¹

(סקירה היסטורית כללית)

 

אָפיה של תנועת הפּועלים היהודים    🔗

לתנועת הפּועלים היהודים פּה בארץ החדשה יש אופי מיוחד ומגמות מיוחדות, המבדילים אותה מתנועת הפּועלים הכללית שבארצות-הברית. בבחינה ידועה יש לה לתנועת הפּועלים היהודית באַמריקה אַף גוון לאומי, אם כי מעולם לא קבעה לה מגמות לאומיות מפורשות. דיוקן לאומי זה סוגל לה בלי דעת בעלים ובלי כוונת מכוון, כי הפּועלים הם חלק הגון מן הישוב היהודי באַמריקה ובתוך עמם הם יושבים, לפיכך אי־אפשר היה להם שלא יושפּעו ושלא תהא השפּעתם ניכרת בקרב האוכלוסיה היהודית הכללית.

אמריקה היא ארץ המופת של ארגון וסדור. אגודות וחברות מכל המינים ומכל השאיפות ישגן כאן לאלפים ולרבבות. תנועת פּועלים מפותחת היתה קיימת עוד טרם בוא היהודים לאַמריקה בהמונים, ולפיכך היו היהודים לומדים מן האַמריקאים דרכי הארגון של פּועלי המקצועות. ואַף־על־פּי־כן טבועות הן ההסתדרויות היהודיות בחותם מיוחד. ההפרש הגדול ביותר בין האגודות היהודיות והכלליות הוא, כי הפּועל האַמריקאי, שאינו בן-ברית, שונא מטבעו תורה עיונית, פּלפּול מופשט, שאין לו נגיעה בחיי יום-יום ובעניניו החמריים המורגשים. אָדם מעשי הוא וכשהוא מצטרף להתאַחדות מקצועית – טעמו הפּשוט עמו. רצונו להיטיב את מצבו החמרי, זוהי שאיפתו, ולשם כך הוא מתחבר לחבריו בעבודה, להלחם אתם יחד עם נותני לחמו, ולהשיג תנאים נוחים יותר לקיומו. נלחם הוא על שפּור חייו בהווה ואינו נושא את נפשו אל העתיד הרחוק. לא כן הפּועל היהודי. המטרות הקרובות אינן נותנות לו ספּוק. המלחמה להגדלת שכר העבודה בבית-חרשתו נראית לו פּעוטה, והוא מבקש את האידיאַל הרחוק, את “אַחרית הימים”. הוא אינו סתם פּועל העובד על פּת לחמו, לפיו ולפי הטף, אלא מתקין את עצמו בפרוזדור הקאפּיטאליסטי, על מנת להכנס לטרקלינה הנהדר של הסוציאַליות העתידה לבוא.

הרעיון לתקן עולם במלכות היושר מורשה היא בלבות הפּועלים היהודים, הוא היה הרוח החיה באופני התנועה בימים הראשונים, וכחו גדול עוד היום. היו ימים ומחלוקת עצומה פּרצה בין מנהיגי התנועה, אם בכלל מותר לו, לפּועל להצטרף להתאַחדות מקצועית. היו ביניהם אשר אמרו, שהתאַחדות בעלי המקצוע פּועלת אָמנם לטובתם של הפּועלים היהודים בהווה, אולם היא מתישה את כחם להלחם על הרעיון הסוציאַליסטי בעתיד, שהרי עם הטבת מצבם דעתם מתקררת ומחאָתם נגד שלטון הרכוש נחלשת. השמאליים שבין המנהיגים, אלה השואפים למהפּכות ולתיקון החברה בעגלא ובזמן קריב, גורסים עוד כיום, כי הרע הוא טוב והטוב מביא רעה לעולם, כלומר: ככל אשר ירע וידל מצב הפּועלים, כן תגדל ההתמרמרות בלבם וכן תגדל התנגדותם למצב השורר, וכן יקרב יום פּקודתם של הקאַפּיטאַליסטים. נשתחררה התנועה מן השאיפות המופשטות, ונתקרבה יותר אל המציאות, ועתה היא עומדת כולה על קרקע הממשות, וראש שאיפותיה הוא להרים את מצבם החמרי של הפּועלים בדרכים הסלולים.

הסתדרויות אשר בעבר הקרוב היו יהודיות כולן, אולם בשנים האַחרונות מספּר חבריהן היהודים הולך ופוחת, ובמקומם מתרבים הפּועלים שאינם מבני-ברית. ובכל זאת נוכל לקרותן הסתדרויות יהודיות, על שם יצירתן ועל שם חוג פּעולתן. הן נוצרו על־ידי יהודים, הן פּועלות בתעשיה יהודית, והשפּעת המנהיגים היהודים גדולה עוד עליהן. הלשון היהודית תופסת בהן עוד מקום גדול. בשעת צרה הן מגישות עזר ותמיכה לצרכים יהודיים. אולם כל זה הוא לפי שעה. מורגש הדבר, כי בהרבה מקצועות הולך ונשמט הבסיס הכלכלי של הפּועל היהודי. בתעשיה היהודית, והדברים אמורים גם על הפּועל וגם על בעל בית־החרושת היהודי, אין יציבות ואין חוק קבוע, חוץ אולי מחוק התמורות והשנויים הפּתאומיים העוברים עליה. גם הפּועלים שבנו הם בנים לעם הנודד הנצחי.

 

תעשית המחט    🔗

הסתדרויותיהם של פּועלי תעשית המחט הן הנושאות עליהן חותם יהודי. הסתדרויות אלה היו לפני שנים מועטות במצב של שגשוג ופריחה, ומספּר חבריהן היה עצום.

תנועת הפּועלים יצרה, כידוע, במשך שנות קיומה הרבה מוסדות חשובים. היא יסדה מוסדות גדולים של עזרה הדדית ועתונות רבת השפּעה. בפנקסה רשומים הרבה מאורעות דרמתיים: אלם כל המסתכל בעבודתה מיום הווסדה עד היום לא יוכל להכחיש, כי הרימה את מצבו של הפּועל היהודי, כי פיתחה בו את רגש הכרתו העצמית ויזמתו להגן על עמדתו בתוקף.

 

התנאים שגרמו לתקומתה של התנועה    🔗

תנועת הפּועלים היהודים באַמריקה היא תוצאה ישרה מן המהפּכה הגדולה שהביאָה הגירת היהודים בהמונים לארצות-הכרית, בתנאי הכלכלה של עם ישראל.

ההגירה הגדולה לארץ החדשה, שהחלה בשנות השמונים ברוסיה, הביאָה הנה המונים של יהודים, שרובם ככולם לא ידעו כל אומנות ומלאכת־יד. חנוונים זעירים, מלמדים בלי מעמד, שדכנים, סרסורים ואַנשי־אַויר, וביניהם בעלי־מלאכה מעטים, שהצד השווה שבהם היה, שכולם היו עניים מדוכאים, באו לארץ־הזהב למצוא כאן את מחיתם ו“לעשות חיים בעמלם”. בהפליגם באניתם היה הדמיון משחק לפניהם ותקוותיהם עשו להם כנפים. “ארץ החופש והזהב” כך היתה אַמריקה מצטיירת בחזון לבם. היהודים מגרמניה, שהגיעו הנה בשנות החמשים, העשירו. הגירה לא גדולה לפני שנות השמונים הביאָה לכאן יהודים מרוסיה ומגאליציה ומשאָר ארצות מזרח־אירופּה, ואַף הם עשו חיל. המהגרים שלחו לבני־משפּחתם בעיירות תמונות פוטוגראפיות, ועליהן נראו לבושים בגדי יום־טוב, שרשרת זהב כבדה על חזיתם. תמיכית־כסף וכרטיסי־אניה נשלחו מהכא להתם במספּר רב. לא יפּלא על כן, שיצא שמה של אַמריקה בקרב ההמונים היהודים שהתנוונו בדלותם כארץ שיש בה שבר.

ברדת המהגרים מן האניות ובראותם בעיני־בשר את הארץ ותנאיה – נואשו. חלומותיהם על הזהב המתגולל בחוצות נידפו כעשן. הם נוכחו לדעת, כי על פּת לחם יעבוד כאן גבר עבודה קשה ומפרכת את הגוף. הימים הראשונים לחיי המהגר באמריקה היו על כן ימי נסיונות קשים, ימי אַכזבות ומפּח נפש, עם כל חזיונות־הלואי של חוזרים לארצם ומבקשי תואנות ומוציאים דבת הארץ רעה, ומקללים את קולומבוס על הארץ אשר גילה. אולם אלה היו המעטים. רוב המהגרים היו אַנשי־מעשה. הם ראו הכרח לעצמם להסתגל ולהשתכר, ויהי מה. אלה לקחו את קופּת הרוכלים הכבדה והחלו חוזרים על הפּתחים למכור את סחורתם, ואלה נכנסו אל בתי־המלאכה והחרושת והחלו לעבוד את עבודתם, עבודת הפּרך.

החייטות היתה המלאכה העיקרית בה החזיקו המהגרים. “אַשרי מי שבא לכאן ומחטו בידו”, התלוצצו במר נפשם המהגרים שהיו בני תורה ושאולצו כאן ללמוד “תורה חדשה”, תורת התפירה והחייטות. אולם אַף אלה שהיו יושבים מעבר לים על התורה ועל העבודה או שהיו מזווגים זווגים ועוסקים בשאָר עסקי סרסרות ותגרנות, הצליחו ללמוד כאן את החייטות כשהם עומדים על רגל אחת. כאן יש מכונות וחלוקת־העבודה ואין אָדם מחויב לתפּור את הבגד כולו, אלא עליו לטפל בפרט אחד ומיוחד, בחלק אחד של תפירת בגד, ולפיכך לא קשה היה לאנשי־האויר ללמוד את המלאכה. מי שנעשה “גזרן” [קאַטער] מי שלמד את התורה לתפּור כפתורים; האחד נעשה לתופר במכונה [אָפּערייטאָר] והשני עושה אבקות ונקבים לכפתורים; זה מגהץ וזה מוציא את החוטים מן הבגד שנגמרה תפירתו ועשיתו; בקיצור, כל אחד למד איזו עשיה קלה, ונתרבו האומנויות במהירות מפליאָה. המחט והמספּרים נעשו לצנורות הפּרנסה החשובים ביותר. רובם הגדול של אלה נשארו פּועלים החיים על עבודתם, אולם מקצתם נעשו במשך הזמן לבעלי בתי־חרושת. תעשיה זו שאחזו בה היהודים הלכה הלוך והתפּתח עד כי היתה לאַחת התעשיות הגדולות והחשובות באָרץ. תעשית הבגדים המוכנים היא השביעית בתעשיות הגדולות לפי כמות שכרם של הפּועלים, והשמינית לפי ערך הסחורות שהיא יוצרת. כיצד נתגלגל הדבר, שבתעשיה זו יאחזו היהודים והם יהיו השולטים בה? לזה יש גורמים רבים. תחילה אחזו בה המהגרים היהודים מגרמניה, ואַחריהם היהודים מארצות-המזרח. היהודים הגרמנים היו בעלי בתי־החרושת הגדולים, ויהודי המזרח – הקבלנים, חמקבלים עליהם להספּיק סחורה עשויה מן הארג של בעל בית־החרושת. הפּועלים אף הם היו יהודים. אפשר שסיבה חשובה היא, שבין היהודים בדרך כלל מועטים היו בעלי־מלאכות כבדות, אולם חייטים היו ביניהם תמיד במספּר הגון.

תעשית הבגדים היא בכלל חדשה בכל הארצות. לפני שנים היה החייט הפּרטי תופר בגד ללקוחותיו לפי ההזמנה, וקנית בגדים מוכנים לא היתה נפרצה. זה לא כבר חגגו בצרפת חג המאָה של התעשיה הזאת, וגם² בארצות־הברית חדשה היא בערך. לפני שנת 1825 היו עושים בגדים מוכנים אַך לאינדיאַנים ולעבדים. התעשיה החלה להתפּתח אַך משנת 1850, עם המצאַת מכונת התפירה. מני אַז החלה התעשיה הזאת להתקדם בצעדי ענק.

 

התנאים ששררו בתעשית ההלבשה, ומה הועילו האגודות המקצועיות היהודיות בתקנותיהן    🔗

שיטת היזע המפורסמת לגנאי – מקורה אינה ברחוב היהודים. השיטה הזאת בין־לאומית היא ושררה בעצם תקפּה בארצות רבות באירופּה ובאַמריקה. מוצאָה מן הדלות המנוולת שהביא המשטר הרכושני בקרב הסוחרים הזעירים ובעלי־המלאכה. תחילתה במלאכות הביתיות: העבודה נעשית בבית, במקום שם גרים הפּועלים, אוכלים, ישנים, מקבלים אורחים, וחיים, ושם הם עובדים. לפי שיטה זו שורר חופש ידוע: הפּועלים יכולים לעשות בשעת העבודה כרצונם, אולם השכר פּעוט מאד, ושעות העבודה ארוכות, מאַשמורת הבוקר עד חצות, שאם לא כן לא יוכלו למצוא את מחיתם משכרם הפּעוט. עבודה זו נעשית מתוך זיעת אַפּים, ולפיכך היא נקראת שיטת־היזע, היא השיטה המוצצת את לשד הפּועלים ואת תמצית דמם. בין הפּועלים העובדים לפי שיטה זו נמצאים גם “יורדים”, מי שהיו בעלי־בתים לפנים, ומשירדו מנכסיהם הם אנוסים למצוא את פּת לחמם מעמל כפּיהם, אַך עדיין יחסנים הם, והם בושים להכנס לבתי־חרושת, ולפיכך הם לוקחים את העבודה לביתם. כל אלה עושים לילות כימים בעבודתם, ואַף־על־פּי שהעבודה מפרכת את גופם, לא ישימו לב לזה, עד שיחלשו ולא יצלחו עוד למלאכה, ויש גם שיעשו לבעלי־מומים. על הרוב עבודה זו נעשית בקבלנות: עני מדוכא נעשה קבלן והוא שוכר פּועלים ועובד בהם ומנצלם, ויש שהמנצלים הללו בעצמם היו פּועלים, כי כל מה שיש ביבשה יש בים, וכשם שהגדולים בולעים את הקטנים מהם, כך גם הקטנים בולעים את החלשים מהם.

שיטה מגונה זו מצאָה לה כר נרחב בתעשית המחט בקרב היהודים. כי בעלי־המלאכה היהודים שבאו מעבר לים עבדו גם בארץ מושבותם עבודת פּרך. סבות שונות הביאו לידי כך, שהמהגרים הסכימו לעבוד על־פּי שיטה זו: ביניהם היו כאלה אשר הארץ החדשה לא ישרה בעיניהם והם חלמו את חלומם לשוב לאַרצם, אחרי אשר יאספו מעט הון, ואם כך הדבר – מה איכפּת להם אם יעמלו יותר במשך שנים אחרות? יעבור עליהם מה ובלבד שישיגו את מטרתם, את התכלית אליה נכספה נפשם. והיו ביניהם אשר ראו כי לא טוב היות האָדם פּועל התלוי בדעת אחרים, ונשאו את נפשם אל המסחר, ולפיכך עשו את העבודה מעין פּרוזדור לחנוונות, עד שיעלה בידם לקבץ מעט כסף ולמקנה הסחורה ולשאָר צרכי ההתחלה במסחר. כל אלה היו קרבנות לשיטה הזאת.

סבה נוספת להתפּשטות הזאת בין היהודים היא דתית. המהגרים משנות־השמונים היו ברובם חרדים לדת, ולא יכלו לחפּש עבודה בתעשיות שבידי הנוצרים, לבל יוכרחו לחלל את השבת. ונמצאו בינינו נותני עבודה מן הצבועים, אשר באו אל הספינות והביאו את המהגרים העניים אל ביתם ונתנו להם מקום ללון והבטיחום לתת להם את האפשרות לשמור שבת מחללה, אולם בשכר זה העבידום בפרך וקפּחו את משכורתם במדה מרובה. שיטת־היזע הזאת הפּילה הרבה חללים בין היהודים, כי אלפים ורבבות נהרסה בריאותם ללא מרפּא ומזור, ובכל זאת הצדיקו עליהם את הדין ולא הרהרו אַחרי מדותיהם של נותני לחמם. מצבם היה להם כגזירה מן השמים, שאין לשנותה, ושבאו חלוצי תנועת הפּועלים אל האומללים הללו לפקוח את עיניהם על מצבם ודרשו מהם להתאַחד נגד מנצליהם והוכיחו להם, שאין עסקי כלכלה נחתכים על־ידי שמים וגורל כל־איש בידיו, לא מצאו אוזן קשבת. המלחמה הקשה הזאת עם החרדים גרמה לידי כך, שבין מנהיגי הפּועלים הראשונים התפּשטה האַפּיקורסות הזולה, שנלחמה נגד הדת באמצעים מגונים.

אולם זרם ההגירה הביא בשטפו גם צעירים אשר חונכו על הספרות הרוסית והושפּעו מן הדעות הסוציאַליות ומתנועת החופש, וביניהם גם חברי “עם עולם” אצילי הרוח, אשר באו ליסד כאן מושבות שתפניות. לא כאן המקום לספּר כל אשר עבר על נושאי הרעיונות הנעלים האלה ומה הגיע אליהם, אבל הם הם האנשים אשר הכניסו את האור למעונות החושך ועוררו את הפּועלים היהודים להתאַחד ולהתאַרגן, למען הגן על עניניהם בכחות מאוחדות. הם החלו בתעמולה בין ההמונים, ונחשבו כמסיתים. אָז החלו להשתמש בתעמולה שלהם בשפת ההמונים, ואב. כהן, עורך ה“פאָרווערטס”, היה מן הראשונים שבהם. כהן היה מורה לרוסית בעיר וויליש וכשאולץ לעזוב את ארץ-מולדתו בא לאַמריקה ונעשה לתופר כותנות, ואַחר למורה לאַנגלית. לכהן היתה כל הימים חולשה למגידות. בימי נעוריו שמע בווילנה את המגיד הרומשקאי, שעשה עליו רושם גדול, והשתדל ללכת בעקבותיו, ויהי כאן למגידה של הסוציאַליות. הוא למד לדרכי ההמון והלך־רוחו, וידע לתפּוש אותו במשלים נאים ובדברי חידודים ובהסברות המתקבלות על לבו. ספריו, מאמריו ודרשותיו נכנסו אל הלבבות ויעשו פרי. וכך החלו ההמונים מתקרבים אל הסוציאַליות.

מלבד כהן באו הנה צעירים אחרים בעלי השכלה, לפי המדה בימים ההם, כגון: מילר, באראנוב, קראנץ, ווינטשבסקי ובארונדס. הם היו לשופרה של התנועה החדשה ונלחמו לה באומץ ובהתלהבות ובפיהם. אחד במינו היה א. ליסין, שהצטיין מאד בהתלהבותו, ובנאומים ובשירים ובמאמרים קרא לפּועלים: הקיצו! אולם ליסין הוא פּרק בפני עצמו.

כך החלו הרעיונות חודרים ללבבות, עד אשר התרחבה והתפּשטה והיתה לתנועה עצומה, שהקיפה המונים גדולים. מאָז התקדמותם צועדת צעדי ענק.

את כלי־תותחה העמידה התנועה החדשה נגד שיטת־היזע, והצליחה הרבה להחליש את פּעולתה ולגרשה בדרך רשמית, אבל לא הצליחה לבטלה בטול גמור. שיורי השיטה הזאת עדיין הולכים וניכרים בתעשית המחט. אמת שנתבטל יום־העבודה האָרוך, השכר עלה והתנאים הוטבו ברב, אבל במאפל ובמחשך עדיין הישן נלחם על קיומו. כי תעשית המחט לא נתרכזה בידי בעלי־החרושת הגדולים המעבידים פּועלים רבים. קבלנים זעירים ישנם, הממציאים את הסחורה המעובדת ל“דזשאַבערס”, ואצלם שוררים עדיין תנאי עבודה ושכר גרועים מאד. כי הקבלנים הללו הם מחוסרי הון, לכן הם מקבלים את החמרים הגלמיים מנותן העבודה, ועליהם אך לשכור פּועלים להכין את הבגדים, ולפעמים קבל כבר סחורה מעובדת לשליש או לרביע, ועליהם אַך לגמור ולסיים את המלאכה. בתנאים כאלה הריווח מועט מאד, והוא מוכרח לנצל את הפּועלים. בשנים כתיקונן נלחמים הפּועלים המאורגנים נגד הקבלנים הללו, אבל בשנים האחרונות, לרגלי המשבר ולרגלי המריבות והמדנים שהכניסו השמאליים אל התנועה, אין ביד האגודות לעשות הרבה.

 

האגודות המקצועיות המיוחדות של הפּועלים היהודים    🔗

האגודה שהשפּיעה ביותר על התפּתחותה של תנועת הפּועלים היהודים ושרישומה ניכר עוד כיום, היא האגודה המרכזית, המאַחדת חברות מקצועיות רבות והנקראת “פאַראייניגטע אידישע געווערקשאַפטען”. לאגודה הזאת, שכל חבריה יהודים, נכנסות חברות מקצועיות שונות, כגון: אופים, צובעים, מנגנים, משחקים על הבימה, מסדרי אותיות, העובדים בעור מעובד, נגרים ובעלי־מלאכות אחרות. שליחי החברות האלו ובאי־כחן מתאַספים לעתים מזומנות ומחליטים בשאלות חשובות העומדות על הפּרק, ביחוד בשאלות ארגון ושביתות וחוזים על בעלי בתי־החרושת. גם בשיקאגה ובערים אחרות קיימות אגודות מרכזיות כאלה.

הסתדרות זו נוסדה בשנת 1888, בראשית התפּתחותה של תנועת הפּועלים היהודית באַמריקה בכלל, ובניו־יורק בפרט. משחקי הבימה, המזמרים והמזמרות ומסדרי האותיות היו הראשונים להתאַרגן ולהתאַחד להסתדרות מרכזית אַחת. י. מגידוב, סופרו של ה“מאָרגען זשורנאַל” הציע ליסד הסתדרות מרכזית כזאת, ומזכירה הראשון היה המנוח מ. הילקוויט, מנהיגם המפורסם של הסוציאליסטים באַמריקה. האגודות המקצועיות של הגרמנים סייעו בהרבה למוסד הזה בימי קיומו הראשונים והקשים.

אָמנם, עוד טרם הווסד המרכז הזה היתה קיימת חברת פּועלים בשם “אַרבייטער פאַראיין”, אולם החברה הזאת הקדישה את עבודתה על הרוב לתעמולה סוציאַליסטית, ועניני המקצוע הממשיים היו טפלים לה. ההסתדרות המאוחדת הציגה לה למטרה: הטבת מצבם של הפּועלים בדרך מעשית, אבל מייסדיה היו חדורים ברעיון הסוציאַליסטי, ועד היום הזה נשארו נאמנים לו. חיי עולם לא נשכחו ולא נדחו מפּני חיי שעה. בשנת 1889 שלחו ה“געווערקשאַפטען” שליח מיוחד לקונגרס העולמי של הסוציאַליסטים, ובשנת 1891 יפּו את כחו של אב. כהן לדבר שם בשמם. מפּי השליחים הללו נודע לסוציאּליסטים, שיש גם פּועלים יהודים, העובדים וסובלים עם שאָר אחיהם בכל העולם, כי גם הסוציאַליסטים נמצאו תחת הרושם, כי עם ישראל – בניו כולם בעלי רכוש ומנצלים, ומלבד באנקאים ובעלי אומנויות חפשיות אין להם מעמדות אחרים.

 

ההתאחדות הבין-לאומית של פּועלי בגדי הנשים    🔗

[אינטערנעשאָנאַל ליידיס גאַרמענט וואָירקעס יוניאָן"]

גדולה היתה ההתאַחדות הזאת בשנות שגשוגה, 1925–1910. בחמש השנים האַחרונות פּחת מספּר חבריה על־ידי המריבות בין החברים הימניים עם השמאליים, וכן גם במלחמתה נגד התנאים הקשים. ההתאַחדות אָמנם נפטרה מן השמאליים, אבל המצב הכלכלי הולך וקשה.

אגודות מקצועיות של פּועלים בבתי־חרושת של בגדי נשים, ביחוד של מעילים [קלאָוקס בלע"ז], היו קיימות עוד בשנות התשעים, והשביתות שהמנוח יוסף בארונדס היה מנהיגן, חיות עוד בזכרונם של הפּועלים הזקנים והותיקים. אלם קיומן לא היה יציב. בשנת שביתה גברה ההתלהבות והחברים נתרבו, עברה השביתה – ירדה ההתלהבות והפּועלים התפּזרו. נוצצות היו האגודות ונובלות, ולא ראו סימני ברכה. בשנת 1909 פּרצה שביתה כללית של הפּועלות התופרות שמלות בניו־יורק ובשאָר הערים. שביתת־נשים זו הפנתה אליה את דעת הקהל גם בגדלה, בסדריה היפים ובדיסציפּלינה המצוינת שלה. מרת בלמנט, בתו של מורגאן, ושאָר נשים מפורסמות, באו לסייע לשובתות, שהיו יהודיות ברובן, במלחמתן הצודקת, והשביתה הצליחה והשיגה הרבה תנאים טובים, וגרמה לידי שביתה כללית של העובדים במקצוע המעילים לגבירות. השביתה הזאת נתפּרסמה לשבח בתנועת הפּועלים הכללית באמריקה. היא אָרכה כמה ירחים ורבבות פּועלים השתתפו בה, ובהיות גם נותני העבודה וגם העובדים יהודים, קבלה המלחמה צורה יהודית ופרנסי ישראל באמריקה, יעקב שיף ולואיס מאַרשאַל, ראו חובה לעצמם להתערב בדבר ולהביא את המלחמה לידי קץ. לאחר זה התערב גם השופט בראנדייס ובהשפּעתו הופסקה המלחמה הכלכלית הגדולה, וחוזה נעשה שהביא טובה רבה לא רק לפּועלים, אלא גם לנותני העבודה. אָז תשש כחה של שיטת־היזע והתעשיה נתאַרגנה והועמדה על יסודות בריאים. חוזה זה, המכונה “פּרוטוקול”, מוניטים יצאו לו בכל האָרץ.

התאַחדות נחלקת לסניפים מיוחדים, וכל סניף כולל פּועלים ופועלות העובדים בענף מיוחד של העבודה, כגון: התופרים במכונות [אָפּערייטאָרס“] מהווים סניף מיוחד; ה”גוזרים" אַף הם מתייחדים לסניף, וכן השאָר, לפי החלוקה הנוהגת בעבודה הזאת. השאלות החשובות נחתכות בועידות השנתיות. לכל סניף יש ועד פּועל, ובעיר גדולה יש ועד פּועל מיוחד לשליחי הסניפים המיוחדים, הנקרא בשם “דזשוינט באָרד”.

משעת פּריחת תנועתם של השמאליים החלו מריבות וסכסוכים פּורצים בהתאַחדות. אָמנם, מריבות בדרך כלל אינן חידוש בהתאחדות זו, כבכל הסתדרויות שלנו, אולם הראשונות היו מריבות אַחים. לא כן הסכסוכים שקמו עם התרבותם של הקומוניסטים. מרירות נוראָה נצטברה בלבבות, והמלחמות התנהלו באַכזריות ובלי שים לב לאמצעים, ממש איש את רעהו חיים בלעו. בשנת 1925 הצליחו השמאליים לתפּוש את רסן השלטון של הועד הפּועל הניו-יורקי, וראשית פּעולתם היתה הכרזת שביתה גדולה, אשר עלתה בהפסד של כמה דולארים, מלבד אבוד שכרם של הפּועלים. השביתה היתה מסובכה מאד, וחשבון הכספים לא נמסר על־ידי הקומוניסטים לקהל, ולא נודעו הפּרטים עד היום הזה. הימניים מצדם לא החרישו אַף הם, וסוף־סוף הצליחו להדיח את השמאליים ממשרתם ולהשיב את השלטון לידיהם.

 

“אַמאַלגאַמייטעד”    🔗

ההתאַחדות של פּועלי הבגדים לגברים [“אַמאַלגאַמייטעד קלאָדינג וואָירקערס יוניאָן”] היא החשובה ביותר בתעשית המחט, ומצודתה פרושה בכל ארצות־הברית וקאנאדה. בימי פריחתה הגיע מספּר חבריה למאתים אלף, ויש לה סניפים מרובים ושני באנקים גדולים אחד בניו־יורק ואחד בשיקאגה, ובימים האַחרונים החלו גם לבנות בתי דירה גדולים על יסוד של שותפות, לטובת חבריה, ובדרך כלל רשת פּעולותיה מסונפת ומרובה מאד. התאַחדות זו נוסדה בשנת 1914 אַחרי שביתה גדולה והתקדמה מיד להווסדה בצעדי ענק, והכניסה הרבה עיקרים חדשים בתנועת הפּועלים הכללית כגון: אַחריות נגד חוסר־עבודה, דאגה לבריאותם של החברים ולהשכלתם. ואַף־על־פּי שהתאַחדות זו עומדת ברשות עצמה, היא מסייעת ביד רחבה ובעין יפה לתנועת הפּועלים הכללית. לבה אינה אָטום גם לגבי ארץ־ישראל וצרכיה. להתאַחדות זו שייכים חברים משלשים וחמשה עמים ולשונות, ומספּר היהודים שבה הולך ופוחת, עד שהגיע בזמננו זה לשלשים וחמשה אחוזים למאָה. המשבר בשנה זו השפּיע לרעה על ההתאַחדות, והפּועלים סובלים הרבה מחוסר־עבודה.

 

הסתדרויות בין־לאומיות אחרות שנוסדו על־ידי פּועלים יהודים    🔗

מלבד ההסתדרות הבין־לאומית שנזכרה לעיל, יש גם התאַחדות של פּועלי הכובעים והמגבעות [אינטערנעשאָנאל קעפּ. העט ענד מילינערי וואָירקערס“] ואגודה בין לאומית של עושי פרוות [”אינטערנעשאָנאל פָאריערס יוניאָן"]

הסתדרותם של פּועלי הכובעים נוסדה על־ידי יהודים, אבל לא על־ידי הבאים ממזרח־אירופּה, כי אם דוקא על־ידי יהודים גרמנים. היא נוסדה בשנת 1874 ונתבטלה ושבה לתחיה על־ידי יהודי המזרח. תחילה נכנסו אליה אַך פּועלי כובעים, ואַחר כך נלוו אליהם גם העוסקים במגבעות נשים. בשתי התעשיות הללו שורר עתה משבר, שבא בעטיה של האָפנה. לפנים היו בנות חוה מתקשטות במגבעות מפואָרות עם נוצות וכל מיני קשוט, עתה ירדה ההתקשטות הזאת. הנשים גוזזות את שער ראשן ומשתמשות במגבעות פּשוטות של לבד או של קש, והגברים אַף הם דרכם שהחזיקו בו שנים מרובות והחלו מתהלכים בחוצות קריה גלויי ראש. חליפות ותמורות אלה באָרחות החיים והאָפנה הביאו את התעשיה לידי ירידה גדולה ומספּר מחוסרי־העבודה בין הפּועלים גדול מאד.

בשנים האחרונות התפּתחה הרבה תעשית הפּרוות, שנבנתה מחורבנה של תעשית המעילים. אָפנה זו של לבישת פּרוות נתפּשטה מאד, ואף בימות הקיץ, בשעה שהחמה יוצאת מנרתיקה, אין הנשים נמנעות מהשתמש בקישוטי עור, כגון: צוארון, ועוד. פּועלים יהודים לאלפים מצאו ומוצאים את מחיתם במקצוע זה, אַך גם הוא לקה, כמובן, על־ידי המשבר הכלכלי.

מסתבר, שהיהודים עוסקים גם במלאכות אחרות, מלבד בתעשית המחט. אַך לדאבוננו אין לנו עוד מספּרים שיש לסמוך עליהם ושמהם נלמד ונדע כמה מאַחינו עסוקים במקצועות אחרים, ובאילו מהם.

 

העתונות של התנועה    🔗

תנועת הפּועלים באַמריקה יצרה לה את כלי־מבטאָה, עתונים הנלחמים את מלחמותיה והמדריכים את הפּועלים להבינם את מצבם. אין מטרתי בזה להביע את דעתי על העתונות הזאת ועל צביונה העתונאי והאידיאַלי, אלא לסקור במלים מועטות על התפּתחותה.

העתונים של הפּועלים היהודים חדורים רוח סוציאליסטי. העתון הראשון בעל מגמה סוציאַליסטית הופיע בניו־יורק בעריכתו של אב. כהן בשם “די נייע צייט”. העתון לא הוציא את שנתו. אַחריו החל לצאת ה“פאָלקסצייטונג” על־ידי אנשים פּרטיים, ברוקס וקאנטור. הוא היה סוציאליסטי ברוחו, אבל מחוסר עמדה רשמית נפל אַף הוא בנופלים. בימים ההם היתה מחלוקת גדולה בין הסוציאליסטים והאַנארכיסטים, וכנהוג אצלנו היתה המרירות גדולה וכל אחד לקח לו את האמת למונופּולין ונגח את חברו בקרניו וחרפו וגדפו. לפיכך נתפּלגו גם העתונים. בשנת 1889 החלו האַנארכיסטים להוציא את הוואַרהייט" והסוציאליסטים את ה“אַרבייטער צייטונג”, שנעשתה אַחר כך לעתון יומי ונערך על־ידי פיליפּ קראנץ. באותם הימים החל להופיע גם ה“צוקונפט”.

המריבות היו לא רק בין האנארכיסטים ובין הסוציאליסטים, אלא גם בין האַחרונים בינם לבין עצמם. המחלוקת שפּרצה ביניהם הביאָה לידי יסוד עתון חדש בשם “פאָרווערטס”, העתון היהודי הגדול ביותר בעולם. משנת 1922 החלו גם הקומוניסטים להוציא עתון יומי מיוחד, הוא ה“פרייהייט”. המפלגה הסוציאַליסטית מוציאָה את השבועון “וועקער”.

ל“פאָרווערטס” יש קוראים בכל אַמריקה ומצבו החמרי איתן. עורכו הוא אב. כהן. בשנים האַחרונות נראית בו גם נטיה לארץ־ישראל, ויש בו ידיעות מפורטות מן הנעשה שם.

 

הסתדרויות לעזרה הדדית    🔗

נסיונות שונים שנעשו בין הפּועלים היהודים להקים הסתדרויות קואופּיראטיביות לא הצליחו ברובן, אולם תחת זה השכילו לייסד מיסדרים [“אָרדערס”] גדולים לשם עזרה הדדית, מיסדרים שיש להם חברים מרובים והשפּעה גדולה. המיסדרים האלה עוסקים באַחריות הדדית, אחריות החיים והבריאות, ושאָר פּעולות חברתיות מועילות.

הגדול ביותר הוא חוג הפּועלים. סניפים לו בכל ערי ארצות־הברית וקאנאדה. מוסדותיו הם: מחנות וקייטנות, בתי־הבראָה ובתי־ספר אידיים לילדים. המיסדר הזה עזר ביד רחבה לנגועי המלחמה היהודים, ובבוא שעת פּורעניות לעם ישראל איננו עומד מרחוק.

בשנת 1910 נוסד מיסדר פּועלים שני, שרוח לאומי מרחף עליו, והוא: “נאַציאָנאַלער אַרבייטער פאַרבאַנד”. מייסדיו מפּועלי־ציון, וגם לו רכוש גדול, בתי־ספר אידיים ומחנות של קיץ, כמובן, שהוא בא לעזר לפּועלים המאורגנים שבארץ-ישראל.

 

סוף דבר    🔗

בסקירתי רמזתי שמספּר הפּועלים היהודים במקצועות רבים הולך ומתמעט. לפי האומדנות השונות היו פה בארצות־הברית קרוב לשבע מאות אלף פּועלים במקצועות התעשיה השונים, ובעיקר בתעשית ההלבשה. שבע מאות אלף איש, שרובם היו במקומות מושבותיהם אנשי־אַויר, אשר לא יצרו דבר, שינו כאן את אורח חייהם והחלו עמלים ויוצרים. אולם אין לכחד את האמת, שהעבודה לא היתה כאן לאידיאל. רעיון העבודה, שיש לה קדושה עצמית, שהיא חובה חברתית, לא נקלט בלב אַחינו. הם היו לפּועלים על־פּי גזירת החברה, וכשיזדמן להם לעזוב את העבודה אינם מחמיצים את השעה. הפּועלים אשר עשו מעט חיל וקבצו מעט הון, מהרו לעזוב את בית־החרושת ופנו להם אל החנוונות, ורחובותינו נתמלאו חנויות לממתקים ולצרכי כתיבה ולצרכי אוכל, שבעליהן היו לפנים פּועלים החיים על עבודתם ועמל כפּיהם. ובניהם? – בניהם נכנסו אל האומנויות החפשיות. גדול מאד מספּר הרופאים ועורכי־הדין והמהנדסים והפּנקסנים מבין בני הפּועלים. נלהבים הפּועלים היהודים לרעיון הסוציאַליסטי בתור רעיון מופשט, בתור אורח חיים של צדק ואמת, אבל העבודה אינה חביבה עליהם ביותר, ובכל מקרה הבא לידם יעזבוה. הפסק ההגירה גורם לכך, שאין ממלא את מקום העוזבים, ולפיכך מספּר הפּועלים היהודים הולך ומתמעט. דבר זה נראה בעליל בכל ההסתדרויות והמוסדות לפועלים, וסכנה נשקפת לנו, כי גם פּה בארצות־הברית נהיה למעמד מיוחד של אנשים תלושים המבקשים להם פּרנסות של רווח ואינם משתתפים בעמלם בפרודוקציה של האָרץ.

התעשיה של הבגדים המוכנים היא מהתעשיות הגדולות בארץ. היא נתפּתחה על־ידי היהודים.

תעשית בגדי האנשים, וביחוד הנשים, מתחילה להתפּתח עם כניסת היהודים בהמונים לארץ החדשה. היהודים הם הם שהרגילו את נשי אמריקה להתלבש בטוב טעם במחירים נמוכים, ואין כמעט ארץ בה תהדרנה ותצטיינה בנות חוה בתלבשתן כמו פה. כי תחת אשר בארצות אחרות הבגד היפה הוא נחלת העשירות, שיש לאל ידן להזמינו אצל חייטים מפואָרים, ניתנת כאן אפשרות לכל אשה, אפילו ממעמד הפּועלים, לקנות לה שמלות ובגדים מהודרים. חריצותנו במקצוע זה הביאה לכך.

אולם התעשיה נשמטת מתחת ידינו.