התפתחות המסחר בימי־קדם קשורה בכל מקום בהתפתחות שיטה קולוניאלית מסועפת, פחות או יותר, השייכת למדינות או לערים מסחריות בודדות. המושבות והסוכנויות המסחריות ממין זה היו הכרחיות לשם חילוף הסחורות. ידועה לנו השיטה הקולוניאלית של הצידונים והיוונים. אבל עוד בתקופה הרבה יותר קדומה היתה קיימת שיטה קולוניאלית אשורית באַסיה הקטנה, כפי שנודע לנו מהחפירות. מושבות אלו ניהלו מסחר מפותח עם ארם והביאו למטרופולין מתכות (עופרות, נחושת וכסף), אריגים ועורות; והיצוא מאשוּר לאסיה הקטנה היה מורכב מבגדים, כלים וכלי־עבודה.

בגלל מצבן הגיאוגרפי ואוצרותיהן הטבעיים לא יכלו סוריה וארץ־ישראל להישאר מחוץ לתחום החילופים הבין־לאומיים המתפשטים והולכים. הארצות הללו היוו את הגשר בין שני המרכזים התרבותיים במצריים וארם־נהריים. הן היוו את השער אל הים בשביל הארצות העשירות של אסיה הפנימית וגם את השער, אשר דרכו היה יכול העולם האיגיאי להתקשר עם העולם של פנים־אסיה. ואף זאת: ברשותה של סוריה נמצאו חמרי בנין מצויינים ודרושים (ארזי־הלבנון) וארץ־ישראל היתה מייצרת הרבה שמן־זית שמצריים היתה זקוקה לו ביותר. אולם מלוי תפקיד החוליה המקשרת ויצוא החמרים האלה היו אפשריים רק בתנאי של הכללת הארצות הללו באחת השיטות הקולוניאליות הקיימות או ע“י יצירת שיטה קולוניאלית נוספת המתבססת על סוריה וארץ־ישראל. בזה, בין היתר, יש להסביר את מאמצי מצרים להשתלט על הארצות האלו, ומאידך גיסא – נסיונות ההתפּשטות ההולכים ומתחדשים מדי פעם בפעם מצד ארצות ארם נהריים. ליד נסיונות־כיבוש אלה עדים אנו גם לנסיונות קיום קולוניות וסוכנויות מסחריות. העולם המצרי מנסה לכלול את סוריה וארץ־ישראל ברשת סוכנויותיו. אנו יודעים כי קולוניה מסחרית מצרית היתה קיימת באוגרית וגם בערים אחרות. ההיאבקות על אופי השתתפותה של ארץ־ישראל במסחר הבין־לאומי – אם ארץ־ישראל תהיה מרכז־מטרופולין לרשת סוכנויותיה־היא או שהיא עצמה תיכלל ברשת־המטרופולין הזרה – היאבקות זו מחריפה מאוד החל במאה הי”ב (לפני המנין). בצפון מתחילה להתפתח ברית הערים הפיניקיות, ובדרום – ברית ערי־הפלישתים. נצחון הפלשתים היה מכליל את ארץ־ישראל בשיטה הקולוניאלית האיגיאית־היוונית, מנתק את ערי פיניקיה, ומטה את דרכי המסחר לדרומה של הארץ.

נצחון דוד על הפלשתים (1000 לפני המנין בערך) יצר את התנאים להתפתחות של צור וצידון. בני־ישראל עצמם לא היו מסוגלים לנצל את תוצאות נצחונם בשטח הימי המסחרי. לעומת זאת ניצלו אותו במלואו הפיניקים. היה זה, כנראה, הבסיס של ברית פיניקיה עם בני־ישראל במלכותם של דויד ושלמה ושל השותפות המסחרית בין שתי הארצות בתקופה ההיא. את הברית הזאת ירשה מדינת־אפרים, ונשואיו של אחאב עם איזבל בת אתבעל מלך־הצידונים תעיד על כך. גם אחרי הרס מדינת־הפלשתים היה על הצידונים לדאוג ליחסי שכנים טובים עם מדינת־אפרים, כיון שבידה היו דרכי־מסחר חשובות המובילות אל צור וצידון.

במשך הזמן מתחילים בני ישראל לקחת חבל פעיל יותר ויותר בעסקי המסחר, כפי שתעיד שורה של עובדות. בתנ"ך אנו מוצאים תיאור של כמה מעסקיו המסחריים של המלך שלמה. בשותפות עם הפיניקים הוא שולח אניות בים סוף, מביא סוסים ממצריים ומוכר אותם לפנים אסיה. יהושפט, מלך יהודה, מחדש את המסחר הימי בים סוף, הפעם בכוחות עצמו. בספר מלכים (מלכים א' כ', לד) מסופר על חוזה מסחרי בין אחאב מלך אפרים, לבין הדד מלך ארם, המנוצח: “וחוצות תּשׂים לך בּדמשק, כּאשר שם אָבי בּשמרוֹן”. זאת היא תעודה ראשונה על סוכנויות־מסחר של אפרים. על קיום סוכנויות וקולוניות מסחריות במצריים מעיד הקטע בישעיהו המספר על חמש ערים המדברות בשפת כנען ועובדות את יהוה. אנו נתקלים מדי פעם בפעם בהערות על בני ישראל הבורחים מצרימה. הושע (י"ב, ב) מזכיר את יצוא שמן־זית למצרים (“ושמן למצרים יוּבל”). ספר מלכים מספר לנו על משלוחי מזונות לפיניקיה בימי שלמה תמורת עצי־בנין. בתיאורו המדויק של היחסים השולטים בצור מראה יחזקאל בקיאות רבה במסחר של תקופתו ומדבר על יצוא חיטה מיהודה ואפרים, נוסף על דבש, שמן־זית ובשמים. נראה שבתקופה הזאת היו בני־ישראל מתווכים באופן פעיל בין הנמלים הפיניקיים מצד אחד ופנים־אסיה ומצרים מצד שני. הפעילות המסחרית של בני־ישראל, שהלכה וגברה, התחרתה קשה עם המסחר הפיניקי ועל כך יעיד תיאורו של יחזקאל (כ"ו, ב) של צור השמחה למפלתה של ירושלים: “האָח נשבּרה דלתוֹת העמים נסבּה אלי, אמלאָה החרבה”. ההתנגשות הזאת בין החוף הפיניקי וארץ־ישראל היהודית החריפה עוד יותר בתקופה הפרסית. גלות בבל גרמה להתהוות קולוניות יהודיות בארם־נהריים ואף מזרחה יותר (השווה מגילת אסתר). גם היישובים במצריים גברו עקב ההגירה לאחר חורבן ירושלים ואחר כך עקב יישוב יהודים במסגרת ההתיישבות הפרסית הצבאית. השתתפותם של היהודים במסחר גברה מאוד. הנה כי כן רשאים אנו לדבר על התחלותיה של השיטה הקולוניאלית היהודית.

כנראה, שההתקרבות בין היהודים ויוון באה על רקע ההתחרות המסחרית עם פיניקיה, הקשורה קשר אמיץ עם האימפריה הפרסית והתומכת בה במלחמתה נגד ההתחרות היוונית. ישנן ידיעות על הפוליטיקה של מלכי־פרס האחרונים המכוּונת נגד היהודים. ארתחששתא הרס את יריחו היהודית. ישנם רמזים על גירוש יהודים מארץ־ישראל על ידי הפרסים. על רקע המאורעות האלה מובן שיתוף הפּעוּלה של היהודים עם אלכסנדר מוקדון. מובן גם מדוע הוא בוחר ביהודים כמתיישבים הראשונים של הערים החדשות שהוא מיסד בשטחים, אשר עד כה היו של פיניקיה בתחום השם בלבד. צור נהרסה כליל על ידי אלכסנדר מוקדון. במצור על צור משתתפים גם השומרונים, והדבר משמש לנו הוכחה נוספת לקיום חיכוכים חריפים בין פיניקיה וארץ־ישראל. על המגע בין היהודים והעולם היווני עוד מלפני אלכסנדר מעידים תלמידיו של אריסטו, קליארכוס ותיאופרסטס, האומרים, כי היהודים הם פילוסופים בני פילוסופים. קליארכוס מספר על יהודי שאריסטו פגש בו פעם, שהיה יווני “לא רק לפי לשונו אלא גם בנפשו פנימה”. לאחר הרס צור על ידי אלכסנדר והשתלטות השיטה הקולוניאלית היוונית בחלק המזרחי של ים התיכון (הנשענת על המדינות ההלניסטיות החדשות) עובר מרכז השיטה הפיניקית לקרתגו.

שלטון בית תלמי בארץ־ישראל הביא אתו התפתחות רצינית נוספת של המסחר, הגברת השתתפותם של היהודים במסחר הבין־לאומי והתפתחות הקולוניות המסחריות היהודיות. חשיבות רבה נודעת לארץ־ישראל בשביל מצרים. היא שימשה לה קרש קפיצה לאסיה. לכן מתחילים היישובים היהודיים במצריים ובבבל למלא תפקיד חשוב. בארץ־ישראל עצמה הולכות ומוקמות ערים יהודיות ויווניות, והאצילות המסחרית והפיננסית מתפתחת. תחת השפעת התפתחותם של היחסים המסחריים משתנה באופן רציני גם היחס לחקלאות. הולכת ומתפתחת תוצרת הסחורות המיועדת ליצוא. התהליך הזה קשור בהתפתחותן של אחוזות קרקעיות גדולות השייכות למדינה ולאנשים פרטיים והמעובדות בידי אלפי אריסים.

משבר ארץ־ישראל תחת שלטון סוריה גרם לקשר אמיץ יותר עם היישובים בבבל ובסוריה עצמה. הדבר קרה בזמן מפלת קרתגו במלחמה הפונית השנייה, אשר גרמה לחיסול האימפריה הקולוניאלית שלה ולאיבוד כמעט מוחלט של תפקיד מרכזו המסחרי של העולם. יש להניח, שהדבר גרם להתפתחות נוספת של המסחר היהודי הבין־לאומי, אשר קיבל את הירושה הפיניקית. השיטה הקולוניאלית היהודית מתחילה להיבדל מהיוונית ולהופיע כמתחרה בה. כיבושם של יישובים יהודיים בפרס ואחר־כך גם בארם־נהריים בידי הפרתים הגביר את תהליכו של בנין שיטה קולוניאלית יהודית נפרדת. אבל הסתירה בין השיטות הקולוניאליות היהודית והיוונית היתה עוד באבּה. היא מילאה רק תפקיד שני־במעלה ביחס לסתירה היסודית, שהביאה למרד־המכבים.

אין ביכלתנו כאן לנתח את סיבות מרד־המכבים. רק נציין שהוא התחיל כמרד־האיכרים וגרם לחיסולן של אחוזות השייכות למלך סוריה וכנראה גם לנישולם של החוכרים היהודים. לפי ספר המכבים הראשון מדבר דמטריוס על אודות שליש יבול־השדות ומחצית הפירות השייכים לו מהאחוזות האלו. כנראה, שחוסל גם החלק הגדול של אחוזות האצילות היהודית המתיוונת, אשר היו נרדפי המורדים. המרד היה מלווה מישחק מסובך של קבוצות־מעמד שונות, אשר היו מצטרפות למרד או שהיו עוזבות אותו לנפשו אחרי מילוי דרישותיהם על ידי התפשרות עם סוריה. בזה יש להסביר את חליפות הגיאות והשפל במרד ואת שינוי תכניתו לאחר גיבוש הכיווּן הברוּר לקראת העצמאוּת המדינית.

אפייני הוא הדבר שהאוריינטציה לעצמאות מדינית קשורה מלכתחילה באוריינטציה לים. שמעון, יוצרה של מדינת־החשמונאים, כובש את נמל יפו. עובדה זו מעידה על ערכם של הגורמים המסחריים בפוליטיקה של המדינה החדשה, – ערך ההולך וגובר. המדינה מתחילה גם בהיאבקות לכיבוש ארץ־ישראל כולה, לכיבוש השלטון על רשת הערים היווניות הפרושה על פני הארץ, ולמיגור בקרתן על דרכי־המסחר החשובות ביותר המובילות דרך ארץ־ישראל ועבר־הירדן. מובן מאליו, שלא רק גורמים מסחריים השפיעו על ההתפשטות הזאת וקשה להכריע ולקבוע איזה גורם חשוב יותר. אולם אין כל ספק, כי הגורם המסחרי היה חשוב למדי בקביעת הפוליטיקה של מלכי־החשמונאים.

המדינה החדשה הפכה עד מהרה למטרופולין ליישובים היהודיים בחוץ־לארץ. תפקיד חשוב מילא בית־המקדש בירושלים. תפקידו של מרכז זה (בית־המקדש) היה ידוע גם בשיטות קולוניאליות יווניות (אתונה למשל). הערך המסחרי של ארץ־ישראל גובר והולך במהירות. אריסטיאס (100 לפני המנין) כותב: “הערבים מביאים הנה בשמים, אבנים יקרות וזהב בכמויות גדולות, כי הארץ טובה לא רק לשם עבודה אלא גם לשם מסחר”.

והנה מופיע הפיזור היהודי. ארץ־ישראל מופיעה יותר ויותר בצורת המטרופולין. הכללת ארץ־ישראל בתוך האימפריה הרומאית מגבירה עוד יותר את ערכה.

על רקע הכללת ארץ־ישראל באימפריה הרומאית על ידי פומפיאוס (69 לפני המנין) בולטת בפעם הראשונה הסתירה בין ארץ ישראל כמרכז השיטה הקולוניאלית והאינטרסים של השכבות הקשורות בשיטה זו מצד אחד, ולבין ארץ־ישראל בתור מדינה טריטוריאלית והמעמדות הקשורים בקיומה – מצד אחר. הריפורמה של הלל המבטלת את חיסול החובות בשנת־השמיטה היא בקו האינטרסים של השכבה המסחרית והפיננסית.

מלכות הורדוס מביאה התפתחות נוספת של השיטה הקולוניאלית היהודית. המסחר מתפתח באופן רציני ביותר. הורדוס מופיע כאפוטרופסן של קהילות־ישראל בכל העולם. הוא משתדל למשוך לתחום השפעתו את הערים היווניות הן בארץ־ישראל והן מחוצה לה. הוא בונה נמל בקיסריה, אשר נהפכת בזמן קצר לעיר הנמל הגדולה ביותר בארץ־ישראל. אך המדיניות של הורדוס, שמטרתה להקים שיטה קולוניאלית יהוּדית־יוונית, הנשענת על מדינתו, נתקלת בהתנגדות עקשנית מצד רוב העם. קיסריה שהיתה צריכה להיות נקודת־מוקד יהודית־יוונית של השיטה הזאת הופכת לזירה של היאבקות יהודית מרה לשלטון מוחלט בעיר. השיטה הקולוניאלית היהודית, המסועפת בכל האימפריה, ונוסף לזה היא בעלת יישובים וסוכנויות בארץ הפרתים, מהווה כבר גוף מאורגן שאין לנתחו ולחברו לערים יווניות בודדות. הנה כך מתאר אגריפס הראשון במכתבו לקליגולה, קיסר־רומי, את השיטה הקולוניאלית הזאת:

“ירושלים הפכה למטרופולין של מרבית הארצות בגלל המושבות, שבארצות השכנות: מצרים, פיניקיה, סוריה וגם לארצות המרוחקות ביותר:פמפיליה וקיליקיה ולמרבית חלקי אסיה ועד לביטיניה בכלל, ולפינות המרוחקות ביותר של פונטוס, וכמו כן לביאוטיה, תיסליה, מקדוניה, אתיקה, אגרוס וקורינתוס ולחלקים רבים ומובחרים של פלופונז; לא רק היבשה מלאה יישובים יהודים, אלא גם האיים המרוחקים ביותר: איביאה, קפריסין, כרתים – מבלי לקחת בחשבון את הערים מעבר לחדקל”.

רשת מסועפת זו של המושבות היהודיות כללה שבעה מיליונים מתושבי האימפריה הרומאית: שלושה מיליונים בארץ־ישראל, מיליון אחד במצריים, מיליון אחד בסוריה ושני מיליונים בארצות־האימפריה האחרות, מבלי לקחת בחשבון את הערים בארץ־הפרתים. המושבות היהודיות בארץ־הפרתים היוו תוספת חשובה לשיטה הקולוניאלית, כיון שאלה הבטיחו בשבילה את התפקיד הראשי במסחר האימפריה עם המזרח. לא מקרה הוא, כי חצר־המלך באחת המדינות בין הפרתים והאימפריה קיבל את הדת היהודית.

לכן מסתבר מדוע היו אומרים היוונים, כי המנוצחים ניצחו את המנצחים, ויוסף בן מתתיהו כותב, כי הרומאים חששו פן יאבדו להם כל ארצותיהם באסיה. על מידת התפתחותה של ארץ־ישראל עצמה תעיד העובדה שההכנסה השנתית של הורדוס הגיעה לאלף טלנטים והכנסתו של אגריפס לסכום כפול!

התפתחות כה חזקה של השיטה הקולוניאלית היהודית לא יכלה שלא לעורר תגובה נמרצת מצד הערים היווניות. ותקופה של היאבקות מרה מתחילה. מדי פעם בפעם פורצות מהומות המכוונות נגד היהודים, קנוניות נגד היהודים ברומי, והתעמולה נגד היהודים מתפשטת והולכת.

עלינו לעמוד על אחת הסיבות של ההתנגשוּת שבין היהודים והרומאים. בתארו את החקלאות הארץ־ישראלית, משווה אותה יוסף בן מתתיהו באפייה לחקלאות האיטלקית, ונכון הדבר, כיון שבשתי הארצות תופשים עצי־פרי, עצי־זית וכרמים את המקום הראשון בין הגידולים החקלאיים. פירושו של דבר: התחרות. אנו יודעים, כי רומי שאפה למונופולין בשטח זה. בזמן שקטוֹ היה קורא למלחמה הפונית השלישית נגד קרתגו היה מראה לסינט הרומאים את הפירות שגדלו במשקים של סביבותיה.

השיטה הקולוניאלית היהודית נשענה, איפוא, במידה גדולה, על מסחר האכספורט של תוצרת חקלאית מארץ־ישראל, שהתחרתה בתוצרת האיטלקית. ההתחרות הזאת היתה קלה ליהודים מפני עובדה נוספת: התוצרת של החקלאות הארץ־ישראלית היתה בעלת מונופולין בשוק היהודי בעולם מטעמים דתיים. כדוגמה נציין, כי אויבה המושבע של רומי, יוחנן מגוש־חלב, היה סוחר בשמן־זית לאכספורט לפי מקצועו. קיום המושבות והיישובים היהודים בארץ־הפרתים, היה מעורר בלב הרומאים חשש בפני האוריינטציה הפרתית בקרב היהודים בעולם ובארץ־ישראל. ואנו יודעים שאוריינטציה ממין זה בקרב היהודים היתה קיימת ולפעמים היתה מהווה סכנה רצינית לרומי.

אין באפשרותנו להרחיב כאן את הדיבור על המרד בשנות 66–70, על סיבותיו ומהלכו. עלינו רק לציין שגם ביחס למרד מילאו הגורמים של השיטה הקולוניאלית היהודית תפקיד חשוב. הגורם הבלתי־אמצעי לפרוץ המרד היה פסק־דין לרעת היהודים בוויכוח על קיסריה. היתה זאת פירצה בחומת המגן של המטרופולין היהודית, חדירת האויב ללב־לבה של השיטה הקולוניאלית היהודית. זה הכריע בקשר להצטרפות רוב העם למרד.

החשיבות הגדולה שהרומאים ייחסו לנצחונם בדיכוי המרד בארץ הקטנה מוכיחה שברומי ידעו היטב את ערך־המלחמה. יפה העיר הפרופ' קלויזנר, כי זה היה כעין חזרה על הנצחון על קרתגו וביסוס סופי של שלטונם בחלק המזרחי של ים התיכון. מכאן שער־הנצחון בפורום הרומאי (אם כי החוק הרומאי מציין במפורש שזכות הטריאומף מגיעה רק לכובשי ארצות חדשות ולא לאלה המחזירים שלטון רומי בארצות שנכבשו פעם), ומכאן מטבעות מיוחדות שנוצקו לכבוד הנצחון וכו'. יהודה הוכרה כקנין וספסינוס. התחילה חלוקת קרקעות ומסירתן בקנה־מידה גדול. אנו יודעים, כי גם יוסף בן מתתיהו קיבל אחוזות קרקע תמורת שדותיו. מבנה החקלאות מתחיל להשתנות. מתחילה החדרת גידול כבשים אינטנסיבית והתפתחות משק דגנים.

טיטוס מזכה את הדת היהודית במעמד של “רֶליגיו ליציטה”. מאמציו מכוונים להשמדת מרכזה הפוליטי של היהדות אחת לתמיד. הוא מכיר בערך בית־המקדש, וחורבנו. בניגוד לכל תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, הוא מעשה המכוון למטרה הנ"ל. טיטוס מאשים את היהודים שהשתמשו בכסף, שקיבלו מאת הרומאים, נגד הרומאים; כוונתו לתרומות הזורמות מכל האימפריה לבית־המקדש בירושלים. גם הטלת המס על כל הגולה לטובת בית־המקדש של זיאוס קפיטולי, – מס הבא במקום תרומות־התנדבות לטובת בית־המקדש בירושלים, – משמשת אותה המטרה. אפיינית היא התשובה הניתנת על ידי טיטוס ליוונים באנטיוכיה אשר ביקשו לגרש את היהודים מעירם. טיטוס מסרב לעשות כך מתוך נימוק שאין לאן לגרשם, כיון שאין להם מולדת. אנו רואים, איפוא, בכל המקרים האלה קו פוליטי אחיד וברור מאוד. זאת היא פוליטיקה עקבית של סובלנות כלפי קהילות־ישראל, שיש עמה השמדת השיטה הקולוניאלית; הרס מרכזה הפוליטי. לא בנקל יכלו היהודים להשלים עם מצב ענינים זה. ההגשמה העקבית של הפוליטיקה הרומאית היתה מביאה לירידת המסחר היהודי והקהילות. בסוף שלטונו של טרוינוס פורצות מרידות יהודיות במצרים, בקיריינקה, בקפריסין ובבבל. אדרינוס קיסר מנסה תחילה לבוא לידי הסכם עם היהודים, הוא מבטיח אפילו לבנות מחדש את ירושלים. אולם אחר כך הוא משנה את קו־מדיניותו ומחליט לחסל אחת לתמיד את השאיפות הפוליטיות של היהדות ומקים אליה קפיטולינה רומאית במקום הבירה היהודית ובית־מקדש אלילי על הר מוריה.

מרד בר־כוכבא התפשט בעיקר בתחום השטחים ששימשו מרכז לרומאים ושבהם התפתחו היחסים האגראריים הרומאיים. אולם גם במרד בר־כוכבא מילאו הגורמים המסחריים והקולוניאליים תפקיד נכבד. והקשרים עם המרכזים היהודיים מחוץ לארץ־ישראל והאורינטציה על ארץ הפרתים יעידו.

דיכוי־המרד, הטבח הנורא, הרדיפות שביטלו את הרוב היהודי בארץ]־ישראל, כשלון המרידות בפרובינציות רומאיות – אלה מנעו את קיוּמה של השיטה הקולוניאלית היהודית בצורתה הקודמת. רומי ניצחה ולא היו סיכויים לצבירת כוחות לשם חידוש־המלחמה. המרכז הפוליטי נהרס. דבריו של טיטוס נהפכו למציאות מרה: ליהודים לא היתה מולדת! הקהילות היהודיות הפזורות בכל האימפריה הרומאית ומחוצה לה נשארו ללא בסיס. כלייה איימה על הקיום הלאומי של היהודים.

אבל כבר לאחר דיכוי המרד הראשון, ליד האורינטציה לצבירת כוחות להיאבקות נוספת, מופיעה גם הטנדנציה למצוא מודוס ויוֶנדי עם האימפריה הרומאית, מתגלה הרצון להתאים את השיטה הקולוניאלית היהודית לתנאים החדשים, לוותר על המרכז הפוליטי, להפוך את השיטה הקולוניאלית היהודית לבלתי־תלויה במצב בארץ־ישראל, לבססה על יסודות חדשים. לאחר כשלון מרד בר־כוכבא הופכת הטנדנציה הזאת לשליטה.

הרס בית המקדש והמדינה חיסלו את השכבות שעליהן היתה מתבססת מפלגת הצדוקים. לאיכרות, או, נכון יותר, לשארית הפליטה, אבדה האמונה בכוחותיה העצמאיים, האמונה באפשרות של נצחון מזויין, שהיתה יסוד האידיאולוגיה של הקנאים. עם כל מה שמפלגת־הפרושים והשכבות הקשורות פחות מכולן בטריטוריאליות של היהודים, הקשורות בסוחרים היהודים, נפגעו קשה, הנה לא נהרסו כליל – והן מתייצבות עתה בראש ומרכזות בידיהן את המונופולין על היהדות. כמה חוקרים העירו בצדק, כי היהדות בימי־הביניים ובזמן החדש הנֶהָ יורשתו של זרם אידיאולוגי אחד בלבד מהתקופה העצמאית שלפני הגלוּת. מכיון שהזרם הזה היה קשוּר קשרים אמיצים עם הגולה עוד בזמן קיום המרכז המדיני – היה הוא המתאים ביותר לתנאים שנוצרו לאחר חורבנו ולבנין חיי־העם מחדש על יסודות אחרים. ולכן כל כך חשוב להבין את התהוותה של הגלות, את התפתחותה ואת אפייה לפני חורבן־הבית, להבין את האופי הדיאלקטי של העם היהודי בתקופה זו, כדי להבין את גורלו של העם בדורות הבאים.

העם היהודי, בתור עם נורמלי המבוסס על ארצו, חדל להתקיים. לעומת זאת המשיך להתקיים הצד השני של חייו, אם כי גם הוא יצא נחלש מהמלחמה. הצד הזה מצא די כוח וחיוּניוּת להקים דפוסים ארגוניים ואידיאולוגיים חדשים, המתבססים על שארית היש של היהדות בארץ־ישראל ואשר עמדו בפני כל הסופות ונשארו קיימים כמעט עד ימינו אנו.

היסוד המחודש של השיטה הקולוניאלית היהודית היתה הדת, אשר גם לפני זה מילאה בה תפקיד רציני, אבל הקשר הדתי הזה שינה את אפיו. שוב לא היתה הדת מבוססת על בית־המקדש המשותף. היא לבשה אופי שונה לחלוטין, רוחני כלפי חוץ, אולם, לאמיתו של דבר, מושתת על יסודות מטריאליים איתנים. הביטוי האידיאולוגי של התהליך הזה הוא התלמוד.

קשה לקבוע באיזו מידה התכוונו בעלי־התלמוד ביודעים למטרה זו. אמנם שאיפותיהם הפרטיות אינן מן הדברים החשובים ביותר; החשובות ביותר הן התוצאות. וביחס לזה לא יוכלו להיות חילוקי־דעות.

יישוב יהודי גדול נשאר בארץ־ישראל ובתוכו איכרות במספר רב. על האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל עוברת גם כעין תחייה. אולם העליות החולפות הללו אין בכוחן לעצור בעד תהליך־הירידה הכללי, אף כי ריכוזה של אוכלוסיה יהודית גדולה יוצרת את הבסיס ליצירה רוחנית וארגונית.

בראש וראשונה סולק לחלוטין רעיון ההיאבקות הפעילה לעצמאות ולהקמת הריסות המדינה ובית־המקדש. במלחמה פוליטית יומיומית הוחלפו הסיסמאות של המדינה העצמאית, השיבה לארץ־ישראל, בנין בית־המקדש, שחרור מעול זר וכיוצא באלה באידיאל העתיד לבוא בימי המשיח. הרעיון המשיחי מילא בחיי העם תפקיד מלכד מסביב לעתיד, אולם עם זה כיוון את כל מאמציהם הממשיים לאפיק ההתאמה העצמית למצב־הענינים הקיים.

מאידך גיסא באה כעין הסתגרות היהדות. הנטייה הזאת באה לידי ביטוי בשאיפת ההתבדלות של היהדות, יצירת תחומים וגבולות ברורים המקשים במידה רבה על החדירה לתוכו. בוויתורו על כל השאיפות הפוליטיות, היתה צריכה השיטה הקולוניאלית היהודית, המושתתת על שותפות הדת, לשאוף להפיכת הדת הזאת לסגורה ונבדלת, לדת המיעוט, ולעצב את דמותה בצורה המקרבת אותה לאופי של חברה חשאית.

ערך רב להתפתחות נוספת של השיטה הקולוניאלית היהודית היתה להנהגת השיטה האחידה בחוק ובשפיטה בין היהודים מבלי שים לב לחוק המקומי. גם המידות והמשקלות קיבלו צורה אחידה. החוק המסחרי והאשראי היהודי הוא התקדמות גדולה בהשוואה לחוק הרומאי שהדגיש נכסי דלא ניידי ושהיה מסורבל בפורמאליות ראשונית.

התלמוד הפך את האוטונומיה הדתית היהודית בקהילות לשלטון עצמי בשטח החוק והמשפט; הוא נתן אופי דתי לכל חוקי־הקנין. ואם גם צומצם הבסיס של השיטה היהודית בעניני הדת, בא התלמוד והרחיב את מושגי הדת היהודית בכל השטחים החשובים ביותר בחיים הכלכליים.

ברם החיים השלווים בחיק האימפריה הרומאית, שהושגו במחיר הוויתור על השאיפות הפוליטיות והמרכז הלאומי בארץ־ישראל, לא ארכו זמן רב. התחילה תקופת ירידתה של האימפריה, פלישות העמים הברבריים, המשבר המשקי, צמצום־המסחר וירידת־הערים – משבר של משטר העבדות. צמצום־המסחר וירידת־הערים מן ההכרח שהיו גורמים לצמצום העמדות הכלכליות היהודיות. באותו כיוון פעלה גם האינפלציה של המטבע. מרכז־הכובד של האימפריה עובר למזרח ומרכז־הכובד של השיטה היהודית – למדינת־הפרסים. בקשר לכך גוברת והולכת האוריינטציה על פרס בין יהודי ארץ־ישראל והפרובינציות הרומאיות האחרות.

הנסיון הריאקציוני של קיסרי ביזנטיון לחדש את משטר העבדות תחת דגלה של האדיקות הנוצרית ובעזרת בעלי הקנין הקרקעי הגדולים, מביא לידי סכסוך חריף עם היהודים ולהוצאת כמה חוקים נגדם. הלחץ על האיכרות ועל הערים בא לידי ביטוי בפוגרומים נגד עובדי האלילים באלכסנדריה, אתונה וערים אחרות. גם רדיפות־הכפירה העקובות מדם נובעות מאותו מקור. האופי הפרזיטי של האימפריה הרומאית בולט יותר ויותר כמכשיר המגן על הקנין הקרקעי הגדול המבוסס על עבודת העבדים.

אופי זה של האימפריה וחידוש סכסוכו עם השיטה הקולוניאלית היהודית, כחלק מן הניגודים המעמדיים שהחריפו בתקופה ההיא, נוסף על הירידה של האימפריה כשיטה משקית הכוללת את כל אגן ים התיכון, גרמו להרס השיטה הקולוניאלית היהודית שהתבססה עליו. המעבר של שורת פרובינציות למשק טבעי, הרס־הערים והפסקת קשרי־המסחר הבין־לאומיים מגבירים את התהליך הזה. הדבר מוצא את ביטויו בהמשך עבודת התחוקה היהודית בבבל, המביאה ליצירת התלמוד הבבלי, זה הדוחק את רגליו של המתחרה מארץ־ישראל ונהפך לחוקה מחייבת של היהדות.

את סיבות נצחונו של התלמוד הבבלי על הירושלמי אין לראות בהגברת השפעתו של המרכז בבבל וירידתו של המרכז הארצישראלי. ניתוחן של שתי החוקות לשם השוואה יוכיח ויסביר למה התאים אחד מהם לתנאים החברתיים והפוליטיים החדשים, יותר מהשני. אין לשכוח שהתלמוד הירושלמי נוצר בפנים האימפריה הרומאית אשר נהרסה לחלוטין, בתוך תחומיו של משטר־העבדות אשר נופץ על ידי מהפכת הברברים והעבדים. כמו כן אין לשכוח שהוא נוצר בארץ־ישראל ושיקף את קיום האיכרות היהודית שהעוסקים בה היו מרובים. כלולים בו גם זכרונות ממלחמת־השחרור. בתנאים החברתיים והפוליטיים החדשים היה בזה, בלי ספק, כעין העמסה רצינית, שהשפיעה בכיוון לנצחון התלמוד הבבלי עליו.

ביסוסן של המדינות הברבריות במערב והתהוותה של האימפריה הערבית שוב גורמים להתגברותה של השיטה הקולוניאלית היהודית, ליד הכנסיה, – אחד הארגונים החברתיים החשובים שאירופה של ימי הביניים קיבלה מהאימפריה הרומאית. האימפריה של קרל הגדול והתפשטות הפיאודליות למזרח, גורמות להתפתחות נוספת של המסחר היהודי. דרכי־המסחר היהודיות מגשרות בין המזרח למערב. ממכתבו של אבן שפרוט למלך הכזרים ומתשובתו של המלך אנו למדים, כי הדרכים המסחריות היו חוצות את אירופה מן הקצה אל הקצה, מן המערב אל המזרח. הסוחרים היהודים חודרים לאירופה המרכזית ואחר כך גם המזרחית ואחריהם באות גם הסוכנוּיות והמושבות הקבוּעות. הצורפים היהודים יוצקים את המטבעות הראשונות בשביל המדינה הפולנית החדשה. מושבות היהודים כוללות את שני העולמות המתחרים – הנוצרי והמוסלמי – והופכות לגשר הכרחי ביניהם.

בכמה מקרים הידועים לנו הביאה ההתפתחות הזאת לידי כך שהאוכלוסיה המקומית קיבלה את הדת היהודית וכן הפכה הדת היהודית לדת השולטת (כזרים). אבל הדת היהודית לא היתה מתאימה כלל לתפקיד זה. חוקיה החברתיים, יחסה השלילי לריכוז הקרקעות וניצול היישוב הכפרי (ביחס לאותן הצורות של הריכוז והניצול שהאוכלוסיה היהודית לא היתה מעוניינת בהן), היוו מכשול רציני בהתפתחות הפיאודליות והמדינה הפיאודלית.

המהפכה הפנימית ביהדות הקשורה בהתחלת תקופת הרבנים, עושה את השיטה הקולוניאלית היהודית גמישה עוד יותר. ההפיכה הזאת מביאה את השלטון העצמי לקהילות היהודיות הבודדות הקיימות כיחידות עצמאיות תחת רשות של הפאטריציאט המקומי. את ההפיכה הזאת מבשר הסכסוך בין סעדיה גאון וראש הגולה. הוא מבטא את ההיאבקות בתוך הקהילות היהודיות בין הפטריציאט היהודי לבין השכבה של המחוקקים. אפייניים האלמנטים המטריאליסטיים בפילוסופיה של סעדיה גאון, כגון: הדגשת תפקיד הנסיון התחושתי, הצבעה על המשך ההתפתחות, הרהורים על תקפיד השכל וההכרה, על הכרח החקירות המדעיות; נוסף לזה בולטת ביותר הטנדנציה הדימוקרטית. בעבודתו “על גורל המדינה שבה כובש האדם האכזרי את השלטון” מתנגד סעדיה גאון ליסוד של העברה־בירושה של השלטון האריסטוקרטי. כל זה מוכיח מה היה הרקע החברתי של התנועה הזאת המזדהה עם הסיבות, אשר בתקופה מאוחרת יותר התנוּ את תנועת הקומונות העירוניות בארצות אירופה המערבית.

אפייני הוא הדבר שהיהודים שלא קיבלו את התלמוד (הפלשים, הקראים וכו') עוסקים במידה רבה בחקלאות; אולם חסינותם הדתית והלאומית קטנה בהרבה והם הולכים ונעלמים או מתקיימים בתור שרידים עלובים.

התפתחות־המסחר והתהוות־הערים יצרו את הניגוד בין השיטה הקולוניאלית היהודית ובין הבורגנות שהלכה וקמה בתוך העמים. הניגוד הזה מצא את ביטויו בגל של פרעות נגד היהודים הקשור במסעי־הצלב. מסעי־הצלב היו כעין נסיון ראשון (בין יתר הגורמים) של הערים האירופיות, ובייחוד האיטלקיות, להשתלט על המסחר עם המזרח. כידוע גרמו הן לפיתוח רשת הסוכנויות והמושבות של גינואה וויניציה. יחד עם השיטה היהודית קמו שיטות אחרות, הנשענות על המטרופולין, ציו, צבאו ותעשייתו. התפתחות הערים, המלאכות והמסחר – המוביל להתהוות השוק הפנימי ולחיסול המשק הטבעי – יוצרת תנאים להתהוותן של מדינות בעלות שלטון מרכזי, להגברת ערך המלך ולמיגור הפירוד הפיאודלי. המצב החדש הזה משפיע על השיטה הקולוניאלית היהודית, וחיכוך חדש נוצר עם המדינה, כיון שבמקרים רבים נעשית השיטה היהודית מיותרת ואפילו מזיקה. הדבר גורם לחיסול השיטה הקולוניאלית היהודית על ידי גירוש היהודים מהמדינה.

נקח כדוגמה את גרוש היהודים מצרפת בזמן שלטונו של פיליפ היפה. ונשווה אותו למאורעות האחרים, – כגון חיסול השיטה הקולוניאלית של הערים האיטלקיות, חיסול נזירי־ההיכל (הטֶמפלרים), הכנעת הכנסיה לשלטון המלך והתחלת גלות אביניון של האפיפיורים, – ומצאנו חיסול שיטתי או הכנעה של כל הארגונים הבין־לאומיים הפועלים בצרפת.

הקשר הפנימי בין המאורעות האלה בולט למדי. התפתחות משק הסחורות, השוק הפנימי, הבורגנות הלאומית ושלטון־המלך מערער את זכות הקיום של השיטה המסחרית היהודית.

מכל גירושי היהודים ידוע לנו ביותר גירוש היהודים מספרד. גם כאן יש תיאום של מאורעות חשובים: הליכוד הסופי של ספרד על ידי איחודן של קסטיליה ואַרגון, כיבוש גרנדה, גילוי אמריקה וגירוש־היהודים. מהו הקשר הפנימי ביניהם? גרנדה היתה כעין ראש הגשר של המזרח המוסלמי באירופה, אשר ספרד הנוצרית התייחסה אליו בסובלנות במשך מאתיים שנים. רקונקיסטה נעצרה בגבול המדינה המאורית האחרונה הזאת בספרד. כוחותיה נפלו מכוחות המדינות הנוצריות אולם המדינות הנוצריות היו מעוניינות בקיום גרנדה, כיון שהיא היתה כעין גשר המחבר את ספרד עם המזרח ובעזרתו היה חלק מהמסחר המזרחי עובר דרך הערים הספרדיות. השלמת הגשר הזה היו היישובים היהודיים משני עבריו. כיבושי טמרלן מנתקים את דרכי־התחבורה היבשתיים המובילים למזרח דרך פרס וארם־נהריים ומתחילים חיפושי־דרך בים להודו. הערבים מפתחים את השייט בים־סוף. פורטוגל מנסה באופן שיטתי להקיף את יבשת אפריקה. עשרים שנה לפני כיבוש גרנדה מגלה ברטלומיאוס דיאז את כף. גרנדה חדלה למלא את תפקיד המתווך וכן נחרץ גורלה. ליד חומות העיר הנצורה מברר קולומבוס עם הזוג המלכותי את פרטי מסעו להודו בדרך שונה מדרך הפורטוגלים. בפורטוגל עצמה מסתיימות ההכנות למסעו של ווסקו דה־גמה. עם כיבוש גרנדה נעשית השיטה המסחרית היהודית מיותרת בשביל ספרד. ויחד עם אניות קולומבוס, המפליגות להודו, מפליגות מחופי־ספרד אניות המגורשים היהודים!

מלחמתם של היהודים על השלטון הפנימי העצמי בתוך קהילותיהם ועל שיפוט עצמי, הבאה לידי ביטוי כמעט בכל הזכויות של היהודים בימי־הביניים, היא, ראשית כל, מלחמתם לקיום השיטה המסחרית היהודית, שבסיסו היה כפי שראינו כבר, אחדות החוק והשפוט.

בראשית התקופה החדשה חל שינוי ביחס לשיטה הקולוניאלית היהודית בארצות המתקדמות של אירופה המערבית. הבורגנות בהולנד ובאנגליה פותחת ליהודים את השערים. ברור בהחלט שזהו נסיון לחיזוק עמדותיהן במלחמתן נגד ההתחרות הפורטוגלית, הספרדית או של ערי ההנזה. במלים אחרות: הבורגנות האנגלית ההולנדית יש לה כוח למדי לערות חלק מהשיטה הקולוניאלית היהודית לתוך האורגאניזם המשקי שלה. הדבר הזה נעשה לבסיס התבוללות של היהדות בארצות האלו. גם האמנציפציה של יהודי־צרפת הוא ביטוי של אותו התהליך. הפעם הוא היה קשור בשינוי החוק היהודי והשיפוט.

בארצות אירופה המרכזית והמזרחית, אשר לא התגברו על הפירוד הפיאודלי, ואשר בורגנותן היתה חלשה, יכלה השיטה הקולוניאלית היהודית להמשיך במילוי תפקידה, אם כי בתנאים שונים. אולם היא נדחקה מדרכיו העיקריות של המסחר הבין־לאומי ולרגל המצב הזה היה עליה להתקשר במידה הולכת וגוברת עם האינטרסים המקומיים, להכות שרשים יותר ויותר במשק־הארץ ולהתאים את עצמה אליו. בחיי היהודים של הארצות האלה מתחילים הגורמים המקומיים להתגבר על האינטרסים הבין־לאומיים. וכאן מתחיל תהליך מיוחד במינו של טריטוריאליזציה של היהדוּת. אשר אליו נלווה תהליך־התרוששות.

יחד עם זה נמצא, כי תזוזת דרכי־המסחר, לאחר מסעותיהם של קולומבוס ווסקו דה־גמה, היא מכה מכרעת ליישובים היהודיים במזרח. נסיונותיהם של מגורשי־ספרד נידונו מראש לכשלון בתנאים אלה. גם כאן מתחיל תהליך הטריטוריאליזציה והתרוששות היהדות. ניתק הקשר בין היהדות באירופה המזרחית והמזרח המוסלמי.

באופן כזה נהרס כליל הארגון הכלכלי והאידיאולוגי של היהדות – השיטה הקולוניאלית שלה והאידיאולוגיה הנשענת עליה, אשר שימשה מאות בשנים בסיס־קיום לעם היהודי. הוא נהרס יחד עם המשטר הפיאודלי ומיגורם האטי של שרידיו האחרונים. אולם יחד עם זה באו החברות הקפיטליסטיות החדשות והליברליזם והדימוקרטיה המלווים אותן בנעוריהן, ויצרו תנאים נוחים להתפתחות האוכלוסיה היהודית בכמה ממדינות אירופה ואמריקה. אולם ההתפתחות הזאת נעשתה כבר לא במסגרת השיטה הקולוניאלית, אשר שימשה רקע להתפתחות העם היהודי מיום הרס המטרופולין שלו.

ניתוח המצב החדש הזה, ניתוח המשבר של היהדות הנגרם על ידיו, חורג ממסגרתה של העבודה הזאת, שתפקידה היה לנתח את הסיבות להתהוות ארגונה החדש של היהדות לאחר הרס־מדינתו; שמטרתה היתה להוכיח, כי דוקא צורה ארגונית זו, והאידיאולוגיה המתאימה לה, קבעה את תחומי התפתחותו העתידה של העם היהודי למשך מאות שנים רבות, וכי היא אשר קבעה את המשך קיוּמו בתור עם בגולה. ברור שאין להסיק מכאן שלגורמים אחרים היה רק ערך שני־בדרגה; אלא שיש לזכור, שמבלי להביא בחשבון את השיטה הקולוניאלית היהודית, אין להבין אתה הדרכים הספציפיות של התפתחות העם היהודי ולמצוא את המפתח לחוקיות אחידה בתולדותיו, ולוּ גם יחסית.