קול רנה וישועה נשמע במחנה ישראל. חלומם של דורות רבים מתקיים בימינו. מדינת־ישראל תיהפך בקרוב למציאות חיה והיא תשנה מן היסוד את מבנה־חיינו בארץ ואת מעמדנו בין הגויים.

עדיין אין אנו מסוגלים לתפוס את כל עומק משמעותה ההיסטורית של הכרזת אומות־העולם על חידוש ממלכת־ישראל. שינויים מכריעים יחולו בלי ספק בגופה ובנפשה של האומה ובמיוחד במולדתנו, המשתחררת מעול־זרים. היישוב יגש לארגן את הצבא העברי, לפתוח את שערי־הארץ לפני רבבות מאחינו מהגולה, לעבד את חוקת־המדינה. הננו מתקרבים לאותו יום, בו נהיה אדונים לעצמנו ובידנו יהיה לכוון ולקבוע בכל שטחי חיינו הלאומיים. מאורע זה יטביע את חותמו על עתיד עמנו ודרכו לדורות הבאים.

והנה, עם כל התפקידים הדחופים, שכולנו מגוייסים למלא בתקופת המעבר, אסור לנו להסיח את דעתנו מן היעוד הגדול שעל היהדות הדתית למלא בעיצוב דמותה של המדינה העברית המתחדשת. בגוף המדינה ההולך ונוצר יש להכניס נשמה. המדינה היא כלי יש למלאו תוכן מתאים. בפעולה זו על היהדות הדתית להתאחד ולאזור כוח, להיות גורם משפיע ומכוון. מדינה זו שתקום צריכה להיות ביטוי לא רק לכמיהת־הדורות לחידוש כוחנו המדיני, אלא גם למילוי יעודנו הלאומי כ“ממלכת־כהנים וגוי קדוש”. דמותה הציבורית של מדינת־ישראל חייבת להיות מושפעת מן היסודות התרבותיים של עמנו, ששרשם בתורת־סיני ובמצוות אלהי־ישראל.

למותר להוכיח עד כמה אין היהדות הנאמנה מוכנה לתפקידים שהוטלו עליה בתקופה היסטורית זו. רק בכוח ההתלכדות של כל המפלגות הדתיות מסביב לתפקיד המשותף אפשר לקוות לתוצאות רצויות. האיחוד צריך לכלול את כל החוגים, החל ב“האגודה” וכלה ב“העובד הדתי”. הסתדרות הפועל המזרחי צריכה להיות היוזמת העיקרית ליצירת החזית המאוחדת של כל המפלגות הדתיות, כי היא בראש וראשונה מוכשרת להציע בסיס לפעולה, על קרקע המציאות של עבודת הבנין והדיבוק יחד עם זה בתורת־ישראל וקדשי־האומה. בעשרים וחמש שנות־יצירה של התנועה הדתית־העובדת בכל שטחי־החיים בעיר ובכפר, במלאכה וחקלאות, בחינוך־הנוער ובמפעלי ההתיישבות, הצטבר נסיון רב, שיש להשתמש בו בקביעת עמדה מאוחדת של היהדות הדתית.

גם לפני הקיבוץ הדתי, הענף החלוצי של תנועת תורה ועבודה, מתגלים אפקים חדשים של פעילות חלוצית במערכה הקרובה לעיצוב דמותה של המדינה העברית ברוח־התורה. עד עתה ראה הקיבוץ את עיקר תפקידו במפעלי־התיישבות נועזים, שקידשו שם־שמים ברבים והוכיחו את יכלתו הרבה של החלוץ הדתי במפעלי־הבנייה. הליכתנו לעמק בית־שאן, לנגב, להרי חברון וביריה הרימו את כבוד היהדות הדתית בעיני כל שכבות היישוב והעם. בתקופה מכרעת זו של לידת המדינה העברית שומה על הקיבוץ לרכז את פעילותו החלוצית בחזית היהדות הדתית. בחזית זו תתעוררנה כמה וכמה שאלות גורליות, שאין היהדות הדתית מוכנה לענות עליהן כראוי. הדבר נוגע לבעיות יסוד של חוקת המדינה, הצבא, שירותים ציבוריים שונים, עניני חינוך, מעמדה של הרבנות הראשית במדינה ועוד, ובלי התערבות חזקה ומחושבת של גוש דתי מאוחד לא תמצאנה את פתרונן לפי רוחנו. יש לחשוש, כי בהיגלות הקשיים הראשונים להשלטת התורה על היישוב, יחשבו חוגים שמרניים שונים, ובפרט מאלה שלא שיתפו עצמם עד כה במפעל הבנייה של היישוב, כי מוטב ליהדות הדתית להיסגר בתחומי חיים מיוחדים, בבחינת גיטו גלותי, מאשר להיאבק על הנטיות החילוניות השוררות כעת ברוב מפלגות היישוב. קיימת סכנה, כי חוגים אלה יסתפקו בתחום צר שיוקצה ל“כנסיה” במדינה “החילונית”, בבחינת “אשר לאלהים לאלהים ואשר לקיסר לקיסר”. נגד סכנה זו עלינו להתריע ולעשות הכל לבטל את גישת הפירוד, העלול לשים לאל כל השפעה חיובית של היהדות הנאמנה על התפתחותה ודמותה של המדינה העברית המתארגנת. שעת מבחון מכריע היא כעת ליהדות הדתית ועלינו לתרום את תרומתנו במבחן זה למען יסתיים בכבוד.

לדוגמה אקח את השאלה החמורה של שמירת שבת וכשרות בצבא העברי. שתי גישות קיימות כאן מנקודת ראותה של היהדות הנאמנה: האחת טוענת שיש צבא יהודי אחד ועל כן כל מתגייס דתי נכנס לפלוגות הכלליות – האחידות. כמובן, שגישה זו מחייבת הבטחת כשרות ושמירת שבת בכל גדודי הצבא העברי. גישה שנייה מתייאשת מהאפשרות של קביעת סידורי שבת וכשרות בכל הגדודים ועל כן היא נוטה לארגן יחידות דתיות נפרדות. נדמה, שגישתנו צריכה לשלול את היחידות הנפרדות (אולי מחוץ לפלוגות־נוער) ובכיוון זה עלינו לפעול בשעת בירור השאלה בדיונים, שיתקיימו על נושא זה במוסדות השונים.

וכן בשטחים אחרים. ביהדות הדתית צריכה לחדור ההכרה, כי אם היא רוצה להיות גורם מעצב את דמותה של המדינה העברית, עליה להתנער מכמה וכמה מושגים גלותיים על ענינים חיוניים של חיי האומה במולדתה המשוחררת, וממילא שתוסרנה המחיצות שהפרידו בין מפלגות דתיות שונות ויווצר בסיס אחיד לפעולה, במטרה המשותפת לקביעת אפיה של מדינת ישראל על פי תורת־ישראל.

בתוך היהדות הנאמנה חייב הקיבוץ הדתי למלא תפקיד חלוצי של הזרמת אוירה מרעננת, אשר תטהר אותה מהסיגים הגלותיים ותכניס בה לב חדש ורוח חדשה.

*

ניתנה השמחה בלבנו, אך לא שמחה שלמה היא לנו. חלוקת הארץ פצע כאוב הוא בגופה וכל יהודי נאמן מרגיש את הכאב הזה בלבו. ירושלים עיר־הבירה של ארץ ישראל, שהיתה בכל הדורות מטרת הכיסופים והשאיפות של ישראל, נשארה מן החוץ. יהודה, שומרון, והשטחים בצפון, זו נחלת אבותינו מימי־קדם, שבה התהלכו מלכינו, נביאינו וחוזינו, נקרעו מעל גופה של המדינה העברית.

מובן שהעם לא יוכל להשלים עם העובדה של חלקת הארץ לגזרים ושלילת זכותנו להתיישב ברוב רובה של ארץ ישראל ההיסטורית, המובטחת לנו מפי הגבורה. ואף כי בשנים הבאות יקדיש העם את עיקר מרצו לחיזוק עצמאותנו במדינה העברית המקוצצת ולקליטת המונים, שינהרו הנה מהגולה, לא נשכח את ירושלים, ולא את חברון ושכם ועוד מאות מקומות תנ"כיים, שצריכים להיגאל.

במדינה העברית המוקמת כעת הננו רואים רק אתחלתא דגאולה ועוד נזכה בעזרת השם גם לגאולה מלאה. כי כשם שהנס הנוכחי בא כתוצאת עמל שני דורות, אשר במאמצים וקרבנות רבים הפכו את הארץ הנשמה לגן פורח, כך הננו מקווים להגיע להחזרת כל הארץ לבניה החוקיים, בכוח עבודתנו המסורה ובלהט אמונתנו.

*

“ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי”.

המאורעות שפרצו בארץ עם ההכרזה על המדינה היהודית לא באו לנו כהפתעה. חששנו מתמיד, כי לידת המדינה העברית תבוא תוך קרבנות אדם ורכוש. והנה באו הדברים. עמנו מלומד נסיון הוא בהקרבת קרבנות. אולם הפעם שוררת ההכרה, כי דמנו לא נשפך חינם. הדם שניתן לעת הזאת דם ברית הוא בחבלי הלידה של שחרור המולדת.

הננו תפילה כי ברית זו הנכרתת כעת בין היישוב והארץ בדם המגינים תהיה לברית עולם “ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם – אמר ד' אלהיך”.