קטעים מתוך מסה

מסה זו אינה תיאור והרצאה על דרך הבקורת אלא מעין וידוי; היא מס־הוקרה, שעלי לפרוע, לפני שאני עומד לחבר את יצירותי־שלי. שום אדם ושום חיבור לא חיזקו ולא העמיקו את השקפת־עולמי במידה שעשו זאת שפינוזה ו“תורת־המידות” שלו. רעיונות רבים, שהיו קודם לכן ניחושים נועזים או דעות מהססות, נעשו לגבי הכרה ואמונה מאוששת. לא מבחוץ דיבר אלי שפינוזה אלא מתוכי פנימה.

*

התמורות הרוחניות המכריעות, שחלו בנו, בני המאה העשרים, מתרכזות מסביב לשני צירים: הפסיכולוגיה של המעמקים לפרויד, שגילתה לעינינו תהומות־נפש, שלא שוערו מעולם, ותורת היחסיות לאיינשטיין, שנתנה את הדחיפה לשינוי גמור, רדיקלי, של תפיסת הזמן, האנרגיה והחומר.

תמורות מהפכניות אלו במדע הרסו מבפנים את רוב השיטות הפילוסופיות וגרמו להתנכרות לפילוסופיה בכללה, שנעשתה רווחת בדורנו. בעקבות התנכרות זו לפילוסופיה, שלעתים קרובות נעשתה התנגדות מפורשת, באה תלישות־המשכיל בימינו, שהתבטאה בהתפצלות יתירה למקצועות, בלא דבק רוחני כולל. פילוסוף גרמני צעיר הוקיע מצב זה בצדק ואמר, שאבד לנו המשען במוחלט. בהכרח השתלטו עלינו אי־בטחון וספקנות, שכן כל הישגינו במדע, ואפילו הם גדולים ועצומים, חסרים דבר אחד: ציור־עולם מקיף – שהכל שלם בתוכו; נעדר כאן הקשר הכולל, כללו של דבר: חוט השדרה, שרק הפילוסופיה יכולה להקנות להשקפת־עולם.

והנה שפינוזה מורה להוגים מחוסרי־האמונה ונטולי־האשליה את הדרך להרמוניה, להתקשרות עם היקום כולו, את הדרך חזרה אל הדת, אל דת העולם הזה (האימאננץ).

בכל שעה שבעל־שכל מודרני, המטיל ספק בכוונת החיים והעולם, יפנה אל הפילוסופיה, לא ימצא בשום שיטה ביאור מספיק והרמוניה נעלה יותר מאשר בשיטת שפינוזה. אפשר שבשיטות אחרות נערמו ערימות של ידיעות מרובות יותר, אבל על הקשר הפנימי המקיף את הכל לא השמיע שום הוגה־דעות דברים שלמים יותר.

כל מי שהתעמק פעם בשיטתו של שפינוזה, לא יחדל מלאהוב את הפילוסופיה ולא יחדל מלראות בפילוסופיה יסוד והכרח לחייו.

*

מתוך הירתעות של פחד מחמת הצורה הנוקשה של הלשון הלטינית וההרצאה על דרך ההנדסה, יש רבים הסבורים, שהשקפת עולמו של שפינוזה אינה אלא שיטה מתימטית צוננת, בלא תפארת ולא חמימות, ויש אומרים, שהיא רחוקה מן החיים, נזירית, ואין לב האדם המודרני הולך אחריה.

אבל עצם העובדה, שדווקא פייטנים כגיתה, נובליס, וורדסוורת, שלי ורבים אחרים שכמותם, היו חסידיו הנלהבים של שפינוזה, מן הראוי שתלמדנו לקח טוב יותר, מובן מעצמו, ושבחה של השיטה היא, שהיא מוציאה אותנו מגדרי היומיום וצעקנותו, המרבה מהומה ומבוכה, והסתותיו הגסות, שאין להן טעם וכוונה, ואמונתו בלא גבול בחומר, בכל שאנו יכולים לחוש ולמשש בידיים בלבד. שבחה הוא. כלולה בה, בשיטה זו כוונתה העמוקה של הנהגת־החיים המודרנית.

בזיהוי השפינוזיסטי של מציאות ושלימות מתבטאת אמונה עזת רגש ורבת אומץ בעולם הזה, אמונה שאין למעלה ממנה. בלא היסוס כל־שהוא מחייבת שיטה זו את היש ואת החיים. אין תכלית לחיים, אבל יש להם כוונה פנימית, והיא החיים עצמם; ביתר דיוק: החיים היפים, הנעלים והאינטנסיביים ביותר. לא מחוצה לחיים אלא בהם עצמם התעודה וההשלמה של המין האנושי.

העולם הישן עמד בסימן העולם הבא. האלוהות רחפה, כהוויה טרנסצנדנטית, מעל לעולם הזה. העולם הזה לא היה אלא פרוזדור לעולם־האמת שמעבר לו, ורק מכוחו של העולם האחר ניקנו לו כוונה וערך.

האדם המודרני התקומם לתורה זו של שניות־עולמות והתנגד לדעה, שכוונת־החיים תימצא בעולם הבא.

כאן שם שפינוזה את מנוף־מחשבתו; רעיונו היסודי הוא רעיון האימאננץ (העולם הזה). הוא חזר והעתיק את נקודת הכובד אל העולם הזה. כל הצלחה אמתית מחוץ לחיי העולם הזה אינה אלא אונאה עצמית. יסודו של העולם בתוכו, והחיים מחייבים את עצמם…

…המשכיל אל דבר־אמת יודע ומבין שלא ישיג את האושר האמיתי, אלא אם כן ישתדל, שכל בני־האדם יתענגו על החיים הטובים ביותר במידת האפשר עלי אדמות. המבקש את תועלתו על פי הוראת התבונה אינו דורש דבר לטובת עצמו שאין הוא דורש גם לטובת זולתו. תורת המידות איננה, לדעת שפינוזה, הוראות מצוות מגבוה; עיקרו של המוסר – עשייה על פי חוקי טבעו של האדם.

שפינוזה החזיר לאדם את האוטונומיה של אישיותו. אדם עומד על רגליו, ומכוחו עצמו הוטל עליו לעצב את חייו, ולעולם יהיו חייו לפי הראוי לו, ושום השגחה עליונה לא תשנה אותם כמלוא הנימה.

…לא בהישגים הבודדים בחקר־המקרא, בתורת־הנפש ובתורת־המדינה ועוד, ואפילו הם גדולים וחשובים, עיקר מפעלו וערכו של שפינוזה, אלא בנקודות־הראייה הכוללות, בהצצות הפוריות שבשיטתו, בעמדתה הרוחנית הכוללת.

ציוד עולמו של שפינוזה נוצר בעיקרו על דרך ההפשטה הטהורה. על ידי האינטואיציה והמחשבה הצרופה תפס שפינוזה את מהותו של העולם ויצק את הכרתו בדפוסי “גדרים” ו“משפטים”, או כדברי קונוֹ פישר: “בדפוסי־גבישים, הן מבחינת חומרת־הבניין והן מבחינת בהירות־התוכן”.

…שפינוזה הוא אחד ההוגים המעטים בזמן החדש, שלא נתן את דעתו לבעיות פילוסופיות חלקיות אלא התכוון לקיים את תעודותיה של הפילוסופיה קיום כוללני־אוניברסלי. תעודות אלה שלוש הן בעיקרן: תפיסת הטבע היוצר מכוח הסתכלות אינטואיטיבית; סיכום כולל, בקרתי־סינתיטי, של דעת־האדם כולה בחטיבה שלימה אחת; שימוש בציור־העולם, שנקנה באופן זה, לטובת חייו של כל אדם ואדם.

שפינוזה קיים שלוש תעודות אלה, אבל הדגיש ביותר את התעודה השלישית. לפיכך כינה את יצירתו העיקרית בשם “אתיקה” (תורת המידות). החלק הקשה והנכבד ביותר של ההכרה הוא הוראתה הלכה למעשה. חשיבות אמיתית נקנית לַדעת ולהכרה רק כשהן יוצאות מתחום שכלו של אדם ונכנסות לתחום אישיותו הכללית ונעשות לו סם־חיים.

… הכיסופים המטפיסיים של שפינוזה להשיג את היקום כולו ולדבוק בו יחידים במינם הם מבחינת תקפם בתולדות הפילוסופיה. תשוקה זו מולידה אהבה רליגיוזית לכל יש, לכל בריה שבעולם, אהבה ואמונה נעלות מכל דת, שכל כולן מבע־רוח להרגשת־עולם מטפיסית.

…שום אכזבה ושום יסורים אין בכוחם לבטל את וודאות ההרמוניה הנצחית, המחברת את כל הנמצאות להוויה אחת; אין בכוחם להשבית את שלות־הנפש הנובעת מהרגשה זו או אפילו לסַכְּנָה בלבד. הנה כי כן, אין שפינוזה מתנגד לדת או אדיש לדת, כמו שהוכרז עליו ברבים; הוא עמד וביטל את הנפסד, את הדעות שיסודן בשקר ובאונאה עצמית, ונתכוון להבליט את גרעינה של האמונה באור בהיר ונעלה שבעתיים.

אנו, בני־אדם, יסודנו מחיה ובהמה, ולפיכך לא היה ביכולתנו להשיג השגה מכוונת לאמת את האידיאה של האלוהות, את מושכל הנצח והאינסוף.

… תורת שפינוזה אינה אלא המשך ישר ועיצוב־המשך של עליית ההכרה האנושית. היא גולת־הכותרת של השקפת העולם היהודית־המטפיסית. האידיאה, שהתלקחה בפעם הראשונה באברהם אבינו ושהכריזה על עצמה הכרזה נפלאה בדברי משה רבנו, נשאה גם את שפינוזה אל מרומיו, שאין דומה להם.

הכפירה באמונה קרובה על פי רוב לרליגיוזיות הרבה יותר מן האדיקות באמונה.

הפילוסופיה של שפינוזה מלאה דת־אל, התלהבות־קודש. כולה חדורה אן־תֵּיאוֹס, שוכן בה האל הפנימי. אין שפינוזה “מגשים” את המחשבה אלא מעלה את הגשמיות אל מעלות־הרוח.