קפיטן נכבד מאוד,
פגישתנו המקרית הפתיעתך, אל נכון, ביותר. המכונית, בה נסעתי בכביש תל־אביב – חיפה, נעצרה ליד כפר ערבי אחד בקירבת החוף. חיילים עמדו בכביש, וכשנשאתי את עיני לראות בנכנסים – הכרתיך.
צר היה לי לראותך בתפקידך החדש: בודק כיסיהם ואמתחותיהם של אזרחים יהודים בארץ הקדושה. בודאי לא נעמה לך הפגישה עמי, עם אחד הסרג’נטים שלך בעבר, במעמד זה. כמעט לא חייכת ולא אורו עיניך. בקושי רב נענעת ראש, כמשיב על ברכת השלום, וכשהגעת אלי הפטרת “גם אותך, ידידי” וגם לא שאלתני אימתי נשתחררתי משירות הוד־מלכותו. סיימת ומהרת לרדת. במילוי־תפקידך היית – On duty"" – בלשונך הצבאית לשעבר; העל כן לא פנית כה וכה לשאול ולענות? מאז ומתמיד ידעת לכבוש את רוחך ולהעלות ארשת שלווה על פניך. רק לעתים רחוקות רגשת.
האם מחית מלבך את זכר הפגישה הזאת מיד לצאתך מן המכונית? האם לא שבת להרהר בה לכשנתפנית מתפקידך? אל נכון עלו בזכרונך הימים ההם, הקרובים למעשה, בפקדך על סוללת תותחני־חוף יהודים, סוללה קטנה בחופה של אחת הארצות הסמוכות. גם היום בחרת לך מקום־חנייה בחופים, בתוך נוף דומה כל כך לנוף ההוא. שוב חונה אתה ליד כפר ערבי, אולם בחורים יהודים אין עמך! גם עתה משתער החורף בקרתו ובסחף־גשמיו, אולם החורף ההוא עז היה שבעתיים!
היום בודק אתה בכיסיהם של יהודים, ואילו אז עמדו עמך בחורינו על המשמר ביום ובלילה, נוכח ים סוער, לא עצמו עין בהגינם על אותו מפרץ ואותו בית־חרושת גדול ונכבד, בעוד התותחים דרוכים וטעונים. אולי מפקד אתה גם כיום על סוללת תותחני־חוף ובחוריך עומדים הכן בחלק זה של הארץ ומכוונים את קני־התותחים לעומת ספינות־פליטים רעועות, כי אמנם ב"ארץ אויב" הוגה אתה כיום הזה… אכן, נשתנו העתים.
בודאי הרהרת באותו ערב, כתום יום־החיפושים, ביחידת־התותחנים הקטנה ההיא אשר חיבבה אותך מאוד, שכן בהגינות נהגת רוב הימים, אם גם הרבית לדרוש ולחייב. בראשית החורף באת אלינו, לאחר שהקצין, אשר קדם לך, נכשל בהכנותיו לקראת עונת־הגשמים והשאירנו באהלים הנתונים בחפירות האדמה הכבדה־השחומה. עם בוא המטר הראשון הפכו החפירות למקוי־מים טובעניים… ההעלית בזכרונך את עבודת־הפרך של הימים ההם? שמירה ערה ביום ובלילה, התקנת עמדות לתותחים, – בתוך הבוץ, שהרי רחבות־הביטון טרם נבנו – והקמת צריפי־פח שגגותיהם מלכתחילה הובאו נקובים. לא היה אחד מחייליך היהודים אשר רגן, חלילה. חדוות־יצירה אפפה את הסוללה המוקמת. רק אתה, רב־הסרג’נטים, שני סרג’נטים, משרתך וחרש־התותחים, אנגלים הייתם, ואילו שלושים הבחורים יהודים היו, צעירים ארץ־ישראליים, ילידי־הארץ – חניכי־כפר בעיקרם – ועולי־הגולה, חדורי רוח בנייה ורצון נקם באויב־עמם.
מיסקרים, תירגולים תותחניים, הקמת מחנה וביצורו, שמירה ומיצפה, תפישת סירות לא־נודעות, הסוטות מדרכן, ועצירתן – זה היה סדר־יומנו. אך בערבים ובשעות־הפנאי אפפתנו אוירה ספוגת תרבות – ואתה הבנת לנו. רחוקים היינו מן העיר, נתונים בין שני כפרים ערבים מוזנחים. גם מכונית מיוחדת להסיענו העירה לא היתה לנו ולא אחת נתעכב הדואר בדרכו אלינו.
אולי ניגשת אל אמתחתך בערב לאחר פגישתנו המקרית, ומצאת שני ספרים עברים בתוכה. השומר אתה אותם עד כה? עברית חפצת לדעת, על כן הבאתי לך ספר למתחילים – “עלה!” – ומילון עברי־אנגלי. מלחמה קשה נלחמת באותיות־הדפוס־והכתב העבריות, אך שמחת לחתום את שמך בעברית על אחת מפקודות־היום. מעשים בנער דויד העולה ארצה היו מסופרים בספר זה, ואתה למדת לדעת פרשת־סרטיפיקטים־ועליה, מצוקת־גולה, התיישבות וגאולת־קרקע. ברהיטות קראת על שיט הספינה ובואה לנמל תל־אביב… “אניה שטה בים” – משפט זה למדת בעל־פה וחפצת לשמעו מפי הצופה המשקיף על פני הים מתחנת־המצפה, בגלותו כל סירה וסקונֶרִית שהיא… הזוכר אתה גם היום משפט בן שלוש מלים זה בגלותך ספינה בים? – שם נמצא לא דויד אחד; שם מאות פליטי־חרב העורגים אל חוף זה שעליו אתה דורך למען מנוע מהם את הכניסה. – סתירה היא, אדוני הקצין, סתירה וסטירה – התוכל לעמוד בהן?
הצריפים נבנו; רחבות־התותחים הוצקו; החורף סער מאד; הבוץ עצם ושטף; חשמל לא היה ומנורת־"לוקס" אחת האירה את חדר־האוכל של החיילים. בצריפי־המגורים (שלך, שלנו – הסרג’נטים, ושלהם – החיילים) האירו מנורות־רוח עשנות ודהות. צפופים היינו בצריפינו המעטים, אולם אתה נענית לבקשתנו והקצית לנו חדר־תרבות קטן, פינת־אור חמימה. ספריה ומקלט־רדיו שלח לנו “הועד הארצי למען החייל היהודי” (גם את השי חילקנו עמכם, כי שותפים שווים היינו בסוללה… או שמא שינית את דעתך עד כה?).
סבור היית כי עד תום־המלחמה נשהה בחוף ההוא, על כן עמלת לא להתבצר בלבד, לא להסוות את מקומנו ככל האפשר ולאמן את חיילך בלבד – כי גם להרחיב את דעתם חפצת. המהרהר עתה לעתים מזומנות בצבעי־השמן אשר קנית ובציורים אשר משחתי על כתלי־הפחים, פחי הגלים בחדר־האוכל המשותף, לך ולסרג’נטים שלך? ציורי נוף־ים, ספינות־האויב מוטבעות ומטוסים חגים מעליהן, בכותל האחד; הרי הארץ ההיא שרכסיהם מכוסים שלג, הכפר הערבי וחורשות התאנים – בכותל שממולו. ואילו הכתלים האחרים – בהם נקבעו דלתות – פוארו בגינות־מרפסות, עציצים ופרחים, שערי כניסה ומבואות מגוונים, “מזרחיים”… ניתן לנו לפאר את חדר־התרבות ברוח צבאית ועברית כאחת, כי הבינות לנו. יריות־תותחים באישון לילה, בהבריק הפגז הנורה ובהציתו זהרורים בשולי הקנים – בקיר האחד, ו"גלריה" קטנה של מראות ארץ־ישראל בקיר שממולו: מגדל דויד, קבר רחל ומצבת תל־חי, ובכותל הגדול – חסר החלונות והפתחים – נוף הררי, שחניתה בראשו… (הכותל הרביעי נועד לקולבים, מפות, הודעות ודומיהם).
המטרידים אותך זכרונות אלה כיום? המצטער אתה על לפיד־התרבות שדלק בפינה מובדלת זו של העולם במשך שלושה חדשים בלבד? או אולי שכחת את אחת מפעולות־הלילה המזורזות והמדוייקות להפליא, בעבור סירות לא־נודעות על פנינו? – הֶזְעֵק! – קריאת־הצופה – ושעטת תותחנים מעברים. הצריפים מתרוקנים בין־רגע. קולך השליו והחותך גובר על הסער ודכי־הים, ורעם־יריות פולח את החלל. הסקונֶריות מזדרזות לשלשל את מפרשיהן מטה וסירות־המשמר החמושות יוצאות אליהן…
המנוחה שבה לאיטה. תורנים נשארים כדי לנקות את התותחים, לשמנם ולהכינם מחדש. השאר חוזרים איש לעמדתו ואיש לצריפו. לא היה בתרבות־הרוח משום נזק ומעצור, ונהפוך הוא: אל הצריף חזרנו שנינו, אל שיעורנו העברי; בצריפה חזרה כיתה אחת ללימודיה בלשון האנגלית, בעוד שאחרים – מן החפשים מכל תפקיד באותו ערב – מתכנסים סביב מקלט־הרדיו. סבבו השוטרים, הזקיפים בפינותיהם ניצבו הכן, והצופה בתחנתו הציץ מבעד לצוהר שבמרום הקיר המוגן אל רחבי הים הסוער…
המעיקים עליך זכרונות אלה בצאתך לחפש במכוניות ובאוטובוסים, או בהציבך שומרי־חוף כיום הזה? על מי שומרים הם ומפני מי הם מתייראים? או אולי גרשת מעליך כל זכרון וזכר, והבריטי המנצח, הכובש ארצות ואיים, הטמון בחובך, מלגלג על הכל ביוהרה? – טרם שבת אל ביתך ורוגז אתה מאוד על כך. האם מחרף אתה את היהודים “המסבכים את המצב” במזרח? – כך טוענים חבריך, כך ממלמלים חייליהם וחייליך ברחבי־הארץ – כי הורום להאמין בזאת; ברי להם שהיהודים, אשר ניצלו מן התופת הנאצית “בחסד־נצחונכם”, כפויי־טובה הם, מטילים עליכם האשמות כבדות ביותר ומונעים מכם את השלום אשר לו ציפיתם כל כך!
האמינה לי, אדוני הקצין, כי צר לי עליך ביותר, אם אתה מתחבט ומתלבט בנפשך. אל נכון רגזת מאד בחג־המולד החולף על כי לא היית בבית לחוגו שם… חג המולד! זכינו להתכנס בו, בימים ההם, תחת גג אחד, ובהרימך את גביעך ברכת את כולנו לאמור: “לשנה הבאה – בבית ובחוג־המשפחה!” – אך איחוליך לא נתאמתו עד כה. לא חזרת אל ביתך ורבים מחייליך היהודים לשעבר לא חזרו עוד לארץ. אלא שאתה – לבך הומה אל ביתך בלבד, כי בא השלום אל רחבי קיסרותו של מלכך, ואילו אנו… המבין אתה לנו כיום הזה, כאשר הבינות אותנו אז? ולמה זה בקור־רוח תחפש בכיסינו, כאשר עשית, בודאי, לגרמנים, בשהותך בגרמניה הכבושה בשנה החולפת?
עד היום מניע אנוכי ראש בזכרי את חג המולד ההוא. מלכתחילה לא נתברך בשמחה יתירה. המפקדה העליונה סירבה לשלוח אלינו את היין, הבירה, המזונות והמטעמים, כי כיחידה יהודית היינו בעיניה. “בחג הפסח תקבלו את מנת־חלקכם” – טענה. לשוא הסברנו לך, כי אין אנו רואים בכך משום קיפוח, כי לא חגוֹנוּ את חג מולדו של הצלוב, אלא שאתה נתגעשת מאד. “אין למפקדה זכות־מניעה, כי שותפים אנו במאמצינו המלחמתיים!” (המעלה אתה בזכרונך מלים מסוערות אלה שנתגלגלו מגרונך בחפזה?) חפצת כי אכתוב אל המפקדה בשם התותחנים היהודים ואסביר לה – לא פחות ולא יותר! – כי הרבנות הראשית התירה לנו לחוג עמכם! – גם רגזת עלי רגע קט בסרבי למלא משאלה “עדינה ונמרצה” זו. באחרונה נענתה המפקדה העליונה להפצרותיך. אין זאת כי לא יכלה לראות בסבלם של חמישה אנגלים בחג־המולד, שעמדו לבטל את חגם מחמת שירותם ביחידה “עברית” (ללא רשמיות, כמובן, כי נחשבנו כפלוגה נבדלת של סוללה כוללת־מעורבת, המפוזרת לארכו של חוף הארץ ההיא).
אך השמחה הושבתה. בערב החג יצאו הסרג’נטים שלך – ורב־הסרג’נטים בראשם – אל הכפר לשיש ולשמוח, והוחזרו משם (בפיקוחו של אחד מבחורינו שנקלע למקום באקראי) כשהם מוכים ופצועים. רב־הסרג’נטים נשלח אל בית־החולים כי זועזעה גולגלתו במכת אלה מסתורית… וכל כך למה? – על שניסו לפגוע בכמה מן העוברים־והשבים, ואחד מן הסרג’נטים שלך, שלבו הלך שבי אחר נערה בת ארבע־עשרה, אמר להבקיע אל ביתה ויהי מה… אז יצאת מגדרך; קצף אין־אונים אחזך; ממושבך זנקת, בהטילך את הבקבוקים הריקים והמלאים הצידה; את אקדחך שלפת ופרצת אל הכפר. – “את כל החנויות אסגור!” – צווחת – שוב לא יעזו לפגוע ברב־הסרג’נטים שלי ובסרג’נטים שלי!
בחלפך מעבר לשער הספקת לזעוק אלי: “סרג’נט! שמור על הסוללה! אתה היחידי כאן! בעתיד, לכשתפרוצנה מהומות בארץ־ישראל, אעמוד לצדכם!” – בחשכת הלילה נבלעת, כשאחדים מבחורינו רצים בעקבותיך לשמרך מכל רע. אשריך, שנמצא לך סרג’נט יהודי שלא נשתכר, ואשריך שבעתיים כי לא נפגעת בריצה מבוהלת זו. לאחר ריצה של דקות אחדות הטית אוזן לדברי בחורינו ומיהרת לשוב…
היום “מתוח” מצב־הבטחון בארץ. היום “תוססים” היהודים ואין להאמין בהם. על כן בולש אתה בכיסיהם… את קריאתך הנרגשת בצאתך בליל חג־המולד משער־סוללתך, שכחת אל נכון… היום יורה חייל בריטי באחד מתלמידי החוזר בערב אל ביתו, וכשמגיעה המשטרה אל מחנהו של היורה מקבלים את פניה בזעם ובתמהון גס: הן ב"ארץ אויב" חונים הגייסות הבריטיים…
ימים גשומים ביותר בּאוּנוּ בעזבנו את הסוללה ההיא. לא נתקיימה נבואת־לבך והמחנה פורק לפתע־פתאום. שבועיים תמימים לפני כן ישבנו שנינו ורשמנו טבלאות־טוָח מיוחדות לעמדותינו, חישבנו ורשמנו, בעוד הסרג’נטים האנגלים שלך רוגזים על ריבוי “המתמטיקה המבלבלת והמענה”. אך לא זכינו להשתמש בכל אלה. התותחנים היהודים עברו אל העיר הסמוכה ואילו אתה והסרג’נטים האנגלים נשלחתם ליחידות אחרות. כעבור חדשים אחדים עובר הייתי ברחובות העיר ההיא; צריפי־פח צבאיים ניגלו לעיני בקירבת מקום וכשהתבוננתי בהם בשימת־לב נדהמתי מאד: חלקים־חלקים מציורַי בצבעי־השמן קישטו את הכתלים מבחוץ. לשוא עמלנו שנינו למען האמנות הצרופה. מעתה נועדו חלקי ציורי להסוואת מחנה כושים־באסוטים… ברושים אחדים, חלק מגינת־המרפסות וקטע מגבעת־חניתה השלימו את צבעי ההסוואה הכלליים של צריפי המחנה… היה זה הד אחרון לסוללתנו הקטנה בפיקודך.
רבות היית מספר לי על דונקירק. בצבא המתאמן בחופי־אנגליה היית אז. בתוקף תפקידך עמדת, צפית והשגחת על שיבת האניות המחזירות את הנמלטים הביתה. “תמונה מזעזעת היתה זאת”, אמרת, “ולא אשכחנה לעולמים; אך מלאת הוד ותפארת כאחת היתה. הביתה שבו ללא מגן, ללא לבוש וציוד, בלויים וסחופים, גאים וחסונים – כל צעירי המולדת הבריטית. שבו להתבצר יחד בשעה הטרופה, בעוד צי מטוסינו הקטן סוכך עליהם להצילם; שבו להתגונן ברגעי־מאבק־וסיוט, לחזור יום אחד אל החוף הצרפתי העזוב…”
לא אדע אם שמעת את דברי האומרים, כי ארץ־ישראל כדונקירק היא לנו – אך דונקירק אחרת. מזעזעת התמונה ומחרידה – לא תיאמן כי תסופר לאחר מוראות מלחמה אלה – ולא תישכח לכם לעולמים! אך מלאת הוד ותפארת היא, רווית יגונים, תלאה ועזוז־העפלה כאחת. הביתה שבים, חסרי כל מגן, חסרי ישע ופדות, בדרכים עקלקלות, בלויים, סחופים ורצוצים, גאים ובוטחים בעתיד הארץ הזאת – כל פליטי־החרב, כל שרידי הכבשנים ותאי־הגזים; שבים כדי להתבצר יחד בשעה הטרופה, בעוד מטוסים בריטיים חגים מעל וספינות ציכם האדיר בולשות בימים לתפשם; שבים להתגונן ברגעי־מאבק־וסיוט, להיות יחד עם אחיהם היושבים על אדמת מכורתם – לבלי חזור עוד אל החופים העזובים שהפכו להיות להם בית־עלמין נורא מאד! שבים הם, שוב תשובנה רבבות רבות על אף הכל, גם לאחר צאתך לביתך באחד מן הימים, גם אם יפערו תותחיך את לועיהם לעומתם, גם אם יעמדו להם בדרכם כל כובשי גרמניה הנאצית ומשחררי־אירופה, תוך אמתלה כי ניצולי־החרב־והאבדן מסכנים את השלום במזרח הרווי מסתורין קדומים…
העולים רעיונות אלה בקרבך? המפעפעים הם בנפשך? המפעמת בך אמונתך מימי דונקירק גם כיום? – כי אחת היא האמונה, מצור אחד נחצבה, על כן שותפים היינו בימי המלחמה, ומדוע תתעלם ממנה כיום הזה! הישובו תותחיך אשר ירו בספינות־האויב ויכוננו קניהם ויפערו לועיהם לעומת אחיהם של חייליך־מאז בעלותם על חוף מולדתם?
אולי עלעלת באותו ערב, לאחר פגישתנו המקרית, בדפי הספר העברי אשר השארתי בידיך, אף התבוננת בציורי הספינה השטה בים… היום שטות רבות־רבות בימים הסוערים ונושאות על סיפוניהן את היקר שבמטענים. ואולי לא רגשת ולא תפשת דבר ומחית מלבך את פגישת־הבוקר. אולם אנכי הוספתי להרהר עמוקות בפגישה המוזרה בנסיעתי בכביש חיפה־תל־אביב ובאתי להעלות את הרהורי במכתבי אליך, כי אמנם צר היה לי עליך מאד, צר היה לי לראותך בכך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.