הגנתנו בארץ – הגנת החיים, הרכוש והישובים – זהו חזיון המלווה את מפעלנו מראשיתו ועד היום הזה, ומשקלו במערכת חיינו עולה בלי הרף. מי שרואה את ההגנה רק במסגרת המאורעות הפורצים כפעם בפעם, מי שחושב, שלולא המאורעות האלה לא היינו זקוקים להגנה, רואים את מציאותנו ראייה מסולפת. לא רק מצבה הפנימי של הארץ – ארץ פרועה, גרוית יצרים, השוכנת על שפת המדבר – מעלה את הכרח־ההגנה בחיינו; כי אם גם מצבה הבין־לאומי, היותה עמדת מפתח לאינטרסים אימפריאליסטיים רבים הם שקובעים את גורלה המסובך כבמת־קרב בהיאבקות בשעה שתתלקח מלחמת־עולם. היישוב היהודי עלול, ביום מן הימים, להיות עזוב לנפשו, ללא סעד ועזרה, וגורלו ייחתך אז על ידי כוח הגנתו ועמידתו. בהיותנו גורם פועל בארץ זו, אנו מוכרחים לראות תמיד לנגד עינינו את שאלת־ההגנה כשאלת־השאלות, בה נעוץ יסוד עתידנו והתאחזותנו כאן. גם לולא סכנת־המאורעות, חייב היישוב היהודי לדאוג בעוד מועד לכוח הגנתו ולהעלאה מתמדת של הכוח הזה, באשר עיני היישוב לעתיד, באשר מגמתו היא התלקטות מתמדת בארץ זו של מיליוני יהודים.
בעיית־ההגנה במציאותנו היא מסובכת ביותר, שלא כמו אצל שאר העמים. בכל העולם תחומיה ברורים וקבועים מאוד: הגנת־גבולות, שמירה מפני חדירת צבא־האויב אל הארץ. שרשרת מבצרים לאורך הגבולות עשוייה למנוע בימינו חדירה זו, אם גם לא לתמיד. ואילו אצלנו הסכנה כפולה. מלבד השמירה על הגבולות מפני חדירת אויב מבחוץ, מצווים אנו על שמירת כל נקודת־יישוב לחוד. כל נקודת־יישוב עברית בארץ מהווה גבול לעצמה, המחייב את שמירתה. ולא זה בלבד. בכל העולם משמש הצבא בשעת מלחמה מטרה לאויב, שבו הוא מתכונן לפגוע. רק הצבא, או כמעט הוא בלבד, הוא המטרה להשמדה (פרנקו מזלזל ב“מוסר מלחמה” זה). וכאן כל יהודי באשר הוא יהודי משמש גבול לעצמו. שעל כן בעיית־ההגנה שלנו מצטרפת כך: הגנה על הגבולות, הגנה על נקודות־היישוב וכיבוש נקודות חדשות בהתיישבות, הגנה על כל יהודי ויהודי.
צו ההגנה שלנו נובע מאינסטינקט החיים שבקרב האדם והעם ומן הרצון לחיי־כבוד. המסורת העתיקה לימדה אותנו, מה לעשות למרצח הבא להרגך: עליך להקדימהו (“השכם להרגו”)… להקדים מבחינה אישית, לאמור: יכולה הגנה עצמית של כל פרט ופרט, יכלתנו האישית לעמוד על נפשנו בכל שעת־צורך. להקדים מבחינה יישובית, לאמור: גיוס העם כולו להגנה, גיוס אמצעיו וכוחותיו ליצירת שרשרת מבצרים, נקודות־יישוב לאורך הגבולות. כוחנו המספרי בארץ עדיין מועט הוא, על כן יש צורך בגיוס כולנו, בגיוס כל העם, כל גבר ואשה, כל זקן ונער. כוחנו ההגנתי ייבחן ביכלתנו לגייס לכך את העם כולו, בארץ ובגולה גם יחד.
עזיבת חולדה, מוצא, שריפת באר־טוביה (במאורעות 1929) שימשו לקח מאלף ליישוב היהודי, ולאור החורבן מיהרנו, אם גם לא בטמפו הדרוש, לבצר את נקודות־היישוב להיותן נכונות לכל, עד כי שום כוח תוקף לא יוכל להן. נסיון זה העמיק בישובינו את ההכרה, שנוסף על פגעי־הטבע הרגילים – בצוֹרת, מחלות, רוחות־קדים וכו' – צפוי הוא תמיד לפגע נוסף, המסכן את החיים ומסכן את הרכוש; וכשם שמשק מבטיח את עצמו בפני סכנת־נזקים, כך חייב הוא להבטיח את עצמו גם בפני פגע זה, שעלול לפקוד אותו רגע רגע. כך כבש הגורם ההגנתי את מקומו הראוי לו, וההכרה, כי “את המקום אין עוזבים ועל הבנוי אין מוותרים” (קריאתו של אהרון שר, מימי הגנת תל־חי), חדרה כיום גם לנקודת־היישוב הקטנה ביותר. הרעיון על הצורך בהתגוננות מתמדת והכנה מתמדת להתגוננות היה לנחלת כל השכבות בעם. מהגנת־בודדים עברנו להגנה עממית רחבה. הפועל החקלאי במשקו, הפועל העירוני החש לעזרת חברו החקלאי, נוער לומד ותלמידי־האוניברסיטה – כולם ייענו לצו העמידה על הנפש, הרכוש והכבוד היהודי.
שנת 1936 מציינת שלב של עלייה עצומה בפרשת הגנתנו לעומת 1929. בוצרו נקודות־היישוב, וכוח־עמידתן בהתגוננותן עלה. אבל האויב גילה הפעם גמישות רבה בתכסיסי־מלחמתו. משהרגיש בעליית כוחו של היישוב העברי ובכוח עמידתן של נקודותיו, עמדו גם על נקודות־התורפה שלנו וסיגל לכך את אמצעי־מלחמתו. שוב הפעיל את האמצעים הישנים המנוסים שלו, אמצעי קרב־המדבר: המלחמה ממארב, החבלה ברכוש, הערמה. ואנחנו ישבנו בישובים מוקפי ביצורים חזקים, חיכינו לאויב שיבוא אלינו כדי להשיב לו מלחמה שערה, בקרב פנים־אל־פנים – אבל האויב לא בא. הוא השתמט מלבוא. בדרכו ליישוב התעכב באמצע הדרך, התנכל לקמה בשדות, למטעים, לאנשים ההולכים לתומם לעבודה. מרחוק ראינו את השלהבות העולות, ואחר כך כאבנו במאוחר למראה העצים הגדועים, וההתנגשות המצופה לא באה. ההתנגשות היא הכרח לגוף המרגיש בכוחו; הכרח היא, כי בלעדיה אין הכרעה. הכוח החזק רוצה בהתנגשות, כדי להשמיד את היריב, לפורר אותו, להרוס את אירגונו. ואילו הכוח החלש נמנע מהתנגש. להפך, הוא רק מרגיז את עצבי־היריב, מכריחו לגייס את כל כוחו לקרב, וברגע המכריע הוא מסתלק מן המערכה בשמרו את כל כוחותיו לקרב הבא. על ידי כך הוא מתיש את כוחות הצד שכנגד ומביא אותו לידי אכזבה ומפח־נפש. שיטת פעולה זו מאפשרת לכוחות קטנים להעסיק ולהטריד כוחות גדולים פי כמה. היזמה נתונה בידי כוח תוקף זה, כבידי כל כוח תוקף, – היזמה בקביעת אפייה של המערכה, זמנה ומקומה. ותנאי־הארץ מסייעים לאויב, שהוא בן הארץ הזאת, המכיר את מוצאיה ומבואיה, שביליה ודרכיה; לאויב בסיסים משלו: כל כפרי הסביבה. בלבושו ובהליכותיו הוא כאחד הכפריים הללו, השקטים לכאורה, ולאחר ביצוע מעשה החבלה הרי הוא כאחד מהם – פלח מסכן ותמים.
הופתענו ואוכזבנו, ההתנגשות במקום הרצוי לא באה.
ואף על פי כן, יצאנו משנת 1936 בהישגים גדולים ורבי־ערך; עובדה היא ששום נקודת־יישוב, גם הקטנה ביותר, לא נעזבה מיושביה. ובכוחה של עובדה זו גם הלכנו לנקודות־התיישבות וכיבוש חדשות, למקומות הנועזים ביותר.
לקח 1936 היה בשבילנו: עלינו לצאת החוצה, אל מעבר לגבולות נקודת־היישוב. אם האויב נמנע לבוא למקום שאנחנו רצינו בו, נצא איפוא לקראתו, למקום שהוא אורב שם. הכרח־ההתנגשות, הצורך בהפגנת־כוחנו כלפי האויב ומבחן כוחנו־אנו כלפי עצמנו הם שגזרו זאת עלינו. היה זה הכרח של כיבוש מחדש, כיבוש של ממש ולא פורמלי בלבד; לא זכות קושַן, אלא בעלות ממשית על שדותינו, פרדסינו ודרכינו.
חניתה שימשה, איפוא, מפנה בזה, בשבילנו.
והצו הוא: כל הארץ בעקבות חניתה. כיבוש מחדש של כל מה שכבשנו עד היום. כיבוש השדות, שהיו מופקרים כמעט בימי המאורעות והאויב עשה בהם כבתוך שלו; כיובש הוואדיות, המשמשים עמדות־מארב1 לאויב; כיבוש ההרים – מקור הרעה ובסיסי ההכנה והנסיגה של האויב.
חניתה שימשה גורם לראשית העברת היזמה לידינו. יש הכרח לנטוע “חניתות” לאורך כל הגבולות; להקים “חניתות” רבות בפנים־הארץ.
חניתה מחייבת המשך!
1938
-
במקור – מערב – (הערת פב"י). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.