחידשה נעוריה; והכוונה היא לא בלבד לעקירתם של ערכים שנפסלו בארץ־המהפכה, הכוונה היא גם להצרת גבוליהם של הערכים שהוכשרו בה, לפחות בתחילה, וצמצום ההתעניינות בספרות יידיש ותולדתה יוכיח. שאם ראינו תחילה חוקריה מפליגים לדורות ראשונים, ראינום לימים נסוגים והולכים לדורות אחרונים, באופן שכל תולדתה של הספרות הזאת לא יצאה מתחומם של שנַיִם־שלושה דורות סמוכים, ואף עתה בא צמצום־מפנים־לצמצום – כביכול אין יצירת יהודים אלא בתחומי ברית־המועצות, ולכל המוטב יצורפו להם גרוריה במדינות אחרות. אך אם היתה הפסקת־יניקה גלויה, לא היתה – פסיקת־יניקה סמויה, ולפי שגדול כוחם של שרשי־עומק משל ספיחי־שטח, הרי משפרצו, למימי־הכליה עד לימי־התקומה, השרשים מעומקם, נתגלה בבירור, עד מה הספרות ההיא וסופריה מחוברים לכל ערכי האומה, אם ראשונים אם אחרונים, כשאין ערכים ראשונים מכבים ערכים אחרונים ואין ערכים אחרונים מכבים ערכים ראשונים, והם משמשים חיזוק כוחה של האומה כולה, רציפות חייה ואחדות־מסלולה בקורות.

ו

הרהורי אלה הרהורי־קבע הם לי, אך יש שהם חוזרים ומתנערים בי במיוחד, וכך אירעני בקראי כמה וכמה מיצירי ספרותנו בברית־המועצות, כששוב לא הייתי חייב להילחם בצלה של הקליפה, אלא הייתי רשאי להתנאות לאורו של התוך, ובכללם נמנו לא בלבד דברי שירה, סיפור, מחזה, ביקורת, אלא אף דברי חקר, וכדוגמה להם היו לי רשימותיו ומאמריו של אורחנו לייזר פודראצ’יק מעל עמודי “סאוועטיש היימלאנד” – ידעתי כי הטלית המקורעה של האידיאולוגיה, החופה על כלי־המבטא הרשמי ההוא, אינה מניחה לו לאורחנו לפשוט אצילי ידיו, כפי צרכו וכפי צורך נושאיו, אך טירחתו להביא לפני קהל־הקוראים דברי ספרות מדורות ראשונים – שבחה בצדהּ. ולא עוד אלא אודה, כי מבחינה זו שקולים בעיני לא בלבד מחקריו הממַצים, אלא גם, ואולי ביחוד, דברי האינפורמציה שלו, ששיקולי פדגוגיה מחייבים אותו לקרב ענינים של בקיאות להבנה של דרדקים, וגדול התפקיד, שהצב לעצמו, לשמש בטורי האכסניה הזאת, הנתונה לשליטתו לא־שליטתו של עורכו הפרובלימטי למדי, בתפקיד של אוצ’וני דרווני־יֶבריי. כי שיעורים, ויהיו קטנים, בספרותנו מתוך ראִיית מרחבה ומרחקה, שאינם בני תמול־שלשום בלבד, אלא מפליגים לראשונות, שיש ראשונות מהן, כסם־חיים הם לכל ישובי ישראל, ולישובם מעֵבר למסך, על אחת כמה וכמה. ודאי, שיעורים אלה לא הוגד בהם חציו של החצי, שאומרם וכותבם ביקש ויכול להגידו, אבל גם מתוך מה שנאמר מתעוררת בלב הקורא המנותק לכרחו מערכי עמו, ההשערה על גדלוֹ ועשרוֹ של שלא הוגד, ומתעורר החפץ לדעת את מכמני העם לכל רבדיהם בדורוֹת. ואילו לא היתה לו אלא הזכות הזאת, אנו חייבים להחזיק לו טובה הרבה, כי יש בזה כעין מעשה החכמים בימים שנאסרה קריאת התורה, מה עשו – תיקנו הפטרות ומתוך חומר־הקריאה המותר למדו על חומר־הקריאה האסור, וזכותה של ההפטרה עמדה לה, שנעשתה כעליה מכובדת ובני־מצוה וחתנים מתכבדים בה. עתה שאורחנו בא לארץ־חפץ, שבה נקראת התורה כולה, ויעודיה מתקיימים בה, יקוים בו ובשכמותו הנאמר בסדר הושענות: שבים עולי גולה לפדיום, הורתך בקראם בחג יום יום.

[כ"ט אלול תשל"א]

קיימא־לן, כי שחקן, מה־גם שחקן יהודי, יש לו מה לספר על חייו, שהם כמשפטם של בני־אומנותו, כמין חיי־כפל,– הרי כל עצמם כמקבילית של שני מהלכים; המהלך האחד שלו עצמו, הביוגרפי, הנע־ונד התדיר, פעמים מקצה העולם עד קצהו; המהלך האחר, המקצועי, בין כאמנות בין כנאמנות, הנע־ונד התדיר בין גילומי־דמויות, כמצוַת דרמה ודרמה, ושני סוּגי הנע־ונד מתגוללים בשלל סביבות ממירות והולכות.

ושני מיני הנע־ונד, הראשון בין ערים וארצות, והאחרון בין להקות ורפרטוארים והמתיחות שביניהם, מציינים את סוג־הזכרונות הכובש מקום הגון בספרוּת המימואריסטית שלנו. ודיה סקירה ביבליוגרפית מרפרפת להביננו, כי שחקנים ענין מיוחד להם לגלגל בחייהם כפולי־המסלול ולצרור זכרונות־מהלכם במגילת־ספר. והראָיה; כך נוהגים גם אלה שהקולמוס משמשם, ואמנם לא מעטים בהם שהם סופרים־לכשירצו; וכך נוהגים גם אלה שאין קולמוסם משמשם, ואם אינם כותבים הריהם מכתיבים. אפשר כי חפצם זה גורלם מפרנסו, הלא הוא גורלה המיוחד של האמנות המימית, שמלוא־חייהם ממש מתמצים ברגע־המשחק; הלכך מבקש השחקן לקיים את זכר הרגעים האובדים האלה, אם לא כממשותם, הרי כתדמית אוירתם וסביביה. הוא־הוא, בעצם, הנסיון לגבור על הטרגדיה, אשר פרידריך שילר מזכירה במבואי “ואלנשטיין”, לאמור: “המומוס אין דוֹר־בא קולע זֵר לו, כי בת־חלוף היא אמנות־המומוס”.

תוּגה היא ותהי לתוּגה, ואף הטכנולוגיה בעלייתה (פונוגרף, ראינוע, קולנוע' רדיו, טלויזיה), לא הפיגתה; כי לעת־עתה אין כלי, שיהא בו כדי תמורת נשימת המגע החי בין השחקן החי והצופה החי. ומשהוזכר הצופה, דין להעיר, כי גם קהל־הצופים ענין מיוחד לו במימואריסטיקה הזאת, וקהל־הצופים היהודי מזמן לנו הוכחה אָפיית לכך – העתונות היהודית, ביחוד באמריקה, קפצה על מידת־ההתעניינות הזאת ונענתה לה, וסימנך פרסום זכרונותיהם של מובהקי־השחקנים, שנדפסו והלכו, ברוב המשכים, ממש כדרך פרסום הרומנים שם; והמוני־קוראים, ביחוד אלה שהכירו את השחקנים מעל קרשי־הבימות וזכרו מיטב תפקידיהם, היו בולעים ממש את הזכרונות ההם.

כך, בערך, הירהרתי בלבי בבואי לקרוא, בכתב־יד, את צרור זכרונותיו של מאיר ברוידא “קוליסן און הינטער־קוּליסן” (קלעים ואחורי־קלעים) (הוצאת “מנורה” תשל"ד) ומשקראתים, סברתי, כי מן הראוי הוא, שיגיעו לקהל־הקוראים, על שום חשיבותם המשולשת.

ב

ראשית, המחבר, שכבר פסע אל מעֵבר לסיפה של שנת־גבורותיו, ולא קיפּח מעליזות־חיוּתו ומחום־מזגו, פרשת־חייו משחקים בה גוָנים הרבה. אפילו הצד השוה שבינו לבין כלל השחקנים המאומנים והזריזים, הן מבחינת הנע־ונד הביוגרפי והן מבחינת הנע־ונד המקצועי, יש בו משום יוצא־דופן: הכרעתו, העמומה בילדותו והנהירה בנעוריו, לקרשי־הבימה, דוחקתו מעיירת־הולדתו ומביאתו תחילה לפולטאוָה ולימים לאודיסה; פה ופה הוא מתחיל במה שסיים לעת־עתה – קריינות, ובין ההתחלה והסיום מה שמילא חלל־חייו – משחק־תיאטרון. אולם ההמשך שונה – חבר צעיר בקבוצת “אם אין אני לי מי לי” (אִמרה זו של הלל נעשתה לו למנדלי נוסח תרגום של “האַוּטואמנציפציה” של פינסקר, ונעשתה סיסמתם של ראשוני “פועלי־ציון”, ושימשה, רוב שנים, מוטו של עתונם), הסתובב בחוגי הציונים באודיסה, ומשסירב לשרת בחילו של קיסר־הרוסים, לא הפליג, לדרך שהפליגו פרחי־שחקנים בימים ההם, לאמריקה, אלא לארץ־ישראל, ופה, בעצם, ביכורי־הופעותיו, בעיקר ביידיש, ואפשר, שנתים אלו, שעשה בארצנו הם הטראומה שלו, שלא יכול היה, אפילו אם רצה או הוכרח, להיחלץ הימנה, ואם כן הרי הן כמנגינת־לואי נסתרת של חייו. ההתנגשות שבין סערת־הימים ובין תסס־אָפיוֹ הביאה לידי כך, כי המעמד השוה שבינו לבין שאר פליטי תל־אביב, שגלו, עם מלחמת־העולם הראשונה, למצרים – נשתנה, מתוך שהוא נעשה, בתורת קריין ושחקן רוסי, בן־בית בשגרירות הרוסית בקאהיר, ובזכות זו הוא יוצא לימים לבולגריה ונעשה בה שחקן ובמאי בולגרי. ומי יודע, כמה מיני נע־ונד נועדו לו, אילוּלא חזר, כתום שנתים למהפכה הבולשביסטית, לרוסיה, כדי לפתוח בקאריֶרה משחקית, במאית ואדמיניסטרטיבית בתיאטרון יידיש, מה שלא הקטין את הנע־ונד בפנימה של האימפריה הרוסית ואגפיה באירופה ובאסיה; נע־ונד שנתרחב לימים עם סיפוח מדינת ליטא ומזרח־גליציה (כן, פה היה פעיל בתיאטרון אוקראיני), ונוסף לו רצידיב בולגרי קטן (בין בולגרים תושבי בסרביה), ונסתיים בביקור מאוחר במדינת־ישראל, שהביא לידי שיבתו למקום שבו, בעצם, התחיל.

ג

שנית, מחבר הספר שלפנינו מייצג דרגה מיוחדת בהתפתחות המשחק התיאטרוני ביידיש, והיא דבר הניכר יפה־יפה בזכרונותיו. כי בדרך־כלל ניתנים ספרי־הזכרונות של שחקנים לחלוקה, שהיא, בערך, כך: זכרונותיהם של שחקנים מעולים ברפרטואר נחות; זכרונותיהם של שחקנים פחותים ברפרטואר מעולה; וזכרונותיהם של שחקנים מעולים ברפרטואר מעולה.

הטיפוס הראשון – הם שחקנים שכשרונם בגר מעל למדרגה הפרימיטיבית של התיאטרון והדרמה ביידיש: המלודרמה, שנתגלגלה לימים שני גלגולים מסוכנים – קיטש ושוּנד – והניגוד שבין גובה־המשחק ונומך־מצעו; וניגוד שהוצרך לדרבן, ואף דירבן, לעילויה של רמת־המחזה, אך דירבן גם את ההיפך – גובה־המשחק חִיפה או היסוָה את נומך־מצעו.

הטיפוס השני – הם שחקנים שמתוך זיקתם לספרות המחזאית היוצרת וביקרתה האחראית טרחו להשווֹת, ככוחם, את הניגוד שבין נומך־המשחק וגובה־מצעו ואם הצליחו, בנו את הרפרטואר של המחזה האמנותי, בין במקור בין בתרגום, ובדרך־כך בראו נקודות־שיא של תיאטרון־יידיש האמנותי.

הטיפוס השלישי – שחקנים ששאפו ואף השיגו מִשוָאה תקינה, ואפילו הרמונית, בין המִשחק למצעו, והם־הם בעיקר שהשכילו, מתוך תואם ההשגה וההישג, לחנך את הקהל לצורך באמנות ולטעם באמנות, והם־הם שבראו את הנורמה, שמותר לעלות מעליה אך אסור לרדת ממנה.

מחבר “קלעים ואחורי קלעים” הוא ראָיה־למופת למציאותו ולהתמדתו של הטיפוס השלישי, שענין ההשנאה שבין ערכיות המשחק לבין ערכּיות־מצעו, הוא לו בעיית־הבעיות, והערכת כשרון וכשרון, בתחום הנורמה האמנותית המניחה את הדעת והערכת רפרטואר ורפרטואר בתחום הנורמה האמנותית המניחה את הדעת, הן כאן תביעת־תמיד, לגבי עצמו ולגבי סביביו, והוא אף קיימה, הלכה למעשה, באופן ישר וכשר. וענין זה לא היה קל ביותר – שהרי הדברים אמורים בתפקיד קשה במיוחד: תיאטרון לא כמעדן־חג שסתירתו ממנו ובו, כמשפט הטיפוס הראשון, ולא כחלת־שבת שתוכה כברה, כמשפט הטיפוס השני, אלא כלחם־יומם של הקהל הרחב. מה יגיעה היא זאת – ניתן לקרוא בכמה וכמה פרקים בספר שלפנינו.

ד

שלישית, הענין מתחדד מחמת תנאי־המשטר המיוחדים, הדיקטטורה של המפלגה הקומוניסטית וקויה הגנירליים, המתחלפים והולכים, שתיאטרון בברית־המועצות לא רצה או לא יכול להתחמק מהם, ומחברנו, תחילה במידת התלהבות גדושה יותר ולימים במידת התלהבות קלושה יותר פעל בתוכם, והראָיה, כי לא אחת ולא שתים היה, כעדותו, מפעיל, כאמצעי־מלחמה לגיטימי, את החשד וההאשמה בלויאליות כלפי המשטר השליט ועקרונותיו.

המבקש להתחקות על תחנות ההפעלה הזאת, יתעורר בנקל על־כך, כי יש חילוק גדול בין מוקדם ומאוחר – כי במוקדם, כשהאמונה במהפכה ומהלכה עודנה עזיזה, הרי ענין דרישת הלויאליות מתנועע לפי קו מדיניות־התרבות הסובייטית הכללית והאסטרטגיה שלה; ואילו במאוחר, כשהאמונה הזאת היתה דועכת והולכה, הרי ענין דרישת הלויאליוּת מתנועע לפי קו מדיניות התרבות היהודית־הלאומית המיוחדת והטאקטיקה שלה.

אמת, המאבק על עצם קיומו, מעמדו ורמתו של תיאטרון־יידיש ככלי־תרבות בולט של מיעוט אקסטריטוריאלי במדינה, הבנויה רפובליקות לאומיות־טריטוריאליות, היה מאבק קשה מלכתחילה, הן בימי היבסקציה והן לאחר חיסולה, לא כל־שכן אחר־כך, כשהחיסול המודרג של מה שנקרא תרבות־יהודית סובייטית, העביר מן העולם את בתי־הספר, הקתדראות, על אחת כמה וכמה לאחר הרציחה הסיטונית של עילית סופרי יידיש ואמניה, כשלא נשתייר אלא זכר־לחורבן, או זכר־לטיט, הוא הז’ורנל הסרווילי הידוע. ובמאבק הזה אנו רואים את מחברנו, לאור זכרונותיו, כלוחם־קבע פעיל, ובו בולט החילוק העצום בין מוקדם ומאוחר, ולא בהבנה העקרונית בדיאלקטיקה של דרך־ההתפתחות, שתחילתה, והיא עקירת תרבות העברית, כבר כללה בקרבה כממילא את עקירת תרבות יידיש, שהרי עקירת יסודות של שרשים סופה עקרות מודרגת של השלוחות, אלא בהבנה מעשית כלפי הדיאלקטיקה הזאת. כי עתה שוב אין לפנינו אסטרטגיה, שנעזרו בה בשנים הקודמות, מתוך הסתמכות על הקונסטיטוציה הלנינית, האוסרת הפליה לאומית, כדי להישמר מרצידיבים שלפני המהפכה. עתה לפנינו טאקטיקה, שנעזרו בה בשנים המאוחרות, מתוך הסתמכות על הקונסטיטוציה הלנינית, האוסרת הפליה לאומית כדי למתן נורמה שלאחר המהפכה. זו, בעצם, נסיגת־אחור לשתדלנות היהודית, כפי שנהגנו בה דורי־דורות, למן ר' יוסל איש רוסהיים עד ר' משה מונטיפיורי. מה היו פני השתדלנות הזאת – מספרים דפי הספר שלפנינו. יש פתח לתמיהה, אף להשתוממות, כיצד המחבר, וודאי רבים כמותו, לא עייפו ולא נלאו ונסעו וחזרו ונסעו והתדפקו וחזרו והתדפקו על דלתות ממונים והמתינו וחזרו והמתינו במסדרוני משרדים ולשכות של קומיסַרים ושוה־קומיסרים, ולא הניחו טירודיהם, עד שלא נשמעו דבריהם. ובכמה מרירות עלתה להם הקטנה שבהצלחות, והכל מתוך ידיעה ברורה, כי פעולתם אין בה כדי לבטל, ביטול־קבע, את כלל הגזר, ויש בה, לכל המוטב, כדי להמתיק, המתקת־עראי, פרט מועט שבה.

ואמנם אף מיני המתקה אלה וכאלה חשיבותם בצדם, שהרי הם שסייעו, כי המלה היהודית לא נאלמה עד־גמירא, ולפעמים נתחוור, כי קטנה נצררה בה גדולה.

כי אנו כבר לאחר חיסולו של תיאטרון יידיש, כשדבר־האמנות ביידיש אנוס להצטמצם על שיעור מועט שבמועט־זמרה של שיר־עם וקריאה של פרקי־ספרות. גם השגת הקטנה הזאת עלתה ברוב יסורים, והממונים, שזרקוה כעצם, לא שיערו, כי הקונצרטים האלה, שבהם היתה נשמעת זמרתה של נחמה ליפשיץ וקריאתו של מאיר ברוידא, יהיו כמין פתיחתא להתעוררות יהודית־לאומית מחודשת של המוני־יהודים בברית־המועצות; התעוררות מחודשת, שהשיבה את הענף המרוסק לשרשיו, באופן שדרך־יחידים, כפי שהיה אותו צמד־קונצרטנטים, היה כרמז לדרך־הרבים, כעדות גל העליה לארצנו.

ה

המחבר מגלגל בענינים הרבה, שהם פרקים, או, לפחות, פרטים בקורות תיאטרון יידיש בברית־המועצות, וממילא הוא מספר על רוב אישים, אפיים, ערכם ותפקידם בלהקות, שהוא עצמו לקח בהן חבל, ואנו קוראים כל אלה ברוב ענין, ויהא משום כך בלבד, שלא היתה לנו, בדרך־כלל, אינפורמציה נאותה על כל אלה, שהרי אם עוד הגיעתו ידיעות על שיאי התיאטרון הזה, ולפעמים אף ניתנה לנו שעת־כושר לראותם עין בעין, עם ביקוריהם מחוצה לרוסיה, אם באירופה ואם באמריקה, הרי הידיעות של התיאטרון היהודי הטוב והתקין, היו נדירות, באופן שידענו, בערך, מה פני השבת והמועד של התיאטרון, אך לא ידענו מה פני ערב־שבתו (בתי־הספר והאולפנים הדרמתיים), לא כל־שכן פני חוֹלוֹ (הלהקות). ודאי שאנו זוכרים, כי לפנינו ספרו של מימואריסטן, על מיני האינטימיות והסובייקטיביות הטבעיים שלו, ולא מחקר היסטורי, באופן שהמחבר, כמה שלא השתדל לקיים מידת אובייקטיביות, הרי מבחינת ההערכה של מאורעות, וביחוד של אישים, הוא מניח פתח לפתגם הפשוט: יישמע גם הצד־שכנגד. אך ההיסטוריון יחזיק לו טובה על יגיעתו לספר על חייו וסביביהם, כשם שאף הקורא מחזיק לו טובה, על שניתן לו להכיר או להיזכר כיברה של יבשת־תרבות.

ו

ולבסוף הערה: המחבר מספר, בפרק־הפתיחה של ספרו, על מוצאו, ומדבר, במעט אירוניה על סבו, שהיה בשבתות מדבר בלשון־קודש, ולעת־זיקנה נסע, בסוסו ועגלתו, לארץ־ישראל ובדוחק הגיע לעיר־מולדתי, ברודי. דומני, כי הנכד רשאי היה לותר על האירוניה, שכן ייתכן, כי בזכותם של סבו ושכמותו, נסענו והגענו הנה. ולענין המחבר, מאוד־מאוד ייתכן, כי אותו סב גרם, כי זיקת נכדו אלינו, עתה ופה, היא בפירוש בחינת אחרית כראשית.

[י' טבת תשל"ד]

צד שוה וצד שונה לה ליידיש במערכה הכוללת של לשונות־היהודים המרובות, שנצמחו והתפתחו בחלקי־עם שונים בתקופות שונות ובמקומות שונים. צד שוה –צרכּו של חלק, אם קטן אם גדול, של העם ללשון משלו, המיחדתוֹ בתוך סביבתו, ומחַזקת את ליכודו, יתר על יסודות־הליכוד, ביחוד אלה המשותפים לכל העם כולו, בתורת יחידה דתית ואֶתנית. דרכה של כל לשון מלשונות אלו שהיא יונקת הרבה, ופעמים במכריע, מלשון סביבת צמיחתה, אך היא מהַתכת בה יסודות מעטים או מרובים משל לשון־יהודים קודמת; וביִחוד משל הלשון העברית, שמתוך שהיא לשונו של העם לכל דורותיו וקיימה עצמה בהם בתפילה, לימוד וספרוּת, רישומה מיוחד ומפליג מעֵבר לפרופורציה של חלקה. צד שונה – בעוד רוב הלשונות צצו ונבלו לאחר תקופת־חיוּת ארוכה או קצרה, הרי מלבד הארמית לא מצינו אלא לשון־יידיש למעלת־התפשטות בזמן (למן ראשית גלות אשכנז עד ימינו) ובמקום (למן גרמניה דרך מזרחה של אירופה עד שתי האמריקות ושאר ישובי היהודים) ולרוחב התפתחות ועומקה, הן כלשון־דיבור, הן כלשון־הוראה, הן כלשון־ספרות – עד שניתן לראותה מכלל יצירותיה הגדולות של רוח העם ותרבותו.

ב

אָפיָה ותולדתה של יידיש היו אמנם מענינה של חכמת ישראל למראשיתה, אולם אך בשני דורות אחרונים הם זכו למחקר מפורט וממַצה יותר; הלכך, כמה שאלות־יסוד, ביחוד בתחום ראשית התהוותה, עודן בתהליך עצם הבירור, שאינו מניח עדיין פתח למסקנות־גמר.

כן, למשל, נחשבת היא השאלה עד כמה נבדלה יידיש בתחילתה מלשון־הסביבה שהיא שאולָה ממנה, ואם ההבדלים האלה יש בהם כדי קביעתה כלשון יהודית מעיקרה. התשובה תלויה בבירורה של שאלה, נחשבת גם היא, האם התעצמותה של הלשון חלה כבר במחוז לידתה (לוֹתיר) – ונמצא המעבר מלשון יהודית (פרוֹבאנסַלית) ללשון יהודית (אשכנזית) סמוך ביותר – או חלה רק עם זימונם של בני מחוזות שונים (מגורשים וגולי־שמדות). על־כל־פנים, בירור התהליך הזה אינו רשאי להסתפק בהיקשים מסכימה מצויה על צמיחת לשון של נעדרי־כתב אלא חייב להביא במנין אָפיָם המיוחד של בני עם יודעי לשון וספר, השַליטים בקניני־רוח, כמצוַת דתם ותולדתם – שכן כל אלה הם גם גרם וגם סיוע להחשת תהליכי תרבות שלהם, ובכללם קנין לשון ועיצובה לתכלית עצמם. התכלית הזאת בולטת בתכונה המשותפת לכל לשונות יהודים והוא הכתב העברי, המייחד ממילא למראשית שימושם בלשון, בין דרגת התעצמותה מבשילה בין בשלה, את השימוש־בכתב וממילא את הלשון גופה, לבני הקיבוץ בלבד.

התעודה הראשונה שבכתב, שנמצאה לעת־עתה, היא חרוזה קטנה במחזור וורמייזא (1272), ואוסף גדול של דברי־שירה (עיבודי מדרש, וכן נוסח מיוחד של שירת הוראנט הגרמנית) שנמצאה בגניזה הקאהירית ותחת אחד מפרקיו רשום תאריך (1382), והוא כבר מגלה בגרות ספרותית המעידה על התפתחות קודמת, שאפילו היתה נמרצה ומוחשת, ודאי היו לה כמה תחנות העלומות עדיין. על־כל־פנים חטיבות־הכתב הקדומות, בין מקוטעות (גלוֹסאריוֹנים) בין רצופות (דברי פירוש ושירה), אינן מניחות ספק כי לשונן אף בתחילת־שימושה, כשהיתה עוד סמוכה במכריע על לשון הסביבה, היא כמכוונת ליהודים בלבד.

ג

המשך ההתפתחות בתחומי אשכנז (גרמניה) העמיד את הלשון על עצמאותה, שעמדה לה בפני ההשפעות של הדיאלקטים הגרמניים וביחוד בפני ההשפעה של הדיאלקט השליט שלה, ונעשתה לשונם המשותפת של ציבורי אשכנז ומעֵבר לה, ושירתה אותם מתוך דיפרנציאציה של שלושה מיני לשון: לשון הוראה, תרגום ופירוש של עניני לימוד, למן החומש עד גמרא ופוסקים; לשון־דיבור, שמתוך שיָנקה ממסורת רבת־רבדים ומנסיונות רבי־גלגולים של עם המשמר רישומי זמנים ומקומות ומַקליטם בזכרונו החי – נשתפעה בחיוניות ובעושר גוָנים: לשון ספרות, שמתוך שנסמכה על כפל מקורות – הספרות העברית לדורותיה והספרות הכללית – הוכשרה לכל סוגי ביטוי: תפילה, תחינה, תרגום, פירוש, מדרש, מוסר, משל, שיר, שירה, חזיון, ואם כי שלוש הלשונות היו מזינות וניזונות זו מזו, יִחודה של כל אחת ואחת יחוד (לשון מקצועית, כשל רוֹטוֶלטש, אף שהיא שאולה הרבה מעברית אינה מענינה של יידיש, והטיפול המופרז בה מצד חוקרי יידיש – הוא טעות ואפילו הטעיָה).

ד

מעמד, שהגיעה אליו יידיש בגרמניה ואגפיה, הוא מַסד לתגבורת התפתחותה בפולין הישנה וסביביה, שבה הגיעה למלוא־התעצמותה מכל הבחינות – בשפעת־האידיוֹמַטיקה, עושר־הלקסיקה, גמישות־הדקדוק – עד שניתן לראותה כאחת הלשונות העשירות ביותר באירופה. וַדאי שתגבורת זו נסתייעה גם בשחרורה הגמור של הלשון מתחרותה של הגרמנית החיה, בכוח עמידתה בפני תחרותה של הלשון הסלאבית, שסיגלה לה מיסוֹדוֹתיה, מבלי לשנות ממתכונת עצמה – אך בעיקר התפרנסה מצרכוֹ של העם ללשון קוֹלקטיבית, יתירה על הלשון העברית, ומתוך חלוקה פונקציונלית מאוזנת של תפקידיהן. לשון זו, כשם שחיסנה את כוח־היחוד של חיי־העם, כך התחסנה ממנו.

עיקר אוצרה של יידיש מחלחל היה בדיבורה, שלא נשתקף בתקופותיה הראשונות בכתב אלא במעט, שכן הספרות נתבצרה בה לשון ספרותית, ואם כי היה שוני בין ספרות־קודש ובין ספרות־חול מבחינת מקורות־יניקה – ראשונה כולה מבית ואחרונה רובה מחוץ – וממילא שוני של גיווני הלשון, לא נסמכו זו וזו על לשון־דיבור, וההשוָאה למעט התעודות שנשמרו בהם דרך־הדיבור (איגרות, ביחוד של נשים, גביוֹת עדות) מוכיחה. היא הנסיבה לשיכחת הספרות, שלא היתה לה חסות מיוחדת, או לעיבודה החוזר, מתוך סיגול לשינויי הלשון (מעשה־בּוּך מזה והרומן של אליה בחור מזה). הגיחה של לשון־הדיבור לתוך הספרות, באה בראשית ההשכלה בגרמניה ופרצה בשיעור גובר והולך בספרות העממית (חסידות) ובספרות האמנותית במזרחה של אירופה, על הדרגתה (למן מנדל לפין, שלמה אֶטינגר, דרך אקסנפלד עד לקלאסיקה של מנדלי, שלום עליכם ואילך), והוא גילוי מלוא עָשרהּ וכוחה.

ה

התפתחותה של יידיש מעמידה אותה כלשון העולה על קודמתה בערכיה והרכבה, וההבדלה בין יידיש מערבית ויידיש מזרחית היא לא בלבד הבדלה של היגוי אלא של מהות. בעוד שההבדלה בין סוגי יידיש מזרחית, אף שגם היא הבדלה של היגוי, אינה אלא הבדלה של סוגים באותה מהות, והיא הנותנת שהמַסד הכולל הכריע את הצדדים הרגיוֹנַליים ועשה את הלשון ערך משותף לקיבוצי דובריה מעֵבר לגבולות עמים, שהמונים אלו היו שרויים בקרבם. גורל שתי החטיבות ההיסטוריות שונה היה: לעומת שקיעתה של יידיש המערבית, לכָרחם של דובריה (שטפונה של הגרמנית) ולרצונם (הטמיעה ובדומה לה) – הסתמנה והלכה עלייתה של יידיש המזרחית, שדבקו בה המוני־העם והיתה להם לשון בית ורחוב, לשון קרי וכתיב, לשון שיר וזמר, דרשה וחידוד; ובדורות האחרונים נאמנו לה לא בלבד פלַגות האדוקות בקולקטיביות היהודית, וביחוד החסידות שגבולותיה גבולות יידיש, אלא גם פלַגות שעימעמו בה – ביחוד ההשכלה, שדרשה לטירודה של הלשון הזאת ולהחלפתה בלשון־המדינה; ומתוך שנעזרה גם בה, היא שהעלתה את לשון־הדיבור למעלת ספרות במתכונת מודרנית, ומקרבּה אף עלתה תודעתה העצמית כדי אידיאולוגיה מחוורת על שלוש דרגותיה (יעקב שמואל ביק בעצם ימי־ההשכלה; יהושע מרדכי ליפשיץ באחריתה; סופרים והוגים בימי המודרנה), שעד כדי עמדה בלבדית או קירובה הגיעה.

עמדה זו היתה גם מנוע גדול – ליכוד תנועות ומפלגות, שפיתחו הסברה ותעמולה, הקימו עתונות ענפה, עשו פעולת־תרבות מסועפת; אך גם מעצור גדול – גרם של פילוג על דרך מלחמת־לשונות. ממרחק־ימים גדול יותר יינתן לקבוע עד־מה מאומתת הסברה, כי יותר משנלחם שוני הלשונות, שהשלימו רוב דורות זו את זו, נלחם שוני האוריינטציות ההיסטוריות.

ו

בדורות אחרונים, ודורנו בכללם, משמשים בה, בחזיונה של יידיש, בערבוב קו מַעלה וקו מוֹרד. קו ראשון – התפתחותה הפנימית של יידיש הגיעה בהם לשיאה בין ביצירת עצמה (ספרות, תיאטרון) ובין בכינוס עצמה ובין במחקר עצמה. קו אחרון – פורענויות מחוץ ומפנים: השוֹאָה שהשמידה את המוני דובריה במזרח־אירופה; הגזירות והצמצומים בברית־המועצות; ההבלעה הלשונית בשתי האמריקות. מאבק הלשון על עצמה נמשך והולך.

[תשכ"ד]

לפני כשנה נחוג בירושלים, ברוב חמימות וברוב עם, יובלו השבעים וחמש של יודל מארק. ברוב חמימות – הדברים שנשמעו היו נרגשים ומלבבים; ברוב עם – האולם הגדול של בית אלישבע היה מלא וגדוש. המכנסים – אגודת תרבות־יידיש; המכונסים – עדת חובבי־יידיש למיניהם, רובם זקנים, קצתם צעירים, והצד השוה, שהם דבקים, אלה לרצונם ואלה לכרחם, בלשון־יידיש וספרותה. לרצונם – לפי גידולם, השקפתם, הרגלם; לכרחם – ריחוקם מן הלשון העברית, הנועל בפניהם רוב אירועי־הציבור. אף הריחוק פניו כפולים, שיש הרחוקים לרצונם והם המעטים, הנמשכים למיני ressentiment שאבד עליו כלח; ויש הרחוקים לכרחם, והם הרבים, שגילם שוב אינו מסגלם לקנינה של לשון־האבות, וסיפוקם־מבית בשפת־האמהות, והריהם מתכנסים בה. גם התולה בה בהתכנסות זו לגילוייה כינוי גיטו, לא יוכל להתעלם ממידת־רָחבוֹ, והרי גיטו ורוחב תרתי דסתרי.

ב

כן, העתונות העברית אינה יודעת ואינה מודיעה על כך אלא לעתים רחוקות ביותר, ואף זאת למקוטעין; הלכך לא ייפלא, שפסחה על חגיגת היובל ועל חתנה, וכמעט שפסחה על גדולה מזו – עלייתו של האיש לארצנו ועליית מפעלו, הוא מפעל מִלון יידיש הגדול (“דער גרויסער יידישער ווערטערבוך”), הממשיך את עשייתו ליד האוניברסיטה העברית בירושלים, וכבר הספיק להוציא פה את הכרך השלישי; ואף הכרך הרביעי אחוז בעקבו ופרסומו, ככל המקוּוה, קרוב.

עצם ההעברה הזאת מניו־יורק לירושלים אי־אפשר לה בלא שינוי ראִיית המרכז, מה גם שהמשנה הוא מראשי תנועת־יידיש להלכה ולמעשה, ושינוי־ראִיה זה אומר דרשני. ובבואי לדרוש בו, בדברי־הערכתי עליו, לא יכולתי שלא להיעזר בהבדל שבביוגרפיה שבינו, הנערך, לביני, המעריך, שיש בו משום הבדל הדרכים שבדור. וראשונה נסע ההבדל שבגיל, שאפשר לו שייראה מרובה: ארבע שנים תמימות, ואפשר לו שייראה מועט: ארבע שנים בלבד, הכל לפי עיקרי התחנות שבדור. אכן, אפשר לו לאותו הבדל שייראה מרובה – כי חילוק גדול יש, אם נעשית בר־מצוה לפני מלחמת־העולם הראשונה או בתוכה ולאחריה, וחילוק גדול יש, אם היית בחור בן שש־עשרה או אברך בן עשרים בהתמוטט שתי המונַרכיות האבירות ובקום הרפובליקות הצעירות תחתיהן, כגון ליטא הטאריבית ואוקראינה הפרדקורדונית. ואפשר לו לאותו הבדל שייראה מועט – כי חילוק קטן יש, אם היית בן ל״ו או בן ל״א בהשתולל ממלכת־זדון בלב אירופה ואגפיו ובכלותה את קיומו של עמנו בהם; וחילוק קטן יש, אם היית בן נ״ה או בן נ׳ בזכוֹת עמנו לנחמת תקומתו בארצו.

ולא הזכרתי כל אלה אלא כדי להבליט את המסגרת ההיסטורית המשותפת של בני הדור, שחיו את הקאטאקליזמים האלה בדרך הארוכה מרובעת־התחנות והם מחויבים, מדי פעם בפעם, להיעצר, כדי לסקור את יחוסם לנפתולי הקיום של עמם המיוסר, ולבחון את מידת האחריות, שגילו להלכה ולמעשה. וזו בדיקה חמורה ומחייבת, בין אם מידת יוהרה היא בנו ואנו מדמים, כי אנו בוחרים אה עמדותינו, בין אם מידת־עניוות היא בנו, ואנו סוברים, כי העמדות בוחרות בנו. והדברים אמורים במקרה המוחשי, הנידון לנו עתה, הוא יודל מארק, שחייו היו כשלשלת אדוקה של מסירות לעם ולערכיו שנחשבו לו מרכזיים בתרבותו; שלשלת שחוליותיה המיוחדות הם מעשיו כאידיאולוג, פדגוג, פובליציסט, חוקר. ואם ניסיתי לערוך את דיוני לאור העימות שבין הנערך למעריך, הרי זה בעיקר מחמת הנוחיות שבאפשרות לעשות את דע־את־עצמך ככלי־הבנה לגבי דע־את־חברך.

ג

הריני משער בנפשי, כי אילו נזדמנו שנינו בימי־חָרפנו, היינו אוחזים זה בבלוריתו של זה ומתלשים זה שערותיו של זה, ולאו דווקא משום שהוא היה פולקיסט יידי ואני הייתי ציוני עברי, שהרי סוף־סוף שנינו הפעילנו הרצון לקיים את היהודים כיהודים, איש־איש כדרך אמונתו ומחשבתו, ששיקע בהן כוחו ומוחו, אלא בעיקר משום שהוא האמין, כי הרפובליקות הלאומיות הצעירות יקיימו לאורך־ימים את האוטונומיה התרבותית־פרסונלית, שזיכו בה תחילה את מיעוט־היהודים, ואני כפרתי בכך וחלקתי על כך ולא מתוך מחלוקת עם הבונדיסטים והפולקיסטים, שלא היו מצויים בגלילותינו, אלא מתוך מחלוקת עם הציונים, שטיפחו גם הם כאותה אמונה והיו שותפים לה. אדרבה, מרחוק הבנתי את שאינם־ציונים לשיטתם – הם האמינו בהָכָאיות (דאָאיקייט) ולא ראו השלייתה, ונלחמו לאמונתם, אך הציונים, שכפרו בהכאיות, מה ראו להתעלם מאזהרתו הבהירה של מורם ורבם, שלמה שילר, כי הרפובליקות הצעירות נעשות יותר ויותר לאומניות, אֶטאטיסטיות, ומה ראו להתעלם ממראה עיניהם – כלום לא ראו, כי האוטונומיה ברפובליקה האוקראינית נשטפה בנהרי נחלי דם הפוגרומים, ושארי האוטונומיות נחנקו כדרך שנחנקו.

ואם להתעלמות, הרי אלה ואלה התעלמו לא בלבד מגורמי־חוץ אלא אף מגורמי־בית. כי הנה היתה פריחה של החינוך – רשת בתי־ספר יידיים מזה, רשת בתי־ספר עבריים מזה, אך עיקרה של זו ושל זו היה גדור במקום – בגלילות־הספָר, לאורך תחום־המושב; כשם שהיה גדור בזמן – הרוסית שוב אינה לשונם של אוכלוסי היהודים שם, ואילו הלאטווית, הליטאית, האוקראינית, הבילורוסית, הפולנית עוד אינן לשונותיהם, כי בהיעשותן כן, תיברא סיטואציה אחרת, והיא אמנם נבראה.

ד

כן, אילו נזדמַנו אז, היינו מתלשים זה בשערותיו של זה, מה שלא היה מפחית, כשיעור של שׂערה, את הערך־כשלעצמו שבמפעליו על־פי דרכו – יסוּד הגימנסיה היידית הראשונה והנהלתה, ההיקף הפדגוגי גם אז גם אחר־כך, כשחושו העֵר לתהליכים דינַמיים של הגורל היהודי לוחש לו להמיר את ליטא בארצות־הברית; ההבנה למורכבות המהות היהודית, שלא הניחתו לצמצם את היידישיזם שלו כדי בדילות דוגמטית, כדרך שצימצמוה רבים ולא־שלמים, ועוררתו להעמיד את יגיעתו החינוכית על יסודות היסטוריים של העם. אלא מה, הוא ושכמותו טענו: יידיש וגם עברית, ואני ושכמותי טענו: עברית וגם יידיש; ואלה חילוקי־דעות יסודיים, ולא אנו שנינו וכמותנו, אלא כוחות גדולים הכריעו ויכריעו בכך. ואדרבה, הוא עצמו מסייע בהכרעה – גדול־מפעליו, והוא אף גדול מפעלי תנועת־יידיש עתה, הוא המִלון הנזכר, עבר, ביזמתו, לירושלים, כשם שהעביר את עצמו וביתו אליה, ואין זו עדות טובה לאלה, המדמים להבין טיבם של תהליכים גדולים, שתחילת גילוים צנועה, אם הסתפקו במה שאמרו על כך, שהמסכימים שבהם פלטו לשון מהיכא־תיתי, והפולגים שבהם פלטו לשון אי־אפשי.

אפרש את דברי: יודל מארק קנה לו כמה וכמה זכויות – בתי־הספר שנהג בהם, המוסדות שהשתתף בהם, החיבורים בפדגוגיה, פובליציסטיקה, ביקורת, בלשנות, שפירסם בכתבי־עת, ובראשם כתב־העת “יידישע שפראך”, שהיה עורכו שנים הרבה, אך גוּלת הכותרת הוא המִלון, שעֶרכו הקארדינַלי אינו פוחת לצלה של ביקורת מיתודולוגית וטכנולוגית, הצדֵקה כשלעצמה, ואורו מאיר יבשה עצומה של העשירה שבכל לשונות־דיבורם של בני־עמנו, ודור יבוא, ששוב לא יתן דעתו על צללי־עראי, ויתננה על אור־הקבע, אפילו יתעורר על הצורך במִלון אחר, היסטורי, אקדמי, מדעי, יברך על שקדם לו, כשם שהמלון ההיסטורי, האקדמי, המדעי של הלשון העברית יברך על שקדם לו, ביחוד על מלונו של אליעזר בן־יהודה.

ואם העליתי זכרו של בן־יהודה, בדברי על מעשה יודל מארק, הרי זה מחמת ששניהם יחידים, שלא חששו להיות יחידים העומסים משא כזה על שכמם. אפשר, כי בחברותא היה הענין קל יותר ואף פורה יותר, אבל כשם שבן־יהודה עשה מה שעשה לרצונו שנעשה כרחו, כך מארק עושה מה שעושה לכרחו שנעשה רצונו. ודין לזכור, כי המִלון לא נתרכזו סביבו כל כוחות חקר־יידיש, ואדרבה, מהם שלא נצטרפו לו מתחילה, מהם שנטשו אותו לימים, וסיפור המחלוקת גם הוא ענין לענות בו; כשם שדין לזכור, כי העברת המִלון לא נעשתה בשלמותה, ואוצרו מפולג בין ניו־יורק וירושלים, ללמדך כי יש, ביחוד בעסקניו, שלבם אינו שלם, אף שהם יודעים, כי פילוג החומר אי־אפשר לו שלא יהא לרעה. קשה לשער, כי מאחורי ההשהיה המכוּונת הזאת יש חכמה הרבה, ולא אאריך בזה.

ה

על־כל־־פנים, ניסיתי, דרך־צחות, להוכיח, כי יודל מארק לא עיוֵת את התורה, שהיה אדוק בה, ואולי עודנו אדוק בה, תורת שמעון דובנוב. הרי תורה זו, תורת המרכזים הנודדים, יצאה ללמד, כי המרכז שבדור או שבתקופה הוא באשר היהודים מתרבים והולכים, באשר חייהם הקולקטיביים הם עצמיים ומלוכדים ביותר, באשר המושג החי של תרבות יהודית הוא היסטורי ומקיף ביותר. והרי אין צריך רוב דברים, כדי לראות, היכן עתה הישוב, שכל אלה חלים בו. אלא מה, ישוב זה יש לו שלושה חסרונות – החסרון האחד שהוא אינו ברשותם השלטונית־פוליטית של הגויים אלא של היהודים; החסרון האחר – שהוא אדונים לנטיעת תרבותו של העם וערכיו בכל מערכות־החינוך; החסרון האחרון, שאינו מתכוון להיות מרכז־עראי אלא בית־קבע לעם, מדינת־העם. אך דומה, כי חסרונות אלה וכאלה אפשר לעמוד בהם, ואילו דובנוב חי, היה מוחל וסולח לנו את שלושת החידושים שחידשנו. ודווקא משום שתנועת־יידיש, על מוסדיה ומכוניה, סמוכה היתה על פורמַציות אידיאולוגיות, הנעשות עתה, אחת־אחת, גם מצומצמות יותר, גם סטטיות יותר, והן בחינת מוזיאון, שהוא ענין להפלאה, אך שוב אינו ענין לויכוח. אכן, טובתה של יידיש נותנת, שתהא נתונה בזרימה דינמית יותר, אשר לה מובטח מחרה של המציאות היהודית הקולקטיבית, וכמה שלא ינסו לפלפל, הרי היא ארץ־ישראל, היכולה, צריכה ועתידה להיות מפת־התרבות החיה והכוליית ביותר, שכל ערך וערך תופס בה מקומו, באופן שכל החוטים מתחברים כדי מַטוה־הגובּלין היהודי על ערכיו האנושיים, הדתיים, הלאומיים, העממיים.

ולענין יידיש במַטוה הזה – לכאורה מצויה סתירה בין האמונה המוצקה, כי יידיש הוא ערך, שסופו לקיים את עצמו מתוך תשלובה והחטבתה, כדרישת הזמן והמקום, בתרבותנו הכוללת, ובין העשיה המזורזה במפעלים, כגון מפעל מִלון־יידיש הגדול. אך, באמת, סתירה מדומה היא – אמת, עם־ישראל אין דרכו לשכוח את ערכיו הגדולים, והוא מוצא דרכים לקיימם, ולפי שיידיש כלולה בערכים אלה, חל גם עליה הכלל ההוא, ואם המִלון היידי ההיסטורי הוא ענין לדור בא או לדורות באים, הרי ההכנה לו הוא ענין לדורנו אנו, כי אנו האחרונים היודעים יידיש מתוך התערות אינטימית ביותר, כפי שנתגבשה בביתה האותנטי ביותר, במזרחה של אירופה, ויש ים גדול של יסודות־לשון ופרטיהם, החיים בנו במעמד של בעל־פה ולא הגיעו למעמד־שבכתב, והם עלולים להתקפח, ואנו בלבד עשויים להצילם. וזהו, אמנם, המנוע, או לפחות אחד המנועים, של יודל מארק, היודע ומבין להפליא במכמני הלשון הזאת, וראוי לברכו שיזכה להמשיך בבנין מִלונו ועינינו מאירות ושמחות.

ו

ואסיים במעשה שהיה – בשיחה עם ש״י עגנון גילגלנו בענין התנועות היריבות בעמנו, שתחילה הכחישו וסתרו זו את זו, ולימים השלימו זו עם זו, באופן ששילבו יסודותיהן של זו וזו, בתוך אחדות גדולה, כאילו לא היתה מחלוקת ולא היתה שפיכות־דמים. אמר ש״י עגנון: אך ככל כלל יש יוצאים ממנו, החל בענן וכלה בפראנק, ואילו הכלל יש לו סימן פשוט: לפי שהאמת היא אחת, אף שהדרכים אליה אפשר שיהיו שונים, הרי התנועות היריבות, המתכוונות לאותה אמת, אפילו תחילתן פילוג סופן איחוד, והוא סוד בכל דרכיך דעהו, שחז״ל אמרו עליו, כי היא תורה קטנה.

[ניסן תשל"ד]

הרצאתו של שיקל (יהושע) פישמן על הסוציולוגיה של יידיש בארצות־הברית (עבר, הווה ועתיד), שהושמעה בבית נשיא ישראל, ר׳ זלמן שזר, היתה לי שעת־הכושר השלישית להופיע כאחד עמדו. ההבדל לא היה אלא בכך, כי בשתי הפעמים הראשונות הופענו שם, בניו־יורק והוא היה בעל־הבית ואני האורח, ועתה, בפעם השלישית, אנו מופיעים פה, בירושלים, ושנינו אורחים. גם הוא גם אני מזדמנים עתה בראשונה בחוג ליהדות זמננו. ואם כן מחויבני בכלל של אין אורח מכנים אורח; אלא ודאי ידעתם את סיפור־המעשה באותו עני, שהיה לו פתק לסעוד בביתו של פלוני, נטל עמו את ידידו או חתנו, ולא משום שאותו כלל נשתכח הימנו, אלא משום שתיבה ראשונה לא נתפרשה לו כהוראתה בלשון עברי, הוראת לאו, אלא כהוראתה בלשון יהודי, הוראת אחד, דהיינו: אירח אחד מכנים אורח אחר. הריני נאחז באותו דרוש, שאוכל להיאחז בפתיחתו של משה דייוויס, שנשמעה לפני הרצאתו של האורח, ולהשלימה במשהו עתה, לאחר שנשמעה. ואפתח בהערה, כי פגישתי עם שיקל פישמן היתה מכלל הזימונים המעניינים ביותר בשיטוטי על־פני שתי אמריקה וקנדה, וסבורני כי דבר זה מזכה אותי לתלות בעצמי את האִמרה: אורח בא ללין, רואה מילי מילין. ואפילו אם סברתי זו בדות היא לי, הרי בכל זאת תפסתי כמה משהו – משהו יותר על מערכת לשון יידיש, שאותה יבשה היא עתה עיקר חלל חיותה, ומשהו פחות על מערכת הלשון העברית, שעיקר שטח־חייה אינו שם אלא פה, ואף משהו על מערכת־הלשון הפולנית והאוקראינית, שתי הלשונות שמוצאן במזרח־אירופה אף היא. אך נחזור ללשונותינו אנו – כלל־הרושם, שנקבע בי, אישר את שידעתי־כן־ידעתי בכוחו של בעיני־ראיתי ובאזני־שמעתי. הלשון השלטת של הסביבה, בפרט הלשון הקרויה לשון־עולם, מצמצמת את החלל ההוא צמצום אחר צמצום, ואם נוסיף עוד את ברית־המועצות, הרי פירושו של דבר, כי רוב היהודים בעולם שוב אינם מדברים בלשונם שלהם, באופן שתפקידה כיסוד חיוני, דתי, לאומי, עממי של יהדות, מתכווץ והולך ומצטמק, והוא מעמד שאי־אפשר לה ליהדות שלא תינזק בו, אפילו אם נאמן־יידיש כמו מלך ראוויטש חדל להתיירא מפניו. ביקשתי לידע, מה חושבים יהודים על כך, יהודים מכל ימות־השנה, ומה חושבים בעלי־התודעה הרואים עצמם כאפוטרופוסי הלשון, המשחקים עדיין משחק יידישיסטים והבראיסטים. אלה ואלה מוסדותיהם צד שוה להם – הלשון הוא להם האלמנט החיוני האחרון שנשתייר מבנינם האידיאולוגי והפרוגרמטי, והם מנסים, בכוחו של אלמנט חיוני זה, להעמיד פנים של חיוניות בשאר האלמנטים הכמושים. ואיני רואה כאן שום הבדל בין מחנה הבונדאים לבין מחנה הפולקיסטים, הטריטוריאליסטים, האנַרכיסטים היידישיסטִיים לבין מחנה הציונים ההבראיסטיים. הלשון היא כאן וכאן המשענת האחרונה של מערכותיהם המיותרות, המחנה הראשון משום שהפסיד מערכתו והמחנה האחרון משום שזכה במערכתו. זוהי דיאלקטיקה ברורה מדי – כאן וכאן הפורמציה כרוכה בביוגרפיה של מנהיגיה ומונהגיה, שגילם, בערך, גיל ימי שנותינו שבעים שנה, משמע זקנים הנוהגים, איש־איש לגבי הפורמציה שלו, חסד־נעורים. ועוד צד שוה – עילומה של ספרות יוצרת. גם העברית גם היידיש אין לה שם סופר שלידתו והורתו שם – לא משורר, לא מסַפר, לא מחזאי, לא מסאי. לא שאין היידיש חיה – עשרות אלפים על עשרות אלפים מדברים וקוראים יידיש. לא שאין העברית חיה – מתפללים, לומדים, אף מדברים בה. אך אם הדברים אמורים בשכבה בעלת התודעה וההנהגה – הדברים יגעים. כן, יש פרופסורים וכמו־פרופסורים ליידיש, יש פרופסורים וכמו־פרופסורים לעברית, אבל סופר יידי או עברי בני־גילם – בכל אלה לא מצאתי, והיוצא־מן־הכלל אינו בא אלא לאשר את הכלל.

ב

בתוך שהייתי משוקע בהרהורים אלה ואוירתם, נזדמנתי פעמַיִם עם שיקל פישמן. בפעם האחת בבית המִמסד המתון אך מפורש – בבאנקט של ייווא; בפעם האחרת בבית האנטי־מִמסד הסולידי אך מפורש – בכינוס “יוגנטרוף”, קבוצה קטנה, הצריכה עדיין אומנת, אך סופה תשתחרר הימנה. בין שני הזימונים האלה היתה לי שעת־כושר להתבונן באיש – פרופסור, שמדורו אינו קבוע במאנהטן, אלא בברוקלין, והוא ורעייתו, מרת גלה, וילדיהם נוהגים בית יהודי לאמיתו, ודבר זה ישר בעיני, שכן הוא ברוח הצו של אומר־ועושה, שעליו דיברתי באותו כינוס, והוא ההיפך המהופך, ממה שמצוי בבתיהם של רוב יידישיסטים ורוב הבראיסטים. אותו אומר־ועושה נטע בי דרך־ארץ כלפיו ומתוכו ביקשתי להבין – יסולח לי אך אין לי כינוי אחר – את הניאויידישיזם שלו, ואין אני יכול שלא להודות, כי לכך נדרש רוב כוח. אך יתר כוח נדרש למסקנה רחבה ועמוקה יותר, לתפיסה יהודית כוליית, שסופה תחייב, ביחוד את האָמון על אומר־ועושה, הלכה למעשה. ואקווה כי מסקנה זו, בין תקדים בין תאחר קצת, בוא תבוא.

[תשל״ג]

מאמר א: לקצב חצי הלל

דברים בכנס יידיש בירושלים

ברשותכם אקדים ואומר דבר־מה לביתי, והוא דבר־תודה על שעת־הכושר, שזומנה לי, לעמוד עתה לפניכם ולומר קצת הרהורים והערות בענין יידיש במעמדנו ההיסטורי והאקטואלי החדש. והריני חייב במתן־תודה, כי אף שהייתי מיוזמי הוַעד לתרבות־יידיש פה, לפני כתריסר שנים, בעודנו, בסך־הכל, ארבעה חברים: ראש־היוזמים יצחק קורן, אהרן צייטלין, אברהם סוצקבר ועבדכם, ואף שהייתי, במידה יחסית, מכלל הפעילים, בהרחיב הוַעד הזה את פעולתו, וליויתי בחמימות את מפעליו הצנועים אך חשובים, ולפעמים אפילו יסודיים, הייתי מחולק בכמה דברים, מהם עקרוניים מהם עניניים, ולא אטריחכם בהם עכשיו, ואזכיר אך דבר אחד המזווג להם: לא הייתי מנלהבי חסידי הכינוס, המתקיים עתה, ואף שהייתי מוכן לכך, שאפשר כי דעתי תתחוור בסופה כטעות, ואף שקיבלתי עלי למעשה את הכלל אחרי רבים להטות, הרי עמדתי להלכה אסרה עלי הופעה בשמם של רבים, והיא, איפוא, בשם יחיד, שאינו מייצג אלא את עצמו בלבד; ואקווה, שתבינו, כי איני אומר זאת מחמת גאוה או מחמת עניווּת, אלא מחמת ישרנות פשוטה.

ועוד משהו – הריני מרוצה מכך, כי לאחר יום ראשון למועד, שהוא, כדרך ראשון לפסח, מחויב בהלל השלם, ניתן לי לפתוח את חולו־של־מועד, המסתפק בחצי הלל, כמעבר טבעי לעיקר, ימות־החול, ששת ימי־המעשה, שגם הם, כמשפט כל שחרית, יש להם כמין הלל שלהם, מזמור תהילים קל״ו, והנקרא דווקא ההלל הגדול.

יתר על־כן, ביחסי, יחם הביקורת, לעצם הכינוס, אין אני תם אלא מוּעד, שכן שלילתי שלילה חוזרת היא לי. הרשוני־נא להזכיר, כי זימון כזה, או בדומה לו, כבר תוּכנן לפני שנים הרבה – אמנם, לא כפי הרכבוֹ עתה, כי הדברים היו אמורים בקונגרס של סופרי־עברית וסופרי־יידיש מכל העולם כולו, ובהתיעצות על כך, בהשתתפותם הפעילה ביותר, של הני תרי שרי החינוך והתרבות, זלמן שזר וזלמן ארן, ראיתי חובה לעצמי להטיל, לתוך אוירת ההסכמה הכללית והלוהטת, את התראתי הצוננת, שלא נתקבלה אז, כשם שלא נתקבלה גם עתה. לאמור: כשם שאין זו אשמתי, שהכינוס ההוא לא קם ולא היה, כך אין זו זכותי, שהכינוס עתה קם ויֶהי.

ב

אך בשני המקרים חשבתי אף אמרתי, כי־אם, אמנם, כינוס כזה יקום, דין שמקומו יהיה בירושלים; שהיא, יותר מכל עיר ועיר על הגלובוס היהודי, לא בלבד סמלוֹ אלא גם הגשמתו של המצב ההיסטורי והאקטואלי החדש, לאחר חורבננו הגדול, שהיה בו כדי לשתק את אמונת העם בקיומו והיה ממוטט את כוחותיו החיים, אילולא תקומת מדינתנו, שהיא כבר עתה ועתידה, במידה מרחיבה והולכת ומעמיקה והולכת, להיות הישוב הקולקטיבי ביותר והדינמי ביותר, שאי־אפשר שיהיה כמותו בפועל ממש בכל מקום אחר: ערים משלנו, כפרים משלנו, תרבות משלנו – ולא בלבד במובן המקובל, אלא לפעמים בעיקר במובן שאר תכונות־היסוד ותנאי־הקיום: ריבונוּת ממלכתית, התלכדות ארצית, עצמאות מדינית ומִנהלית, בסיס כלכלי ומשקי, ואחרון־אחרון, שהוא לו לכינוסנו בחינת ראשון־ראשון – מירב־היכולת של הכלילה והתפוסה החינוכית והלשונית.

ידעתי, כי התפיסה הזאת של מרכזיות מתקשים לעכלה מי שהתחנכו והתרגלו לנוסח דובנובאי של נדודי המרכזים וחילופם, כדרך ישראל בעמים, אבל אביא דבר בשם אומרו – דבר תלמידו המובהק של דובנוב, הוא יודל מארק, שהגשים חטיבה ראויה של תורת רבו ותכניתו, ועיקר אמירתו, כי אף נוסח דובנוב חל היום על ירושלים, אלא מאי, שמלבד כל המעלות, שציינו כל אחד ואחד ממרכזי־העם הנודדים והמתחלפים, יש גם חסרון, כלשון הפתגם: הכלה נאה ביותר – כלומר, שירושלים היא אף לבה של מדינת ישראל – ולואי שלא יהיו לנו חסרונות אחרים.

הלכך תמחלו בטובה, אם המרכזיות הזאת היא גם ההנחה גם המסקנה של הערותי, שגבולה של השעה הקטנה שלרשותי, אינה מניחה להן להחגיר ממסגרתם של רמזים, ואם תמצאו ענין־מה בהן, בקשתי שטוחה לפניכם, שתעקבו בחסדכם את המשך רעיוני, שאני מקווה לפתחו בכתב.

ג

ועתה וידוי־מעט – שכמותי לא היה בו ספק־ספיקא במרכזיות הזאת, בעלותנו הנה, לפני יובל ומעלה, כשהישוב כולו מנינוֹ בדוחק מאה ושמונים אלף נפשות מישראל, מהם זקנים הרבה. אך זה פרי האמונה של מיעוט, ואפילו מיעוט־בתוך־מיעוט, אשר כנגדו ניצב בגלויות רוב, שלא היה לו חלק באמונתנו – מפלגות פוליטיות, חטיבות תרבותיות, ובהן לגיון של אנשי־צורה – סופרים, הוגים, אידיאולוגים, וכולם היו להם תשובות אחרות, אחרות לחלוטין, לקושיות הקיום שלנו. ולא איכנס עתה לכלל ביקורת של שלל הניגודים ברחוב־היהודים, כי זהו משכבר ענין להיסטוריונים, שמכאן יחזקו ודאי את הדרך־ארץ הרצין והממודרג בפני הכל וכולם, שיגעו, במסירת־נפש, לקיים את היהודים כיהודים, איש־איש וציבור־ציבור, לפי אמונתו וסברתו, אולם מכאן יֵדעו, ביתר בירור, להפריד בין כוונות סובייקטיביות רצויות ובין מעשים אובייקטיביים רצויים, ואולי אף יסבירו, כיצד גם הכוונות גם המעשים עתידים להצטרף לחשבון כולל, גדול ואחד.

אולם מה שניתן לנו להבין כבר עתה הוא, שאנו נתונים, לאחר החורבן שם והתקומה פה, בתוך־תוכו של תהליך ההתגברות על הדיסאוריינטציה הקודמת ושל ביצור הריאוריינטציה ההיסטורית והאקטואלית, ואך המידה האנושית־אנושית־ביותר של אינרציה שבמחשבה ושבסבר עודה מעכבתנו מלראות בשלמוּת, עד היכן מגעת וקרובה להגיע אותה הפיכה, ולא בלבד להלכה אלא בעיקר למעשה.

ד

ואין צריך רוב דברים כדי להסביר, כי ריאוריינטציה זאת לא היתה ואף עתה אינה בחינת קיימא־לן גמור וחלוט ואביא שלוש דוגמאות לכך, בתחזית, המעניינת אותנו עתה במיוחד, הלא היא תחזיתם של בעלי־הלכה־ומעשה מובהקים בתחומה של יידיש. ואפתח בדוגמה על סיפו של בין־השמשות האפוקאליפטי האיוֹם של דורנו, כשאותו שחיק טמיא השתולל באירופה – והנה בעל שאר־רוח ומוח ער, כמו מַקס ויינרייך, אמר: "לכל הדעות דין לצמצם את בעיית ארץ־ישראל לפרופורציות הנאותות בדיוקן הכולל של החיים היהודיים. ארץ־ישראל איננה הבעיה היהודית המרכזית, ואם־כן, אסור להעמידה ברקע הקדמי של השאלה היהודית. כל־זמן שיהודים יושבים במיליונים רבים באירופה, הרי־זה כנגד האינטרסים של העם היהודי לנטוע רושם, כי ארץ־ישראל היא תרופה לכל הצרות היהודיות, אפילו אם מישהו סבור, כי הוא יודע, ידיעת־וַדאי, כיצד מוציאין יהודים מן הגלות. להעמיד את ארץ־ישראל כתרופה לכל הצרות היהודיות אין זו מדיניות ריאליסטית, זה־הוא משחק וואַבּאנק – – ".

ולא הזכרתי דבריו, כדי לעשות פולמוס במאסף, שיצא בניו־יורק, באוגוסט 1942, ובהרצאה, שנשמעה שם בשלהי מַרס 1942, ושהנחתה הראשונה היתה האמונה, כי מיליוני היהודים הרבים באירופה חיים ויחיו ויחדשו שם את חייהם; ואילו הנחתה האחרונה היתה הסברה, כי אותו חידוש־חיים יקוּים במדינות ההן, שמשטרן יהיה דמוקרטי־מערבי. לשברנו הגדול אותה דיאגנוזה התנפצה, ואותה פרוגנוזה לא נתקיימה אפילו כמידת אפשרותה החלקית – וסימנך רבבות הפליטים, שחזרו לפולין, הניחו אותה לאחר זמן לא־רב, שבו ניסו לשקם את הלשון, הספרות, התיאטרון, המדע, וכיום נמצא שם אך פירור מהם. לא, לא הזכרתי את דברי מַקס ויינרייך, אלא כדי להתבונן, איך התעוררה, ומוכרחה היתה להתעורר, בלבו ובדעתו, ובמלוא החריפות, הדילמה: מה יהא על ירושתו של העולם הנחרב, ביחוד מה יהא על יסודות־תרבותו, וראשית־כל ואחרית־כל, מה יהא על לשון־יידיש, שהיתה בבת־עינו, ועליה נתן, בתורת חוקר, היסטוריון, אידיאולוג ופובליציסט, את חייו ועתרת־כשרונותיו. אם מותר לחדד את הדילמה הזאת, כדי משל וסמל, משמעה: מי יהיה היורש בה״א־הידיעה – האם ניו־יורק בדהרת הירידה של היידיש שבה, ביחוד בקרב הדור הצעיר, או ירושלים במירוץ־העליה של העברית שבה, ביחוד בקרב הדור הצעיר. ודאי שהתשובה לכך ניתנת בביוגרפיה שלו, אולם כי בכל־זאת התנודד בין שני המרכזים האלה, ברור מתוך אֶפיזודה בולטת – המשא־ומתן בענין הקתדרה ליידיש, שהאוניברסיטה העברית הציעה לפניו, לפי יָזמתי, ואשר רק לאחר הלאו שלו והלאו של שמואל ניגר קיבלתיה. אני רואה עד עתה הכרעתם כמִשגה, ולא ביוגרפי בלבד, אך, על־כל־פנים, הוא ענין לחוקר, ומסתמא יראה אריה פילובסקי, לכלול גם פרק זה במחקרו על יידיש בארץ־ישראל.

ה

הזכרתי בעל־שיעור־קומה, הוא גדול המתמידים של ספרות יידיש, השקוּד במבקריה וסוקריה, שמואל ניגר, והריני מבקש לעמוד בקצרה על תגובתו על תקומת המדינה וראשית־התפתחותה, לפי קונטרסו: "ישראל… פאָלק און לאנד״ (ישראל – עם וארץ), העשוי כולו הסתייגויות – לא דיוֹ, שהוא חוזר, במעמד־הענינים החדש, על האני מאמין הישן שלו: חילוניות, יידיש, עם־עולם כבסיס, ואילו מסורה, עברית, ארץ־ישראל בסמוכות לבסיס, הריהו עוסק גם בענין התרבות (ושוב, במובן המצומצם), והוא מפקפק, אם מדינת־ישראל תקיים בזה תפקיד; שהרי היא חייבת בידה אחת לבנות את הארץ ובידה אחרת להגן עליה, ויד שלישית אין. הלכך ענין התרבות יהא ממילא תפקידה של הבסיס, שכן הסמוכה לא יהיו לה לא שהות ולא כוח לכך. לגבי איש כזה, יהודי במלוא־המִשמע, נשאלה השאלה הקשה: מה הלשון, שבה תיבנה התרבות הזאת, ואם הניח, כי תהיה זאת לשון־יידיש, נשאלת שאלה קשה הימנה: האם המִשאלה אינה פה אבי־הרעיון, שהרי לא ייתכן להניח, ששכח מה שראה והראה, כי הדו־לשוניות שלו, שביטויה החיוני ביותר היא הספרות, גובר והולך סביבה מיצר מפנים למיצר; פשוט משום שהדור הצעיר, שהורתו וגידולו באמריקה, לא הקים מקרבו, לא בעברית ולא ביידיש, סופרים לא בליריקה, ולא באֶפיקה, ולא בדרמַטיקה, ולא בפובליציסטיקה, והיוצא־מן־הכלל, שהוא לרוב כביצה בת־יומה, לא בא אלא לאשר את הכלל, ולשון־הסביבה, הלשון האנגלית, נעשתה לא בלבד שלטת גוברת אלא אף שלטת יחידה, ודוחקת את לשונותינו מבית; ותנועותיהן ומוסדותיהן, העושות אחת־אחת שבת לעצמה, לא היה להן ואין להן שכל להקים חזית־הגנה משותפת, משום שהן יודעות שלי ושלך ואינן יודעות שלנו. ובכן, שאלה היא, מי יברא שם את הספרות העצמית ובת־הבית. אין זאת כי אם שמואל ניגר, שהיה כלפי ישראל היפר־ריאליסט, היה כלפי אמריקה היפר־אוטופיסט.

ו

ושתים הערות בסוגרים. ראשית, אין אני מקטרג על השיטה של שתי השלָשות, לפחות עד קיבוץ־הגלויות השלם, במהרה בימינו אמן. אלא שאני רואה את השלשה בהיפוך־הסדר ובשינוי־ההדגשה: מסורה, עברית, ארץ־ישראל כבסיס, ואילו חילוניות, יידיש, גלות כסמוכות לה. אחרית, אין אני מקטרג על אוטופיה, ועד היכן הדבר מגיע, כששאלני מלך ראוויטש, שהיה כהתגלמוּת של חרדת־קודש לגורלה של יידיש, מה דעתי על הפואֶמה שלו “די קרוינונג פון א יידישן דיכטער” (ההכתרה של משורר־יידיש) ושבה המוכתר הוא ילד כושי, עניתיו, כי יש לי, אמנם, מועמדים קרובים ומוסמכים יותר, אך ר׳ עקיבא הוחזק להם לרבותינו גר, ופרויד עשה את משה רבנו מצרי, ואני הקטן נחשבים לי לעילא ולעילא גרים וחוזרים־בתשובה.

אך בעיקר אני מאמין באוטופיה, שהיא גלגול של מיתוס רחוק או קרוב. לענין מיתוס רחוק – הלא לעינינו קם חלום שנות אלפּיִם, חלום שיבת ציון; ולענין מיתוס קרוב – הלא לאָזנינו קם חצי־החלום של תחיית לשוננו מקדם. אמרתי: חצי החלום, כי מחצה כבר עשו כל הדורות, שלא הניחו לה ללשון העברית ושקדו להיותה תדיר בחזקת ממשות גדולה, ושעל־כן בראו בה את מרבית ספרותנו, וזכתה לכמה מיני תחיה; וודאי הדין עם ח. נ. ביאליק, כי חיותה של הלשון העברית נסתייעה בשותפות המופלאה – אנו נוהגים לומר ביבושת: החלוקה הפונקציונלית – עם הלשונות היהודיות, ולכל־לראש עם לשון־יידיש, על עשירותה המופלגת. עם תחייתה השלמה של הלשון העברית, נשאלת וחוזרת ונשאלת השאלה: האם מותר לפסוח על תרבות בת אלף שנה, כתרבותה של יידיש, ואף שהניסוח הזה טעון תיקון, שהרי התרבות הזאת לא היתה בה לשון־יידיש כיסוד היחיד, ותמיד היתה בה לשון־קודש כערך חי וקיים, השאלה היא שאלה, שכן אין אומה רשאית לדלדל את עצמה בידים ולשמוט נכס מנכסיה. אולם שאלה זו רשאי לשאול מי שאינו פוסח בעצמו על תרבות בת שלושת אלפים שנה ומעלה, מבראשית ברא עד עצם היום הזה, ודי לחכימא.

אבל, לצערנו, מרובים כן מרובים שני סוגי הפוסחים, ביחוד מאז מלחמת־הלשונות, שזלמן שזר קרא לה: ריב הריבים; והדו־לשוניות, על דרך אחדות פרסונלית, פוחתת בה בספרותנו והיא כמעט אפסה, ואמירתו של מנדלי על הנשימה בשני הנחירים, שוב אינה דבר של ממש, שכן היוצא־מן־הכלל, כפול־הלשון, אינו בא אלא לאשר את הכלל – כלומר, הסופר או המורה האקדמי, שהוא בריה נפלאה לקרוא ולהורות את “פישקע דער קרומער”, אך מביט בו ב״ספר הקבצנים״ כתרנגול בבני־אדם, או איפכא: הוא בריה נפלאה לקרוא ולהורות את “ספר הקבצנים”, אך מביט בו ב״פישקע דער קרומער" כתרנגול בבני־אדם, וכל אחד משני התרנגולים סותמים, זה נחירו אחד וזה נחירו אחר של מנדלי, וסופו של סבא מסכן, מחַברו של אותו ספר עצמו על שתי גירסותיו, שנשימתו מתקפחת. והלא ידעתם, כי הוא משל שיש לו נמשלים מרובים, אף מרובים מדי.

ז

אך נחזור לשמואל ניגר – לפני כשלוש־עשרה שנים שמעתי, בסימפוזיון־יידיש בתל־אביב, נוסח מפושט של תורתו מפי עסקן־תרבות רב־זכויות, זלמן ייפרויקין, שדיבר על שלוש מלחמות, שניטשו בינינו לבין עצמנו בדורות האחרונים: בין דת וחילוניות וניצחה החילוניות; בין עברית ויידיש וניצחה יידיש; בין ארץ־ישראל והגלות וניצחה הגלות. למחרת נתגלגלה בינינו שיחה על כך, ואמרתי לו, כי בענין הדת יכולתי לשלוח אותו אל אברהם מנס ולייבוש להרר; בענין הלשונות – אל אחיו, ישראל אפרויקין; ואילו בענין ארץ־ישראל – למאמרו של מנחם בוריישא, שכתבו יום לפני מיתתו. אך באמת מכרסמתני קושיה אחרת: עד היכן השיעור לגלגל במושגים ובמונחים באטאליסטיים: לעשות מלחמות ולחלק נצחונות, כאילו השלום לא היה ואין לו מקום לחלוטין.

ועתה, רבותי, הרשוני להיות פיקאנטי – לא הבאתי את הדוגמאות האָפייניות האלו, אלא כדי להראות, כי לא אלה היו האספקלריה לאמיתה, שכן כך הגיבה ההגות הרפלקטיבית, ולא כך הגיבה התחושה הקריאטיבית, הספונטנית, האימפלוסיבית, כפי שבאה על ביטויה בספרות יידיש ועתונותה, שהקבילו ברוב להט ואהבה ואמונה את המדינה וחיו והחיו אותה בשיר, בסיפור, במחזה, במַסה, והרסו את כל הפרגודים שהאינרציה היתה עלולה להקימם ולקיימם, והיא, הספרות, לא פג להטה זה עד עתה.

כן, לענין החילוק של הגישה, כבר אמר סבא־דבי־ויימאר: אפורה, ידידי יקירי, היא כל תיאוריה, וירוק הוא עץ־החיים הזהוב. ייתכן, כי אך דור רחוק יראה את העץ הזה במלוא שפעתו ויתבלטו, רב־יתר, ענפיו ועליו המיוחדים, הלא הוא מחנה סופרי־יידיש, החל במִניַנם המועט, שבאו עוד לארץ־ישראל, וכלה במִניַנם המרובה והמתרבה, שבאו כבר למדינת־ישראל, ונהיו עד־מהרה בשר מבשרה, עצם מעצמה, כתבו ספרים, בראו פריודיקה, יסדו עתונות, הוצאות־ספרים, מוסדות, אגודות, פרסים, מיעטו לדקלם והִרבו לפעול, מיעטו להצהיר והִרבו לעשות; ולא תהא זו גוזמה, אם נאמר, כי נתבצר פה, בארצנו, מרכז־יידיש שהוא גדול, אם לא הגדול במרכזיה.

ח

אבל האמת מחייבת להגיד, כי אם ההבנה לשידוך המחודש שבין העם ובין ארצו הקדומה ביותר, ועל־כן הצעירה ביותר, ארץ־ישראל, היתה קלה וגמישה וכמובנת מאליה, הרי ההבנה לשידוך המחודש בין העם ובין לשונו הקדומה ביותר, ועל־כן הצעירה ביותר, לשון עברי, נתקלה, ואולי לא יכלה שלא להיתקל, בחריקה, הנמשכת עד עתה – לרוב שוב שיירים של אותו ריב־הריבים, שהבשיל את התנכרות־הלשון ההדדית ואת התפצלות־הלשון ההדדית, המעכבת בידי העם להיאמן למנהגו מאז, הלא הוא מנהג השמירה החיה על נכסיו, לפי שיעורם ומשקלם על־פני מפת־תרבותו הכוליית ורבת־הרבדים.

ולא אשחק מִשחקו של המעמיד פני נביא ולא אומַר, כי ידעתי, איך השמירה הזאת תתגבש, ואף לא איטפל לסיסמאות הנוצצות וכבות זה מקרוב, אם בניסוח: נוסח־אשכנז, יידיש־קודש או בניסוח: ניאויידישיזם, אך אומַר, כי בחזקת סופר ומורה כפול־לשון, טרחתי כמיעוט כוחי, כוחו של יחיד, לקיים את המצוָה המחייבת הכל וכולם: קשוט עצמך תחילה. ושעל־כן אין בידי להמליץ על רפואה, המתאמרת להיות תרופה ניסיית, ויש בידי להשיא עצה פשוטה בלבד, שאולי שוב אינה יפה לדור קשישים וזקנים, הנטוע בתוך אותה התנכרות־לשון, ואף אילו רצה שוב אינו יכול להיעקר מתוכה, אולם היא יפה ליחידים וחבורות, קטנות ובינוניות וגדולות, של צעירי־הדור וצעירי־צעיריו לאמור: זאטוטים, אל תהיו כאבותיכם, אלא כזקניכם וזקני־זקניכם ונסו לנשום בשני הנחיריִִם, ואם תהיו היום עשרות ומחר מאות, דיינו, כי בלוח גורלנו וקורותינו יש עוד מחרתיִם ומחרת־מחרתיִם, וכל כרוזי־הכלָיה דבריהם תוהו, וסוף הכבוד לבוא.

ט

ולענין הכבוד, הרי תיבת כבוד מהפלגת לכפל הוראה – לא בלבד יקר ויוקרה, אלא אף כובד ועול. כי צפויה לנו יגיעה אפורה, אשר גם הכנס הזה עשוי להיות בשוֹרה לה, אף שהיא, היגיעה גופה, היא בפירוש מגופם של ימות־החול, ששת ימי־המעשה, שבהם נקיים כהלכה נעשה ונשמע.

[כ״ח אב תשל״ו]

מאמר ב: הכא והתם

בעקבי דברים במועצה העולמית לתרבות יידיש בתל־אביב

כפי שידעתם, הרי לפי התכנית של הכינוס, נועדה לו פתיחה כדמות דו־שיח, שתחילתו דברי הרב ד״ר ארתור הרצברג בענין השפעת מזרח־אירופה על יהודי ארצות־הברית וסופו דברי עבדכם, הדובר אליכם, בענין מרכזיותה של התרבות היהודית במדינת ישראל. אודה, כי שמחתי גם לבן־השיח גם לסדרו.

ב

שמחתי לבן־השיח – קודם־כל משום שתי זויות־הראיה שהיו משלימות זו את זו – שלו, ברוח אמירתו של ר׳ יהודה הלוי: לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, משמע: לבו הוא בירושלים וסביב לה והוא גופו בניו־יורק וסביב לה; שלי, בהיפוך־הדברים: אנוכי במזרח ולבי בסוף מערב, משמע: אני גופי בירושלים וסביב לה ולבי בניו־יורק וסביב לה; אולם חילוק יש בין שני הלבבות, כי בעוד לבו נישא על כנף אורה של תקוה ואמונה לירושלים, לבי נישא על כנף־צל של חשש וספק לניו־יורק. עם זאת היו, מן־הסתם, שני הלבבות מתקרבים, ולא בלבד בשל הראשית, ראשיתנו המשותפת, עריסתנו בלבה של היבשת הגדולה שהיתה, יבשת היהודים והיהיות במזרחה של אירופה, ושיר עריסתנו, זמרת החסידות, שנמשכה מן החוזה, נוסח לובלין אל שר־שלום, נוסח בלזא, אלא בעיקר מחמת התכלית, תכליתנו המשותפת, כמאמרו העז של הנביא: כל הכתוב לחיים – בירושלים, מבחינה אקטואלית תיבת חיים פירושה חיים יהודיים מלאים, כפי שאינם עתה באפשר, לגבי כלל יהודים גדול ומלוכד, אלא במציאות, שמוקדה היא ירושלים.

ג

אף שמחתי לסדרו של השיח – אמנם, אין אני כאותו הרבי, ר׳ נפתלי ממילץ, שלא ידע לומר דרוש של הלכה, אך ידע להפריכו, וכשהקשו לו, מה יעשה אם יתבקש, בישיבה של מעלה, לומר דרוש של הלכה, השיב כי יתחנן אליו, אל כביכול, לאמור: ריבונו־של־עולם, הלא אתה אב־הרחמים, אמור־נא, בגודל חסדך, דרוש, ואני כבר אפריכו. ואף שאיני כאותו צדיק, ולא הייתי מעֵז לדבר כן למלך־מלכי־המלכים הריני מודה, כי לגבי מלך־בשר־ודם – ומאן מלכי רבנן – נוח לי לשמוע דרוש ולהפריכו.

אבל לדאבת לבי לא הגעתי לכך, כי איש־שיחי חלה, ונקווה כי המלאך רפאל יזדרז וישלח לו רפואה שלמה ונקיים את השיח, בחינת נדחה שאינו נבטל, במהרה בימינו.

ד

ובינתים חייבני לומר דבר־תודה, ולא בלבד על שום שניתנה לי רשות־הדיבור למין סולו, אלא בעיקר על שום שניתנה לי רשות־הדיבור בכלל. כי אילו הוַעד לתרבות יידיש היה נמשך לדעתי, לא היה עדיין מתכנס הקונגרס ליידיש, שנתכנס לפני שנתיִם בירושלים, ולא היתה מועצה עולמית, וממילא לא היה גם הכינוס עתה. ואף שידעתי, כי דבר שהתקיים אי־אפשר לשלול התקיימותו – והקונגרס לעצמו היה גם מרומַם גם נלבב, ומה שהיה ונהיה הוא הניתן ועומד, אומַר, ברשותכם, בדיעבד, משהו על כך, וביחוד שבכל מיני זימונים, גם בארצנו גם בגולה, הקשו לי חמש קושיות: מה דעתי על ייווא (המכון המדעי ליידיש) ודרכו; מה דעתי על הקונגרס הכל־עולמי לתרבות יהודית ומהלכו; מה דעתי על המִלון הגדול ליידיש והמשכו; מה דעתי על הלקסיקון החדש לספרות יידיש וסיומו; ואחרון־אחרון: מה דעתי על הועד ליידיש ולתרבות יידיש במדינת ישראל ופעלוֹ. והנה לא אומַר עתה תשובותי לארבע הקושיות הראשונות, ואדחן לשעת־כושר נאותה, אך אומר את תשובתי לקושיה אחרונה־אחרונה, כי פה מקומה ועתה זמנה; ודרך־אגב אף אענה לקושיית־הלוַאי: במה בעצם, נעוצה האופוזיציה שלי, אשר יצחק קורן כתב עליה, כי אני מחַממהּ על־גבי אח מבוערת קטנה.

ה

ראשית, לטעמי הוצרך שם המוסד שלנו להיקרא: ועד ללשון יידיש וספרותה, בלא התוספת: ולתרבות יהודית (יידישע קולטור). כי תרבות, רבותי, של קולקטיב, של קולקטיב לאומי, היא מכלול גדול, ובו מרכיבים הרבה; לא בלבד לשון, ספרות, אמנות, אלא גם, ופעמים בעיקר, עבודה ועמל; כלכלה ופרנסה; חברה וחינוך, דינים ומשפטים; הנהלה ומשטר; מסורה ומנהגים, כפי שהם מתגשמים בבית וברחוב, בעיר ובכפר, וכל אלה על־פני שטח מסוים ומלוכד כפי שהיתה בישובי הגולה במזרחה של אירופה העיירה, ושלוחותיה, תחילה באנגליה, ואחר־כך בשתי אמריקה, רובע היהודים, וכפי שהיא קיימת עתה, בשלמות מרובה וצפופה יותר, במדינת ישראל וישובה.

ידעתי כן ידעתי, כי היו יחידים גדולים ופורמציות גדולות, שענין התרבות נצטמצם להם כדי הערכים, הקרויים ערכי רוח, ושהאמינו, כי אפשר לקיים את התרבות גם בלא שאר המרכיבים, אבל עינינו הרואות, כי אפילו היגיעה בה ועליה היא ברום מעלת הגבורה, אין בידה אלא להגביל או למתן אך לא לעכב ולעקור את התהליך שהתחיל עוד במטרופוליה, במזרח־אירופה, בין שתי מלחמות־העולם, והגיע לגמר־בישולו בקולוניה הגדולה שלה, שתי אמריקה, – הלא היא הסתירה שבין דרכו של הכלל להיאָמן לערכיו, ערכי בית שלו עצמו ולקיימם, ובין דרכו של היחיד לפרוש, לרחוק ולהתנכר להם עד קצה; הוא־הוא התהליך, שהבולט בסימניו היא העובדה הגוברת והולכת, שרוב יהודי העולם שוב אינם דוברי לשונם שלהם.

ואין נפקא־מיניה בין שני הגושים, אם אמריקה או ברית־המועצות, גם כאן גם כאן העובדה – עובדה, ללמדך כי סיבה דומה מביאה תוצאות דומות – ההתרכזות בכרכים, ההתפצלות של ציבורים גדולים ופיזורם לקבוצות וליחידים, ההתרחקות בעקבי נישואי־תערובת, שמִנינם גובר והולך, הזיווג של דיקולקטיביזציה ודינַציונליזציה, נותנים, כי מיני תנועות ומוסדות הבאים לעצור התהליך הזה, אין כוחם יפה, וביותר שכמה מראשי המוסדות הטורחים בחזית־הלשון, כגון היידישער קולטור־קאָנגרעס מכאן והברית העברית העולמית מכאן, לוקים במערך־גילים שלא כדרך הטבע: שכן סיעת הצעירים בטלה, פה ופה, בששים, בטבוע קורטוב התשחורת בערימת ראשי־השׂיבה.

ו

שנית, אפילו נניח, כי תרבות עיקר משמעה לשון, ואפילו מלוא משמעה לשון, ואפילו נשתיק את התמיהה שבלבנו, על פלגות־ציבור, שנהגו בהמוני־עם, שעיקרם עמלים, ועסקו במצוקתם הכלכלית והחברתית ונטו, במעט או בהרבה, למיני השקפה, שדגשם בחומר, וסופם נתפסו לפרדוקס של רוחניות, מה יעשה מי שסובר, כסברתו של י. ל. פרץ שאמרהּ בעצם ריתחתה של ועידת־הלשון בצ׳רנוביץ, כי עברית היא הלשון הלאומית (די נאציאנאלע שפראך) ויידיש היא לשון לאומית (אַ נאציאנאלע שפראך) והוא חי, בשיעורי־יחס מסוימים, את שתיהן, כדרך שחיו אותן מנדלי ושלום עליכם, סוקולוב ופרישמן, י. ל. פרץ וביאליק, האומנם הוא מתגלגל בין שתים תרבויות מיוחדות. משמע, כי בקראו את “די גאלדענע קייט” הוא חי בתרבות אחת ובקראו את “מאזנַיִם” הוא חי בתרבות אחרת; בהתפעלו לשירו של מאנגר הוא חי בתרבות אחת ובהתפעלו לשירו של אלתרמן הוא חי בתרבות אחרת; בהפליאו את חנה רובינה הוא חי בתרבות אחת ובהפליאו את ליא קניג הוא חי בתרבות אחרת, והכל באותה תל־אביב עצמה. היוצא מזה כי לא די שהמושג תרבות נצטמצם על ערך אחד, והיא הלשון, הרי מונחו פיצלו לשתי תרבויות, דבר אשר לא ידעוהו זקנינו ואף נכדינו אינם מחויבים לדעתו. אלא מה, באמצע היו האבות, הלא כבר הקדים הנביא לומר, כי לא ייאָמר עוד: האבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה. הלכך נניח לה לדיסאוריינציה של האבות, שפילגו את העם מבחינה היסטורית, מבחינה אידיאית, מבחינה דוליטית, מבחינה רוחנית־תרבותית, ותחת היות עם אחד היו קמים, לפחות, חצי תריסר עמים, ונפן אל הריאוריינטציה, המרוממתנו מעל מיני מחלוקת של תמול־שלשום ומחזקתנו לתפקידים של מחר־מחרתיִם כדי להבטיח לה לתרבותנו – במובנה הרחב והטבעי, ואף במובנה הצר והמלאכותי, רקיע מעל ראשה וקרקע מתחת רגליה.

ז

ואם־כן, קושיה היא, האם מוסד צנוע כמוסדנו, הנועד, לפי יכָלתו, לסייע לכך, היה צריך לעלות על הדרך הכבושה של תצבורת כל־עולמית, או היה חייב להתרכז תחילה, לפחות כדי עשור, בחזית־העבודה פה, בעיר ובכפר, בקיבוץ ובמושב, ובעיקר בקרב בני־הנעורים אשר בלעדיהם כבלעדי מחר, כבלעדי סיכוי וסבר. לא אכחיש, כי אני עצמי יש בי אָלרגיה חמורה כלפי מיני כל־עולמיות שלנו וריכוזם בידים מעטות, כל־שכן ביד אחת, וכבר מִלתי אמורה, כי בימי־חיי לא הייתי משויך אלא לשתים תנועות כל־עולמיות, ההסתדרות הציונית העולמית והסתדרות “החלוץ” העולמית, שתפקידן היה לשחררנו, ככל המוקדם וככל המרובה, מן הכל־עולמיות שלנו. אולם בענין המוסד שלנו הזהרתי מפני הרחבה כל־עולמית חפוזה, קודם שנתבצרנו בַּצר היטב בכוחה של עבודה אורגנית וארוכת־רוח, כדי לחנך חיל צעירים, שיהיו מסורים, בתוך מציאותנו פה, לתרבות־הרוח הכוליית שלנו, הכוללת את יידיש כמרכיבה הנחשב, ויכולנו, אנו או יורשינו, כתום שנות עשיה, לקרוא לקונגרס מכל־וכל, שהרכבו עתיד להיות שונה, מהיותו לפני שנתיִם, כשרוב הנציגים, אם סופרים אם עסקנים, ניצבו לא הרחק ממפתן ימי שנותינו שבעים שנה, וגילם גיל הגימלאות או קירובה, והצד השוה שבהם שרוב מעשיהם הם מאחוריהם ולא לפניהם, ולעת־עתה אינם רשאים להתהלל בחיל־מילואים צעיר למדי.

ח

אולם לפי שאנו בריאה דמוקרטית, או כמעט דמוקרטית, לפחות מבחינה פורמלית, מכריע הרוב, וטענותי לא נתקבלו עליו, ולפי שאין ברצוני ואין ביכלתי לערוך שבת לעצמי, הריני מקבל, מתוך עירוב של לכרחי ושל לרצוני, ובחזקת דייר־משנה, את הבסיס, שנבראה כדרך שנבראה, וביותר משום שהעיקר הם המעשים, המִבצעים, היָזמות, שעם כל צניעותם, הרי שקידה סבלנית וגידול מתמיד הם ערובה, כי זה הקטן גדול יהיה – בין הכוונה לביולטינים “פאַלק, וועלט און מדינה” (עם, עולם ומדינה) הטעונים העשרה, בין לחוברות “ביי זיך” (בבית עצמנו) הצריכים יתר הרחבה ותכיפות, בין מחזור ספריהם של סופרים עולים מברית־המועצות, והטעון כלילה מודרגה של סופרים ממקומות אחרים, מכולם; בין מפעלים משותפים עם מוסדות ומכונים אחרים, כגון המפעל המשותף עם מחלקת יידיש להוצאת כתבי־מופת של סופרי יידיש במהדורה אקדמית, ושחבורת הצעירים, חוקרי־יידיש, העוסקת בכך, מסוגלת להרחבת המעשה ולהעמקתו, ואין זה המפעל היחיד שהשותפות יפה לו. במיוחד טעונה הבלטה הנהגת הלימוד של לשון יידיש וספרותה בכיתות הגבוהות של בית־הספר התיכון במדינתנו, וההתחלה בבתי־ספר מועטים סופה התפשטות על בתי־ספר מרובים, ואין צריך לומר, עד מה חשובה הרחבת הלימוד הזה בדרגה האקדמית, הצריכה התפשטות על כל האוניברסיטאות בארצנו. ומניתי במכוון את המפעלים, שהם עצמם או הריזונַנס שלהם הם בני־טלטול, והם מגיעים ממילא לישובי הגולה, ונגלים להם בחינת זה ראה וקדש, ומתעוררים, ישוב־ישוב לפי תנאיו ומסיבותיו, ועושים.

ט

כי זאת לזכור: הכא והתם – הן שתי אופרות שונות. הכא – הדברים אמורים ביחס־ההדדין או ביחס־הגומלין בין שתים לשונות־מבית, משלנו, התם – הדברים אמורים ביחס שבין לשונות מבית ועמידתן בפני לשונות־חוץ, לשונות־נכר, שנעשו שליטות עליונות, ואף יחידות, לרוב אוכלוסי עמנו בגלויות – בעיקר אנגלית, רוסית, ואף ספרדית. הבדל מכריע זה בין התפקידים הכא והתם – משמעו סבך בעיות שונות שפתרוניהן שונים, ואין הגישור קל, ואולי אפילו נמנע, על־כל־פנים אין למתוח את שני הענינים על־גבי אימום מרכזי, לא כל־שכן מרכזני אחד. בהיותי זה מקרוב בגולה ניסיתי למשמש, אם הקונגרס בירושלים עורר מישהו ומשהו – לא חשתי בכך בלונדון, אף כי נזדמנתי בה עם קבוצת־יוזמים, שלא ידעתי אם יָזמתם יש לה המשך; אך הבחנתי בכך בפאריז, לרגל רב־השיח על לשונות היהודים, ובעיקר על יידיש, בכתלי הסורבונה.

ואחזור להכא, כדי להציע קצת מפעלות, והמדובר שוב אינו בשאינם־בני־טלטול, ועיקרם המועדונים ליידיש, בכמה ממרכזי ארצנו והיקפם (אם כי יש לי כמה הערות עקרוניות וגרונטולוגיות לכך), אלא בבני־טלטול – כגון תכניתו של שלמה גרודזנסקי, עליו השלום; ללקט ולפרסם אנתולוגיה גדולה: יידיש על עצמה; תכניתו של ק. א. ברתיני, שיאריך ימים, מִלון יידיש־עברי, שיהא מכוון למתרגמי ספרות יידיש וצרכיהם המיוחדים; ואף תכניתי: הוצאת ספר על תולדות חכמת יידיש, מחקריה וחוקריה.

י

אכן, אין מחסור לתכניות, אין אנו צריכים אלא לרצון וליכולת להוציאן לפעולות. אשר לרצון – אפשר שאנו, הזקנים, מספיקים; אשר ליכולת – ודאי שיש צורך באחרים, בצעירים, ואם נרצה באמת שיהיו כמותם – היה יהיו.

[אב תשל״ח]

מאמר א: פולמוס מוקדם יותר

מעשה־החוליגנים באסיפת הסופרים והעתונאים היידישיסטים בתל־אביב העלה בגולה גלים רבים וגדולים של פולמוס בעתובות ובציבור ונכתבו הרבה מאמרים של תרעומת וקטיגוריה, נתכנסו אסיפות־מחאה, נשלחו טלגרמות של התמרמרות וכיוצא באלה. ואין צריך לומר, שהיה כאן מקום רב גם לתרעומת וגם לקטיגוריה, גם למחאה וגם להתמרמרות. אמת, שהתופעה הזאת של מעשה־בריונים אינה אלא חוליה בשלשלת התופעות, שנעשתה כמעט נוסח־חיים ושדרגות־ביטוייה שונות, אם תועבת־־קין בשם מלכות־ישראל, אם פריעת אסיפה בשם מלכות־העבודה, ואם השתוללות־פראים בשם ממלכת־כהנים וגוי קדוש, ואף־על־פי־כן צריך המעשה המתועב הזה הדגשה מיוחדת.

בידוע, קיימת בקרבנו סיעה קטנה של אנשים, הרואים ענין וצורך לעצמם לעשות נפשות ליידיש. אידיאולוגיה היא להם וביחוד אמונה היא בהם, מין אמונה תפלה. הם טורחים כמה וכמה טרחות, ויגעים כמה וכמה יגיעות – הרי אסיפות והרי קבצים והרי עתונים וכדומה – אך שורת־האמת אוסרת את האמירה, שהם רואים ברכה בעמלם. אדרבה, אם תבדוק אחרי דבריהם, וביחוד מעשיהם, תראה פסיחה על כמה סעיפים (הוצאת קונטרסים ועתונים גם עברית וגם יידיש), ואם תעיין בגלגולי־ההתפתחות של הציבור שהוא עיקר־משענתם (פועלי־ציון שמאל), תראה, שלא הצליחו לנטוע את אמונתם זו אפילו בהיקף הקטן שלהם (ענין הלשונות כאחת מנקודות הפלוגתה והפילוג), לא כל־שכן, שאין להם סיכוי וכבר לעשות נפשות מעֵבר לו. אך הקבוצה הקטנה הזאת נתונה מראשית מאמציה שאין סופם להתקיים, לאימת טירור של כנופית־אנשים, הרואים עצמם כמיני מוסמכים להגנה על השפה העברית ומתוך שהם סבורים, שאין לך כלי־הגנה טובים לנכס־תרבות מאגרופים, מקלות, מוטות־ברזל, אבנים וכדומה, הם אוחזים ברוב־זריזות וברוב־הנאה בכלים העדינים האלה וחלקים גדולים של הישוב רואים וממלאים פיהם מים, והשתיקה או השתיקה־למחצה, שמובלעים בה דיבורים של עידוד, מתפרשה ממילא לאותה הכנופיה כשטר־היתר למעשיה.

והחטא של אותה הכנופיה הוא לא בלבד בעצם־השפלות של מעשי־הטירור שבידם אלא גם במה שהם גורמים להם ללוחמי יידיש שלא יניחו משטותם. אפשר לומר, במה שהם מגבירים בהם את האמונה בהשלייתם. כי אלה הכפותים למשאלתם ואינם מניחים לה למציאות, שתהא מותחת עליה ביקרתה, נוח להם שלא לראות את יריבם הגדול, את השפה העברית וכוחה לאמיתם. נוח להם שלא לראות את יריבם ברבבות תלמידי בתי־הספר העברים, ברבבות קוראי הספרים והעתונים העברים, ברבבות באי אסיפות־עם עבריות, ברבבות מבקרי התיאטראות העברים השונים וכדומה – אלא בכנופיה של עוָלים המטילים פצצות־באשה או פורעים פרעות בכינוסי־יידיש. נוחה להם הסברה, שאילולא מעשי־טירור אלה ודומיהם – מהם גם בגלגולים “עדינים” יותר – נצחונם כמונח בקופסה. ואם יש בהם פיקחים, היודעים את היריב ועוצם־כוחו לאמיתם, הרי גם הם נוח להם להראות לאחרים, ביחוד במקום שאפשר להרחיק את העדות – בארצות הגולה – כי אם לא בא עדיין מסע־הכיבוש הגדול של יידיש, לא כוחה העצום של העברית והאהבה לה והדבקות בה הם שמעכבים, אלא יד־הטירור היא, שמעכבת. וייסלחו לי דברי אפיקורסות: דומני שקבוצת היידישיסטים שלנו אינה אומללה ביותר למעשים כגון הפרעות באסיפת הסופרים והעתונאים שלהם, ואדרבה פעמים מתגנב החשש, שהם עצמם רואים בכך כמין זכיה בפיִס והגבתם עושה רושם של מעשה־פרקמטיה טוב בטעות אופטית.

ויתירה מזו: ודאי שאותם הבחורים, ה"מקדשים" את שם־העברית בתעלוליהם רואים עצמם כאבירי־העברית, כראשי קנאים לה וראשי מאמינים בה, ובאמת הם מקטני־האמנה, שאינם סומכים על החיבור העמוק של העם ללשונו, ביחוד במולדתו, שאינם סומכים על כיבושיה הגדולים בכוח ובפועל, שתדע לעמוד בפני סיעה הקופאה על משמרה אבודה, והם מתיהרים להאמין, שצפצופיהם ואגרופיהם עשו לעברית את כל החיִל הזה. הם הרוצים בטירחה קלה לזכות למעלה ולתואר של מצילי העם ולשונו, נוח להם שלא לראות כוחה של העברית במקורי־יניקתה ממש, בסופריה ומוריה, שחקניה, נואמיה, דובריה, קוראיה, תלמידיה וכיוצא באלה – אלא במעשי־ה"גבורה" שלהם. נוחה להם הסברה, שאילולא מעשי “ההגנה” שלהם – נצחונה של היידיש ומפלת־העברית כמונחים בקופסה. ואם יש בהם פיקחים, היודעים מה הם באמת מקורי־כוחה של העברית, הרי גם הם נוח להם להראות לאחרים, כי אם לא בא עדיין מסע־הכיבוש הגדול של יידיש, לא כוחה העצום של העברית והאהבה לה והדבקות בה הם שמעכבים אלא ידיהם המפליאות לעשות הן שמעכבות. לאמור, שהם באים להשליט טעות אופטית ולעשות בה מעשה־פרקמטיה. נמצא שלא בלבד משום ההתנגדות הצדקה למעשי־הטירור לגילוייהם השונים, המטילים שחיתות, קלקול ופחת בנוסח־חיינו, אלא גם לשם מניעת הטעות וההטעיה האופטית של שני הצדדים ומעשה־פרקמטיה בה, שאינו רחוק מספסרות – חובה היא לעקור אותה כנופיה של פורעים.

ב

ובינתים, כאמור, הגולה, ביחוד של סופרי יידיש – כמרקחה. לא ענין האסיפה של קבוצת הסופרים והעתונאים היידישיסטיים ואף לא מגמתם, אלא ענין המהלומות והחורבן באסיפה זו נעשו צומת־ההתעניינות. והמדברים – רבים ושונים ומן הראוי לשמוע קצת דבריהם. הנה, למשל, ש. ניגר. דבריו בנחת ופניו לשלום – אלא ששלומו נקנה בהשלמה למה שאינו שלם. כלומר, הוא משתמט, ככל האפשר, מהכרה והודיה בתגבורת של אחת הלשונות ונראה כאילו משא־הנפש שלו היא באידיליה של כפל־לשונות. “רק זה מקרוב היו עוד הסופרים העברים והיידיים, המורים העברים והיידיים משפחה אחת. לא נתקיים עוד ענין ספרות עברית מיוחדת וענין ספרות יידית מיוחדת. כמעט כל שאחז קולמוס בידו כתב גם עברית וגם יידיש. – – מי שלא ידע עברית העיד על עצמו שהוא בוּר ורק בעלי־גאוה שוטים התביישו ביידיש”. ואילו עתה כאילו מתנכרות השפות אחת לחברתה ואותה התנכרות היא פורענות לעברית וליידיש כאחת. “לא אחד מקרבנו היה רוצה לחזור לאידיליה של ספרות בת שתי לשונות ולפחות לחדול ממשחק המלודרמה האוילית, שפעם יידיש היא צדקנית ופעם עברית המרשעת ופעם היפוכו של דבר. הרי סוף־סוף צריך לתפוס שזהו דיאלוג דרמתי־עמוק וחובת כולנו היא לשקוד על כך, שסופה של הדרמה לא יהא טרגדיה”. ולאחר דברי הנחת האלה תוכחת דברים, שמתוכה אתה למד, שהדיבורים על שיווי־הערך של שתי השפות הם צולעים במקצת: “שוכחים כי כריתת לשון מפי עם סכנתה כסכנה שבעקירת זכרונה. – – בשעה שההבראיזם הקיצוני מבקש לעשות את היהודים אילמי־פה, מבקש היידישיזם בן מאה אחוז להשכיחם מה שאינם רוצים לשכוח”. הוא קורא לכיבוי השלהבת, “ברגע זה מפיחים את האש הקנאים ההבראייסטים בפלשתינה”. וכאן מתחילה הקינה: “עשרות אלפים גברים ונשים מוכרחים לוַתר על עתון שיוכלו להבינו. ׳מתירים׳ להם לקרוא את העתונות היהודית האמריקאית, הפולנית – מניחים להם לשמוע חדשות כשאין הן שוב חדשות. אין נותנים להם את שעת־הכושר לקרוא עתון פלשתינאי ביידיש –” (לפי ״היינט״ הפאריזאי, גל׳ 2945). מתוך הדברים האלה אנו שומעים, כי ענין עתון פלשתינאי ביידיש הוא צורך חיוני מאוד אלא שאין “מתירים”, אין “מניחים”, אין “נותנים”. וחבל שהכותב לא טרח להקשות קושיה קטנה אחת: ומה תגובת עשרות האלפים האלה? אם זועמים הם, היכן ואימתי שמענו ביטויי זעמם, אם מתמרמרים הם, היכן ואימתי שמענו ביטוי התמרמרותם? הרי עשרות אלפים, הרואים עצמם מקופחים הם תנועה. ואולי ירשני הכותב להביא כתשובה דברי סופר, יידי גם הוא, הלא הוא ז. סגלוביץ, המעיד, שיודע הוא את היידישיסטים, אולם "אינו יודע על תכנית שלהם לכבוש את ארץ־ישראל", אך אם יש ביניהם קושרים כאלה, הריני רוצה לפנות אליהם במעט דברים: ״חברים! תהו חייבים להסתלק מכיבוש ארץ־ישראל ליידיש, פשוט משום שאיחרנו. צריך היה לילך שמה לפני מאה שנה, לפני בוא ההבראיסטים שמה. הם כבשו וחרשו את השדה. הם נטעו ונוטעים בו. שלושה מומנטים חזקים הם בעד עברית בארץ־ישראל, שלושה נגד יידיש: ראשית, הסנטימנט הישן לעברית; שנית, בית־הספר העברי, שמתחנכים בו עשרות אלפי ילדים. הם סופגים את העברית –מטבע־ברייתם. – – ועוד עובדה: בארץ־ישראל קיימים רבבות פועלים, כולם באו מעיירותינו, כולם הביאו עמהם יידיש שמה, ואף־על־פי־כן לא שמענו שרבבות פועלים אלה יופיעו פעם בעד יידיש. אף לא מיטינג אחד, אף לא הפגנת־רחוב אחת, ואף לא שביתת־מחאה אחת, והרי אלה פועלים, לא בעלי־בתים, לא בורגנים זעירים ותגרים. שתיקתם מוכיחה, שעברית בארץ־ישראל היא להם עובדה. אין הם מתחילים להילחם ליידיש ויש ׳וַדאוּת׳ שבשעת הצורך יילחמו לעברית. בהמשך הימים ודאי שיהיה כך״ (״מאָמענט״, גל׳ 17), ובדין אתה שומע מדבריו, שאילו היה עתון יידי בארץ־ישראל צורך חיוני, שההמונים רוצים ואינם יכולים בלעדיו, הרי צריך היה לראות לפחות איזה נסיונות של מלחמת ההמונים האלה ואם לא ראינו אפילו סימני־מלחמה כאלה, האם חטא הוא, שנהא סבורים, כי הצורך הזה יותר משהוא הכרח לאותם עשרוה אלפים הוא המצאה של סופרים בניו־יורק ובוארשה או אנשים היושבים בתל־אביב וכאילו הם שרויים בוארשה.

אך ראוי לשמוע המשך־דבריו של ש. ניגר: “לפלשתינה באים עתה אלפי־אלפים יהודים מפולין, מגרמניה וארצות אחרות, ואין מניחים להם להביע עצמם בלשון, שהם רגילים בה ושלא יוכלו בלעדיה שנים על שנים ותהא גם מהירות תפוצת־ההבראית כאשר תהיה? האם טבעי הדבר? האם נורמלי הדבר? – האפשר שלא יעורר התנגדות?”, איני יודע, אם הכותב הרגיש, שיצא כאן, בעצם, מגדר הדיון שפתח בו, הוא ענין של שתי הלשונות, שהרי מתוך מעשה־ההגנה שלו על העולים, שלא יוכלו, נעביך, שנים על שנים (ואיך יכלו עשרות האלפים הקוראים עתה את העתונות העברית הענפה, המבקרים מחזות עבריים, אסיפות־עם עבריות וכו׳), לוַתר על הלשון שהם רגילים בה – והם צריכים עתונים ארץ־ישראליים בלשון זו – הוה אומר לא בלבד יידיש אלא גרמנית, הונגרית, רומנית, לאדינו, קורדית, ערבית ולשונות רבות ואחרות – מן הראוי שייצאו כאן, – בישוב, שהוא כפי שעה מועט במנינו, ושכל עיקר־כינוסו הוא ההתלכדות כדי חטיבה לאומית מאוחדה – עתונים בשבעים לשון וזה יהא, כמובן, גם נורמלי, גם טבעי ובעיקר לא יעורר התנגדות.

ולא בלבד בעתונים הדברים אמורים אלא גם תיאטרון, ראינוע, אסיפות פומביות, נחוצים כדרך שנחוצים עתונים, שהם מובנים לו. ואם אין הם מוּתרים לו, אם מרחיקים אותו בדרך מלאכותי, משמע שאין נותנים לו להיות מבחינה תרבותית, לספק את צרכיו החברתיים היסודיים ביותר. זהו יושר? ו־האפשר הדבר? – לאמור, שגם התיאטרון, הראינוע, האסיפות הפומביות צריכים להיות לפי מספר הלשונות שהעולים רגילים בהן. לאמור, אין צריך מלוא־מאמצים להתגבר בכוחה של שפה אחת על בליל הלשונות של גלי־העליה, אלא צריך הליכה בקו ההתנגדות הקלה ביותר, וזה לא יהא, כמובן, דרך מלאכותי וזה יהיה גם יושר וגם בגדר האפשר.

זוהי המסקנה המוכרחת מדברי ש. ניגר. ואגב, תימה היא, על שום מה הוא עוקר את מומנט־ההתאמצות מתוך תחום השפה והתרבות בלבד, על שום מה הוא דורש בתחום הלשונות בלבד שטר־שחרור לכל מה שהעולים היו רגילים בו ומה שנוח להם, ולמה ייגרע חלקם של תחומי־חיים אחרים; למה, למשל, אינו פרקליט גם לפרנסות של העולים שהם רגילים בהן וכדומה. הרי מתוך ההגנה שלו על הרגילות וההרגל חייב הוא גם לראות את הדרישה לבחירת פרנסה חדשה כענין לא־נורמלי, לא־טבעי, כדרך מלאכותי, כאי־יושר וכדומה. והנה אנו, השוטים, סבורים, כי לא אלה שמצטופפים בבתי־הקפה בתל־אביב ועוסקים בסחר־מכר של מגרשים וכדומה מכלל השומרים יפה־יפה גם על הלשונות, שהיו רגילים בהן – אלא דווקא אלה שהתאמצו וזכו לפרנסה חדשה, שהיא נראית לנו נורמלית יותר וזכו לאחדות־לשון שהיא נראית לנו טבעית יותר – הם המעולים שבנו.

הסופר הנכבד מסיים את מאמרו במתן עצה, למצוא "מוצא ורק שני הצדדים ימצאו, יכולים למצוא אותו, אם יחפשו אותו״. שני הצדדים? דוברי גרמנית אינם צד, ודוברי הונגרית אינם צד? ורבים אחרים אינם צדדים? הרי שאלת בפירוש: "האם צריך להקריב האינטרסים של אנשים חיים לטובת שלטון אידיאולוגיה מסוימה?״ רק דוברי עברית ודוברי יידיש קרויים אנשים חיים והעולים דוברי לשונות אחרות אינם קרויים אנשים חיים? אשאל בלשונך: זהו יושר? או שמא נפחדת לאחרונה מפני מגדל־בבל, שאמרת לבנות לנו בישובנו הקטן ונסוגות אחור?

ג

כבר שמענו דברי פסימיזם בענין יידיש מפי ז. סגלוביץ ואף בדרך ההסבר של ש. ניגר קשה לשמוע מידה יתירה של אופטימיזם וכן רואה גם י. אופטושו לפתוח דבריו (״ליטערארישע בלעטער", גל׳ 5) במין הודעה של מאי נפקא מיניה: “אם רבע מיליון יהודים התכנסו ורוצים דווקא בארץ־ישראל עברית – אין לי כלום נגדם. שהרי אפשר לעשות מהפכה סוציאלית גם בעברית. אך מתנגד אני לוַנדאליזם בענין יידיש בארץ־ישראל”. מתוך דברי הסופר אתה שומע שענין הלשון בארץ־ישראל תלוי ברצונם של העולים ואין הוא מכחיש, שאלה רוצים דווקא בעברית. וכן אתה רואה שאין הוא משתטה להאמין, שאילולא אותם המעשים שהוא קורא להם בשם וַנדאליזם, היתה יידיש עולה כפורחת. אמת, הוא מתרעם על מעשי־ הפראים ההם, ואף על שאין מלמדים גם יידיש בבתי־ספר תיכונים וגבוהים. הוא מתרעם על שתיקת הסופרים העברים בענין זה, אך כל אלה אינם מעידים עדיין על אמונה בעצם הכרחיותה ואפשרות נצחונה של יידיש בארץ־ישראל. ה. לייויק (שם) מדבר על עברית ויידיש כשתי לשונות־העם ורואה כל שמעדיף אחת על חברתה כעושה את החשבון שלא מדעת בעלים. אך הוא מסתפק בהודעה, כי מעשה־ההתנפלות בתל־אביב מעורר בו התמרמרות ומחאה, ונמנע לדבר “על הרביזיה שצריכים היו לטרוח בה שני הצדדים”. וממילא, אין לנו אפשרות לידע את הפרוגנוזה שלו. לעומת זה אנו שומעים דברים מפורשים מפי א. בוריישא (״ליטערארישע בלעטער״, גל׳ 6־5) הרואה קודם־כל לרמוז, שאין לראות את מלחמת היידישיסטים בארץ־ישראל באותם ממדים גדולים, שהם רוצים להראותם. סוף־סוף “אין הם דורשים דרישות חמורות: קצת סבלנות, ליברליות – מתאים לחלוטין לעקרונות הטובים של דמוקרטיה, אנושיות וזכויות מיעוטים”. מתוך ההערה מורגשת נעימה מוצנעת של לגלוג, שיסודו בפסימיזם הגמור שלו בענין יידיש בארץ־ישראל: “הנוער החלוצי־מפלגתי בא לארץ־ישראל ועברית בפיו – – המעמד הבינוני – – יתענה בשנים הראשונות ויתחיל לדבר עברית – – ומה שהדור הראשון יחטא, ישלים הבא אחריו כפל־כפליִם”. מתוך דבריו אתה למד בפירוש, כי לדעתו אין קבוצת היידישיסטים בארץ־ישראל ומסייעיה רשאים לדבר בשם ההמונים בארץ־ישראל הרוצים ביידיש ולא במעט לעג הוא מדבר על הקבוצה הזאת – הוא קורא לה בשם ברוכוביסטים: “יש תיאוריה בכאן, ואילו העקשנים הארץ־ישראליים ידעו לשחק פוליטיקה מרחיקת ראות מסתמא שהיו נותנים להם (ליידישיסטים) מעט טולרנציה, פשוט, כדי להטיל ערבוביה במוחות היידישיסטים – ה׳מלחמה׳ אבודה מראש”. מתוך דברים אלה אתה שומע, כאילו אותה קבוצה קטנה אינה אלא קבוצה של שיכורי אמונה, שאין סופה להתקיים, ואילו היתה חכמה בעברים היו מקיימים בהם שבקיה ליה דִממילא נפיל, וקשה לומר, שאין הדין עמו.

ענין מיוחד לעצמו היא הקונסטרוקציה של הכותב בתפיסתו את האומה היהודית ודרכה בתולדות. לדעתו, יש בעצם הציונות המבקשת להעמיד את האומה היהודית – שיסודיה שנַים (אלוהים, עם) – על שלושה יסודות (עם, שפה, ארץ), משום התכחשות לתולדות ישראל, שכן אין לעשות אומה אידיאית לאומה פוליטית, ויידיש היא שתקיים את האומה האידיאית. לא כאן המקום לעמוד על טיבה של קונסטרוקציה זו (בעצם, אינה חדשה, זהו גלגול חדש של תפיסת התעודה, שהיתה, כידוע, רוֹוחת ביהדות המערב, אלא שאלה אמרו, למשל, שיש קירבה עמוקה בין הליברליזם ובין היהדות והם ממש שנַים שהם אחד והוא אומר: לפי טעם הדור, “יש קירבה עמוקה בין הפוליטיקה הסובייטית הלאומית ובין שאיפתנו דרך ההיסטוריה להיות חפשים כאומה אידיאית. יש ממילא קירבה בין יידישיזם וסובייטיזם”). וכן לא כאן המקום לבדוק נבואתו (כעין נבואה שאתה מוצא ביעקב קלאצקין) לפילוג העם (“המחצית האחרת של המאה הבאה תראה שני חלקים חדשים, נפרדים של העם”), אך נציין, שכשם שחשנו בו בש. ניגר, הנושם את אויר הדור הקודם, אויר הליברליזם, את המגמה הבולטת לטשטוש ולעירוב, אנו חשים במ. בוריישא הנושם את אויר הדור שאינו ליברלי, את המגמה הבולטת להפרדה. ומה כאן עתידם של היידישיסטים שלנו? ״ובכן, הברוכוביסטים? יש תמיד בין הנהרות שלוליות קטנות, שאינן יודעות להיכן לפנות. במרוצת הימים הם מוצאים דרכם לכאן או לכאן. בימים ליברליים אסור היה אולי לדבר כך. אך בימי דיקטטורה אין לשון אחר".

ד

בדברי היידישיסטים שלנו אתה שומע כמין נעימה, שנחשול־הפולמוס וההתמרמרות של החוגים היידישיסטיים בגולה לאחר השערוריה באסיפת הסופרים בתל־אביב – פירושו לא בלבד חיזוק החזית שלהם (הליגה למען יידיש), אלא גם חיזוק ההתעניינות בארץ־ישראל ובציונות מצד חוגים רחוקים. אשר לענין חיזוק החזית מותר אולי להעיר, שהפסימיזם בענין יידיש בארץ־ישראל כפי שמצא ביטויו בדברי ז. סגלוביץ או מ. בוריישא – הנתפסים כאן דרך פרט המלמד על כלל – היא ערובה מסופקה לחיזוק החזית, ביחוד שיידיש כחומת־בצר בפני התבוללות יש לה תפקידים חשובים יותר בארצות הגולה, משתוכל להרשות לעצמה משחק־התחרות במקום שיש חומת־בצר גדולה הימנה, היא חומת העברית בארץ־ישראל, או משתוכל אפילו להרשות לה מעשה גרר מיותר לצִדה של העברית, ובאמת רואה ז. סגלוביץ להסמיך את הפסימיזם שלו על ״נימוק נוסף: יש לנו עבודה מרובה מדי במה שנקרא ׳גלות׳. אל תעצמו את העינים וראו הנעשה בתוכנו. ה׳פאוושעכנע׳ (בית־הספר הכללי) מכה אותנו, שוק על ירך, אין לתאר את החורבן בהוצאות־הספרים היידיות, בבית־הספר היידי ובספרות היהודית". ודויד פינסקי, המתרעם על פיסקה אחת במאמר ההגבה של “דבר” בענין ההתנפלות על אסיפת הסופרים היידישיסטיים בתל־אביב והמדמה לשמוע מתוך פיסקה זו, כי “שפת ההמונים – – אסור שתהא לה תקומה בארץ־ישראל, והיא מוכרחת ככל המוקדם להישכח כחרפת העם הגדולה ביותר” (צריך מידה ראויה של הרגשת נחיתות, כדי לשמוע “פירוש” כזה מתוך הערה של פקפוק בחיוניותה של אותה אסיפת סופרים), מתרעם על האוניברסיטה בירושלים על שדחתה ענין הקתדרה ליידיש, שאין מלמדים לילדים גם יידיש, מסיים דבריו כך: “כך וכך הוא מצב יידיש בארץ־ישראל. רדיפות זוהי מלה רפויה מדי. מה לעשות? קודם־כל – לחזק את עמדות יידיש אצלנו בעצמנו. כך אומר אני לכל שיידיש היא לו באמת ענין אהוב ויקר. ומעמדותינו המבוצרות ננהל משא־ומתן”. כלומר, לא מסע כיבוש לארץ־ישראל אלא קודם־כל, עבודה בגולה. וכך, בערך, היא מסקנת המאמר הראשי ב״ליטערארישע בלעטער״ (גל׳ 7) של זלמן מייזנר, אם גם הנחותיו וגישתו לארץ־ישראל שונות. הוא פותח בהגדרת הציונות ובא לכלל מסקנה, כי "ממילא ברור שביטוי התרבות של הציונות מוכרח וצריך היה להימצא ב׳לשון קודש׳. איש לא תמה שהציונים נשארו קשורים לעבר הרחוק – – ". אך הנה שמע על אשר הציונים עוללו ליידיש בארץ־ישראל ומה המעשה שהוא אומר לעשות? הוא מציע ליסד ליגה ליידיש. תשאלו מי צריך בעיקר בליגה זו; התשובה ערוכה: בעיקר הניאו־טריטוריאליסטים, לאחריהם באים במנין “כל האלמנטים בעלי הלך־רוח לאומי בחברה היהודית, שהאוריינטציה שלהם היא כולה לחיי הגלות”, והוא מונה את הפולקיסטים, הדמוקרטים היהודים בוילנה, אגודות בעלי־מלאכה, הסתדרויות סוחרים זעירים, חלק האינטליגנציה הבונדאית, שנשארה נאמנה לאוריינטציה הישנה של האוטונומיזם, ייוו״א, ולבסוף הוא מזכיר – כמי שכפאו שד – גם את פועלי־ציון של שמאל ושל ימין.

לאמור, קונצנטרציה, שהיא בעיקרה גלותית, שמתוך שאין בה לא ענין ולא צורך בציונות ולא צידוק לה אינה נותנת דעתה לעסק־היידיש בארץ־ישראל, והוא, בעצם, מחוץ לגדרה. ומתוך הרכבה היא עתידה להיות נקודת־ריכוז של מלחמה בציונות, כנראה, לפי הרכב העושים ומעַשים. אלה פני העמדות המבוצרות של יידיש ואתה, דויד פינסקי, העם מעמדות כאלה אתה מבקש לנהל משא־ומתן? אתמהה.

ה

כן היידישיסטים שלנו שמחים לקונצנטרציה החדשה של יידיש, שנולדה מתוך התרגשות־רגע וסבורים שהם יהיו ראשי־המחותנים בה, שהרי הם שעשו כנפים לשמועה על הטירור ביידיש אם בשיעור האמיתי ואם בשיעור המדומה, וסייעו לו לריכוז החדש לצאת לאויר העולם. אך באמת מידה של יהירות היא להם, כי לא הם ולא דרכם ולא האמונה בדרכם, אלא כנופית הבריונים ותועבת מעשיהם, הם שאיחדו לשעת־מחאה קלה את המחנה רב הפנים והגוָנים של היידישיסטים, וקושיה גדולה היא, אם קומץ היידישיסטים שלנו עתידה להם נחת־רוח יתירה מאותה קונצנטרציה – כמובן, אם תאריך ימים בכלל – שלפי הרכבה, הרי אמונתה ביידיש בארץ־ישראל היא בחזקת־שמא, אך כפירתה בציונות בחזקת־וַדאי.

[ו׳ אדר ב׳ תרצ״ה]

מאמר ב: בירור מאוחר יותר

בימים אלה תמלאנה עשרים שנה ליסודה של הקתדרה ללשון יידיש וספרותה באוניברסיטה העברית בירושלים, שנקראתי לחָנכה ולהורות מעליה. תולדת הקתדרה וסביביה היא פרשה לגופה ואם אבוא לסַפרה תכלה הדיו שבעטי והיא לא תכלה. אך אזכיר את הרצאת־הפתיחה הרשמית או החגיגית, שאני זוכרה לא בלבד משום ענינה אלא אף משום יומה – יום סערה, שסתמה את הכבישים ושיבשה את הדרכים, ולא מנעה לא בלבד את אנשי ירושלים אלא אף אנשי תל־אביב וחיפה להיות בשומעים, ללמדך שאותה שעה נחשבה להם וַדאי משום חיבתם ללשון זו ולספרותה, שנעשתה ענין ללימוד במוסד־ההוראה העליון בירושלים, נחשבה להם.

ההרהורים, מה נושא ראוי לבחור להרצאת־הפתיחה, הטרידוני קודם הרבה. אמנם ידעתי, ששורת־הדין נותנת, שאבחר לכך יצירתו של סופר כפול־לשון, אך דעתי עימעמה בין שלושה: מנדלי, י. ל. פרץ, ח. נ. ביאליק, והיא ניטלטלה אילך ואילך, וסופי הכרעתי לצד הצעיר שבשלישיה.

ב

ודאי שהיו נימוקים של טעם למנדלי – הלא כאבי ספרותנו המודרנית הוא לשתים לשונותיה, והן היו שקולות לו ובו, והוא היה, בעצם, לפני ריב־הלשונות; דבקוּתו ביידיש לא היתה צריכה סמוֹכה של אמונה, כפי שיצאה מלפני ועידת צ׳רנוביץ, ודבקוּתו בעברית לא היתה צריכה סמוֹכה של אמונה, כפי שיצאה מלפני ועד־הלשון; רוב שנותיו יצאו באוירה, שבה גם הסופר גם רוב קוראיו (להוציא קוראותיו) כפולי־לשון היו. ודאי כבר היתה לו ידיעה, כי הוא כותב לשתים פובליקות, אך להרגשתו, היתה זו חציצה מלבר ולא פילוג מלגוֹ. שרוי בעולם, שגילומו המשולש – נוסח יידיש תחילה, נוסח עברית באמצע, ונוסח יידיש הנשען על האמצע כגמר – היה עיקר פעלוֹ בפרוזה; חי כמעֵבר לתהליכים הדינמיים סביביו, כולו קודש לליטוש אחר ליטוש של שסיפר ותיאר משכבר, שֵׁירת עשיה כפולה, שאם להיעזר בנוסחה של שמואל ניגר ולחדדה, פירושה בנין כפול – העלאת לשון־דיבור, כלשון־יידיש, ללשון־ספר, והעלאת לשון־ספר, כלשון־עברית, ללשון־דיבור. ועם־זאת הוריתי היתר לעצמי שלא לעשותו מרכזו של אותו חג־זוטא, שכן לא יכולתי להתעלם מכך, כי כוחו הגיע לשיא גילויו, כשהוא רתוק לאתמולו של העם, שאין נשקפת ממנו אפשרות של מחר שאינו כמותו. אמנם, רחקתי מקטיגוריו, כל שכן מקטיגוריו הקשים, שקולותיהם בוקעים ועולים גם עתה, אבל אפילו סניגוריו, ואף העזים שבהם, אינם מחייבים אותו בראייתם שלהם, אלא מזכים אותו בראייתו שלו, שהרי לא ראה בעיניהם שלהם אלא בעיניו שלו, וממילא אינם תובעים ממנו שיהא מראה את שלא ראה. וכן לא יכולתי שלא לצרף את עצמי לכלל התוהים והבוהים על הניגוד שבין ההוָיה המתוארת לבין האישיות המתארת, וממילא לא יכולתי שלא לצרף את עצמי לכלל המתקשים להבין, איך ציירוֹ של עם אינו מניח בציורו פתח של מוצא, כביכול נסתמה אפשרות חיות לאומית, סוציאלית, אפילו אנושית. אודה, הניגוד הזה שבין הוַדאי בדמות המתאר ובין השמא, שכמותו כלאו, בדמות העולם המתואר לא היה עשוי לעשותו ענין לאותו ניסוי־הפתיחה, אם כי הפלא שבשלמות עמידתו בכפל־הלשונות גירני ביותר.

ג

וַדאי שהיו נימוקים של טעם לי. ל. פרץ – כמותו כקודמו, וכרבים מבני־דורו, סופר כפול־לשון היה, והוא דמות מובהקת בספרותנו כפולת־הלשון, אך בעוד שהוא, בספרות העברית, אחת הדמויות הגדולות, הרי הוא בספרות יידיש, עד עתה, הדמות הגדולה ביותר. וכל כך למה; ראשית, אין הוא עומד בתחרות המתח של כוח־הביטוי בשתי הלשונות, כפי שעמד בה מנדלי; אין הן לו בחינת מאזנַיִם שכפותיהם מעוּינות; גם בתקופת כפילותו הפורה ביותר, היתה כף היידיש מכרעת את כף העברית בטיבה ובמשקלה; והדברים ניכרים אף במה שנתן אותו מתן כפול – לרבות דברים, שתרגומם נעשה בידי אחרים והוא תיקנם או איזנם משהו, וכבחינת האיכות בחינת הכמות – דבריו בעברית נתמעטו והלכו עד כי פסק מעיינַם; ואפילו ייעשה מה שלא נעשה וצריך שייעשה – אסיפת כל פזוריו העבריים, כשם שנאספו פזוריו היידיים, היקפם יהא רחוק מהיקף פעלו ביידיש, שבה גם עיקר בגרותו. ועוד זאת, מנדלי היה דורבן ליצירה בשתי הלשונות – כשם שלא יצוירו בלעדיו ברגלסון ואופאטושו, כך לא יצוירו עגנון והזז; ואילו י. ל. פרץ, שעמד בתוך מריבת־הלשונות, עם כל רישומו בסופרים מכאן ומכאן, היה דורבן ליחידות לשון, היא לשון יידיש, והוא עד־עתה כדגל למיחדיה. אמת, בועידת צ׳רנוביץ שלל את ההכרזה על יידיש כהלשון הלאומית, ויִיחד את ה״א־הידיעה ללשון העברית, ואילו לשון יידיש הסתפקה לו במה שהיא לשון לאומית, אך מי לא יידע, כי אילולא איומו לנטוש את הועידה ההיא באמצעה, לא היתה אותה הבחנה מתקבלת, ואם נתקבלה למראית־עין נתקבלה, שכן התנועה, שיצאה מלפני הועידה ההיא, שיש הרואים אותה מאורע ויש הרואים אותה הרפתקה, והיא עודה צופה לחוקרה, נדרשה לחסידיה ולתלמידיהם ותלמידי תלמידיהם כדרך שנדרשה, וי. ל. פרץ נעשה לה סמל, כשהבחנתו נשתקעה והיתה כלא היתה. וביותר שאותה תנועה יכלה להסתמך עליו מבחינה אחרת, היא הבחינה ההיסטורית, ולא מצדה הרטרוספקטיבי אלא מצדה האוריינטטיבי; כי אם לרטרוספקציה, כלומר לשעבר, נזדווגה לו ה״א־הידיעה לא בלבד ללשון העברים אלא גם לארץ העברים, וזה מקרוב נתפשט המנהג להזכיר ולחזור ולהזכיר מליצתו הנאה, השלובה במכתבו ליהואש: ציון אין דער שפיץ, כלומר: ציון בראש; אבל אם לאוריינטציה, כלומר לעתיד לבוא, ניתן להזכיר את אִמרתו, שיריבי ציון אינם נלאים לחזור עליה, והוא דבר־לגלוגו על שמבקשים להשיב את העם ממרחבו של עולם ומלואו למיצר עריסתו מקדם.

ד

ודאי יצירתו של י. ל. פרץ היא מנכסיה הקיימים ועומדים של ספרותנו, שהיא מקניני תרבותנו, והיא תישמר ותטופח כחיותה וערכה בעריסת העם, השב אליה ומרהיבה להיותו ביתו הרחב, ואף הגותו שלא הוליכה אליה תכובד, כדרך שתכובד הגותם של כל שרצו לקיים את העם כעם, ויהיו דרכי תפיסותיהם כאשר היו, אבל ייסלח, אם בעלותי על דוכן־ההוראה של ספרות יידיש בירושלים, דימיתי, כי הקרוב אליה, לירושלים, הוא מי שקראנו אליה, יתר על גדלות עצמו, שלא היה לנו כמותו – כדברי מי שהיה זהיר בלשונו, אחד העם: מימי ר׳ יהודה הלוי, ואולי מימי ישעיהו הנביא. אכן, אף היחס אל ציון, המתנערת והולכת לעינינו, נתן – לא מי שיחסו אל תחייתה ממש היתה בו, לכל המוטב, שמינית של אירוניה, כיחסו של מנדלי; לא מי שיחסו אל תקומתה ממש היתה בו, לכל המוטב, שמינית של אי־אפשי, אלא מי שקראנו למראשית ציוציו “אל הציפור”, “בשדה”, “ברכת עם”׳ “איגרת קטנה”, “מקראי־ציון”, אליה.

ודאי, מה שהכריע לצד גמר־בחירה – היותו סופר כפול לשון, וצד שוה בינו לבין מנדלי ולבין י. ל. פרץ. למנדלי כיצד – העיון הגמור של כפות־המאזנַיִם בשתי לשונות־היצירה מבחינת הרמה והפרפקציה של כל אחת ואחת, לפי שרשיה, מהותה ורוחה. לי. ל. פרץ כיצד – הוא שוני הפרופורציה של הזיקה היצירית לשתי הלשונות, והיא כידוע, הפוכה – בעוד פרץ מיעוט יצירתו עברית ורובה יידיש, ביאליק רוב יצירתו עברית ומיעוטה יידיש, ואין צריך לומר, מה חלוקה, משתי חלוקות אלו, משקפת את הפרופורציה של תפקידי הלשונות בתולדותינו.

אבל אף אותו מיעוט ביצירת ביאליק הניח פתח לבירור גישתו של ביאליק והיא גישה מרובת־פנים – ביאליק על יידיש, קשת דעות שלא כקצה מזה קצה מזה, שפתחה, בימי־נערותו, במשאלה: ולוּ יישמד הז׳ארגון מתחת השמים; וסיים, על פתח זיקנתו, בפולמוס עם קצת סופרי העברים על זיקת ההדדין של הלשונות, שעשאן נמשל למשל הנפלא של נעמי ורות; ביאליק ביידיש – זו קבוצת שיריו, מעוטת הכמות ומרובת האיכות, פניני יקר של שפת־האמהות, שדיה להעמיד את משוררה בלב ספרותה; ועיקר זה טפולים לו ביאליק מיידיש – תרגומי עצמו מעצמו, והיתוכי שירי־עם; מסיפורי שלום עליכם, רייזין וכדומה; ביאליק ליידיש – משירי יהודה הלוי, היינה, סיפורי המקרא, ספר האגדה, והדברים מאירים ושמחים. ולעניננו המצומצם עתה נוסיף נופך־מה – ביאליק, שמבחינת כוח האנטיציפציה המופלא שבו היה משכבר אחרי מריבת הלשונות, ראה את ארצנו מקלטם של כל ערכי העם, כולל ערכיה של לשון יידיש, ומתוך עמידתו זו עמד לו לרעיון הקמת קתדרה להוראתה באוניברסיטה בירושלים, עשרים וחמש שנה קודם שקמה, ולא ידעתי מה זכות עמדה לי להחוות לו קידה, בחג־חנוכתה, כיאות לו.

ה

תוספת פיקאנטית – לא שיתפתי איש בהרהורי על נושא הרצאת־הפתיחה של הקתדרה, אבל כשהודעתי לו לרקטור, משה שוַאבה, עליו השלום, מה נושא בחרתי, שאל: ועל שום מה לא מנדלי, ואחרי ההרצאה בא לפנַי אברהם סוצקבר ושאל: ועל שום מה לא י.ל. פרץ. עניתי מענה קצר לזה ולזה וסיימתי: ויש להאריך. ועתה, מקץ עשרים שנה, הארכתי.

[כ״ב–כ״ג אייר תשל״ג]

מאמר ג: שלמוּת ופירושה

דברים בסדר חנוכתו של בית לייויק

אודה, כי פנייתו של ידידנו הרחים משה שטרקמאן, נשיא מועדון פא״ן היהודי בניו־יורק, כי אומַר משמו ומשם חברי המועדון, דבר־ברכה בחנוכת בית לייויק בתל־אביב, הביאתני מעט במצודה. מחמת הכבוד שבעצם האמון הנלבב לא היה בידי להיענות בלאו מפורש, אבל כמי שמתקנא באלה, שהדיבור בשם הרבים אינו קשה עליהם, בעוד שאני אף הדיבור בשם מעטים אינו קל עלי, והריני מודה לשמו יתברך, אם אני מספיק לדבר משמי בלבד, לא היה בידי להיענות בהן מפורש. ואמנם, בין חצי־הלאו וחצי־ההן מתנודד עתה נסיוני לאזן בין פריסת ברכה, משמם של רבים, הם השולחים, ובין פריסת שלום משמו של יחיד, הוא השליח. הלכך אומַר מה שאני יודע ומה שאני מרגיש.

ב

אני יודע בבירור, כי מועדון פא״ן היהודי – כלומר חבריו, שכל אחד ואחד הוא, כמשפט סופרים, עולם בפני עצמו, הם בכל לבם פה ועתה ושמחים בעצם המפעל, בית לייויק, ולא בלבד משום שהדברים אמורים בעילוי זכרו ושמו של יוצר, משוררה של שליחות היהודים הכאובה, ולא בלבד משום שהדברים אמורים בבית ליצירת יידיש ויוצריה, אלא אף, ושמא בעיקר, משום שהענין מתרחש פה, בלב לבה של הדינַמיקה ההיסטורית והאקטואלית שלנו, במולדתנו, וסוף־סוף דרך הטבע הוא, כי לב סופר יימשך ללב עמו, יתר על־כן: לבו הוא לב העם.

זה מקרוב שוטטתי בחלקו של העולם והייתי בכמה וכמה ישובים של בני עמנו, למן בואֶנוס־איירס עד מונטריאל ולמן לוס־אנג׳לס עד ניו־יורק, ונזדמנתי עם כל מיני יהודים חביבים, וביחוד עם סופרים, ונתאשר לי מה שידעתי משכבר, כי היהודים, וביותר יהודי־יהודים, הם לא בלבד עם ארצנו ולמענה, אלא הם סבורים, כסברתו של שלמה שילר מלפני שני־דור, כי עם תחייתו של עמנו בארצו, יבקשו ואף ימצאו בה כל היסודות שבעם משענת ויניקה. ובאמת, אם נתעלם משתים־שלוש קבוצות זעירות של שטופי־דוקטרינות ואחוזי־מאניה, המקיימים את החובה להיות החלבנה שבקטורת, הרי כהיום הזה אין לך כל כיוון, מגמה, גוון ובת־גוון בתרקומת הקיבוצית של עמנו, שלא יהו רואים בה במולדתנו את הצורך ואת האפשרות לקיים ולחזק את הערכים שהם להם, לחלקי־העם הגדולים או הקטנים, חיוניים ויקרים במיוחד, והם אף סוברים, ולרוב בדין גמור, כי ערכים אלה ראויים שיהו חיוניים ויקרים לעם כולו.

ג

אני מרגיש, כי שולחי עשויים להקשות לנו, בערך, כאותה קושיה שהקשו לי, זעיר שם זעיר שם, לאמור: ומה יהא אצלכם על אלף שנות תרבות־יידיש? תרשוני, איפוא, לחזור על תשובתי המשולשת לאותה שאלת־תרבות שצידוקה עמה. ראשית, על שום מה תאמרו: אצלכם ולא תאמרו: אצלנו, כי מי מעכב בידכם להיות אצלנו ועמנו. שנית, גם בתחום אשכנז, שנמדדות לו אלף שנים, לא היתה תרבות בבחינת כולה־יידיש, אלא בשמונה מאות שנות קיומה היתה שלובה בלשון־הקודש, לשון עברי, שבה אף נוצרה מרבית ספרותנו, מתוך חלוקה פונקציונלית מופלאה, והסובר כי מבחינה זו אפשר, כי מה שהיה הוא שיהיה, אין סברתו סברה, עד שלא נפתר לו עיקר הבעיה: איך שיהיה. שלישית, אין זו קושיה העומדת בבדלותה, שכן היא נוגעת בקושיות דומות, כגון מה יהא על אלפי שנות תרבות של שבת, שיִחדה את רחוב היהודים, את יִשוב היהודים, או על אלפי שנות־תרבות של כשרות, שיִחדה את מעון היהודים, את בית היהודים, וכדומה.

ד

ועתה תרשוני להזכיר אמירה ערבה משמו של ש״י עגנון, שאמר באזני נער: יהודי שאינו יודע גמרא, הוא חצי יהודי, וכשהנער התחכם ואמר: נתחבר, איפוא, אני וחברי ושנינו יחד נהיה יהודי שלם, השיב הסופר: לא כי, תהיו שני חצאי־יהודים. והריני למד קל־וחומר לעניננו: כשם שאיש־שלומנו, שאינו יודע עברית, אינו יהודי שלם, כך איש־שלומנו, שאינו יודע יידיש, אינו יהודי שלם, וכלל גדול בתרבות משופעת היא שלמוּתה.

בית לייויק, הנועד לסייע לאותה שלמוּת אינו לא המפעל הראשון ולא המפעל האחרון של יידיש ולמענה בארצנו, ותקוה קשורה בלבי, שלא יתלו בו בוקי־סריקי, כדרך שתלו במפעלים הקודמים: ב״די גאָלדענע קייט", בקתדרה ליידיש, אפילו בפרס־מאנגר, והוא ייהנה מלכתחילה במלוא האמון, שהם זכו בו בדיעבד.

ה

אם ועד וכמה בית־לייויק יסייע, אמנם, לאותה שלמוּת, הוא דבר שאינו תלוי כל־כך בהצהרותיו, הצהרות חג ומועד, אלא במעשיו, מעשי חול ויום־יום, ונודעת צוָאתו של עקביא בן מהללאל: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, ומורי ורבי היה מפרש בהיפך הסדר: מעשיך ירחקוך – ותעמוד בקצה־קצה של פינה, מעשיך יקרבוך – ותשב באמצע ובראש השולחן.

באחרונה אודה, כי לא ידעתי, אם בדברי אלה כיונתי עד־דק לחפצם של שולחי, אבל אם מגיעה לי על כך זרת של גן־עדן היא נתונה־נתונה לשולחים, ואם מגיעה לי על כך אמה של גיהינום היא לשליח, ואשא בה לבדי.

[ח׳ אייר תש״ל]