¹

לעולם אין המציאות התגשמות האידיאל במלואו – זוהי פשרה בין האידיאל ובין המתנגד לו. יש היאבקות על אידיאה. גם כשהמכשולים מסולקים, נשארים עקבות ההיאבקות. ובקיבוץ קשה ההיאבקות שבעתיים. צורה זו נוגעת בשכבות־היסוד של החיים, בקוי־היסוד של נפש־האדם, אשר עוצבו במשך דורות של חיים אחרים. הקשיים בחיי־קיבוץ אינם נובעים מליקויי־הצורה, כי אם מליקויי האדם שטרם נוצר למסגרת זו, ובהימצאו בתוכה הריהו משול לפעמים לכף־רגל הנתונה בנעל צרה במקצת, הלוחצת פה ושם. זאת חייב האדם לזכור כל יום ויום. בלי ההכרה הזאת אי אפשר להחזיק כאן מעמד.

אפשר לומר: מה טעם בצורת־חיים חדשה, יפה וכו', אם רע לו לאדם בתוכה? מה טעם בערכים אובייקטיביים כלשהם, אם הם מחוצה לאדם? אבל כך אפשר לומר גם ביחס לאשה הערבית הרצה אחרי חמור־בעלה, סוחבת את כדיה והיא אולי מאושרת בכניעה הזאת, בבערות, בעבדות. ייתכן שבהשתחררה יתגלו פתאום לבטים וסבל נפשי וכיוצא בהם. האם על כן נירתע מפני שחרור? הדת, למשל, נתנה סיפוק למאמין והקלה את סבלו. הנחייב אותה על כך, בהיותה מבחינה אובייקטיבית לא אמיתית?

מבחינה זאת אנו עומדים כאן במלחמה עם עצמנו. אמנות החיים בקיבוץ היא אמנות ההתעלמות מ“דברים קטנים”, התחמקות מחיכוכים זעירים, ומצד שני – מציאת טעם ב“דבר הגדול”. דבר זה תלוי באדם. גם אני יודע על הדברים הקטנים. אבל כאן קובעת מהות־הדברים ולא מספרי־העובדות. אין ספק שהם מכבידים שאין אפשרות להתעלם מהם. נכון הדבר. הצריכים הם להכריע בקביעת דרך בחיים ולהאפיל על כל השאר? – לא ולא! – – –.

האפשר לו לאדם הגון לחיות רק בקיבוץ? לא, אינני חושב כך. בכל החברות ובכל הזמנים היו אנשים הגונים פחות ויותר, וכך יהיה גם בקיבוץ. מבחינת ההגינות אין לי כל טענות לאנשי־העיר בכלל. אבל אם אנו מדברים על חלוציות וחוסר־חלוציות – שאני. חלוציות היא יסוד ההוויה הקיבוצית, גם כשכל פרט ופרט במעשיו יום־יום אינו יוצא מנקודת־ראות זו. קיום המפעל הזה ועצם החיים בו הם חלוציות בדורנו.

ראשית כל הרי כאן כפר, כפר עברי לכל צורותיו – וזוהי חלוציוּת; עובדי־אדמה יהודים בארץ־ישראל – זוהי חלוציות; חיים בחברה שיתופית בדור ראשון לקיומה – זוהי חלוציות. והקשיים הקטנים והגדולים כאחד – ההיאבקות – מעידים על כך.

אינני מזהה חלוציות עם קרבן. אדם החי מתוך הרגשה שהוא קרבן – הריהו עלוב ביותר. נדמה לי, כי לוּ הייתי חי אחרת, הייתי מרגיש את עצמי קרבן, קרבן לחולשתי־אני. הן ישנם כאן אנשים רבים בעלי יזמה וכשרון, הם היו בלי ספק בין המנצחים במלחמת־הקיום. מה מרתק אותם לכאן? יש כאן נשים שהיו בוודאי יכולות להיות “עקרות־בית” ו“עוזרות” בצדן – והן מושכות בעול, אולי רוטנות, אולי מסתייגות, – אבל מושכות. יש כאן אנשים שבקלות נפלאה עוברים מתפקידים תנועתיים גדולים לצאן, משליחויות לחוץ־לארץ – לקימה בלילה לרפת. מהו הכוח הזה? על מה מעיד הדבר אם לא על חלוציות. לרוב גם סובייקטיבית ואובייקטיבית. ואני חוזר: העובדה שהדבר קשור בהיאבקות של הפרט עם עצמו, שהדבר קשור בעניינים קטנים מעיקים כגון קומונה, חדר־אוכל וכו', עובדה זו איננה מורידה כי אם מעלה. “גדול המצוּוה ועושה ממי שאינו מצוּוה ועושה!”…