א    🔗

על עתידה של יהדות ארצות־הברית    🔗

לעיני המסתכל בהתפתחות החיים הפוליטיים־החוקתיים של ארצות־הברית, מזדקרת סתירה בולטת אחת: בחוקה האמריקנית אין זכר למושג של הגנה על זכויותיהם של מיעוטים לאומיים. והרי, למעשה, היתה אמריקה, והריהי כן גם כיום, קונגלומֶרַט של כל העמים כמעט, כל הגזעים וכל הדתות, המאוחדים – או המנסים להתאחד – בנסיון הנועז של הקמת “עם־עמים” – עם חדש, תרבות חדשה מתוך מערבולת הגורמים הרוחניים, שכונסו במשך תקופה בערך קצרה לתוך היבשת האמריקנית.

בלי זכויות למיעוטים    🔗

סתירה זו יש לה הסברה עובדתית־היסטורית. בתקופה שהונחו היסודות לריפובליקה האמריקנית החפשית ולחוקתה, כלומר, לאחר מלחמת השחרור מעול אנגליה וזמן איחוד שלש־עשרה הקולוניות למדינה פוליטית פדרלית – היתה אמריקה ארץ אחידה מבחינת האוכלוסיה שלה. בסוף המאה השמונה־עשרה ובראשית המאה התשע־עשרה היתה אמריקה אנגלית כמעט בכל מאת האחוזים של האוכלוסיה. אנגליה היתה “ארץ האם” שלה. לא רק שפתה, תרבותה וחוקיה שלטו בקולוניות, אלא שהיה קיים מין קשר אינטימי־אמוציונלי לאנגליה בדומה לגעגועי המהגר היהודי במאה העשרים ל“אלטע היים” שלו. לא מועט היה מספר המהגרים האנגלו־אמריקניים שחזרו למולדתם, לאחר נצחון הקולוניות על אנגליה ולא מעטים הם שהיגרו לקנדה שבצפון מתוך מחאה ואף מתוך פחד מפני נקמה על הלויאליות שלהם לאנגליה. מכל מקום “אבות־הקונסטיטוציה” בזמנם לא יכלו להעלות על דעתם תהליך של סטיכיה, שתביא מיליונים של מהגרים בקצב מזורז מכל מדינות־אירופה ומכל ארצות־תבל לאותה המדינה החדשה, שאת יסודותיה הניחו. משום כך אין שאלת המיעוטים הלאומיים נזכרת כלל בהנחות־היסוד של המהפכה האמריקנית ואף לא בין עקרונות־היסוד, שעליהם מושתתת החברה האמריקנית הריפובליקנית. לא ההגנה על זכות מיעוטים לאומיים, אלא ההגנה היסודית והעקרונית על חופש הדת, באה כביטוי ראשון של הדימוקרטיה האמריקנית החדשה, המגינה על היחיד האירופי, הבורח מעריצות הדיכוי הדתי, הפוליטי והכלכלי. כסעיף ראשון בכתב־הזכויות (“ביל אוף רייטס”) נקבע העקרון של חופש דתי מוחלט יחד עם חופש־הדיבור; חופש־העתונות וכיוצא באלה. במלים אחרות, בראש זכויות־היסוד הניתנות לאזרח האמריקני החדש כיחיד עומד העקרון של חופש דתי, הנותן לו את האפשרות להופיע כחטיבה דתית־ציבורית ולתבוע זכויות קולקטיביות מיוחדות לקיום דתו ולהבטחת צרכיה. אולם, כאמור, מן הבחינה הלאומית־התרבותית מתעלמת הקונסטיטוציה לחלוטין. אמנם, התעלמות זו שרשיה ההיסטוריים נעוצים בתקופה שאמריקה היתה בעלת אוכלוסיה הומוגנית, אך עם זה ביטאה מגמה פנימית בדינמיקה התרבותית של החיים האמריקניים.

דבר זה יש בו גם כדי להסביר, למה לא שונתה החוקה ברוח ההגנה על זכויות המיעוטים הלאומיים שהציפו את ארצות־הברית בהמוניהם. אף כי אין ארץ דמוקרטית כאמריקה, שבה כל כך קשה השינוי או התיקון בחוקה, הנה בכל זאת קיימת בה אפשרות של “תוספות” (“אמנדמנטס”). במשך מאה וששים שנות קיומה של החוקה האמריקנית הוכללו בה – אם גם בקשיים עצומים – כ"א תוספות. אך, כאמור, בין אלה אין זכר לזכויות של המיעוטים הלאומיים.

היסוד האנגלו־זכסי    🔗

קשה ומסובך היה מראשיתו תהליך ליכודם התרבותי של ההמונים הגדולים, העתידים להוות את העם האמריקני. המגמה של ליכוד תרבותי־לאומי (אמריקניזציה) היתה כרוכה, ביודעים ובלא־יודעים, במגמה השלילית של עקירת ערכי־התרבות הלאומיים של המהגרים. דבר זה כשלעצמו היה בו כדי לשוות לשאלה זו צביון ציבורי מיוחד במינו, אך הסיבוך העיקרי בא מחמת העובדה, שבתהליך זה השתלבו היסוד של דיכוי לאומי־תרבותי עם יסוד של דיכוי סוציאלי־כלכלי. בשילוב הזה היה טמון במשך תקופה ידועה חומר־נפץ חברתי מוכן. מראשיתו פעל התהליך בכיוון של דנציונליזציה.

מתחילה היה לתהליך זה גוון רדיקלי של קוסמופוליטיות. היה בו משום ביטוי להתנגדות לאירופה הפיאודלית־למחצה ולמלחמות הלאומיות, הפוקדות אותה לעתים קרובות כל כך. אולם המגמה הפרוגרסיבית הזאת הלכה ונחלשה ובמקומה בא יסוד של שוביניזם אמריקני מקומי. מאמצי ההשתלטות הרוחנית והפוליטית של היסודות האנגלו־זכסיים (כראשוני ההגירה הקדימו הם להתבצר באמריקה) הלכו וגברו על גלי ההגירה החדשה של גרמנים, סלבים, איטלקים, יהודים, פולנים וכו'. למהגר החדש ניתנה הזכות להיכנס לעולם האמריקני החדש בתנאי שישתחרר חיש־מהר מעברו, מתרבותו ומייחודו הלאומי וימהר להסתגל למציאות החדשה – בשפה, בתרבות ובמנהגים, כפי שהוכתבו לו מפי האנגלו־זכסיות השולטת. בדרך כלל קיבל המהגר החדש את הדין, כעובדה שאין להרהר אחריה. בדרך זו ראה לא רק גזירה תרבותית, אלא גם סיכוי כלכלי, ועל כן לא גילה התנגדות יתירה. ואם במרוצת־הזמן התבלטו הבדלים במידת ההסתגלות של גושים לאומיים שונים לציויליזציה האמריקנית – הרי נבע הדבר לא מתוך התנגדות אינדיבידואלית לתהליך זה, אלא מתוך גורמים אובייקטיביים, שלא היה בכוחו של היחיד להתגבר עליהם. והרי קיימים הבדלים רציניים בכשרון ההסתגלות של חטיבות לאומיות שונות!

בראשית המאה התשע־עשרה היה קיים צד שווה בין מצבו של המהגר החדש, הלא־אנגלי, באמריקה, לזה של היהודי במערב־אירופה, אחרי שנפתחו לפניו שערי האמניסיפציה. בעד הכניסה לעולמה של תרבות־המערב חייב היה היהודי לשלם מחיר, והוא: ייחודו הלאומי, שהרי לא כיהודי היו מוכנים לקבלו לעולם של האנושיות המתחדשת (כפי שהאמינו אז) אלא כיצור נטול־עבר־ומסורת. ניתנה לו הזכות לחקות את ה“גוי” שבסביבתו. וכידוע, לא איחרו תוצאות “החופש” הזה לבוא.

אמריקניות    🔗

העובדה, שאמריקה עמדה עוד בראשית התהוותה הכלכלית, המדינית והתרבותית, וכן עובדת ההגירה הלא־אנגלית, שהגיעה לחופיה במספרים לא־שוערו – עובדות אלו גרמו לכך, שנשבר הקו המבדיל, הברור והבולט, בין החטיבה התרבותית האנגלו־זכסית לבין שאר החטיבות. גרמה לכך גם הדינמיקה העצומה של התפתחות הציויליזציה האמריקנית. בתהליך ההתהוות הצליחו היסודות האנגלו־זכסיים לקיים בידיהם, בדרך כלל, את ההגמוניה התרבותית החיצונית, אך עם זה שילמו מחיר יקר של וויתורים ניראים ובלתי־ניראים לעין. המושג “אמריקני” חדל זה מכבר לדמות למושג “אנגלו־זכסי”, הן מבחינה ביולוגית והן מבחינה תרבותית. המלחמה הזאת לעיצובו מחדש של מושג “אמריקני” מתנהלת, למעשה, מן הזמן שאמריקה ביצרה את עמדתה הפוליטית ואת אי־תלותה ביחסה למעצמות־אירופיות שונות, ובעיקר לאנגליה. את שלטונה הפוליטי האחיד השתיתה אמריקה על השטח הענקי שבין שני האוקיינוסים ועל ידי כך יצרה מסגרת כלכלית מאוחדת, שוק פנימי, גדול ורחב, לקפיטליזם האמריקני העולה.

אז ניתנה לה לחברה האמריקנית השהות להקדיש את תשומת־לבה לשאלותיה הפנימיות, החברתיות והתרבותיות. המלחמה התרבותית על דרכי האמריקניזציה של ההמונים והוויכוח ה“תיאורטי”, לכאורה, על מהותו של המושג “אמריקניות” טמנו בקרבם היאבקות סוציאלית רצינית. את מתח־הוויכוח לא נבין, אלא אם כן נשווה לנגד עינינו את העובדה, שבעיני אמריקני ממוצע דומים המושג “אמריקני” (במובן: לא יאה לאמריקני) כמעט למושגים “טוב” ו“רע” בתיאולוגיה ובאתיקה אנושית כללית. הצבעה על ארגון או על רעיון כעל “און־אמעריקן”, (Unamerican) כמוה כעונש קשה בעיני האמריקני. את השתלשלות הוויכוח לא נוכל להבין, אלא אם נעקוב אחריו על הרקע של התפתחות האידיאות הפוליטיות של אמריקה המתהווה.

הפתוס הפוליטי האמריקני יונק משלוש סיסמאות, שהפכו חלק בלתי־נפרד של הלך־הרוח של האמריקני הממוצע. סיסמאות אלו הן: חופש, אחדות, דימוקרטיה. את סיסמת־החופש עיצבה לה אמריקה בתקופת המלחמה המהפכנית שלה נגד אנגליה. היא הגנה אז על מעמדה, בדיוק כפי שעשתה אחר כך המהפכה הצרפתית, בעזרת התיאוריה של “זכויות טבעיות” של היחיד נגד “הזכויות האלוהיות” של המונרכיה והמשטר הפיאודלי המתמוטט. המלחמה הפוליטית שלה לאי־תלות היתה קשורה במלחמה סוציאלית לזכויות הבורגנות העולה נגד הפיאודליות הביורוקרטית האנגלית ששלטה בקולוניות.

מתוך התפתחות היסטורית מיוחדת זו נוצר קשר רעיוני חזק בין מושג החופש המדיני של הריפובליקה לבין התפיסה של חופש היחיד. בשעתו אמנם נלחמה הבורגנות על מעמדה, על האינטרסים המעמדיים שלה, ללא החשבה יתירה של ענייני ההמונים והפרולטריון המתהווה. אולם במלחמתה היתה הבורגנות אנוסה להשתמש במושגים תיאורטיים מרחיקי־לכת כדי לחזק את עמדתה האידיאית לעומת המונרכיה והפיאודליות, ובעיקר כדי להביא בבריתה את המוני־העם במאבקה הפוליטי והסוציאלי. הבורגנות האמריקנית הצליחה במלחמתה המדינית ואף עלה בידה לבלום את התפתחות הרעיונות המהפכניים, שכבר מצאו להם מהלכים בין ההמונים. היא עצרה את המהפכה בדיוק בנקודה הרצויה לה, אך בשום פנים ואופן לא יכלה לשבור את האחדות הרעיונית שנוצרה בין מושג החופש הפוליטי של העם לבין מושג החופש של היחיד. היא ביקשה לערער את האחדות הרעיונית הזאת, משום שזו חיזקה את תנועת־החופש במסגרת החברה הבורגנית. והרי היה הכרח שתנועה זו תלבש צורה של תנועה פועלית־המונית מרדנית. מלחמה זו היתה ללא הועיל. התפיסה של “זכויות טבעיות” של היחיד העמיקה לחדור לנשמתו של היחיד האמריקני. לא ייפלא, איפוא, שהן הוכנסו – מסולפים ומסורסים – ללכסיקון הפוליטי ולשפת מלחמת־הבחירות מראשית הריפובליקה ועד ימינו.

אידיאות מהפכניות ושכרן    🔗

את סיסמת־האחדות גיבשה לה אמריקה במלחמת־האזרחים בין הצפון והדרום, בשנות הששים של המאה הקודמת. גם מלחמה זו, שהיתה בעיקר פוליטית־כלכלית ושהיתה מכוונת לשמירת אחדותן הפוליטית והכלכלית של ארצות־הברית, היתה חדורה פתוס מוסרי רב: ביטול העבדות בחברה האמריקנית!

יסוד זה של ביטול העבדות היה הכרחי גם מבחינת הקפיטליזם במלחמתו נגד שאריות הפיאודליות בדרום ארצות־הברית, ושילובו עם החזון של עבדות מדינית מקיפה הביא שוב לידי העמקת המושג של זכויות־היחיד. עצם העובדה, שהורחבה מסגרת פעילותו של העקרון, אם גם מבחינה פורמלית בלבד, עד כדי הגנה גם על בני גזעים לא־לבנים, עובדה זו היה בה צעד מהפכני גדול, שאת מסקנותיו אין אמריקה מסוגלת למצות עד היום הזה. גם במקרה הזה נתברר, שעקרון חופש־היחיד, עם כל כוחו החברתי־המוסרי, לא מילא את תפקידו אלא במידה שפעל במסגרת הפיאודליות וערעורו מבפנים. אם במלחמה הקודמת עזר עקרון זה לעליתו של מעמד־הבורגנות – הרי במלחמת־האזרחים סייע לביטול השארית האחרונה של הפיאודליות – העבדות. אולם מה קלוש ורפה־אונים נראה עקרון זה כשהוא נלחם על התגשמותו במציאות הקפיטליסטית. במציאות זו הוא הופך עד מהרה מקטיגוריה חברתית־ריאלית לקטיגוריה פוליטית־פורמלית, שאין בה הכוח לשינוי חברתי. אכן, אין העקרון הזה יכול לזכות מחדש בכושר־פעולה חברתי, משנה ומכריע, אלא אם כן יועתק מן השטח הפוליטי־פורמלי לשטח החברתי־כלכלי. רעיונות־היסוד שקנתה לה האנושות במלחמתה נגד הפיאודליות יוכלו להתקיים ולהמשיך פעילותם ההיסטורית, רק אם יועמקו בתהליך של התווספות הבחינה הקולקטיבית (המעמד – מן הצד הכלכלי, העם – מן הצד התרבותי) בחיי היחיד ובזכויות־היסוד שלו. בלשון אחרת: אידיאות מהפכניות אלו, שמקורן במציאות מעמדית־מלחמתית מסויימת, עברו תהליך של הפשטה מכוונת מצד הבורגנות לאחר שהתבססה בשלטונה. הפשטה זו כמוה כמיתת־נשיקה לאידיאות הללו. רק על ידי החזרתן למציאות של מתיחות מעמדית ולאומית חדשה תרכושנה מחדש את כושר־הפעולה שלהן. אם על ידי שתי המלחמות לאי־תלות ולאחדות מדינית – שתיהן נגד כוחות פיאודליים או פיאודליים־למחצה – רכש לו היחיד האמריקני זכויות נוספות – הרי על ידי מלחמתו לזכויות־היחיד והדימוקרטיה במסגרת הקפיטליזם, עשה את הנסיונות הראשונים להבטחת הזכויות של קולקטיבים (דתות, מעמדות, לאומים). למלחמה זו נתפנה רק בראשית המאה העשרים.

ב.    🔗

עם ראשית המאה העשרים נפסקת ההתפשטות הטריטוריאלית של אמריקה בכיוון המערבי (היא הגיעה לחופי האוקינוס השקט) ומתחילים להיראות הסימנים הראשונים של יציבות חברתית־תרבותית לאחר הזעזועים של מהפכה, מלחמת־אזרחים, הרחבת־גבולות וקליטת הגירה המונית מגוונת (בשנת 1870 מנתה האוכלוסיה הכללית – 39,818,449 ואילו בשנת 1910 – 91,972,266). בתקופה זו מפנה אמריקה את תשומת־לבה לשאלות הפנימיות של החברה המתהווה. וטבעי הדבר שמזדקרות לעין השאלה המעמדית־הכלכלית והשאלה התרבותית־הלאומית. בעניינים הכלכליים־המעמדיים ציינה את הממשלה האמריקנית המגמה של אי־התערבות ומשחק־כוחות חפשי, מה שאין כן בשטח־התרבות. פה הצטיינה פעולתה במגמה הפוכה: התערבות ולחץ! ואין תימה בדבר. הממשלה האמריקנית (במהדורתה הריפובליקנית או הדימוקרטית) שימשה מכשיר בידי המעמדות השולטים של הקפיטליזם האמריקני. אלה לא היו מעוניינים בחקיקת חוקים מיוחדים להגנת העובד, נגד ניצול עבודת ילדים ונשים. דאגתם היתה נתונה לכך, כי כל אותו החומר האנושי, הבא מאירופה והמשמש צבא־עבודה בבתי־החרושת, במכרות, בכבישים ובבנין־רכבות, ירכוש לו במידה ובמהירות האפשריות את ה“אמריקניזציה” החיצונית. הם ביקשו להקנות לו כמה ערכים שיגרתיים של “תרבות”, הבאים להוכיח לו את יתרונה של החברה האמריקנית על פני האירופית שממנה יצא. הגאווה על החופש והדימוקרטיה, על הפרוגרס הטכני והסיכויים הבלתי־מוגבלים הנפתחים לפני כל יחיד – היה לה חלק גדול בתהליך של עיצוב דמותו של המהגר האירופי הנבער. היא היתה עשוייה לשרש מתוכו כל אידיאה מהפכנית, שהביא עמו מאירופה, לבל תתפתח ותעמיק על רקע הניצול האיום של ההגירה החדשה. אך מצד שני אין להתעלם מהתפקיד האובייקטיבי שעמד לפני החברה האמריקנית – הלא הוא איחוד תרבותי־רוחני של ההמונים הרבים שזרמו אליה. ההגמוניה התרבותית האנגלו־זכסית היתה מובטחת מראש ונתקבלה על־ידי המהגרים החדשים כדבר המובן מאליו. לא נמצאו עוררין על כך, שרשת־החינוך הממשלתית מתנהלת בשפה האנגלית ומשמשת מכשיר מכריע בעיצוב רוחו של הדור הצעיר והסתגלותו התרבותית לסביבה החדשה. במרכז הוויכוח לא עמדה אלא שאלה אחת: כיצד להביא לידי הסתגלות זו? הוויכוח על דרכי האמריקניזציה של ההגירה החדשה התפלג לשני אפיקים. בעוד שהאחד תבע הגדרה מדוייקת של המושג “דימוקרטיה” והתכוון לזכויות־היחיד, לא רק מבחינת חופש־הדת־והמצפון, אלא גם מבחינת חופש הביטוי הלאומי; בא השני ושאל לעתידו התרבותי של העם האמריקני – הייצור תרבות אמריקנית־אנגלית אחידה או שבצדה יוסיפו גם החטיבות הלאומיות השונות לפתח את המסורת ואת תרבות־העבר שלהם?

השאלה הלאומית והשאלה הסוציאלית    🔗

מכל מקום עובדה היא, שאף על פי שברבע הראשון של המאה העשרים היתה אמריקה נתונה בתהליך של גיבוש חברתי ומעמדי – לא לבשה השאלה המעמדית צורה פוליטית ברורה בקנה־מידה ארצי. היא התבטאה בהופעות ארעיות־מקומיות והיתה מוגבלת בתוצאותיה. מה שאין כן השאלה הלאומית־התרבותית – זו נהפכה לשאלה ארצית־כללית, דחופה ובוערת, שהעסיקה את המדינאי המקצועי ואת מיטב הוגי־הדעות גם יחד. במשך תקופה קצרה בא לידי גילוי המעוף הסוציאלי של אמריקה הרדיקלית. היא דחתה לקרן־זווית את השאלה הכלכלית־המעמדית (עם כל מה שהקשר בין שתיהן היה ברור לרדיקלים אלה). רק בשנות השלושים חדלה זו להיות שאלה מרכזית והריהי מפנה מחדש את מקומה לשאלה המעמדית הכללית, כפי המגיע לה בחברה קפיטליסטית רגילה.

התלקחות הוויכוח בשאלה המעמדית היתה קצרה אך אינטנסיבית. בנקודה זו נפגשו היסוד הסוציאלי עם היסוד הלאומי־התרבותי. למעשה היתה זאת מלחמה סוציאלית בלבוש תרבותי. אמריקה טרם בגרה למלחמה על השלמת הדימוקרטיה הפוליטית על ידי הדימוקרטיה הכלכלית־הסוציאלית. במסע־הנצחון של ה“אמריקניזציה” הרשמית והברוטלית ראו החוגים הרדיקליים – ובצדק – התקפה של המעמד השליט על מהגרים חדשים, עניים ומחוסרי־כל. הם הרגישו בריח הריאקציה העולה מן ההתקפה הכללית על כל הערכים המסורתיים והצורות התרבותיות שהביאו אתם המהגרים החדשים. הם ראו בזה – ובצדק – נסיון משוכלל של השתלטות מעמדית. בדיבור אחד: המלחמה היתה נטושה לא רק על “אמריקניזציה”. היא הפכה גם לתעמולה חריפה נגד זרים והשפעות זרים. בשטח זה נפגש הפועל עם הרכושני. הפועל נלחם נגד הזר, כי הוא רצה לסגור את שערי־אמריקה בפני כל הגירה נוספת בגלל ההתחרות בשוק־העבודה. ואילו הקפיטליסט, יותר משפחד מפני הגירתם של אנשים, חשש מפני הגירתן של אידיאות מאירופה שלפני המלחמה העולמית הראשונה, ובייחוד מאירופה המהפכנית שלאחר המלחמה. המלחמה ל“אמריקניזציה” הפכה, איפוא, למלחמה נגד זרים, נגד מיעוטים ונגד השפעות אירופיות “זרות”.

ובדומה לכך גם ההתנגדות לזרם העכור הזה. לא היתה זאת התנגדות תרבותית בלבד. היא לא ינקה ממקורות לאומיים בלבד. אלה היו שונים וחלשים מדי לחולל תנועה ארצית מאוחדת ולו גם קצרת־ימים. היא נבעה קודם כל, ממקורות סוציאליים, מתוך רצון להגן על האינטרסים של המיעוטים הלאומיים שנוצלו בחברה האמריקנית ובמידת־מה גם מזדהות עם האידיאות הרדיקליות של אירופה בתקופה ההיא.

כניסת אמריקה למלחמת־העולם הראשונה, גל הפטריוטיות שבא בעקבותיה, החשדנות שנתעוררה כלפי בני האומות באמריקה שארצות־מכורתם היו במחנה האויב, ההיסטריה האנטי־רדיקלית – כל אלה הוסיפו למתיחות ההתקפה וההתנגדות. חוק־ההגירה של 1924, שהפסיק למעשה כל הגירה לארצות־הברית בממדים רציניים, היה נקודת־השיא וסיום מתאים להלך־הרוח השוביניסטי שהשתרר בחברה האמריקנית. ואולם – וזה מה שחשוב יותר – הוא גם שימש התחלה לתהליך שהביא לידי ירידת החשיבות של הוויכוח הזה בחברה האמריקנית. תחת תהליך ההגירה שהביא המונים אירופיים חדשים, בא התהליך הביולוגי והעמיד אמריקנים צעירים, דור שני, מילידי־הארץ. הופעת גורם זה על הבמה מורידה בהדרגה את הוויכוח מעל הפרק, אם כי הדיו עודם נשמעים פה ושם.

ראשית ההגירה היהודית    🔗

הגירה היהודית ההמונית, שהתחילה בשנות השמונים של המאה הקודמת, הגיעה לאמריקה בתקופה “הקוסמופוליטית” של החברה האמריקנית. אף על פי שבאותה התקופה הונחו בארצות־הברית היסודות לריכוז הגדול ביותר של הקפיטל בעולם, נוצרו משפחות הרכושנים, העלולות לשלוט בעולם, והמהגרים החדשים נוצלו ניצול איום, אך עם זה הצטיינה התקופה באופטימיות סוציאלית, באמונה בפרוגרס, בחופש האמריקני. ניתנו מהלכים לסיסמה: הקמת “עם־העמים” על־ידי התגברות על ההגבלות הלאומיות והפרטיקולריזם של אירופה “הישנה”. ההגירה היהודית, שהצילה את עצמה מצפרני האנטישמיות הצארית, הפוגרומים והדיכוי הלאומי והכלכלי, נאחזה ברעיונות אלה והיתה מוכנה להקריב על מזבחם הרבה מעברה, מנהגיה וערכיה הקדושים לה. האמריקניזציה קסמה כדרך לפרנסה ולהתבססות ואילו ה“פרוגרס” קסם באידיאה של אחוות־עמים, של שוויון וצדק סוציאלי. גם תנאי־החיים והעבודה הקשים והמחפירים של “סוועט שאפס” ושבעת מדורי־הגיהינום המיוחדים, שבהם נתנסתה ההגירה היהודית בראשיתה, לא היה בהם כדי להאפיל על הסיכויים האלה. בתקופה זו, שאף היא היתה קצרה, היתה ההגירה היהודית מוכנה להתפרק מערכיה הלאומיים ולתבוע התבוללות שלמה ומלאה לאור האידיאלים הקוסמופוליטיים. אמנם, תהליך זה נגע רק בצמרת, בעוד שרובה של ההגירה היה נתון לחיפוש פרנסה ולחבלי־הסתגלות. בצורה מיוחדת לה, ספק אינסטינקטיבית, ספק הכרתית, מצאה לה את הסינתיזה בין הסתגלות פרימיטיבית והכרחית לבין הלך־רוח פרוגרסיבי וקוסמופוליטי מטושטש.

האינטליגנציה היהודית התעלמה אז במתכוון מן השאלה היהודית הלאומית. וגם ההמונים לא נתנו את דעתם על כך. אולם עצם עובדת ריכוזם של מיליונים מהגרים והצטופפותם במרכזים עירוניים יהודיים מיוחדים, ובמידה רבה בתוך מקצועות “יהודיים” מיוחדים, הביאו לידי כך, שצורות־חיים יהודיות קמו בדיעבד ולא במחשבה תחילה. המוסדות היהודיים, רגילים ואף מיוחדים לאמריקה, לא איחרו להופיע. בית־הכנסת או ה“טֶמפּל”, לאנדסמאנשאפטען, האגודות המקצועיות היהודיות והארגונים הפוליטיים היהודיים – אלה לא תמיד ביטאו כהלכה את כוח הענין היהודי הלאומי והמחשבה היהודית הלאומית. אך כולם יחד היו התגלמות של חיי הציבור היהודי החדש והשתרשותו בתוך התנאים החדשים.

המזיגה המטושטשת בין הסתגלות פרימיטיבית לבין הלך־רוח פרוגרסיבי־קוסמופוליטי שנוצרה באותה תקופה, שקעה במעמקי הפסיכיקה של המהגר היהודי ומדי פעם בפעם היא מתעוררת גם עתה בכוח תרבותי פוטנציאלי רב, למרות השינויים שחלו בינתיים בחברה האמריקנית ובציבור היהודי.

בדרך של טמיעה    🔗

אך הקוסמופוליטיות, כאמור, לא האריכה ימים. לחץ הגירת מיליונים מארצות לא־בריטיות זירז את ההכרח בהחשת האמריקניזציה והגביר את הוויכוח על מקומם של היסודות הלא־בריטיים בחברה ובתרבות האמריקניות. על רקע של חטיבות לאומיות של מיליונים בארצות־הברית וההתהוות הסוציאלית הכללית יכלו היסודות הרדיקליים לעמוד על התיאוריה הקוסמופוליטית שלהם בשלימותה. במובן זה חלה דיפרנציאציה בשורות הרדיקלים. היו שנשארו בכל זאת נאמנים לתיאוריה הקודמת, והיו שסיגלו להם תפיסה חדשה של “קולטור־פלוראליזם” (ריבוי־התרבויות). לא כולם נתפסו לתיאוריה החדשה בלב שלם. היו שעשו זאת רק מתוך אופורטוניזם מפלגתי, לשם זכייה בתמיכת החטיבות הלאומיות של המיעוטים. מכל מקום, בחוגים הרדיקליים והפרוגרסיביים הועתקה נקודת־הוויכוח. שוב לא עמדה השאלה, כיצד להתגבר על היסודות הלאומיים של אירופה, אלא מה מקום יש לתת, בזכות ולא בחסד, לתרבויות הלאומיות של המיעוטים המתקיימים כעובדה בארצות־הברית. שונה, כמובן, היתה התפתחות הענינים בחוגים הרשמיים הממשלתיים. במוסדות־החינוך, החל בנמוכים ביותר וכלה בגבוהים שבהם, השתלטה הדעה, שהמטרה הנכספת והיחידה היא טמיעה כללית, טוטלית. בחוגים אלה לא התנהל הוויכוח אלא על דרכי הפעולה ועל האמצעים שיש לאחוז בהם. היו כאלה שתבעו הנהגת משטר של לחץ וכפייה תרבותית מתמדת מטעם המדינה ומוסדותיה החינוכיים, אף אם זה יביא לידי הורדת הרמה התרבותית של אמריקה, ובלבד שתושג – ולוּ גם בצורה חיצונית – המטרה של אחידות תרבותית של החברה האמריקנית. אלה דרשו להטיל לחץ וכפייה לא רק בהקניית היסודות של “האמריקניות”, אלא גם לנקוט פעולה אקטיבית בעקירת השפה, המנהגים והמסורות הלאומיות שהמהגרים מביאים אתם מארצות־מכורתם. קו זה מצא את ביטויו בעיקר בפרוגרמה ובאווירה השלטת ברשת בתי־הספר הממשלתיים (עממיים ותיכוניים) ובמידה לא קטנה ביחס לארגונים הארציים של המיעוטים הלאומיים ולעתונותם (עוד בשנות העשרים הופיעה זו בארבעים וכמה שפות ודיאלקטים). גישה זו, שכונתה בשם התיאוריה של Melting Pot (“כור־ההיתוך”), ביקשה למעשה להשלים את תהליך האמריקניזציה על ידי הפסקת זרם ההגירה מצד אחד ועל ידי לחץ וכפייה תרבותיים מצד שני. הדוגלים בגישה זו ביטאו, כאמור, את עמדת המעמדות השולטים ובסופו של דבר הביאו לידי הפסקת ההגירה לאמריקה (לא מעט בעזרת ה“אמריקן פעדעריישן אוף לייבור”, שהיתה מעוניינת להגן על שוק־העבודה מפני ההתחרות של הפועל האירופי החדש); זה בא בצורת חוק־ההגירה של שנת 1924. אמנם, ההגירה לא נפסקה כליל, אך סעיפי־החוק הוגדרו כך, שהם הגבילו (העמידו כמעט על אפס) את ההגירה ממזרח אירופה ודרומה – (הגבלות מרחיקות־לכת על מכסות־ההגירה של העמים האסיאטיים הוצאו עוד קודם לכן). בכוחו של חוק זה אמרה אמריקה הרשמית לקיים את שיווי־המשקל הגזעי שלה, כלומר: מניעת הירידה של אחוז האנגלו־זכסים בקרב האוכלוסיה הכללית וכמו כן מניעת התפשטותן של האידיאות הרדיקליות של אירופה.

כדי שגישה זו תתקבל ביתר רצון על דעת הציבור האמריקני, הופנתה תשומת־לבו לצד הלאומי שבדבר. ואמנם כזאת היתה תגובתו של האמריקני הבינוני לחוק הזה. על ידי כך ניתנה, לדעתו, מנוחה לחברה האמריקנית, שחדלה לקלוט וה“מעלטינג פאט” היה בכוחו “לעכל” את כל אשר הוטל לתוכו; כסבור היה, כי עם הפסקת ההגירה ניתנת סוף־סוף לאומה האמריקנית ההזדמנות להתאחד מבחינה תרבותית, כיאה לכל עם בעולם. ההגירה שהיתה קודם לכן עורק־החיים של אמריקה, הפכה בעיני הציבור האמריקני סכנה לקיומה ולעתידה הלאומי.

וחוק־ההגירה של 1924 היה בו לא רק משום נצחון לחוגים הרשמיים. הוא שימש נקודת־מפנה חריף בדעת־הקהל האמריקנית לא רק בענייני ההגירה, אלא גם ביחס לקיום תרבויות של מיעוטים לאומיים בארצות־הברית. לאחר מלחמת העולם הראשונה נקטה אמריקה בקו האיזולציוניזם הפוליטי, ובקרב הציבור הרחב גברה האמונה, כי הוא יוכל להסתגר בפני השפעות זרות והגירה מן החוץ ולכלכל את ענייניו בשובה ונחת.

הדרך להתבוללות    🔗

בשנות העשרים למאתנו היתה עוד אמריקה קרתנית בהשקפותיה. עדיין לא הרגישה את התהליכים ההיסטוריים, שעתידים היו להוציאה למרכז הבמה ההיסטורית ולכפות עליה תפקידים ראשיים, בין שתהיה ובין שלא תהיה מוכנה לכך. שינוי מעמדה של אמריקה בעולם היה עשוי להשפיע גם על הפרובלימטיקה הלאומית המסובכת שלה, במידה שתוסיף להשבית את מנוחתה.

חוגים יותר מתקדמים בבורגנות האמריקנית תפסו עמדה פחות שרירותית, אף כי גם היא היתה מכוונת במהותה לטמיעה שלימה. אלה, למעשה, טענו, שאם מניחים לו למהגר החדש, בתקופתו הראשונה באמריקה, לחיות בסביבתו הלאומית המיוחדת ולהסתגל למציאות האמריקנית באמצעות האירגונים הלאומיים – הרי מזיזים בזה את תהליך ההתבוללות קדימה תחת לעכבו או להאיטו. חוגים אלה גם הם סברו, שהטמיעה היא מחוייבת־המציאות ואף רצויה. אך למען תעלה יפה, מן ההכרח שזו תהיה תהליך אורגני. אין הטמיעה יכולה להיות פרי של היתרים ואיסורים. הגירסה שהטמיעה חייבת להיות “מהירה, שלימה וחדה” רק תאיט, לדעת חוגים אלה, את קצב ההתבוללות תחת לזרזו.

בעלי תפיסה זו דגלו למעשה בעמדה של Laissez faire בשטח התרבותי. אמנם במקרים מסויימים הניחו צורך של התערבות־מה מצד המדינה, כדי לכלול בתכנית־הלימודים של בתי־הספר, במקומות שהדבר יהיה בגדר הכרח, “אורח תרבותי סינתיטי”, שיתן ביטוי למסורות ולערכים התרבותיים של החטיבות הלאומיות של הציבור הלאומי; אך מחוץ לתפקיד צנוע זה היו הם נכונים להפקיד את עתידן של תרבויות המיעוטים בידי המיעוטים עצמם. הם לא תבעו מידי הממשלה כל עזרה, כל הגנה, כל הכרה חוקית מיוחדת. החיוניות של הגוף הלאומי עצמו היא שתקבע את עתידו התרבותי בארצות־הברית. רוב הלוחמים על הדעה הזאת לא נהגו להבליט את הצד הגזעי שבשאלה. הם אף התעלמו מן הצד הלאומי שבה (מחמת החשש לסיבוכים פוליטיים, דהיינו: סכנת הנאמנות הכפולה). תחת לדבר על חטיבות לאומיות הצביעו על “קהילות בעלות צביון תרבותי מיוחד”, בעלות מורשת־עבר מיוחדת, שטבוע בה הרצון להתקיים ולעבור מדור לדור. אם מתברר – טענו אלה – שהייחוד הלאומי של הקהילה הולך ונעלם בכל זאת – הרי יש לכך משום אימוּת התיאוריה של “מעלטינג פאט”; אבל – הוסיפו אלה וטענו – מה טעם יש להתנגד לצביון תרבותי מיוחד של קהילה זו או אחרת, אם היא מצליחה לקיים את אפייה המיוחד? גישה זו, הססנית ונטולת עמדה אקטיבית, כוונתה, למעשה, היא לקבל את העובדות כמות־שהן כתוצאות רצויות. בתנאי הלחץ הממשלתי, ביחס העויין לַשוני הלאומי־התרבותי, ששרר אז, נראתה עמדה זו כדימוקרטית ומתקדמת מאוד. זו היתה דימוקרטיה סוציאלית, הלוחמת לשינוי פני המציאות, בניגוד לדימוקרטיה הפורמלית, המתעלמת ממנה במתכוון, ובתור שכזו קל היה לה להתפשט.

“קולטוראל פלורליזם”    🔗

את הביטוי החריף והקיצוני ביותר בשאלה הלאומית נתנה בתקופה הזאת האסכולה שדגלה בסיסמת “קולטוראל פלורליזם” (ריבוי־התרבויות). אסכולה זו, שעליה נמנו בעיקר רדיקלים ובני מיעוטים לאומיים, יצאה קודם כל מתוך ההנחה, שאין לתאר את הגשמתם של מושגי חופש־היחיד ברוח הדימוקרטיה המודרנית, אם אין כוללים בהם גם את הקשרים החיוניים של היחיד עם החברה, אשר ממנה הוא בא, ועם הרגע התרבותי־הלאומי שלה. לפי תפיסה זו, תפקידה של הדימוקרטיה הוא לאפשר ליחיד את התפתחותו הרוחנית המלאה; וזו לא תיתכן, אם לא תינתן ליחיד האפשרות לפתח ולהבליט את השוני התרבותי, את הייחוד הלאומי שבו; אין היחיד שלם, אם היסוד הלאומי והתרבותי מדוכא בו; אין הוא יכול להיות חלק פעיל ושלם בחברה האמריקנית, אם הוא אנוס לקנות לו את זכותו האזרחית במחיר הגבוה של ויתור על הביטויים הנפשיים והאינטימיים שלו – אלה הקשורים בשפה, בערכים ובמסורת של דורות. בצד העובדה של קיום הגמוניה תרבותית אנגלו־זכסית בדיעבד בחברה האמריקנית, העמידו חוגים אלה את האידיאל החברתי־הדימוקרטי של הזכות לשוני תרבותי למען היחיד, ובדרך זו גם למען הקולקטיב של החטיבה הלאומית כולה. אף על פי שכל חיי אמריקה התפתחו בכיוון של השתלבות הדימוקרטיה עם האחדת החיים התרבותיים של החברה – תהליך שעליו הצביע עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת הסוציולוג הצרפתי טוקוויל – ראו אנשי ה“קולטוראל פלורליזם” את תפקידה של הדימוקרטיה לא בעקירת ההבדלים התרבותיים, אלא להיפך: בשימורם ובהתפתחותם הנוספת על הרגע הסוציאלי החדש של אמריקה; הם ראו לפניהם את אמריקה האידיאלית כ“יבשת טראנס־נציונלית”. הם האמינו, כי היא תדע להתגבר לא רק על הניגודים הלאומיים שהיו מנת־חלקה של אירופה. יתר על כן: לדעתם ייווצרו בתוך תהליך זה של התגברות כוחות חיוביים, אשר יוסיפו לפתח ולעדן את המסורת התרבותית של כל העמים, עם כל מה שזו הועתקה מצור־מחצבתה והוטלה אל תנאים אקלימיים, סוציאליים והיסטוריים חדשים. נס גדול זה של שיתוף ויחס־גומלין סובלני בין הגזעים והתרבותיות צריך היה להתגלגל בכוח האידיאה הדימוקרטית המתגשמת מתוך נסיונה הנועז של אמריקה ליצור “עם־העמים”.

הודות לתפיסה זו שוב הפך האידיאל הלאומי של אמריקה אידיאל כלל־אנושי, כבתקופה הראשונה של הקוסמופוליטיות התמימה. אך אם בתקופה הקודמת נבעה הגישה הכלל־אנושית מתוך התעלמות מכוונת מההבדלים הלאומיים – הרי התפיסה הכלל־אנושית של ה“קולטוראל פלורליזם” היתה מיוסדת דווקא על קיום ההבדלים האלה ועל התעלמות אידיאית מכוונת מתהליך ההאחדה, המציין את חייהם הרוחניים והתרבותיים של ארצות־הברית. אם בתקופה הקוסמופוליטית הראשונה שימשה התפיסה פתיחה אידיאליסטית מתקדמת לתהליך שעלול היה להסתיים, למורת־רוחם של המתחילים בפטריוטיות אמריקנית שיטתית – הרי שהיתה התפיסה של “קולטוראל פלורליזם” צריכה לשמש מיתרסם האחרון של הכוחות הפרוגרסיביים בפני השטפון הלאומני. אך מה רעוע היה בניינם הרעיוני, מה רופף היה מיתרסם של אלה מול התפרצות כוחות איתנים של טכניקה ותעשייה מתפתחות והולכות ושל תהליכים ביולוגיים טבעיים שפעלו בכיוון של השוואה והאחדה. עוד בשנות העשרים של המאה הנוכחית נמצאו כאלה שהאמינו, שאמריקה יכולה ליהפך לעם “טראנס־נציונלי” וש“אמריקניות” בתור אידיאל תרבותי־סוציאלי תזדהה עם האידיאל האנושי התרבותי, כי אמריקה משמשת מעין “קיבוץ־גלויות” של האנושות כולה, כי כאן משתלבים כל היסודות התרבותיים, הלאומיים והגזעיים בתוך שלמות אחת.

עידוד התרבויות הלאומיות השונות, הכרתן הרשמית במסגרת של רשת בתי־הספר הממשלתיים, פיתוח יחס הבנה וסובלנות בין החטיבות הלאומיות השונות, והעיקר, יצירת התנאים הפוליטיים והחברתיים הנאותים לקיום צביונה התרבותי של כל חטיבה לאומית – אלה היו האמצעים שהוצעו על ידי ה“קולטוראל פלורליזם”.

הגורל היהודי המיוחד    🔗

ההגירה היהודית ההמונית התחילה, כאמור, בתקופה ה“קוסמופוליטית” של אמריקה ונסתיימה בעיקרה בשנות העשרים של המאה הנוכחית, בשעה שהתנהל הוויכוח בין ה“אמריקניזטורים” העקיבים לבין אנשי ה“קולטור פלורליזם”. כשם שבסוף המאה הקודמת נאחזה האינטליגנציה היהודית בתיאוריה הקוסמופוליטית הרדיקלית, כן נאחזה בתקופה זו בתיאוריה של ה“קולטוראל פלורליזם”, שכן היה בה בתיאוריה זו גם הבנה לתהליך האמריקניזציה (קבלת ההגמוניה של התרבות האנגלו־זכסית), וגם התחשבות בעובדת קיומן של חטיבות לאומיות גדולות, שטרם גילו סימנים בולטים של התבוללות מהירה. נוסף על כך היה בה גם משום מעוף של תפיסה בינלאומית אידיאליסטית.

לתיאוריה של “קולטוראל פלורליזם” נתפסה לא רק הצמרת שבאינטליגנציה היהודית. היא חדרה גם לשורות של העסקנים ה“מקצועיים” של היהדות האמריקנית (רבנים קונסרבטיביים וריפורמיים, מנהלי בתי־ספר, מורים ועוד) ואף הגיעה לשכבות רחבות של אותו חלק מן היהדות האמריקנית, שהצליח בינתיים להסתדר במציאות החדשה ואף לרכוש לו עמדה כלכלית איתנה למדי. ה“קולטוראל פלורליזם” לא מילא תפקיד מכריע בתולדות החברה האמריקנית. פעלו נגדו ההשפעות המשוות של התרבות והתעשייה האמריקנית. תיאוריה זו, אידיאליסטית במהותה (פיתוח תרבות ללא קשר לטריטוריה מיוחדת או כלכלה מיוחדת ) – לא יכלה לעמוד בפני הלחץ העצום של הדינמיקה הכלכלית והתרבותית של אמריקה. הפסקת ההגירה ועליית אחוז ילידי־הארץ בתוך החטיבות הלאומיות השונות גרמו להחלשת כוח־קיומן התרבותי העצמי. לאט לאט ניטלה מן הבעייה חריפותה ובמידה רבה גם חשיבותה. תחת לעסוק בתיאוריות על עתיד התרבויות הלאומיות, פנו מעתה הסוציולוגים האמריקניים לחקירה מדוקדקת של עוצם תהליך־ההתבוללות בחטיבות הלאומיות השונות. תחת לכוון את התהליך, הסתכלו בו הסתכלות מדעית. נתברר, כי חטיבות לאומיות שונות מגלות כשרון שונה של הסתגלות לתנאים החדשים ואף כשרון שונה להתבולל עד־לבלתי־הכר. נתקבל מעין כלל אוניברסלי, שאין כאן הבדלים מהותיים, אלא הבדלים שבדרגה בין חטיבה לחטיבה. ביסודו של דבר קשור כשרון־ההסתגלות בכשרון ההתבוללות הסופית. בשטח זה גילה הציבור היהודי תכונות מיוחדות: אף על פי שהוא צועד בראש כבעל כשרון־ההסתגלות, הרי הוא מגלה מעצורים רציניים בכשרון ההתבוללות עד־לבלתי־הכר. גם כאן בלט השוני היהודי. לא על נקלה ניתן הגורל היהודי להיכלל בקטיגוריות של “ככל הגויים”. אך ל“קולטוראל פלורליזם” היו “חסידים” יהודים וכוח־משיכתו היה בזה, שלפיו יכלה החטיבה היהודית לקיים את התבדלותה הלאומית ויחד עם זה לא לצאת דופן. “חסידיו” היהודים של ה“קולטוראל פלורליזם” הדגישו דווקא בו את הצד של “ככל הגויים”. הם לא עמדו על כך, שלמעשה מתעלמת תיאוריה זו מן המציאות האמריקנית המתפתחת בכיוון התבוללות. והרי בהתעלמותה זו היא מסייעת לפרוצס ההתבוללות במקום להאיטו, ואם בכלל כן, במציאות היהודית מכל שכן. פה לא שימש ה“קולטוראל פלורליזם” תריס בפני ההתבוללות, אלא שביל נוח לקראתה, שהרי הוא לא הצביע על סכנות־ההתבוללות, אלא להיפך, מיעט בערכן ובגדלן. “חסידיו” היהודים של ה“קולטוראל פלורליזם” לא הבינו, שכל תיאוריה לאומית־תרבותית, אשר לא תבין לשוני הגורל היהודי (בניגוד לתפיסה “ככל הגויים”), מן ההכרח שתתעלם מן המציאות היהודית ושתביא בעקבותיה את זירוזו של תהליך הטמיעה במידה שהוא מתאפשר ליהודי על ידי סביבתו. אם תהליך ההתבוללות הקיף את כל החטיבות הלאומיות והיה פחות או יותר טבעי, ללא התנגדות של הסביבה החברתית (המדובר הוא בחטיבות לאומיות ולא בסקטורים גזעיים) – הרי לגבי החטיבה היהודית התחיל להתבלט גורלה המיוחד יותר ויותר. אמנם, התבוללותה של חטיבה זו מתקדמת אף היא, אך היא נתקלת בהתנגדות מיוחדת במינה מצד החברה המסובבת, התנגדות שאין דוגמתה ביחס לחטיבות לאומיות אחרות.

הברירה היהודית    🔗

הודות לתהליכים אמריקניים פנימיים ובעקבות הגורל אשר פקד את יהדות־אירופה ובהשפעת קולה המבשר של ארץ־ישראל החדשה, הולכת וגוברת ההכרה הלאומית של הציבור היהודי האמריקני. הכרה זו ניזונה גם מכוחות פנימיים וגם מכוחות חיצוניים (אנטישמיות הולכת וגוברת). עובדה היא, אשר אין מסתכל אובייקטיבי יכול להתעלם ממנה, שבעוד שאמריקה בכללה הולכת בכיוון של נטילת העוקץ מן הבעייה של מיעוטים לאומיים (למרות אלו הופעות בודדות המעידות על ההיפך) וכוח־קיומם של מיעוטים לאומיים אלה הולך ונחלש – הרי החטיבה הלאומית היהודית מתפתחת בכיוון הפוך וכמו כן אין יחס החברה האמריקנית אל המיעוט היהודי כיחסה אל מיעוטים לאומיים אחרים. זו הפעם הראשונה בתולדות הציבור היהודי באמריקה, שהוא יעמוד כמעט בודד במערכה על זכויותיו התרבותיות הלאומיות (במידה שלא יסוג ולא ידרוש לעצמו אלא זכויות דתיות, הניתנות לו בלאו הכי), כשאין היא עולה בקו התפתחותה של החברה האמריקנית וכשאין היא יכולה להירתם בקלות לזרמים הרעיוניים של התקופה, בעזרת הקשר הכל־יכול של “ככל הגויים”.

לא דרך “קוסמופוליטית” ואף לא דרך ה“קולטוראל פלורליזם” הניחו לו ליהודי האמריקני להתחמק, ביודעים או בלא־יודעים, מן השאלה היהודית הגורלית. ולא יעלה על הדעת, כי בעתיד יבחר ללכת בדרך של סוּפֶּר־פטריוטיוּת אמריקנית כדי למצוא מחסה ומגן לעצמו מפני הפרובלמטיקה המיוחדת שלו. נסיונה של יהדות־אירופה והתגברותה של האנטישמיות בארצות־הברית חוסמים את דרך ההתחמקות הזאת. אין לו לדור היהודי־האמריקני החדש אלא לבחור בדרך של ריאליזם מפוכח, אם הוא רוצה באמת ובתמים לפתור את שאלתו כיהודי ואמריקני גם יחד!