נר־נשמה לאבא ז"ל

תמה מלחמת־העולם הראשונה, פסקו הרצח וההרס ובאה האמונה: עתה ייבנה עולם מחודש, מן השתות ועד לטפחות. הנה תוכיח האנושות כי לא לשוא נאבקה במשך ארבע שנים, ואם גם נכפתה עליה מלחמה בתחילה בזדון־לב, ללא יסוד, הנה יודעת היא עתה כי לא לשוא הקריבה את מיטב בניה. הדור העולה יקים מצבת־עד לאבותיו ואחיו הגדולים: עולם משוחרר וטוב. הכל מצפים. ארבעה־עשר סעיפי ה"חֶבר" משרים רוח חגיגית אפופת־בטחון: יחי השלום, תחי אחוות הלאומים! אך לא זכה הדור; לא זכתה האנושות. לשוא ניגרו דמיה; עגלתה נוטה מן המסילה הישרה אל תוהו־לא־דרך, במדרון מטורש ומסוכן. מדחי אל דחי היא מדרדרת – ומלחמת־עולם שנייה פורצת ביתר אכזריות וזוועת־רצח.

לכאורה – פלא, פלא הרה־אסון. כי זכה העולם להתפתחות־בזק מעין כמותה. במדעים, בחרושת ובחקלאות, במדעי החברה, הרוח והנפש, מתחוללים שינויים כבירים. בזה אחר זה הם באים – למען תקנתו של עולם נוצרו. רגע־רגע וחידושיו ברפואה, בכימיה ובפיסיקה, בתחבורה, בדפוס – הישגים נפלאים מאד. אל כל אשר תפנה: התפתחות מסחררת־ראש. אנגליה עצמה מחסלת את בדידותיה המזהירה ומשמיעה קולה ברמה. רצון כביר (אהה, קצר וחולף!) מתגעש בה – לאחוז ברסן־הענינים ולנצח על מלאכת השכנת השלום, החירות והיצירה. לשונה, לשון־המדינאים, מתפשטת בארצות. ספרותה ושירתה מתורגמות ללשונות אחרות. היא מעכלת ובולעת את הטובות שביצירות התרבות והמדעים באומות שמעבר לתעלה והאוקינוסים. השפעה רבה בציבור לספרות הצרפתית, הסקנדינבית (איבסן) והרוסית (טולסטוי). התיאטרון, אשר “נרדם” במאה החולפת, מתעורר לתחייה ושופע חיים ויצירה. העתון – נחלת רבים, ושידורי תחנות־הרדיו – מכשיר רב־יכולת ללמד, להשכיל ולהאציל על רוח האדם. ספריות פופולריות רבות כובשות את השוק, הרחוב והבית. מושגים מתחדשים במדעי החברה, המדינה והרוח ונעשים נחלת כל ספר חדש.

מה, איפוא, אירע לעולם ה"מתחדש", לשפעת התקוות והאמונות בהטבת־דרך, בפתרון אחר, בחברה אחרת שהרע נעקר בה משרשו? המלחמה תמה – והיכן השלום, החירות ושלוות היצירה? מה טיבו של אותו לחש רע אשר נלחש על הדור הצעיר? מדוע לא יימצא פתרון ללבטיו, והנתונים הגדולים ביותר בידיו? האם חרב אותו “עולם ישן” ונמצאו אבני הבניין לתקומת עולם חדש? או שהמאבק נמשך באין רואים בכל מדינה ומדינה, בחדרי חדרים פנימה, עד כי “יכסה ערפל לאומים”?

חידוש! פריצת מסורת קדומה! סילוק פליטת היסודות הנושנים! – קוראים מעברים, ודרישת החידוש והפריצה נטוֵית לא רק בחיי יום־יום, אלא גם בספרות ובשירה, קולותיהם הנאמנים, המוצקים, הקצובים והכנים של מספילד (המשורר המוכתר) ושל קיפלינג נבלעים בשאון החידוש.

לשוא ידברו על ליכוד לאומי המושתת על תרבות אנגלית ומסורת בריטית הקושרות עצמן אל האנושות כולה בכבלים נאמנים; רוח־הדור אינה קולטת זאת. בין־לילה “נתיישנו”. והחדשים? – אלה טרם יובנו. פרקי־נבואה בפיהם, לשון חדשה ומוזרה להם. והנביאים – רעיונות מוקדמים יביעו, אשר רק הדורות הבאים יבינו פשרם, ורק הם יוכלו לברר מי נביא־אמת היה ומי לשקר התנבא. טניסון ובית־מדרשו הויקטוריאני נידחים בזעף: די לנו בדרכים סלולות וכבושות, בלשון מהוקצעת, נמוגה במשלבות־ניבים והגיגים “חביבי־קהל”! כשרונות רבים בשלים ועולים, עד שהם בוקעים את הסכרים כפרץ־מים: הנהר הגדול של השירה והספרות האנגלית, שרקע אחיד ואחד אפפהו גם טיפחהו שנים על שנים, נתפלג לזרמים, פלגים ופלגלגים, כשכל אחד מחפש לו דרך משלו בסבך־החיים, רקע מיוחד משלו, אפיק למימיו־הוא. לבטים. חיפושים. אי־תלות במסורת־כתיבה, אי־תלות בשיטות קובעות ו"מסתיות" של קצב, חרוז וניסוח.

אך שני צדדים למטבע: הצד הטוב: אפשרויות רחבות־אפקים ללמוד, לדעת, להביע לחפש דרך אמיתית לתיקונים של חברה, מדינה ועולם. ואילו הצד הרע – שפעת ספרות זולה, קלוקלת, חותרת, מבאישה או מרדנית, רעשנית, “מלהיטה” ובלשית. לשבחם של הטובים שבכוחות־היצירה – המתרבים והולכים – ייאמר, כי רצון עז תקפם להוכיח לדורם כי אמנם נשלחו להורות להם דרך ופתרון אלא שלידתו של הסדר החדש לא עלתה יפה. רבים ונוראים היו חבליה – אך רעיונות־האחווה לוקים, מאורות־השלום כבים בזה אחר זה. מתחילות האומות מסתגרות ומתכנסות בשריונותיהן, בגבולות מכסיהן ובעניניהן הפרטיים שאינם עולים תמיד בד בבד עם עניניהן של חברותיהן. וחבר־הלאומים, זה בנין הקלפים הססגוני, שולח אל כל עבר נאומים ממללים גבוהה־גבוהה אך פעלו מצטמצם והולך, פוחת וגוסס. פלגי הספרות והשירה באנגליה – כל אחד באמיתו מאמין, והבקעים והסדקים נוספים מדי פעם, ניגלים לכל עין. קולות עמומים מרטנים בציבור. אנחה מרחפת בחלל: לשוא נפלו הנופלים!

הרוחות הרעים מימי־המלחמה נעורים. זיגפריד ששון (Sassoon; נולד בשנת 1886) וחברו וילפריד אוֹאֶן (Owen; 1893–1918 נפל בחזית שבוע אחד לפני שביתת־הנשק) – כתבו כמה מדבריהם בימי החפירות והקרבות, וקולם נשמע שנית: מה טעם היה במוות? מה טעם באחיזת נשק בכלל? על מה זה מתו צעירים רבים כל כך? “מִנּוּם לָעַד – צָעִיר אַתָּה צָעִיר / וְכִי תִישַׁן – פְּנֵי מֵת אַתָּה מַזְכִּיר”… כה רטן ששון בשבתו בחפירה. “המנהיגים” שלחו את הנערים הרכים; הללו נפלו והמנהיגים נשארו על כנם. הייפלא, איפוא, אם ארבע שנות סבל לא הביאו כל פתרון? וילפריד אואֶן הגדיל – עוד בימי־המלחמה צרח ודרש סיום בכל מחיר, “קָלוֹן וְחֶרְפָּה – אַךְ לֹא כְּלֵי־זַיִן! פַּסִּיבִיּוּת בְּכָל מְחִיר!” – – –

על הבמה עולה המלאך הגואל – הג’ז, שאין לו צורך ברעיון ובמטרה, ובצווחה ההיסטרית יסודו. ימים־בואו יוכיחו מה הרסנית, מטרפת ומכלה היתה השפעתו של ג’ז זה על דור־הביניים. אל כל פינה, אל כל מקום חדר; הרעיד, החריד, זיעזע ומרט עצבים רפופים. בליל־קולות שואנים־היסטריים: סכסופונים למיניהם מתנצחים בקולות ג’ונגל מוזרים; פורצים זה לעומת זה בדיסוננסים חריפים; מרקידים מיליוני רגליים ברחבי־תבל. וההמונים נסחפים במחולות מיוזעים, ממצי־לשד, משכיחי־דאגה. “נשכּח, נשכּח!” – את זוועות־המלחמה, את חוסר־ההבטחה, את האבטלה המתפשטת, את נפילת־השערים והתמוטטות־הבנקים, את זכר התהפוכה ואי־הסדרים בתבל רצוצה, את הרעיונות “המסוכנים” המפעפעים והנספגים בבקיעי־החברה. את החדלון וחוסר־האונים באנושות המדרדרת. נטבול הכל בזעקת האימים הג’זית. הג’זיות פורצת דרך אל כל שטחי־החיים. אין זו תזמורת בלבד. זהו זימרור־חיים קבוע. אל הציור, הפיסול והאדריכלות הוא חודר; על גבי היריעה, מתחת למפסלת־האמן ובבנייה החדשה – יצירות מוזרות, בלתי־מובנות. אך ההמון שכור־החושים מריע “אמן”, כי טרם פקח עיניו. על גבי הרדיו מועברים צלילי־הג’ז; מכל חלון וקומת־בית הם פורצים יומם וליל. גם את המוסיקה הקלסית כובשים בסד, מזרימים אותה בצינוק הסכסופונים והיא יוצאת סחופה, דווייה, מתפלשת בעפר. אין אלפרד נוייס (Noyes; נולד בשנת 1880), יכול לשאת עלבונה וכאבה של הנגינה הצרופה הנכבשת בידי שפחתה ההיסטרית, בת־הרחוב. מטובי המשוררים הוא אשר לא נתפשו בפח של חיפושים לצורך־חיפושים. בטוב־טעם ועמל מפלס הוא דרך לשירתו הטובה! – – – אך יש פלג אחד בשירה האנגלית נסחף בצלילים “המודרניים”, נצמד אליו, דבק בו ומגרון־חצוצרותיו השמיע קולו. לא תוכן בשיר ולא אידיאה מיוחדת. עיקרם של דברים – רעש. גיבוב מלים מידרדרות ומשתקשקות, מתנגשות זו בזו ומעלות הדים ואסוציאציות בלתי־רגילות. זהו האות והמופת שהפלג הג’זי הגיש לבני הדור. – –

---

ל. א. ג. סטרונג (Strong) – מן הצעירים שבחבורה, המחפש את דרכו תוך שמירת־מה על מסורת־הכתיבה האנגלית – רואה בזרם זה נסיון שלא נתגבש ולא עלה יפה כל עיקר. משל למה הדבר דומה: לצייר שהעלה על יריעתו אגודת־פרחים, או פירות וירקות, בצבעים קורעי־עינים, והדביק גם עלה־כרוב או פרח נכמש, במקום לציירם. סטרונג ורעו ס. די לואיס (Day Lewis; נולד בשנת 1904) מטילים אשמה גם בציבור, שסבלנותו מועטת ועקביותו כאפס: הנה חפצתם “אות ומופת” ומצאתם אותו בצעקנות מוסיקלית, ועתה מנידים אתם ראש ואומרים: “חדלנו מהבין; אין הדברים מביעים את רחשי לבנו!” אין לשכוח – טוענים שני אלה – שימי האחידות והרקע המקיף, המגשר ומחשק את השירה האנגלית, עברו ואינם. גם הכפר נשתנה. המכונה, המכונית, האוירון ושדה־התעופה, מכשירי־הרדיו, בתי הקולנוע, המשרד והמסעדה – כל אלה תופשים את מקומם של כרי־הדשא, הצאן ורועיו. אידיאות והשקפות־עולם מתפשטות במהירות בעתונות, בהרצאות, בשידורי הרדיו – והכל שומעים ומקשיבים. ספה־תמה שלווה נפשית. הסתגרות באיים הבריטיים פסקה. דאגת יום־יום לנעשה בתבל מנקרת אף במוחות פשוטים בעם. לא ייתכן, איפוא, כי כל משורר ישא חן בעיני כל קורא ויהא מובן לרוחו ויביע השקפותיו של כל פרט ופרט. המונים רבים קוראים בחטיפה, בין סעודה ומשרד, במכונית וברכבת. קריאתם – בגלגול־עיניים בלבד, ולא בקול רם. על כן אין הצלצול והנגינה נשמעים, אם כי לא אחת צורמת השירה המודרנית את האוזן ומתיזה צלילים עמומים ומוזרים. זאת גם זאת: דומה המשורר לבנאי. כל ימיו יבנה ויניח לבנים, ינַשׂא קירות וכתלים, יתן עליהם טיח ומשחם בצבע וכן יכון דירה אחר דירה. אך מרגוע לא ימצא, עד בוא רגע־השראה נעלה ונשגב, ובנה בית חדש שטוף אור, צהלה ונגינה סוחפת, מתנשאת, פורשת כנפיה וממריאה לעולמות מופלאים… ושב המשורר אחר־כך לבנות בתים על גבי בתים, וציפה ימים רבים עד בוא הרגע המאושר. לא תמיד ירוה המשורר נחת מיצירתו־הוא. ידע־נא זאת הקורא “המתלונן”.

הפלג האינדיבידואליסטי בשירה האנגלית החדשה – כפול הוא. אינדיבידוּאליוּת כשלעצמה – פרשה אחת, ואינדיבידוּאליוּת פּסימיסטית – פרשה שניה. לעומת מחפשי השיכחה ברעש ובטרטור הג’זי קוראים אלה להתבודדות ולהשתקעות בשלווה פרטית. ההפכפכנות החברתית והמדינית מיָראה אותם; מה להם ול"שלטונות"? ינהלו הללו את עניני־האומה ואילו ההמונים – אל להם להתערב! מן היבשת מתחילים בוקעים קולות הלאומיות השחורה והחוּמה. גם רבי־החינוך נרתעים: חלילה מהבלט את לאומיותנו! את רוח האינדיבידואליזם, את חופש הפרט ואשרו עלינו לחסן ולעודד. הדינים־והחשבונות של ועדות־החינוך נכתבים כולם ברוח זו. העם האנגלי ישלם מחיר מר ויקר, בבוא השעה, על שחינך את בניו לאי־תשומת־לב לענייניו החיוניים, להבדלה מדומה ומזקת בין “אנו” – ההמון, ו"הם" – הממשלה. בינתיים צצים בולדוינים וצ’מברלינים ככמהין בשדרות הרחבות. אנגליה רבתי עוצמת את עיניה מראות נכוחה. מחליקה היא לשון בישיבות חבר־הלאומים ומועצותיו, דוברת צחות ואינה נוקפת באצבע. עוד מעט יעלו עננים מסין ואין חולה ואין שומע. התוצאות לא תאחרנה לבוא. האנגלי הפשוט חפץ איפוא בשלוות־נפש. אין להרגיזו, חלילה.

וו. ב. ייטס (Yeats; 1865–1939) – מחיה השירה האירלנדית ודברה הראשי – נעשה למקור ניחומים למתבודדים, בשיריו־אגדותיו שהוא מלקט. מפינות רחוקות וקדומות שולה הוא אגדות איריות ומעבדן לפנינים ומרגליות משופצות ומלוטשות, מוציאן לאור בשירים ענוגים ומופלאים, רתומים לחרוז, קצב וניב לירי מיוחד. אגדות־שלווה אלה מוצאות להן מעריצים במחנה־המתבודדים. סמל ואות הן להם פתרון־לבטים ובקשת־שכחה:

אָקוּמָה, אִינִיסְפְרִי הָאִי אָבוֹא עַתָּה,

מְלוּנָה אַצִּיב, מִסּוּף וָטִיט – בִּקְתָּה;

לִי גַן־קִטְנִית יְהִי, כַּוֶּרֶת לִדְבוֹרַי,

וּבַקָּרְחָה, בְּאֵין־אָדָם אֶטְוֶה חַיָּי.

מתק־חושים משכר ומשכיח, כאופיום, מחפשים המתבודדים. חלילה להם משמוע רעש ומבוכת־עולם. – – –

אך הפסימיסטים מנשאים קולם ביותר: אין מה לעשות בעולם־הבל זה. גזר־דין של מות נחרץ על הדור. לשוא נפלו הנופלים – והבאים אחריהם הכזיבו כל תקווה, כי לא הצילו את האנושות מירידה חדשה. אך עתה – לשוא הדברים. השואה בוא תבוא. בשלווה ושאננות אין פתרונים. לשוא יחפשן האדם, כי לא ימצאן. המהומה והמבוכה תגרשנה אותו מגן־עדניו. – – –

ט. ס. אליוט (Eliot; נולד בשנת 1888) – אמריקאי שבא לאנגליה ונתארח בה בשנת 1929 – משליט קולו בחבורה והופך להיות דבּרה ונביאה, בה רבים מעריציו ההולכים אחריו. תוך התרוצצות ולבטים, שבירת כל מסורת בכתיבה ובנוסח־הבעה פיוטי, הריהו פותח בגזר־דינו על האנושות המתמוטטת: מה טיבו של אותו “אות” שההמונים רודפים אחריו כל כך – והוא כאפס!

“כָּל אוֹת כְּמוֹפֵת יִדָּרֵשׁ… הָבוּ לָנוּ אוֹת!”

מִלָּה יְלוּדַת מִלָּה, מִבְּלִי אֱמֹר דָּבָר –

וְהֵן בָּעֲרָפֵל חֲתוּלֹות…"

אות ומופת, מופת ואות… עולם עלוב ונבוך! – אין אונים כמעט עומד אליוט בתחילה מול הבלי עולם שוקע, בטרם זכה להרים ראש, שוקע ביוֵן־הפּחדים ומצולת הספקות המכרסמים ומייאשים. בצירים וחבלים נולד העולם מחדש בשעה רעה ומרה – אך לשוא:

לֵדָה וָמָוֶת רָאִיתִי

וָאֹמַר בִּלְבָבִי: נִבְדָּלִים הֵמָּה.

אַךְ לֵדָה זוֹ קָשָׁה הָיְתָה, רַבּוּ חֲבָלֶיהָ כַּמָּוֶת – מוֹתֵנוּ.

לִמְקוֹמֵנוּ הַיּוֹם נָשׁוּב, אֶל כָּל אוֹתָן הַמַּמְלָכוֹת;

גָּז מַרְגּוֹעֵנו וְאֵינֶנּוּ, לִפְרֹק מוּסָר בִּקַּשְׁנוּ,

בְּעוֹד הַנָּכְרִי אֱלִילָיו מְחַבֵּק…

מָוֶת חָדָשׁ לוּ בָּאָנוּ!

---

מן היבשת עולים עננים כבדים, אך הפתרון האמיתי לסילוק־האימים ולבטחון השלום הנרדף על צואר – טרם נגלה, ונביאי־העלטה שרים שיריהם במקהלה. מפתה של אירופה משנה את צורתה. המגף הנאצי רומס עמים ולאומים, אף בלי שפך דם. הרוח הרעה נושבת מעבר לתעלה. עוד מעט יהא צורך בחיפוש “הפתרון בכבוד”, עוד מעט יטוס צ’מברלין אל המטורף מבֶּרכטֶסגַדֶן…–

---

את המתנבאים למיניהם אנו מוצאים בין המשוררים הפוליטיים, המפלגתיים, המעמדיים וחוקרי־הנפש. עולמנו נכשל. משטרו לא נשתנה וכל עוד לא נהרוס את שתותיו ונקעקע מגדליו ומבצריו לא יכון שלום־אמת בתבל, לא תיכון אחוות־עמים. את האיבה יש, איפוא, להפנות כלפי פנים, כלפי אילי־הממון הרכוש שעשו יד אחת עם שליטים חסרי־דעת וקצרי־ראות. וקהל גדול של משוררים צעירים פורט על נבלי התורה המרכסיסטית והפרוידיסטית כאחת וקושר כתרים לרוח יום־המחר, בנפול מצודות הבורגנות השלטת. – – –

סטיפן ספּנדר (Spender; נולד בשנת 1909) יצק מים על יידו של אליוט יחד עם די לואיס ואואן והריהם רואים בו את אביהם הרוחני. ספנדר מחפש “שליחות” אך אינו בטוח בה ביותר. מצפה הוא ליום המהפכה ורואה בה את הצלתו של העולם, אלא שמנקרת במוחו דאגה אחת: מה יאמרו בנינו עלינו? האם לא ישאלונו ביום מן הימים: מדוע לא עלה בידכם לאחוז ברסן־השלטון בשעת המבוכה והחדלון? –

וְהָיָה כִּי יִיגְעוּ מֵעָרִים נוֹצְצוֹת וּבוֹרְקוֹת

וְנָפְלוּ אֵין אוֹנִים בַּמִּשְׂרָד לוֹ חָתְרוּ,

---

וְחָרְבוּ מִשְׁכְּנוֹת עֲשִׁירִים, יִכְלוּ תַּפְנוּקִים

וּבָלוּ כַּשַּׂלְמָה: וְחָלַף לוֹ הַמָּוֶת בֵּינוֹתָם,

מַלְעִיג בְּכָל פֶּה וְחָוְרוּ כַשֶּׁלֶג פְּנֵיהֶם.

---

הוֹ, רֵעִים, בַּל יֵדְעוּ בָנֵינוּ, יוֹצְאֵי־חֲלָצֵינוּ,

דּוֹר עִזּוּז הַבָּא אַחֲרֵינוּ,

כִּי בִּנְפֹל כָּל בַּנְקִיִם, בְּהִמּוֹט כְּנֵסִיּוֹת,

בְּצֵאת מוֹשְׁלִים מִדַּעַת כָּלִיל,

לֹא סַעַד מָצְאוּ אָז רַגְלֵינוּ,

כַּנְּמֵרִים לֹא זִנַּקְנוּ.

---

רַק מִבַּעַד לִבְלוֹיֵי עוֹלָמוֹת יֶחֱזוּ

אוֹר־שַׁחַר מַפְצִיעַ, שְׂגוּב נְגֹהוֹת,

כַּכַּדּוּר הַנּוֹּרֶה מִתּוֹתָח בְּלֶהָבָה

מְסַנְוֶרֶת, רוֹמֶזֶת, כַּשֶּׁלֶג צְחוֹרָה!

---

וכך, למרות הכשרונות הגדולים והתוססים בכל שדה ושדה, אם במדעים, אם באמנות, אם במעשה; למרות הקידמה וההעפלה השיכלית והחרשתית – אין הדור מוצא פתרונו. בצעדים מדודים וקצובים הריהו מתקרב אל אסונו וחורבנו האורבים לו. מה טיבה של “עקרות” זו בגזע האנושי? עד מתי יתרבו נביאים וחוזים, מבטיחי גדולות לעתיד וחורצי כלייה על דור־ההווה? אף באמונות־מסתורין הם אוחזים, נתפשים בספיריטואליזם, למשל, (כקונן דוֹיל וסיעתו), ובכוחות שמעל לבינת־אנוש. עוד מעט יקסמו באובות ובידעונים. קידמה מופלאה – ועקרות. הישגים עצומים בחיי יום־יום – ואזלת־יד למצוא שלום בר־קיימא לחברה האנושית. התבוא ההצלה? – הו, לו תבוא, ולוּ גם בדרך נס! לוּ תיוולד בכוח מסתורי, בלתי־טבעי! התיוולד? – – –

הפלג הדתי מצא את ביטויו ונביאו בט. ס. אליוט. לאחר התרוצצות רבה וחידוש מהפכני בכתיבה כאמור לעיל, תוך הוקעת קלון העולם האובד בחרפתו, חזר אליוט לקתוליות, בה מצא פתרון לנפש האנושות הקרועה והשסועה, ואת דגלה הוא נושא מאז בדביקות. לדעתו, יכולה רק הדת להשיב את בטחון הנפש ואמונתה, את קור־הרוח וההגיון הבריא. רק בה הצלה לדור נבוך, חתול־ערפל. קשה, ופעמים רבות גם צורם את האוזן, מבנה השיר האליוטי. נוסח מוזר־אורח בחר לדבריו, אך בו גם חן־הכתוב. הקורא המתחיל יירתע ויניע ראש: נביא הזרות. הולם הוא בקורנסו הכבד על סדן עמום־צלילים, עד כי יפלו דבריו כמתלהמים על לב משתאה, קטן־הבנה. אך ככל שתרבה בקריאת שיריו, אם גם לא תשא להם פנים, אם גם תשלול כל אמיתות־רעיונותיהם, תיווכח, כי באר עמוקה לפניך, באר המקרה מים רבים, בפרץ־זרם גובר ועולה. חסל סדר חרוז וקצב, שורות מדודות ומלים מהוקצעות, המשתלבות ברון ערב לאוזן. לא קיפלינג, לא מֵספילד, לא טניסון, לא סווינבורן ולא וורדסוורת הם מורי־דרך לאליוט. בעולם זועק בחבליו, מופקר וקרוע, יש להשמיע צלילים אחרים, נגינות אחרות. ולא אחת יעבור אליוט לאורך חופו של הפלג הג’זי, אך בריקנותו הגועשת, ההיסטרית, לא ידבק. Ash Wednesday (הוא היום הראשון לצום ארבעים יום בדת הנוצרית, זכר לצומו של ישו) – בא המשורר למרק לבטיו, לחפש כיפורים למדותיו הנפשיים ומדוחי הדור כולו:

לָאֵל תְּפִלָּה אֶשָּׂא אוֹתָנוּ כִּי יָחֹן,

אַעְתִּירָה כִּי אֶשְׁכַּח

כָּל שֶׁעִם עַצְמִי אָשִׂיחַ,

כָּל אֲשֶׁר אֹבֶה הֱיוֹת מוּבָן

לֹא אָשׁוּב הֱיוֹת אֲשֶׁר הָיִיתִי

עֵדוֹת מִלּוֹת אָמַרְתִּי –

אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לֹא אָשׁוּב עֲשֹׂה.

יַחֲרֹץ הָאֵל מִשְׁפָּט, וָלֹא כָבֵד יִפֹּל!

כִּי לֹא כְנָפַיִם לָנוּ עוֹד כְּנָפֵינוּ,

רַק חֲבֹט חֲלַל־אֲוִיר תּוּכַלְנָה;

מֶה עָלוּב, קָטָן, אוֹתוֹ חָלָל סְבִיבֵנוּ –

מַה פָּעוּט, צָמוּק, מִשְּׁאֹף חֲתֹר בּוֹ – – –

אֵלִי לַמְּדֵנוּ הִזָּהֵר, לִבְלִי דְאֹג,

לַמְּדֵנוּ בִּדְמָמָה לָשֶׁבֶת.

עַל חֲטָאֵינוּ שְׂאוּ תְפִלָּה הַיּוֹם –

עַד שְׁעַת מוֹתֵנוּ.

עַל חֲטָאֵינוּ שְׂאוּ תְּפִלָּה – עַד שְׁעַת מוֹתֵנוּ.

---

המעבר מן השירה האנגלית בסוף המאה החולפת ובראשית המאה הזאת אל השירה המודרנית – בין שתי המלחמות – הריהו כמעבר מהיר מאחו שאנן וכר שליו אל ג’ונגל סבוך, שקולות עמומים ומאיימים בוקעים מתוכו; אלא שהשירה החדשה אינה כוללת תמיד גם את קסמי הג’ונגל הטרופּי. שירת ה"שליחות" – הדתית, הפּוליטית והפּסיכולוגית־פּסימיסטית – לעתים קרובות קשה ומוזרה היא, עד אשר לא תוכל האוזן להתענג על מזמוריה. אליוט חשף לראשונה את אדמת השוא והבזבוז. מעריציו הפליגו אל מדבר־סהרה אינטלקטואלי ולא תמיד יכלו לחזור ממנו. והיה אם גילו נאות־מדבר בנדודיהם, לא יכלו ההמונים ללכת בישימון זה ולהגיע אליהן. אולם עקרה לא היתה השירה האנגלית. אדרבה, כוחות עצומים שפונים וטמונים בתוכה, פורצים, מתגלים ומפרקים מטענם בסערה, אלא שלא הוכשר הדור להבין את דבריהם של נביאי־האמת ואנשי־החזון האמיתיים. השפעתם הממושכת והמיָראה של בעלי המרה השחורה וחורצי דין־מוות על יורשי העולם לאחר מלחמתו הגדולה הראשונה – חזקה היתה וקטלנית. בנפול המהלומה, בפרוץ המלחמה השנייה, עברו חדשים אחדים עד היפקח כל עין, עד להסתלקותה של התבוסנות המינכנית מן הבמה ומן השלטון במדינה, בחברה, בתרבות ובחינוך. כיום נערכת מהפכה חינוכית מקפת באנגליה: שידוד־מערכות שלם. במה לקה הדור כל כך, על מה זה ומדוע? – טרם הגיעה השעה לפענח אותה תעלומה במלואה. עדיין חיים אנו בתוכה ומרחק פרספקטיבי מספיק ראוי לשמו אין לפנינו. רק בעלות הדבּר הגדול לכס השלטון – לאחר שנות אלם והשתקה רבות – רק בהריעו בחצוצרות־האמון־והאזעקה לליכוד, לעידוד, לצירוף ולהיטהרות – רק אז החלו חומות־הערפל־והמבוכה זעות ונופלות בזו אחר זו תוך “דם, עמל וזיעה”. וכשבא המנהיג, המלכד סביבו אומה גדולה, לעורר בנאומיו וללבות את אש־האמונה – לא אל נבואת־ההתהוללות פנה, לא אל רעלת־היאוש, כי פרץ לו דרך אל “הארמון המכושף” של מֵספילד וקִיפלינג, זה אשר נסתתר מאחורי חומת־קוצים־וברקנים גבוהה.

השירה החזקה, הבריאה והמוצקה, המושתתת על יסודות לאומיים־עממיים, חובקי זרועות עולם, והמשתלבת ברוח לאומים אחרים (כי לא מצומצמת־קיצונית היתה שירה זו) – נשמעת עתה שנית. קולם של אבירי ההבעה – שנושאיהם באו אליהם ולא הם אשר יצאו לחפשם בישימון רוחני, “למען כתיבה” גרידא – קול זה חוזר ומתקבל על הלבבות הנבוכים וחודר לנשמות הקרועות שניעורו פתאום למלחמת־חיים־ומות. מעל הבמה נישאים דברים “אִם” לקיפלינג בפי וינסטון צ’רצ’יל – דברים שיש בהם עצמה, דברים שיש בהם חזון, דברים שיש בהם אמונה באדם. האמונה בנצחון, על אף השעה השחורה ביותר בדברי־ימי־הקיסרות, רועפת כגשם־ברכה, בשאגה הכפולה, הצ’רצ’ילית־קיפלינגית:

אִם בַּחֲלוֹמוֹת תִּשְׁגֶּה וְלֹא תִּתְּנֵם הֱיוֹת מוֹשְׁלֶיךָ,

אִם תַּחְבּירָה חֲלוֹמוֹת, בְּלִי הֱיוֹת לָךְ אֱלֹהִים;

אִם תְּהִלָּה וְתָהֳלָה כִּרְאוֹת חֲזוֹן תַּעְתּוּעִים

תִּרְאֶה וּבְשֶׁלֶו־רוּחַ תִּשָּׂאֵן עָלֶיךָ –

אִם דּוּמָם אֶת הָאֱמֶת, שֶׁלָּהּ נִלְחַמְתָּ,

בְּסֶלֶף בְּנֵי־עַוְלָה תֶּחֱזֶה, לְצֵיד־פְּתָאִים זוֹחֶלֶת,

וּפָעָלְךָ, מֵיטַב אוֹנִים נָתַתָּ לוֹ בַּחֶלֶד,

מֵת – וּמִבְּרֵאשִׁית יָדְךָ לִבְנוֹת הֵרַמְתָּ –

אִם לֵב וְדָם וַעֲצַבִּים תּוּכַל חַשֵּׁק

בְּמַאֲמָץ עֶלְיוֹן, עֵת תַּמּוּ כֹּחוֹתֶיךָ;

אִם רָצוֹן תּוּכַל נַגֵּד, עַל אַף בְּלוֹתֶךָ,

וּלְעַצְמְךָ תִּקְרָא: “הו, קוּמָה, הִתְחַזֵּק!”

---

אִם לַהֶבֶל לֹא תִּסְגֹּד וָלֹא תַּשְׁחֵת זְמַנֶּךָ,

וּפֹעַל – רֶגַע קָט גַּם הוּא מִפָּז יָקָר –

לְךָ תֵּבֵל כֻּלָּהּ, לְךָ כָּבוֹד וִיקָר,

וְעַל כָּל אֵלֶּה, בְּנִי: אָדָם, אָדָם הִנֶּךָ!…