א.    🔗

הח' דב רפל נוגע במאמרו בשאלה, שכדאי להעמידה ברומו של עולמנו, והיא: איזו דרך עלינו לבור בחינוך כדי להבטיח את עתיד ילדינו? התפלאתי על הגישה הפשטנית שלו כשהוא מעמיד בפני המחנך שתי אפשרויות קיצוניות בחינוך הנוער: דור המשך ההולך בתלם־אבות או דור־חלוצים, העלול לחפש לעצמו דרכים חדשות. לדעתו דרך שלישית איננה באה בחשבון ועל המחנך להכריע לכאן או לכאן. במסקנה הפסקנית הזו הוא עורר אצלי (ואני סבור שיעורר את כל אחד העוסק או ההוגה בעניני חינוך) את הבעייה החשובה של הסתירות, שבפניהן עומד המחנך בבואו לעצב את דמות חניכו כבעל ערכים חברתיים ומוסריים מסויימים ובמיוחד כיהודי דתי.

אזכיר כאן מספר סתירות, שבהן מתלבט כל מחנך רציני, ואשר ברובן נוגעות לבעייה החינוכית הנדונה, היינו: אם עלינו לחנך את הילדים כדור של ממשיכים בדרכי־אבות או כחלוצים שניתנת להם האפשרות ללכת בדרכים חדשות. מי מאתנו לא נאבק בסתירה בין חזון ומציאות, רעיון ומעשה, מוסר ופוליטיקה, שאיפת־השלום וצרכי־מלחמה, הפרט והחברה, חומר ורוח, קודש וחול, שכל ורגש, אמונה ומדע, תורה ועבודה, ולא התאמץ למצוא דרך במבוך שסתירות אלה הכניסוהו בו?

שני סוגי פתרונות יש בסתירות אלה: הבוחר ללכת באחד משני הכיוונים הקיצוניים מכאן, והמתאמץ למצוא שביל ביניים מכאן. תנועתנו בחרה בהשקפת חיים המחייבת את הפתרון השני, היינו מזיגה בין הקצוות וזה הוא אפיו של רעיון תורה ועבודה. אנו סבורים שהשקפת־חיים זו אינה גילוי מקורי של תנועתנו, אלא שהיא מבטאת את הגישה היהודית המקורית ששרשיה בדת משה וישראל.

כדוגמא אביא את הבעייה האקטואלית של חינוך לשלום ולצרכי־מלחמה. אנו מחנכים את הצעיר לשאיפת השלום כמגמה חינוכית חשובה ואין בינינו החושבים שיש למצוא דופי בשאיפה זו. אולם מצד שני אנו נתבעים לתפקידים שהזמן גרמם – ללמד את הצעיר לאחוז בנשק ולצאת לקרב כהכרח להגן על חיי־יחיד־ואומה, וספק אם יהיו בינינו כאלה שימנעו מהנער לאמן את ידיו בקשת ולהתכונן למצבים קרביים, שהחיים מחייבים אותם, ונראה לי שאמון זה אינו מתחיל בגיל־הנעורים המבוגר, אלא מגיל צעיר, בצורות ההולמות את הגיל. הרי כאן לפנינו בעייה חינוכית שלא נוכל לפתור אותה, אלא על ידי מציאת גשר בין שני הקצוות של הרצוי והמצוי. על הצעיר לראות את רעיון השלום כחזון שאליו הוא רוצה להגיע במידה האפשרית ואת המלחמה כאמצעי שמשתמשים בו בהכרח להגנת חיי־אדם וחיי־האומה. אינני סבור שסינתיזה זו היא מוצלחה ביותר ושהיא מבטיחה אחדות נפשית של הנוער בלי מבוכה ומונעת כל כשלונות חינוכיים; אולם יחד עם זה הננוּ משוכנעים שהדרך של חינוך־המזיגה היא היחידה המביאה אותנו להגשמה מכסימלית של מטרותינו החינוכיות והמבטיחות את המינימום של כשלונות. במלים אחרות הייתי אומר, שזו היא דרך של אחיזת הרע במיעוטו¹.

ב.    🔗

כיון שהזכרנו את מטרותינו החינוכיות רצוני להתעכב במקצת על הקו הכללי שצריך לכוון את המטרות הללו. שלושה כיוונים עיקריים אפשר להבחין ביחס למטרות חינוכיות:

א. את הילד מכוונים לקראת העתיד האידיאלי, מבלי להתחשב בגורמים המציאותיים של ההווה.

ב. הילד מכוון אל התנאים המציאותיים הקיימים בהווה וההתחשבות בהם קובעת את חינוכו.

ג. את הילד מכוונים לחיים אידיאליים בעתיד מתוך התחשבות רבה במציאות הנוכחית.

לי ברור, כי רק הכיוון השלישי ראוי לשמש קו ראשי בחינוך ילדינו. ומכאן התשובה לח' דב רפל הדורש בחירה בין הכיוונים הראשונים שמניתי. דרכנו היא הדרך השלישית. אנו רוצים לראות את הדור הצעיר שלנו כממשיך את דרכנו בקבוצה הדתית והמשפר אותה ומעמיקה. יש כאן הרצון לחנך את צעירינו כממשיכים בדרכי־האבות, מבלי לוותר על הצורך בתיקון הפגימות שנעשו ועל האפשרות לגלות כוחות חלוציים בתוך המחנה.

התפקידים והמטרות שהטילה עלינו הקבוצה הדתית אינם ניתנים להגשמה בדור אחד ובמיוחד כשאנו נתקלים בתנאים קשים המעכבים את התפתחותנו בכיוון הרצוי (המשטר הקפיטליסטי הסובב אותנו, הזרמים החמרניים החודרים למחננו מן החוץ, הירידה המוסרית של התקופה האחרונה וכו'). כדי שהרעיון שלנו יעמוד במבחן השלם, עליו לעבור תהליך הגשמה במשך דורות אחדים.

אין אני מתעלם מן הקשיים שיפגוש המחנך בקבוצה בכוונו את הדור השני להמשיך בדרך הראשונים, בלי לפגוע במתח החלוצי של הצעיר. הדור הראשון ראה בחברה השיתופית אידיאל אנושי נעלה, שהגיע אליה אחרי התלבטויות רבות וחתירה למצוא צורת־חיים מתוקנת, שתגלם בתוכה את כל הטוב והיפה, שהאנושות שאפה אליה מאז. היה בצעד זה משום מהפכת־חיים שלימה, אשר ראשיתה נעוצה בתקופת הזעזועים הקשים שעברו על הנוער העברי בגולה בעשרות השנים האחרונות. נוער זה היה חסר סיכויים טובים לעתיד, בהיותו נתון בתנאי ניוון ושפלות של עם בלי קרקע מתחת לרגליו ומושפע על ידי זרמים חברתיים ורוחניים מהפכניים, שגאו ברבע הראשון של המאה העשרים באירופה. נוסף לכך פעל כאן על הנוער, שלא מדעת, היסוד הדתי הישראלי, שהיה טבוע עמוק בלב הציבור היהודי בארצות אירופה המזרחית. לפי מהותו המקורית מונח בדת העברית היסוד הקדום של מרד נגד כל עוול חברתי ושחיתות מוסרית, והשאיפה לחברה מתוקנת, שהיתה משאת־נפשם של כל נביאינו וחוזינו הראשונים.

בתנאים אלה מצא חלק מן הנוער היהודי את הביטוי לשאיפותיו הכמוסות בעזיבת הגולה ועלייה לארץ־ישראל, כדי להתחיל בה בחיים לאומיים בריאים, הבנויים על בסיס של חברה שיתופית. הקריאה: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך”, מצאה בנוער זה אוזן קשבת ולב נכון ושמשה תרועה של מהפכה מכרעת בחייו.

הדור השני, שנולד וגדל בקבוצה, רואה אותה כמציאות פשוטה המובנת מאליה. יש להניח, כי דור זה יחליט באופן טבעי להמשיך את חייו בקבוצה, אם יתחנך במכוון לקראתה, מבלי להיות מצויד בכוחות אמוציונליים הדרושים לבנין חברה שיתופית. בלי סיוע של הכוחות הנפשיים האמוציונליים האלה צפוייה סכנה, שהנוער הזה לא יחזיק מעמד בפני המכשולים הרבים העומדים בדרך של הגשמה קיבוצית, שבחלקם באים מן העולם החיצוני ובחלקם חבויים בפנים האדם, על תאוותיו ויצריו האנוכיים. השאלה החינוכית העיקרית בתחום זה היא כיצד להביא את הנוער הגדל אצלנו כדי ראיית הקבוצה כאידיאל, שיש להגיע אליו מתוך מאמצים נפשיים מתמידים וגבורה אישית².

ג.    🔗

אין ספק שלא נוכל להסתפק בפתרון שאלה זו על ידי פיתוח ההכרה של החניך, להאמין ולהכיר באידיאלים שלנו, כי הבעייה איננה הכרתית גרידא, אלא היא נוגעת לעיצוב אפיו של הצעיר לקראת התנאים החברתיים השיתופיים, שבהם יצטרך לחיות ולפעול. חיי־שיתוף בחברה דורשים מן הפרט יכולת גדולה של וויתור ורצון עז להבין את הזולת ולהתחשב בו. בלי תכונות אלה אין מקום לחיי־חברה שיתופיים. כדי לטפח בצעיר את התכונות הללו אנו מצווים להפעיל שיטת־חינוך מיוחדת, שבה יתפוס עיצוב אפיו של החניך את תפקידו הראשי. שיטה זו שמה לב במיוחד לנטייתו הטבעית של הילד לתת סיפוק ליצריו האנוכיים והבהמיים והיא מאמנת אותו להילחם ביצרים אלה. במלחמה הנצחית המתנהלת בקרב האדם בין היצר הטוב והיצר הרע משתדל החינוך שלנו, כמובן, להשליט את היצר הטוב על היצר הרע. במידה שנצליח לאמן את הילד לרסן את יצריו האנוכיים והרעים ולפתח את תכונותיו החברתיות, נשיג את האופי הדרוש לאדם להסתגל לחיים השיתופיים בקבוצה.

הדור השני, שיחליט ללכת בדרך הראשונים, חייב לדעת, כי מבחינה חברתית אין הוא בא אל המוכן, כי התפקיד המוסרי שהקבוצה מעמידה בפני היחיד דורש ממנו להתחיל מחדש את המלחמה ביצריו האנוכיים. וכיון שכל ילד בא לעולמו ויצריו הרעים בו, לא יסתיים לעולם הצורך בכיבוש־היצר. כאן אנו עומדים בפני תפקיד כיבושי־חברתי שלעולם לא יבוא לידי גמר־השלמתו וכל דור וכל יחיד צריך למלאו מחדש. “האדם החפץ להיות ראוי לשם אדם חייב ללחום בלי הרף במחנות של אויבים נעלמים, בכוחות הטבע המחבלים, בשאיפות הסוערות, ברעיונות האפלים, אשר בבגד ומעל ידחפו את האדם להשפיל עצמו ולהתבטל”.³

בשיטה חינוכית זו אנו נפגשים מתוך הרמוניה מלאה עם המטרות של החינוך הדתי. כי הדת בעצם טבעה היא שיטה חינוכית, שאחת ממטרותיה העיקריות היא לצרף את האדם ולאמנו להיות מוכשר למלחמת־היצרים, המאיימת עליו בכל שעה. מכאן הקשר העמוק שיש לכל תרבות־אמת עם הדת. כי בתרבות, הראוייה לשם זה, מבטא האדם את מידת השתלטותו על הטבע החיצוני הסובב אותו על הטבע הבהמי שבקרבו ועל ידיה הוא משתדל לגלות את האני העליון, של עידון היצרים והעלאת החומר לדרגה יותר גבוהה, צורתית. “ונמצאים למדים” – אומר המחבר ב’מסילת ישרים' – “כי עיקר מציאות האדם הוא לקיים מצוות ולעבוד (עבודת ד') ולעמוד בנסיון… שהוא (האדם) מושם בתוך המלחמה החזקה. וכל ענייני העולם בין טוב בין רע הם נסיונות לאדם, ואם יהיה לבן־חייל וינצח במלחמה, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור ויכנס בטרקלין לאור־החיים, כפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב”. (שם פרק א').

דברים אלה ניתנים להיאמר לאו דוקא בקשר לחינוך ילדינו לקראת הקבוצה. התנועה הקיבוצית הדתית עדיין לא יצרה לה שיטות־חינוך משלה. במידה גדולה אנו מושפעים משיטות־חינוך מודרניות ובמיוחד מן המקובלות בתנועה הקיבוצית החילונית. בשיטות אלה גברה עד כה הגישה, שנתבססה על הנחותיו של הוגה־הדעות הצרפתי רוּסוֹ, שסיפר, כי יצר לב האדם טוב מנעוריו. לפי דעתו, קלקלה התרבות את האדם ועל כן לשם תיקונו עליו לחזור לטבע ולתת מוצא יותר חפשי ליצריו, שאינם רעים ביסודם. להשקפתו זו היתה השפעה עצומה על תורות־החינוך החדשות, ומי יודע אם לא כתוצאה מהן צמחו גידולי־הפרא של הנוער, אשר חזר למושגי האלילות של הערצת הכוח והאלימות ושל בעיטה בערכי־הרוח הקדושים ביותר לאנושיות. גישה זו הביאה לידי השקפה, לראות בדורנו את “המאה של הילד” (Jahrhundert des Kindes) שחשבה לשחרר את הילד ממועקה של הגבלות רבות, איסורים, חוקים וענשים, שנהגו בהם בשיטות הישנות וכן לתת פורקן לנטיותיו הטבעיות. על ידי כך קיוו לפתח את כל כוחות־נפשו, שדוכאו עד כה ולהגיע לידי הטיפוס המושלם.

התנועה הקיבוצית החילונית קיבלה במידה גדולה את הדעה הזו, אף כי היא עומדת בסתירה לתפקידים החברתיים ולמאמצים המוסריים, אשר להם נתבע היחיד בקבוצה. על כן מדברים על פינוק יתר של ילדי־הקיבוץ, של אגואיזם מוגבר אצלם, של חוסר עדינות־נפש וחוסר כשרון לשלוט ביצריהם. יש שם כאלה הסוברים שנעשה משגה בשיטה החינוכית הנוכחית ומחפשים דרך חדשה⁴.

אצלנו טרם נתגבשה שיטה חינוכית מסויימה ועל כן יותר קל יהיה למצוא דרך, הלומדת מכשלונות של אחרים והמותאמת למטרותינו החינוכיות. אף כי אנו מתנגדים לשיטה הנותנת פורקן לנטיותיו הטבעיות של הילד, אין אנו מוצאים, שהשיטה הנכונה היא בקצה השני, זו שאינה מתחשבת כלל בצרכים הרוחניים והגופניים של הילד, באשר הוא ילד, בהתאם לגילו וטיפוסו. גם כאן הדרך הנכונה ממוצעת בין הפדגוגיה החברתית־המוסרית ובין הפדגוגיה הפסיכולוגית. על המחנך להכין את הילד אל חייו בעתיד בלי לקפח את חייו בהווה, ובהתאם לגילו ותכונותיו הנפשיות⁵. בחינוך יש להביא בחשבון את המבנה הנפשי של הילד, את הכוחות הטבועים בקרבו. בלי קיום תנאי זה לא תושג גם התכלית החברתית־המוסרית, שהרי זו דורשת בין השאר להפעיל את הנטיות הנפשיות של החניך. שני הצדדים האלה: הפסיכולוגי והחברתי, קשורים זה בזה בחינוכנוּ קשר בל ינתק⁶.

ד.    🔗

החינוך הסינתיטי שלנו נוגע לכמה וכמה בעיות חינוכיות ובמאמרי זה הנני מתעכב רק על סוג הבעיות שיש להן קשר ישיר לשאלת עתיד ילדינו כממשיכי הדרך הקיבוצית־הדתית. לפני הדור הצעיר הננו מעמידים את האידיאלים, שבהם באים לידי⁷ מזיגה יסודות שונים, הסותרים, לכאורה, זה את זה: היסוד המהפכני של חלוציות כובשת וסוללת דרכים חדשות, היסוד הסטטי של הרצון לייצוב החיים וגיבושם ונתינת דפוסי־קבע להווי התרבותי־החברתי, שהתחיל להתרקם בדור הראשון בקבוצה, וגם היסוד הנעוץ בעבר – היינו, של שילוב בניננו הרוחני בנכסי תרבותנו העתיקה.

אולם, ידוע שדור דור ותפקידיו, דור דור ודרכיו. הדור הראשון, שהוא דור־הבראשית, נקודת־הכובד לפעולותיו היתה בסלילת דרך חדשה והדור השני יצטרך לשים לב במיוחד לגיבוש היש. עיקר תכונתם של הבנים יהיה כממשיכים ומעצבים את יצירת־ההורים, שקמה בתקופת־הסער. אין זה פורק מעליהם את התפקיד בתיקון הקיים, שיפורו והעמקתו; אדרבה, לתפקיד זה עלינו לחנך ולכוון את הבנים ועל ידי כך נשאר גם מקום, החשוב לעצמו, לסיפוק צרכיו החלוציים של הנוער, אשר אינו יכול להסתפק ביש. כאן עלינו להבחין בין הנטייה לסלילת דרכים חדשות, שאנו שוללים כלפי הדור השני ובין הליכה בדרך קודמיו עם הרצון המקביל של שיפורים ותיקונים. אילו היינו משאירים לילדינו את הבחירה החפשית ללכת בדרכים חדשות, היינו מגיעים לידי פשיטת־רגל גמורה של מאמץ חלוצי עצום, אשר לא בא לידי סיום תפקידו בדור אחד. כל חברה מהפכנית, שאיננה משאירה אחריה את הבנים הבונים, המביאים את הישגי המהפכה לידי מצב של קבע, מוכיחה שעמלה היה לשווא. דור המהפכה הוא חזיון חד־פעמי, שאחריה צריכים לבוא כמה דורות של ממשיכים המגבשים את מפעל הראשונים ומעמיקים אותו עד ששוב מבשיל הצורך לזעזע את המגובש ולחדש את היסודות. הפעולה החינוכית שלנו מכוונת, איפוא, להשריש בלב הצעירים את רגש הכבוד כלפי מפעל הראשונים והרצון להמשיך בו, מבלי לפגוע בחוש הביקורת של נוער והרצון לתקן את הפגימות ולסתום את הפרצות.

בצד אחד של פתרון בעייה חינוכית זו עסקנו בפרק הקודם, כשהדגשנו את אימון האופי כגורם חינוכי ממדרגה ראשונה להכשרת ילדינו לתפקידים כאנשי הקבוצה הדתית. כן עלינו לדאוג, שהצעיר שלנו יהיה רווי אידיאלים יהודיים אוניברסליים כדי ליצור את המתח הרעיוני הדרוש לכיוון שאיפותיו. בנקודה זו יש חשיבות מרובה לחינוך תנועתי. את ילדינו בגיל מסויים (אולי בגיל הבר־מצוה) עלינו לקשור לתנועת בני־עקיבא. קשר זה יוציא את חוג מחשבתם של הצעירים מן האופק הצר של חברתם המצומצמת והמשק הסגור אל הבעיות הלאומיות וכלל־אנושיות המעשירות את רוחו של הצעיר ומוסיפות תוקף לאידיאלים המופשטים המקבלים באמצעות התנועה את האובייקט הממשי. השתייכות לבני־עקיבא תוכל גם ליצור את הקשר בין הנוער שלנו ובין הנוער בגולה וכן אולי נצליח להחדיר בו את ההכרה של מילוי תפקידים כלפי הגולה ובעיותיה.

גם המוסד החינוכי המרכזי לגיל־ההמשך, שיקום בוודאי בשנים הקרובות יוכל למלא תפקיד חשוב ביצירת האוירה החינוכית הרצוייה, שאינה כפופה לאופק הצר של חיי־המשק, אשר בתוכו התחנכו ילדינו משחר־ילדותם. במוסד המרכזי ייפגשו ילדים מקבוצות שונות ופגישה זו בוודאי תביא לידי התעוררות רוחנית והפריה נפשית. אך לא פחות מזה תשפיע לטובה העובדה שהנוער יימצא במרחק־מה מביתו. עם כל החיוב שיש בגידול ילדינו במסגרת המשק אין להתעלם מן ההשפעה השלילית שבאה מהסתכלות הילדים בנקודות החלשות שבחיינו ובסטיות בשטח הרוחני או החברתי. לילד יש חוש הבחנה בצללים שבחיינו, יותר משאנו משערים, ודבר זה יש בו כדי לסכן את שלמותו הנפשית. המוסד החינוכי המרכזי אשר יכניס עירות רוחנית אינטנסיבית ואבטונומית בחברות־הנוער, יטול קצת עוקץ זה העלול לגרום לקרע בנפשו של הצעיר בהיותו בחברת המבוגרים על סתירותיה וצלליה.

התנהגות החברים המבוגרים כגורם חינוכי הוא ענין לעצמו הדורש דיון מיוחד. בכל אופן עלינו לזכור, כי בדאגתנו לדור־ההמשך, יש להביא בחשבון את השפעת הדוגמה של החברים המבוגרים. דבר זה מחייב את המבוגרים לראות את מסגרת חייהם גם כבית חינוך לדור הצעיר ועל כן הוא מטיל חובות נוספים על כל חבר וחבר.

ה.    🔗

דב רפל מחלק את סוגי הילדים בקבוצה, בעקבות חלוקת המבוגרים, לשלושה: א. הנוטים מטבעם לחיי חברה קבוצתית; ב. המגיעים לדרך הקבוצה מתוך הכרה, גם בניגוד לטבעם; וג. הנשארים בקבוצה מתוך גורמים מקריים. הוא חושש במיוחד לעתידם הקבוצתי של שני הסוגים האחרונים. אינני ידוע אם החלוקה הזאת היא הנכונה, כי הוא מביא אותה כתוצאה של חינוך ולא כמצב שבכוח לפני גשתנו לחנך. מן הבחינה הפסיכולוגית טבועים בכל ילד – אמנם לא במידה שווה – היסודות לשלושת הסוגים גם יחד. בענין זה יש להבחין בין מצב בדיעבד ומלכתחילה, וכשאנו עוסקים בעניני חינוך הרי המצב הנורמלי, הוא מלכתחילה. על ידי חינוך רעיוני מכוון נשתדל למעט את אחוז הילדים הנשארים בקבוצה רק במקרה ונוסיף על אלה אשר ילכו בדרכנו מתוך הכרה. על ידי חינוך חברתי מכוּון נפתח את הנטיות החברתיות גם אצל הילדים אשר טבעם נוטה יותר לצד האינדיבידואלי ובאמצעות שיטות פסיכולוגיות המביאות בחשבון גם את הצד האישי המיוחד שבנפשו של הילד נעורר בקרבו את הנימות הרדומות הקושרות אפילו את המתבודד אל החיים השיתופיים.

אינני מניח, כי אז תהיינה תוצאות החינוך אידיאליות, כי גם בשיטות משוכללות נחוצים התנאים המתאימים של הסביבה המחנכת וכן גורמים אחרים שבדרך כלל אינם אידיאליים. על כן יצא בסופו של דבר, כי גם הדור השני בקבוצה יהיה מורכב מסוגים שונים חיוביים יותר ופחות, בעלי הכרה מפותחת פחות או יותר, אנשים המעורים בחיי־חברה לא במידה שווה. וכבר נאמר: כשם שפרצופיהם של בני־אדם אינם שווים כן אין דעותיהם שוות; ומימרה זו כוחה יפה גם כלפי ציבור קבוצתי. עיקר תפקידנו החינוכי בשטח זה הוא למעט את אחוז הילדים מן הסוג השלישי, היינו – את אלה הנשארים בקבוצה מתוך שיגרא ומקרה. אני סבור שיש בכוחה של עבודה חינוכית רצינית לצמצם את מספר הילדים מסוג זה ולהגביר את הסוגים הראשונים החיוביים יותר.

במאמרי זה נגעתי בשאלות חינוכיות, שהן בעיקר בעלות אופי רעיוני. שאלות אלו יוכלו לבוא לידי בירור מקיף רק אם יזדמנו באי כוח הקיבוץ עם אנשי חינוך מתוכנו בכוונה משותפת של קביעת הדרך החינוכית לדור הצעיר. ונדמה שכבר הגיע הזמן לעסוק בדיונים חינוכיים באופן יסודי. מספר הילדים בקבוצותינו הולך וגדל ברוך השם, וביניהם יש ילדים העומדים לסיים את כתות בית־הספר העממי. ואם העזתי לגשת לדון בשאלות אלה בלי הכנה מקצועית מספיקה, הרי זה מתוך רצון לדובב את החברים המוסמכים בשטח זה להביע את דעתם. ועוד בעיות חינוכיות יסודיות קשורות בנושא זה, כגון החינוך המקצועי או ההומניסטי, החינוך המסורתי או המדעי, החינוך המשפחתי או המשותף וכו'. ראויות שאלות אלו שתָעמדנה לדיון יסודי, כי בפתרונן תלוי לא במעט עתידה של התנועה הקיבוצית־הדתית.