מאז ומתמיד תפש החינוך מקום נכבד בתנועתנו; מאז ומתמיד השתדלנו לבנותו על יסודות מדעיים, על יסודות הפסיכולוגיה החדשה. חינוכנו היה תמיד תכליתי, מכוון למטרה. טבעי הוא, שתנועתנו, תנועה חלוצית, אשר מפעלה לא בדור אחד יוגשם, תדאג להמשך, לדור שני הממשיך לרקום את חוט־הראשונים.

העובדה כי דור זה שנולד בתוכנו, מצא את צורת־חיינו מציאות, היא, בלי ספק, גורם מכריע בחינוכנו. נדמה, כי תפקיד־החינוך הוקל על ידי כך בהרבה. אולם צורת החיים הקיבוציים דורשת כל כך הרבה מהאדם, עד כי טיפוח אדם קיבוצי היא מטרה חינוכית, שהדרך אליה היא קשה ורחוקה. יש לפתח בילד מידה רבה של חברתיות, התחשבות בכלל ונכונות לוותר – יחד עם יזמה, כוח־רצון ודריכות. כל אלה מטילים על המחנך (וכל החברים הרי הם בבחינת מחנכים) תפקידים עצומים. העובדה, כי החיים הקיבוציים הם מציאות יומיומית איננה מקלה על התפקיד. דריכות לקראת שאיפה המתגשמת מהווה תכופות גורם חינוכי חזק יותר מן המציאות היומיומית.

*

השקעותינו בחינוך הן גדולות, קבוצותינו קטנות וימי־העבודה רבים. אנו משתדלים ליצור את התנאים הרצויים, אנו משקיעים מחשבה חינוכית, רצון טוב ומסירות במילוי־תפקידינו. יזכור־נא כל המתרעם על ההשקעות המרובות כמה עלינו להשיג, מהו התפקיד העצום של החינוך הקיבוצי. רבים הם החוששים, כי לא נגיע למטרה, שכן אין התנאים החינוכיים שלנו מותאמים למטרה. במושג “תנאים” אין לראות רק את תנאי השיכון, העובדים וכו'. יש לכלול במושג זה את כל הגורמים החינוכיים: את האוירה המחנכת, את הקיבוץ וסדריו, את משפחת־החבר ואת יחסה לילד. מידת־הצלחתנו תהיה תלויה במידת־התיאום, בהשפעת כל הגורמים, במידת האחידות שבכיוון. מעגל שלם ושלשלת השפעה – זוהי הערובה להצלחה ולהישג.

במציאות אנו מוצאים שדבר הנבנה במקום אחד יש והוא נסתר במקום אחר. בהעירך לילד על דא ועל הא, יש שתשמע תשובה: “ולמה הגדולים?”… (את השאלה “והגדולים?” תמצא בכל עת ובכל מקום). האם מותר לו לילד לענות כך? כן, כי הרי אנו מחנכים לאור חברת־המבוגרים. פעם העירותי לילד על מעשה “גס” (השכיח, אגב, בין ילדינו). הילד ענה לי: “גם הגדולים עושים כך”. מהיותי בטוח כי לא ייתכן כדבר הזה, שאלתי: “מי?” ובאה התשובה: “אבא שלי”. ונסתתמו טענותי.

אומרים: החינוך צריך לקדם. מובן. “אנו צריכים להיות טובים מן הגדולים,” כך אנו אומרים לילדים. אך להגשים את הדבר – קשה מאוד.

*

יש מחנכים, וביניהם מרכזיים, הרואים בעין רעה את הרדיפה אחרי התוצאות. הם אומרים: חינוכנו בנוי על ראייה מרחיקה; חשבון־מאמצינו הוא חשבון גדול; אין להתהלך ואַמַת־ההישג־והתוצאה בידנו. נכון הוא, כי בקביעת דרכי־חינוכנו אנו מעמיקים ומרחיקים ראות; אך אין לשכוח כי כל פעולותינו החינוכיות, כל מעשינו היומיומיים בשטח זה, הם שלבים בסולם העולה למטרה. במידה שפעולות אלו תצלחנה, תבוא גם ההצלחה הכללית. ולכן מותר לא רק לשאוף לתוצאות והישגים כי אם חובה היא לעקוב אחרי התוצאות בלימודים, בעבודה, בהתנהגות, להסתכל בתופעות בחיי ילדינו ולנתחן. לא טוב יהיה אם הדבר ייעשה מתוך קוצר־רוח, מבט שטחי ורצון רע. לא טוב יהיה אם הביקורת תהיה לשם ביקורת בלבד.

החינוך החדש – הישגיו גדולים בשטחים היסודיים, ולעינינו הולך וגדל דור בעל קומה זקופה, בעל נפש בריאה, ישר, גלוי־לב, דובר־אמת, דור שתוכו כברו, ואת הדבר הזה יש להעריך כראוי. כשהילד אומר לי דבר, הריני בטוח כי דבריו נכונים, כי אין כאן תירוץ או עיקום־דברים בזדון. הישג זה הוא תוצאה מהרחקת הפחד וההפחדה. במקום שאין פחד – שם אין שקר, אין סילוף, אין חנופה, אין כניעה.

בשטחים־“שבעומק” השגנו הרבה. אולם כל הקרוב לענייני־החינוך יודע, כי בתחומים ש“על פני השטח” יש ליקויים רבים. קשה היא מלאכת החינוך בקיבוץ: המחנכים מתעייפים עד מהרה והעבודה נעשית תוך התאמצות גופנית ונפשית.

ידוע, כי שאלת־המשמעת אינה יורדת אצלנו מהפרק. קשה להגיע למידת־השקט הדרושה בחדר־האוכל, בכיתה ובחצר־המשחק. יש שתופעה זו גורמת לחיכוכים רבים, להערות־יתר, לאוירה העושה את החינוך פלסתר. יש חושבים שתופעות אלו הן תופעות־לוואי הכרחיות של החינוך “החפשי”. דעה זו בטעות יסודה. אילו היתה צודקת, כי אז היינו דנים את כל מפעלנו לכשלון. כבר נאמר לעיל: מידת הצלחתנו הכללית תלויה במידת ההישג של כל פעולה ופעולה. לשם כך דרושה מסגרת, דרושים תנאים. החינוך הישן הגיע לכך על ידי חינוך של מורים, של מנהל, של הורים. ביסודו של חינוך זה היה הפחד – ואת הגורם הזה פסלנו. ומה יבוא במקומו? הנוותר על מידה של משמעת רצויה והכרחית, על סגנון־חיים רצוי?

*

מרבים לדבר אצלנו על האבטוריטה. האבטוריטה החינוכית, במובן המקובל – של דיסטנץ, של פחד, – נהרסה אצלנו כמעט לגמרי. ולא מקרי הוא הדבר. כל חיינו נוצרו על רקע של הריסת האבטוריטה. עובדה היא, כי עם כל החיוב הרב שהסיטואציה החינוכית הזאת הביאה עמה, יש בה גם צד שלילי המתגלה בייחוד בתחומים ש“על פני השטח”: נימוס, הרגלים, משמעת – כל מה שקובע את התנהגותו של אדם בחיי יום־יום. נשאלת השאלה: האם הכרחיות הן כל התופעות הללו בשיטת החינוך החדש? הבאמת הכרח הוא להשלים ולהתנחם בעובדה, כי בשטחים־“שבעומק” השגנו גדולות, וילדינו גדלים ומהווים נוער נפלא? לא! דוקא בחברת־ילדים קיבוצית, בה חיים הילדים תמיד בצוותא, יש נימוסים והרגלים שאנו חייבים להשריש, כי בלעדיהם לא תיתכן תרבות־חיים.

רבים שואלים: מה יבוא אצלנו במקום האבטוריטה של ההורים, של המורה ושל המבוגר בכלל? נקדים שאלה אחרת לשאלה זו: מה עזר ל“אבטוריטות” השונות בחינוך הישן כדי שתהיינה “אבטוריטות”?

הזכרנו כבר את גורם הפחד והעונש. אבל בזאת לא די. אף הם לא היו מגיעים להישגים אילמלא גורמים אחרים: הם ידעו בדיוק את אשר עליהם להשיג. הם הכניסו את הילד לתוך מסגרת־חיים, מסגרת קבועה וחזקה. בתוך המסגרת הזאת היו סייגים ומצוות לרוב: כל שטח־חיים וחוקיו ונימוסיו הקבועים – חוקים שקבעו את היחס למבוגר, הרגלי ההתנהגות ברחוב, בבית־הספר ובבית. כשהילד היה הולך לבית־הספר ידע מראש, כי קיימים שם דברים שיהיה עליו לקבל. חוקים אלה היו קיימים זה מכבר; הם חייבו את קודמיו והם יחייבו גם אותו. המחנכים ידעו בדיוק אילו נימוסים להקנות, אילו הרגלים לטפח. הידיעה הברורה והיסודית בשטח זה העזרה בהרבה.

וגם הקביעות השפיעה. יום־יום היה יום־הלימודים מתחיל באותה צורה; יום־יום היה צריך לשמור על אותם החוקים, לחזור על אותן הפעולות. והקביעות הפכה את הפעולות להרגל, וכל פעולה שהיא הרגל הריהי נעשית בקלות, בלי התאמצות, ועל כן איננה מעוררת גם התנגדות ורוגז.

ידיעה ברורה של הדרישות וקביעות בדפוסים – אלה הם הגורמים שהקלו על החינוך הישן להגיע להישגיו בתחומים ש“על פני השטח”.

מהי עמדתנו ביחס לגורמים אלה?

ידענו גם ידענו, כי נימוסים רבים של החברה ההיא היו נימוסי־סרק, אשר רק כבלו את הילד, הצרו צעדיו ומנעו ממנו חופש תנועה. הגבלה זאת היתה נחוצה לחברה, כי פעולתה החינוכית היתה מחושבת ותכליתית. אך מצד שני אנו יודעים, כי יש צורך בדפוסים מסויימים, אשר יקלו על החיים וינעימו אותם, אשר ימנעו חיכוכים מיותרים, אשר יהפכו את החיים היומיומיים שלנו לשקטים יותר ועדינים יותר. נימוסים הם צורך החיים היומיומיים. לחברה הקיבוצית יש דרישות חדשות בשטח זה, דרישות שלא היו ידועות לחברה מחוצה לה, מציאותנו החדשה יצרה מצבים חברתיים חדשים, הדורשים דפוסים חדשים. אך האם ברור למישהו בתוכנו כיום מה נחוץ ומה לא נחוץ? האם ברור למישהו על מה וויתרנו ועל מה לא ויתרנו? היודע מישהו מהי צורת הברכה המקובלת אצלנו, על אילו הרגלי־אוכל יש לשמור ואילו מהם אפשר לבטל כמַניירות מיותרות?

בבירור אין אנו יודעים ולא כלום. תפקידנו הראשון הוא איפוא, להבהיר לעצמנו מה אנו רוצים בשטח זה. יש רבים הרואים את “פראותם” של ילדינו ומתגעגעים על “הילדים הטובים” של הימים ההם. אולם כשתשאל מה הם רוצים, תהיינה התשובות הססניות וסותרות זו את זו. עלינו לברר לעצמנו מה הם הדפוסים הטובים בשבילנו ולאחר שנעשה זאת נהיה מצווים לחפש דרכים להגשמתם.

ואל נחשוב כי אפשר להגשים משהו בחברת ילדינו מבלי שהדבר יתאים למה שנעשה בחברת הגדולים. חברת־המבוגרים וחייה גלויים לעיני ילדינו ומשפיעים עליהם. אנו הרי לא נשתמש בנימוק הבלתי־צודק של החינוך הישן, שאמר: “לגדולים מותר, ואתה אל תתערב בעניינים אלה.” דבר אחד יש לקחת מהחינוך הישן: דפוסים קבועים, דפוסים שהם אכסיומה, שעליהם אין חולקים. רק אז אפשר יהיה לכבד את הדפוסים ולנהוג לפיהם; רק אז יוכל המחנך לדרוש מחניכו במצפון שקט שיתנהג בצורה מסויימת, כי על משמר נימוסי־החברה יעמוד, כי לדרך־ארץ יחנך.

רבים מאתנו מתייחסים עדיין בזלזול לבעיות־ההרגל־והנימוס וחושבים את הדבר ל“ישן”. שללנו את החברה הקיימת, פירקנו מעלינו את עוּלה ולכן כל זכר לה ושארית ממנה מעוררים בנו התנגדות. אולם ברור, כי המציאות תכריח אותנו להקדיש לכך את תשומת־לבנו. טוב שנבחר בהקדם את הדרוש לנו. טוב שנבחר לנו את השביל המתאים ונשמור עליו. אל יקרה אצלנו מה שקרה במקום אחר: אחרי מהפכה בלתי־מחושבת בחינוך באה נסיגה כללית – שיבה לדפוסים ישנים.