ראשית הקיץ תש"ד
מין תחוּשה מציפה את ישותי – הרגשה של כניסה לעולם הבגרוּת הרוחנית ומן ההכרח שיתן הדבר את אותותיו בכל הלכי המחשבה שלי…
מפעם לפעם פּוקדות אותי מחשבות ומאפס ביטוי הן אובדות בתהום הנשייה ללא שיוּר או זכרון כלשהוּ. ופועם בי הרצון להנציח כל בקורת מתעוררת, כל הוויה עמוקה וכל רגש סוער – ומשום כך החלטתי למשוך בעט ולכתוב.
משכבר הימים עלה בדעתי הרעיון של כתיבת יומן, אלא שחוּלשת הרצון היתה מעכבת בידי עד כה. וגם עתה הריני מפקפּק עדיין ומתמהמה, איני יודע משום מה: האם מתוך חרדת-קודש למפעל שישמש תמצית ביטוי להגיגי-לבי או שחרדה זו נובעת מתוך היותו נסיון ראשון להעזה כגון זו, שאולי תתווה דרך חדשה בכתיבתי?
על כל פּנים: מי יתן ותוגשם בך, יומני, התקוה – להיות לי נפש קרובה, אשר תדע להאזין למרי-שׂיחי, להבין לרחשי-הלב ולדלות מנבכיו של זיק של רעיון, כל ברק-מחשבה וכל דבר שמן הראוּי שייזכר וייפקד ביום מן הימים.
ומי יתן והיית לי לניב-מה ולביטוי-מצער כתגובה לרשמים חיצוניים ועוּבדות קיימות – ובעקבותיהם: מחשבה ובקורת עצמיים על כל הנכתב, הנעשה והנוצר בעולמנו זה.
*
אדם נבחן באהבתו לארץ ומסירותו לרעיון הציונוּת – רק אם ידע להקריב על מזבחה את חלבו ודמו מבלי לסגת מן המערכה – רק בזאת ייבחן הציוני הנאמן!
*
מדוע הולך אני לקבוץ? – שונים המניעים:
הענין הציוני: הכשרת מקומות-מקלט לאחינו בגולה, הפיכת הפּירמידה הבלתי-נורמלית שלנו על פניה והקמת חקלאוּת אינטנסיבית להמוני-העם;
הרעיון, כי יותר אדמה, יותר יישוּבים וּמספר גדול יותר של איכרים יהוּדיים שלא יינתקו לעולם מאדמתם – באלה כחנוּ וּבזה משקלנו – ואחר אין;
האידיאל הסוציאליסטי, כי הקיבוץ הוא המקום היחידי שבו יכול האדם לחיות לפי עקרונות הסוציאליזם – שכּן בו אין הוא משעבד ואיננו משועבד, איננו חי על חשבון זולתו ואיננו נותן לטפילים למצוץ את דמו.
והענין החברתי; שהרי יסודות המשטר הבורגני הם רדיפה תמידית, ובכל האמצעים והדרכים, להתעשרוּת האדם על חשבון זולתו ומכאן נובעים גם יחסי-החברה הקלוקלים במשטר זה: צביעוּת, חנוּפה, ההכרח להעלים את דעתך הפּוליטית אם רצונך לעלות בגרם המעלות הכלכלי, חיים חסרי-טעם-וחזון, חיים רק כדי שלא למות, כדי “לבלות” אין שהוא את הזמן, השעמום המחניק ומנוון.
המשטר הקיים הוא שורש כל יחסי-המשפחה-והמין הגסים והשפלים, הגורמים לנתינת “אהבה” תמורת הכסף, המביאים לזנוּת ולהורדת חיי-המשפּחה לדרגה בהמית.
תיקון נפש הפְרט והראייה האינדיבידוּאַליסטית – בטעות יסודם. האדם לא ישנה את אָפיו כל זמן שלא ישתנה המשטר – כי הוא הוא הגורם הראשון בעיצוב דמותו ובקביעת מנהגיו של האדם.
במחנה בהרים
חרגנו מן המסגרת היומיומית האפורה, החדגונית והמחניקה בשממונה ונעל ההרה למחנה.
בצאתנו מסגור הבתים והצריפים למרחב ולטבע, רחב גם ללב; אבן מעמסה שהעיקה נגולה ותוסר.
ּחוט של חן וקסם היה משוך בהם, בחיי-המחנה, על כל העצמאי, החדש והמלבב שבהם, ואין תימה בדבר אם חיי-צופה אלה קסמו ללבם של בני-הנוער מעיירות-פולין הקודרות, העבשות והמדכּאות כל זיק של דרור, כל רוח צח שיינשאו ממרחב ותרבות.
ילא העט מתאר מה חדוה ועליצות שובבה הוצקה בנו, עת ישבנו ליד המדורה המתמדת לקול נפץ-זרדים, השופעת אורה וחום ומעט מהם חדר גם ללב.
ישבנו ושרנו – והשמש שקעה בפאתי ים כשהיא מוצפת נגוהות דם וכל האופק, במקום שם שמים וארץ נשקו, נזדהר בנהרה חכלילית. מכנף קדם עט הלילה, פרשׂ אברותיו השחורות ומאיימות וכוכבי-רום ניצתו בו איש אחר רעהו וישבצוהו כאבני-חן.
ישבנו ושרנו – הלהבה הפציעה והשירה התגברה – ושני אלה הציפו את הלב בנחשולי אהבה וסליחה לכל, וידחו מפּניהם כל רגש שנאה, קנאה וטינה השוכנים בנבכי נשמת-האדם.
ירדה עלינו אותה שעה קורת-רוח נעימה, התרוממוּת הנפש מעל לחיי-החולין הקטנוניים וכעין השראה של חוויה נפלאה שיתקה בתוך-תוכנו כל רצון להרע, כל אינסטינקט בהמי-ראשוני.
ילל הרוח וישרוק מבעד לעפאים הנעים וקול אִושת הצמרות התמזג עם נהמת הים בדכיו – ויהיו יחדיו לשירת לילה נפלאה ונוגה.
וכאילו שכלא מדעת הנמכנו גם אנו קולנו וזמר יגונים חרישי ולואט נבלע גם הוא בהמית אמירים מורכנים לרוח.
ולפתע – התגלגל סהר מזדהב מבין ההרים ויצף את אלם ההרים הרבוצים כעדרים שנטו ללון, וישפוך ויפזר מלא חפניו מזהב נהרתו החיוורת, המסתננת למעבה-החורשה.
ודומה: קמו מקברם בני-שאול, עטופי רז ואימה, אלה הצללים המגיחים מאחורי כל אילן כשוחרי-טרף אורבים. רווה החלל אוירת מסתורין שלא מעלמא הדין, אוירה שהשרתה עלינו מין הרגשה כאילו מתעופף היית על כנף חלום אל ארץ רחוקה, רחוקה…
*
שבועות, תש"ד: הועידה הארצית השלישית
דרוך צפיה חיכיתי לה לועידה. ידעתי כי תהיה לי פגישה ראשונה עם התנועה הארצית, ועל-ידי כך אוכל להכיר מקרוב יותר את חומר האנשים שבה (לאו דוקא מן הצד האישי).
ומשום כך חרד הלב ויתרגש.
על מגרש רחב-ידים עמדנו, אלפּיים שומרים, בטורים כפולי ששה כחשוק מהודק. רטט שבקדושה עברני עת נמסר דגל התנועה בטרנסילבניה לידי ההנהגה הראשית. טקס זה ביטא יותר מכל הרעיון הגדול: “מן האודים העשנים על חרבות יהדוּת מושמדת קוראים אנו לכם, אחינו בציון: עם שקיעתנו הגופנית כמרכז גדול ליהדוּת ולתנועה מצווים אתם לשאת בעול – למענכם ולמען הבאים אחריכם, כי רק חלוץ אתם למחנה-ישראל שעודנו גדול, ובתור שכזה – האדירו כוח, הגבירו חיילים וכבשוּ לשארית-הפליטה את הדרך העולה לציון.”
סמליוּת רבה היתה צפוּנה במסירת דגל הגולה הנחרבת – לארץ-מכורה נבנית; סמליוּת המעמיסה עלינו תפקיד גדול: הכשרת לבבות בגולה והכשרת הקרקע בארץ.
לאחר שירת-הימנונים אדירה צועדת התהלוכה בחוצות הקריה העברית: בטוחני כי בלב כל אחד מאתנו יצקה הרגשת בטחון בכח התנועה, בליכוּדה.
גם כלפּי חוץ עשתה ההפגנה רושם חזק; וכי קלה בעיניהם תהלוכה רבתי של לובשי חולצות כחולות, של נוער ציוני-סוציאליסטי מַגשים?
אנחנו, כתנועת נוער, רחוקים מתעמולה צעקנית וריקה כדרך לרכישת-לבבות. כוחנו ומפעלנו – זאת ההוכחה המוחשית והברורה ביותר לדרכנו. ברם, תהלוכות אדירות, נשפי-תנועה מוצלחים ועוד כיוצא באלה יכולים אולי לזעזע, ולוּ גם קמעה, את האדישוּת האולימפית כמעט של הנוער בארץ לתנועתנוּ – ובזה אני רואה את חשיבוּתם.
ובדיונים? – הרגשה של התלבטויות קשות ומרות על הדרך להרחבת התנועה והאדרתה – כלפּי חוּץ, ודרך חינוכית מושלמת ויעילה יותר – כלפי פנים. והויכוחים קשים ונוקבים, באשר התמונה
איננה מזהירה כלל וכלל. אדרבה, נוכח חדירתנו לסקטור חדש ומיוחד – לנוער מעדוֹת המזרח – עקב חוסר מדריכים בגלל היציאה המוקדמת להגשמה, ובעיקר – בגלל ההכרה שכל זמן שתנועתנו תהווה רק פּלג קטן הזורם לאטו לא נמלא את צווי-השעה החמוּרים של כיבוש-שממות – מתוך כל אלה שומה עלינו לבקר את כל הבעיות הנוגעות בזה, בהן ולתרגם את המסקנות הלכה למעשה.
ים של חולצות כחוּלות הציף את הרחבה שלפני בית-התנועה. הזדקפנו דום ברטט שבלב עת ניטעה שדרת השומרים האלמונים באדמת קיבוצנו – מדן ועד גבולות שהובאו הלום בשׂקיות משי תכולות-לבנות.
הרגשנו כי בדגלנו הלאומי נצפן רעיון יסוד התנועה הציונית: אדמה! אדמת מכורה להתיישבוּת עובדת כבית לאחינו הקרובים-הרחוקים. ואם לא זיכה אותם גורלם בהשתרשותם בארץ, הרי, למצער, כסמל, ישׂגשׂגו כאן, באדמה זו, הברושים הרעננים ויהיו לעצים גדולים ומצלים, למען יעמדו לפנינו, לפני בית-התנועה, כל יום תמיד כאבוקת להט ציוני מגשים ובונה שלא כבתה מלבם עד הרגע האחרון – עד נפלם עם נשקם בידם.
*
חג הביכורים בכפר הנוער
הסבנו לשולחנות עטופי צחורים וערוכים כיד-המלך בחורשת ארנים בלבו של הכפר.
אט נטו צללי-ערב, דמדומים מתקדרים אפפו את הכפר, וחרש, כמתגנב, אתא ליל והרקיע כוסה פרוכת-משי וכוכבי רום ניצתו בהם ויקרצו כאלפי נרות מהבהבים. בכול השלך הס כבאותה שעה של מתן-תורה, והנה פּצחה התזמורת בקולה כי ערב, קול שהרעיד צלילים נוגים בחלל השליו ובלב שהוצף חמימות, דומה היה כאילו עם התקדש החג הרעיפו שחקים מין נחת של יום-שבתון המציינת כל מועד ממועדי-ישראל. והמחוללות טופפות היו על קרשי-הבמה בצעדים קלילים-אוריריים כאילו עדת פיות הן, וחלילים ריננו בסלסול ערב ותופי-מרים טִמְבְּרוּ לקצב-הריקוּד.
כבו האורות על הבמה ורק מאות נרות דלקו בנהרה עליזה ובהירה משמחת לבב-אנוש.
ושוב הוצפה הבמה אורות משני צדדיה עלו נושאי טנאי-הביכורים וילד עומד בתווך וקורא מתוך האגדה כיצד היו מעלין הביכורים ירושלימה ובחזיונך צפות ועולות תמונות מרהיבות מימים קדומים: כל הדרכים עולות ירושלים והמוני אכרים נוהרים מקצווי ארץ נושאים מנחת פרי-אדמתם קודש לה'.
איזה תום, איזו פשטוּת ויופי נסוכים על תיאורים יקרים ונפלאים אלה שהיו יכולים לצמוח רק מתוך קרקע של עם בריא יושב אדמתו לבטח, – עם, שתרבותו וחגיו ינקו לשדם וחיוּתם מן הקרקע המוצקת שתחת רגליהם. נעצתי עיני בבמה המזדהרת שבתווך, כאילו כפאני השד, וכך נישאתי על כנפי הדמיון הרחק-הרחק אל מעבר לחשכת ההיסטוריה הארוכה והמרה שלנו, והנה ראיתי והרגשתי כי גם אנו היינו עם כּכל הגויים, ואולי אף למעלה מהם. ולואי וידענו גם אנו, עם מפרה וכובש אדמת-אבות, ללכת בעקבות אבותינו עבדי אדמה ואדוניה כאחד, למען נוכל גם אנחנו לחדש ימינו כקדם ולפתח תרבות גדולה ומפוארת, תרבוּת של עם יושב אדמתו בטח באין מחריד.
ובאותה מסיבת-ביכורים הרגשתי כאילו מזגו מן היין העתיק והמשומר אל כלי חדש ונוצץ.
*
19.11.44
ממחשבת הימים (בעקבות נאום צ’רצ’יל)
“פשע מחפּיר זה (של רצח הלורד מוין) זעזע את העולם!”
אכן, פשע מחפּיר ושפל, אך מה שם ייקרא לרצח מיליוני יהודים. לסגירת שערי העולם “המזדעזע מרציחת איש” אחד ועל מיליוני מוּבלים-לטבח אין פוצה פה ומצפצף? איכה תכוּנה העמידה על דם-אחינו שבה נהגו הממשלות “הנאורות”?!
אנשים לרבבות, שמעודם לא הרעו לאיש מיושבי-המערב, מתדפּקים על דלתותיו של עולם-החיים בשעה שחרב-השמד הנוראה מתהפכת מעל לראשם. והבריחים נעולים ואין נוקף באצבע!…
כלום קיים בטוי וניב לכגון זה? אין – אין!
“יותר מכל נפגעו אנשים כמוני שהיו ידידים הותיקים של היהודים ובוני עתידם הנאמנים” – ייזכר לטובה ה“ספר הלבן” של 1922 וקריעת עבר-הירדן מעל גוף-הארץ! עלינו להחזיק תודה על כך ל“ידידים נאמנים” כצ’רצ’יל!
“אם נגזר על חלומותינו (?!) למען הציונות להתנדף בעשן אקדחיהם של מרצחים” – (והדם, אשר הוא וכשמותו הניחו לו להינגר כמים, האם לא רוצחים עמדו עליו ואטמו אזנם משמוע את שועת-הטבוחים?!) – “אם עמלנו (?!) למען עתידה של הציונות סופו להביא להופעת כנופיה חדשה של גנגסטרים, הראויים לגרמניה הנאצית – (ומשטרת-הארץ, זו כנופית הסַדיסטים, חיתו-טרף באיצטלת אדם, “מטה-הזעם” של הפּוליטיקה הבריטית, האם הם מלאכים על פני האדמה? כך, מכל מקום, יכולים אנו להבין מתוך שתיקתו של ראש-הממשלה על מעשיהם לתפארת!) – “הרי רבי כמוני ייאלצו לעיין מחדש בעמדה שנקטנו בעבר ובעקביוּת זמן כה רב!” ושמא נדמה לו, למר צ’רצ’יל, כי גלמי-עץ אנו וטחו עינינו מראות את הפוליטיקה העקבית של ממשלת-ארצו; שלשה “ספרים לבנים” וכל אחד מהם מופיע ב”מקרה" לאחר מאורעות-דמים; גזירות-עליה מתחדשות לבקרים; עשיית הצהרת-בלפור פּלסתר ועוד כיוצא באלה בגידות בעם אומלל. האם לכגון אלה נקרא “פוליטיקה עקבית”? אך לעג לרש הוא זה, ותו לא!
“משטרת א”י מלאה את תפקידה ביעילוּת ונאמנות… בעזרת הצבא ועל-ידי שיתוף-פעולה אמיץ מצד המפקד הראשי".
ואמנם כן, הפעם הראתה המשטרה את כוחה כי רב, “כבודה וצדקתה” במקומם מונחים, אך איה היתה במרחצאות-הדמים של שנות 21' ו-29' בצפת, בירושלים, ביפו ובחברון? איה היתה אז, ומה פועל פעלה לנוכח השתוללות-רוצחים ממארב על יישוב שליו? מדוע לא הוציאה אז את החרב מנדנה? וכיצד הפליאה גבורתה של אותה משטרה במגורשי מאוריציוס הנאחזים בצפּרניהם בקרקע המושמטת בזדון מתחת ידיהם? וכיצד “פּעלה ביעילוּת” כלפי ישוב עברי שקט ורצחה את אחד מבניה היקרים בהתאמרה לחפּש נשק, זה הנאגר לשם הגנה על החיים והרכוש?
על כל אלה עבר ראש-הממשלה הנכבד בשתיקה, כאילו לא קרו הדברים מעולם! אך גם נתר ובורית לא ילבּינו את בגדי חבריו, האורחים עמו לפרלמנט ולממשלה, מן הדם שדבק בהם ולא יינקה עוד! אות-קין חקוק לנצח על מצחם ורוב מליצות נאות לא יסירוה!
ועתה, לאחר יריקה כזו בפרצופנו (אמנם לא בפה מלא, אך היא מבצבצת מכל תג ותג שבנאום, מזדקרת ודוקרת!), מה כוח נמצא בנו לדבּר? לאחר מהלומה כזו אין הדיבור בפינו. כל ביטוי לכלימה הוא חילול. מה נאמר ומה נדבר? מרה המציאות כלענה ועוד ימים רבים לא יסור טעמה מפּינו.
וחשבון עתידנו הציוני? אף הוא אינו מזהיר. אדרבה, הגורם הערבי מופיע על הבמה ככוח שהכל מתחשבים בו והכל זקוּקים לקרבתו. ואנו? אך כבשׂה גלמודה שאין לאיש להתירא מפּניה או להיות נזקק לה.
וכי מה תימה אם לאור עובדות כאלה, המסנורות את העינים באכזריותן הנוראה, הוכשרה הקרקע לגידולי-בר, מחרפי נפשם לאחר יאוש ועוכרי-שמנוּ, מאבדי-כוחנו?
אך אנו, אם להתאבד אסור לנו עדיין, אם גם טוב לו לכלב החי מן האריה המת, מה זה היה לנו כי החשינו, כי לא עמדנו בשער להגן על כבוד-האומה שחולל, על גוף-האומה השכול? הבלגנו. לא הסמיקה למדי הלחי שכך סוטרים לה שלושים שנה וגם ביום שכזה בלענו את הרוק ונדממנו כאבן! ולא נמצא לו ניב שפתים. לא עתונינו, אף לא סופרינו ומשוררינו, יצאו חוצץ להגן על הכבוד שחולל. הם בחרו בשתיקה כדי להפיס דעתם של שועי-עמנו! את אשר אנו מרגישים זה ימות-דור לא הטחנו עוד בפניהם, כי פחדנו! הכן יעשה עם השומר על שיעור קומתו המוסרית, החרד על גאותו הלאומית, עם שאינו לוקק את פּצעי רוחו המושפּלה ונאלם דם!
לא ולא! עם כזה אסור לו שיחריש, ואנו, גם הגה לא הוצאנו מפּינו!
*
המסע למצדה
דרוך מתיחות וצפיה הייתי כל אותם הימים שקדמו למסע. דוקא הפּראי, השמם והבלתי-ידוע, אשר מציין את הדרך שעלינו לעבור בה, הוא המושך אותי, הוא האוסרני אליו בכבלי-קסם, ברתוקות כשל כליון עיניים וצפיה דרוכה.
ויהי בצאת המחנה. – שיירה ארוכה ומתעקלת כובשת משעולים באותו בוקר ששי של כסליו, בשעה שירושלים המלבינה משקיפה עלינו ממרום-שבתה בטבור הרי-יהודה הסוגרים עליהם מיָם, אי-הירק בים-הישימון, זו יריחו, מאחורי גבנוּ והלאה – צפונה, ומקדם – הר נבו עטור ערפלי בוקר אפרוריים, ועשנם של כבשונים מן המפעל בערבה מתמרים קלילות וים-המות רובץ דומם בחלקת מימיו הכחולים הנחצים לשניים על-ידי נתיב מזהיב מנוגה קרני השמש היוקדת, ואנו צועדים בתווך – ככלואים בין נפילי שלשלאות-ההרים שסגרו עלינו מעברים:
- ים-המות השוקט ואדמת-הצחיון המלחה שהיא אפיינית ומיוחדת לשטח הזה!
שעה זו של שחרית, רווית רוחות קלילים ושקוייה צפרירי-בוקר נעימים, עת מתנשם החזה קלות באויר הרענן והרגליים פוסעות עדיין באון, בקצב, גורמת לו לאדם שיסיח דעתו מתלאות-הדרך שעוד נכונו לו אך עדיין לא פּקדוהו, וישים לבו אל כל הסובב אותו, ישא עיניו המושפּלות לעקבי ההולך לפניו, ירימן וישור אל כל עבריו מתוך עין בוחנת ולב רגש.
וכך היה גם לי: נעצתי מבטי אנה ואנה ועיני רואות על סביבי מקומות, שכף רגלם של אבותינו הקדמונים דרכו עליהם לא פעם.
הנה יריחו מצפון – ואתה נזכר בבני ישראל העולם ארצה כנען מגיא-העבדוּת במצרים, שבט עז-נפש, כובש ומעפיל, בדרכו אל הארץ היעודה לו! ותמיהה תוקפת אותך בראותך את ההרים הנישׂאים האלה מעבר הירדן מזרחה אשר היה עליהם לעבור ברגל – ועברום; ואז, רק אז, את קדושת הרגע, את הטרגי והנעלה גם יחד שבמעמד נבוֹ, עת משה, רועה ישראל ומנהיגו הלאומי והרוחני הגדול, רואה את הארץ האהובה והיקרה כעל כף ידו, ונבצר להגיע עדיה… רק אז אתה מבין מה טעם נלחמו אבותינו בעקשנות כה רבה על יריחו הנצורה, זו החולשת על כל נוף הרחב הזה בזכוּת מקומה המצוין ושפעת-מימיה; או אז מציף את לבך רגש יפה ונשׂגב של אהבה לארץ הזאת, שספגה אל קרבה, דורות על דורות, את דמם וזיעתם של בני-עמנו הקדמונים, את שׂשׂונם ויגונם, את חייהם ואת מותם… – והנך חש כי בזכוּת זאת קדושה לך הארץ, יקרה וקרובה.
… אלה היו המחזות וההרהורים שחלפו במוחי, ההרגשות ששטפו את נפשי באותה שעת-בוקר נפלאה.
אָכן, ילא העט לתאר אותם, את המחשבות והרגשות הצפים בלבך ברגע כזה. מכל מקום, ניסיתי לגנזו בביטוי למען יהיה שמור עמדי לימים רבים כזכרון נעים ועמוק. ועתה, כשאני חושב על כך, בהיותי נתון תחת הרושם הכביר והחוויה העמוקה שצליליה הערבים עודם מהדהדים תוך כתלי-לבי, ומחשבתי יחד עם זה צלולה ומפוכחת יותר מבאותו רגע ראשון של התרשמות בלתי-אמצעית, אני מנסה להגות בדבר והמסקנה מתבקשת מאליה: לוּ ידענו להפנות את זרם-הטיולים, העובר כעת שתי וערב בארץ, לאפיק הנכון והמתאים, כי אז בודאי נכון היה להם עתיד גדול ורב כגורם ראשון-במעלה שיוכל לפרוט על הנימה הסנטימנטלית של כל נער עברי מטייל ולקשרו בעבותות-אהבה בלתי-ניתקים לארץ הזאת ולאבותינו שישבו בה.
והרגשה מעין זו שקדמה לה תוקפה אותי מחדש, מציפה את ישותי ביתר שׂאת עת עומדות רגלי על פסגת-מצדה ואני משקיף מטה אל התהומות הפעורות המקיפות את המבצר מארבע רוחות השמים ורואה את ריבועי המחנות הרומאיים והסוללה הגדולה שהללו שפכוּ מפּאת מערב, ואת חרבות הממגורות והמחסנים והארמונות ששׂרדו כאן למעלה לפליטה כעדות דוממת לנס מרד שהתנוסס כאן בשעה שהארץ כולה היתה למדרס כף-רגלו של החייל הרומאי. ואתה מרגיש כי מצדה היתה לנו יותר ממבצר בעלמא, היא משמשת יד וסמל להקרבה עצמית על מזבח-הרעיון ללא פקפוּק וללא הסתייגוּת, עד הסוף.
למקדשי-השם בגלותנו המרה לא שימשה מצדה ולא כלום; הם לא הכירוה ולא העלוה על לוח-לבם, שכן העצמאות והדרור זרים היו להם. כיון שכל קיומם היה ערטילאי וכך היתה גם מחשבתם לפי שארץ-ישראל לא שימשה להם אלא נושא מופשט לאמונה דתית – ותו לא. אף הגאולה וימות-המשיח שעליהם חלמו, מעולם לא היו קשורים במושגים של עצמאות מדינית וחרות לאומית. אותה תקוה רחוקה היתה יותר מדי מעורפלת ורחוקה מכפי שיוכלו לתארה באיזו צורה מוחשית. אך לא כן אנו, אנו שפּרקנו מעלינו את עול-הגלות וקשרנו עצמנו לאדמת ישראל ולתחייתו בכוח עצמו. מתוך כך מובנים לנו אנשי מצדה ושכמותם, קרובים הם אלינו ויקרים לנו.
הקשר המשוּתף בינינוּ אל האדמה הזאת, הרעיון המשוּתף של חירות העם בארצו (אם כי הדרכים שונות ונבדלות) – כל אלה שׂומה עליהם להוסיף וללבּות את אש-אהבתנו לארץ, ליושביה הקדמונים – אבותינו בני יהודה וצאצאיהם בימינו – העם היהודי. והקשר הנפשי לארץ ולאדוניה בימים עברו דין הוא שיצמיח פּרי בלבות בני-הנעורים שלנו, בלימוד התנ"ך, בצורה הנאותה ובהארה הנכונה והנבונה, כשהוא מומחש, כשהוא מעלה בשר ורוקם גידים – על-ידי טיוּלים בכל המקומות שהיינו נחיתים שם בימים ההם, לפני שנות אַלפּיים; הלא כן נוכל להפכו לגורם לאומי מחנך ויעיל מאין כמוהו, גורם הפּורט על נימת האהבה העמוקה לארץ-ישראל ולעם ישראל. ובזה אני רואה חשיבות משנה הטמונה בטיולים, נוסף על הגורם החברתי המופלג שאנו יכולים לשוות להם נרצה בדבר ואם נדע לבצעו כראוי.
וכסיכום: יש ביכלתן של תנועות-הנוער שלנו להפוך את הטיולים מגורם המשמש להנאה גרידא לכוח יעיל ולמנוף כביר בהפעלת שני מומנטים המהווים יסודות בחיינו: א. העיקר הלאומי, וב. הגורם החברתי.
ושוב לענין התנ"ך: לא כדאי לטרוח ולהסביר את יפיו, את גדולתו ושׂגיבותו, כיצירה ספרותית כמקור היסטורי ראשון-במעלה – לעולם כולו ובפרט לנו, כיהודים. בעבודתנו החינוכית ובעיצוּב דמוּתו הנפשית של החניך והתלמיד ידוע לנו מה רב ערכו של “ספר-הספרים” כגורם הקושר את נפשו אל ארצו ולעמו – לאהבה אותם ולהוקירם. ברם, בכך גרידא לא סגי, משום שכל מראי-המקומות הנזכרים, הדמויות הלאומיות המועלות בו אין קשרם ללבנו אלא ערטילאי ורוחני – עד לרגע שבו נראה את המקומות האלה במו עינינו. אז ורק אז – בהסברה וטיפוח מתאים של הרגש הטבוע בנוער – נוכל ליצור את הקשר הנפשי העמוק והחזק ביותר בינו לבין ארצו, בינו לבין אבותיו הנערצים.
טוב מסע אחד למצדה – מתלי תלים של הסברות ושינון תולדותיה – ומצוּוים אנו על המלאכה…
*
על ספו של טרקלין
מיתר סמוי הרטיט היום בלבי, נפעם הקשבתי להדו ואאזין. מה יום מימים? במה נשתנה היום הזה מכל הימים? מה לשמחה זו עושה שהלב מתרונן כל כך, הומה ורוגש? ודאי יש דברים בגו, לא בכדי הצצתי אותו יום פּנימה אל מעמקי הנפש, אחוֹרה – אחורה אל עבר-חיי עד ליום זה, וכתוצאה מכך אף קדימה – אל העתיד הרובץ לפתחי ומעמיד את אורח-המחשבה שלי בסימן שאלה גדול: לאָן!? ואיזו דרך יבור לו האדם בחיים, מה גוון ואופי אתן לחיי שלי אשר על פתחם אני עומד כיום הזה, אשר על סיפם אני ניצב עתה?
היה זה כאילו הלכתי בפרוזדור צר וחשוך, משפיל לארץ מבטי מבלי ראות ומבלי חשוב על אשר מעברי, על אשר ממני והלאה, לשון אחרת: הולך הייתי בתלם-חיי מבלי הרהר בהם, לגופם, מבלי נשׂוא העיניים על כל סביבי, מאופק עד אופק.
אם אמר סוקרטס “חיים בלא חשבון-נפש אינם חיים”, הרי נתקיים פסוק זה בי במלואו עד ליום זה שהרעים הפּעמון אשר לשעון-חיי ששה עשר צלצולים, ואני, כמתעורר מתנומת-מרמיטה, מחיים ללא שחר, ללא כווּן וּללא מצפן, ומוצא עצמי עומד על ספו של טרקלין, והדלתות נפתחות לפני… מאחורי והלאה פּרוזדור רווי-אפלולית, צר וארוך; אני גופי עומד על סף הטרקלין, הפּעמון מרעים שש-עשרה בקולו, וכמו במטה קסם נפתחות הדלתות לרוחה, ואני, משתאה וחולם, מביט באולם הנרחב ומוצף-האור, אור המסנוורני לרגע ומביאני במבוכה, אולם במשנהו מתאזר אני עוז ופוסע פסיעתי הראשונה אל עולם חדש. כביכול, עולם של בגרות נפשית, עולם של חיים בהכרה ובמחשבה, בבקורת התבונה על האני שלי.
ומקול צלצול-הפּעמונים התעוררתי משנתי. אכן, אך חלום היה זה ותו לא. ברם, אף בחלום יש מגרעין-האמת, גם הוא איננו בדייה, מעין עורבא פרח. והריני פוקח עיני והגיגים צפים ועולים בלבי…
לא ביום אחד קרה הדבר, לא בשעה אחת אורו עיני ורעיון מזהיר ונפלא הופיע כשמש בגבוּרתה מבין ענניהם של אפלה וחוסר-הכרה.
זה כבר שדמדומי-ההכרה-והתבונה הגיהו, ולוּ גם קמעא, את האפלה אשר בלבבי; ואני חש כי אותו אור של טרם-בוקר הולך ופושט, הולך וגובר בין ארבעת הכתלים של מה שנקרא –נפש.
ניצניה של אותה הרגשת התפּכחוּת, מעין מה שחש האדם בטעמו מעץ-הדעת, אופפים אותי זה ימים רבים וככל שאני חוזר ומהרהר בענין הריהו נעשה בהיר יותר, שקוף יותר.
דין הוא שכל אדם, אם נחן במידת-מה של תבונה אנושית, יציג לעצמו, בבוא העת, את השאלה ששאל לראשונה סוקרטס: “מהי החכמה?” והשיב: “החכמה איננה למעשה אלא חכמת-החיים, חשבון-הנפש, זיקוק-הנשמה. אך זיקוק-הנשמה – ובזה חידושו של סוקרטס – יסודו בזיקוּק-המחשבה. אין טיהור-המדות בלי טיהור-השׂכל, אין אופי מוסרי בלי מושגים ברורים, ומושג ברור הוא זה המסכים עם עצמו בכל מקום ובכל שעה ובכל תנאי, ממש כצורה גיאומטרית זו שתבניתה ותכונוּתיה קבוּעות. כאן מהוּת המשתקפת בהגדרה מסוּיימת.”
וכל המוסיף – גורע. לא די אם קבענו פּעם ולתמיד את המושׂגים שעליהם לשמש נר-תמיד לרגלינו – טוב, צדק, אמת ויופי. עלינו לשאוף אליהם, עלינו לשמור עליהם במעשי יום-יום שלנו ולתרגמם הלכה למעשה. ברם, כאן מתגלה לפנינו קשי-הבצוּע, שכּן המאורות הגדולים הללו בהיפרדם, בחיי המעשה של יום-יום, לזהרוריות קטנות ומיטשטשות, שוב קשה לנו לתפסן, קשה לנו לגלותן מתוך סבך-הגורמים-והמצבים המתנים כל מעשה ממעשינו, כל מחשבה ממחשבותינו.
וכאן מופיע תפקידם הגדול של השׂכל, של התבונה, של ההכרה: תרגום האידיאה הגדולה וגלויה במקרים שונים, בסיטוּאַציות נבדלות ושונות.
רבים הפילוסופים שלקחו על עצמם מלאכת “תרגום” זו, את השאיפה ליצירת ערכים מוסריים קבועים, שכוחם יפה בנסיבות שונות ובתמורות העתים. האֶתיקה או “תורת-המידות” העסיקה לא אחד מענקי-הרוח, למן סוקרטס ועד שפּינוזה. ואף לפני, הדל, הועמדה הבעייה והיא תובעת תשובתה: על האדם בהיותו תר אחרי אורח-החיים המוּשלם, ההתנהגוּת המוּסרית ללא פגם, לקבוע לו פּעם ולתמיד מעין “שולחן ערוך” שיהא ראוי לשמש לו מצפּן יציב ומורה דרך מוסרי נאמן בדרכו הנפתלת בחיי-החברה.
את המהפּכה הזאת שחולל סוקרטס בשעתו ראשון בין בני-התמותה, מוּטל גם עלי לעשות כעת, לעבור מן החיים מבלי-דעת-והכרה לחיים שבהכרה, שבבקורת השכל על הלב, חיים שבישוב הדעת, חיים הנהוגים בידה הנאמנה של החכמה, כשם שהגדיר אותה סוקרטס בשעתו. ואני תקוה כי בפתיחה זו של דף חדש בחיי אעשה צעד נבון ומועיל שיעלני על דרך-המלך האידיאלית שגזירה היא על כל אדם חושב ובן-תרבוּת לשאוף להעפיל אליה ולהלך בה משחר-ימיו כאדם, ועד שקיעתו בים-החדלון.
אמן, כן יהי רצון!
ומאחר שההלכה והרעיון נקבעו, הגיעה השעה לתרגמם לשפת יום-יום של חולין, להתוות קווי-פעולה לעתיד, לקבוע נתיב הישר מהוּ – ולהלך בו.
ובכן, רשות הדיבור לעורכי “השולחן הערוך”, לכותבי תורת-המידות שלי, למתכני תכנית חיי, אפיקם ואפיים, להבא.
“תורת המידות” – “השולחן הערוך” או: “איזהו הדרך שיבור לו האדם בחיי-החברה?”
עיקר ראשוני שעליו בנו כל השאר היא אמרתו של סוקרטס: “חייב אדם לחיות מדעת ובהכרה, לשקול כל מעשה ודיבר שהוא מתעתד להוציא אל הפועל במאזני-התבונה, מתוך שיקול הדעת והשׂכל המפוכח. או אז מובטח לו כי שטף-חייו ילך באפיק הישר ורגליו – על קרקע איתן תתיצבנה”.
ומכאן, על פי עיקרו הגדול של סוקרטס – להתויית-קווים וציון-אפיקים לאורח החיים והחברה:
א. לעולם היֵה צלוּל-מחשבה, מתון בניב-שׂפתיים. יהא דיבורך בשׁוּבה ונחת. היזהר לך מהיכנס בעדנא דריתחא, כי בעוכריך הדבר – שכּן הדבר המסוכן ביותר לאדם איננו אלא איבוד היציבות הנפשית ושיווּי המשקל הפּנימי.
ב. זהירות בתיכון – החלטיות בביצוּע. – בשעה שאתה ניגש לבצע עבודה, שקוֹל תחילה כדבעי את דרכי ביצועה. השאיפה לרציונליוּת היא המדרבנת ומעודדת, היא הנותנת את הסיפוק בעבודה ובלעדיה העבודה תפלה ומסורסת טעם והנאה.
טעות שאתה נתקל בה בשעת התיכון, אין היזקה גדול, אך זו הצצה לפניך באמצע העבודה סופה לבזבז את זמנך כהנה וכהנה.
ג. שמור על הגובה כלפי זולתך. לעולם אַל תצא מכליך ואַל תלבין פּני רעך: - סופם של שני אלה להתנקם בך קשות.
ד. שעה בסלע! יהא זה נר לרגליך. שעון-החיים מתקתק ואינו מתמהמה. ואתה, אַל לך לאטום אזניך. אַל התעסקוּת בדברי-הבאי, אַל בזבוז-זמן בדברים שאין חפץ ואין מועיל בהם. נצל עתך לקריאה, כתיבה ושיחה רצינית. “שמח בחור בילדותך”. לעולם הוה רציני ועליז. אך סינתיזה של שניהם בכוחה לעשותך מאושר. היזהר לך מויתור על אחד ל“טובת” השני. רצינוּת-מחשבה-ומעשה, אם היא שלובה בשמחת-חיים, ועליצותם שאינה מועמה – ומצא האדם את תיקונו בהן.
ה. היזהר מבוא בריב, ולוּ אף הקטן ביותר, שכן לעולם לא תצמח תועלת הימנו והוא נושא בחיקו מרירוּת, מתיחות-יחסים והקטנת ערכך בעיני זולתך – וכי מה תועלת לך מאותם ויכוחי-סרק שפריים בוסר מקהה את השיניים?
ו. התבצר מאחורי חומה של מתינות ובגרוּת ואז מובטח לך שינהגו בך כבוד. “איזהו מכובד – המכבד את הבריות”.
ז. “השומר הוא איש אמת, אחי-עזר ואחי-סמך, עליז ורענן, טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו. השומר הוא בעל רצון המשלים עצמו השלמה רוּחנית וגוּפנית”. אין כדיברות-השומר לשמש נר-תמיד לרגלי.
ח. חייב אדם לעשות מלאכתו קבע. אמנם, כל ההתחלות הן קשות. דרוּש כוח שיוציא את האדם ממסלוּל השיגרה הבטלנית שלו, אך כיון שנכנס לתלם-העבודה ונרתם בעול ההשתלמוּת הרוחנית הכל-צדדית שוב יקשה עליו להפּרד ממנה ממנה ובעל כרחו הוא ממשיך ולומד, מרבה את האור בנפשו, מרחיב אפקים ופורשׂ יריעות.
ט. חייב אדם לעמוד על שלושה עיקרים: סדר, נקיון, דייקנוּת. אַל לנו לזלזל ב“קטנות”, כביכול, שסופן להפוך לגדולות ובחסרונן הן מתנקמות כדבעי.
י. יד ביד עם גיבוש האופי חייבת ללכת העמקת-השרשים, הרחבת-ההשכלה וגמיעה ממעינות החכמה והיופי שביצירה האנושית.
*
מה בצע לאדם בחייו, מה יתרון לו בכל עמלו תחת השמש? מהי המטרה העיקרית המפעמת בתת-ההכרה של האדם ומניעה את יצר החיים שבו?
פרויד ענה על כך: “יד עקרון ההנאה היתה בזאת.” ואכן, זוהי בלי ספק התשובה הנכונה והממצה ביותר: מטרת האדם בחיים, שאיפתו המלווה אותו בכל נפתוּליהם ועקלקלותיהם איננה אלא השאיפה לאושר המושלם הנפרט בחיי יום-יום למטבעות קטנות של הנאה זעירה וחולפת, הנאה גשמית והמונית. השאיפה, הצורה החיצונית אחת היא, שאיפה וחתירה לקראת רבוי – ככל האפשר – של ההנאה האנוכית על חשבון הסבל שאנו משתדלים לגרש מתחומנו.
ברם, אם לפי צורתה השאיפה לאושר אחת היא, הרי לפי תכנה היא שונה לחלוטין ומוּתנה ברמתו המוסרית והתרבותית של נושאה.
למן הזלילה והסביאה על מנת להקיא ולשוב לדחוס את המאכלים היקרים אל הקיבה האומללה – זו פסגת ההנאה של הצמרת הרומאית בימי הזוהר המסנור מבחוץ ורקב הנורא מבפנים, ועד למאורי-האנושות השוכנים כבוד באולימפוס של רוח החכמה והיופי העולמי וחייהם – חיי רוח נעלים ונשׂגבים שאין הבשר אלא כלי המחזיק את הנשמה היפה; למן הכושי הבהמי השורץ בביצות אפריקה ועד סוקרטס ואפלטון – לכולם מטרה אחת וכוח מניע אחד: השאיפה לאושר, למכּסימום ההנאה בחיי-אנוש עלי אדמות.
הנה כי כן, רואים אנו כי הדבר המבדיל בין בני האדם אינו אלא התוכן הפנימי הממשי שכל אחד מהם ניתן לשאיפה השווה לכולם.
ואם אשאל עצמי מה תוכן יש לצקת לתוך הדפוסים הישנים העומדים מששת ימי בראשית; ואם אשאל עצמי מה תהא מהוּת ההנאה שאבחר בה אני, הרי התשובה תהיה כפוּלת שלושה:
א. טובת הנאה אנוכית שלי – רוחנית וגופנית-חמרית.
הנאה רוחנית כיצד? – על-ידי כך שאגמע אל קרבי מן המתוק המתוק הזה – היין המשומר השוכן כבוד במרתפי-היצירה של האנושות. מיצירות האמנות, הספרוּת והמוסיקה על צורותיהן וגווניהן הרבים לאין-ספור, על-ידי כך שאשלים עצמי ואקרע אשנבים לעולמות המחשבה המדעית לזרמיהם: היסטוריה, כלכלה, יסודות החברה והתפּתחוּתה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי הטבע, מתימטיקה – בכל-מכל-כל; שדה רחב מאופק עד אופק להעשרת הרוח, לפיתוּח המחשבה והבקורת, להרחבת אפקים והבנת המתרחש בעולמנו לא מתוך ראיה שטחית קלושה אלא דרך פּריסמה מדעית, יסודית ויורדת עד שרשי-הדברים.
אכן, עמוק מני ים ורחב הימנו הוא ניר זה שאני אומר לחרוש בו, לפלח אדמתו העדית שבעדית. ואם גם רבה ועצומה המלאכה אשר לפני, ואם גם יודע אני כי אטעם אך אחד מששים, מן היש הגדול, אַל תייאשני ההכרה הזאת ואַל תביא מורך בלבי, אדרבה, דוקא מתוך ההכרה שהזמן קצר (הה, מה קצר וחולף!) והמלאכה מרובה לאין קץ.
דוקא משום כך עלי לאזור כגבר חלצי ולהשיג לי גם את המעט שניתן לו לאדם להשיג בימי-חלדו. ודאי שלא אחטוף תנומה, כדי שלא אקפא על שמרי ואטמון, כעצל, ידי בצלחת ואבזבז את מעט הפנאי הנותר על דברי-הבאי שאין בהם מועיל. שׂומה עלי לשוות תדיר לנגד עיני את ההתקדמוּת וההישׂגים ביחס לאפשרות הגלומה בתנאים האובייקטיביים בהם אני שרוּי, וביחס למידת הרצון והיכולת הטבועים בי. כי רק על-ידי שמירה קפּדנית על היחס הרצוּי והיכולת להישג אוכל לקדם עצמי ולהעלות עצמי מעלה מעלה לפסגות הנכספות
הנאה חמרית כיצד? – ישאל היצר הטבעי והבריא הטבוע באדם, אכן, גם אותה אַל לי לשכוח. אוי לי אם אזקן בלא עת, ואהפך לאדם שכולו רוח, שכל קיומו אורירי ותלוּש והוא חסר את הקשר האורגני והטבעי לחיים הסובבים אותו. לכל עת ולכל סייג. וכלל זה יהא נקוּט בידי למען שקול ובדוק, עד היכן צחוק ועליצות ועד היכן רצינות וכובד-ראש. אבוי לו לאדם שאחד מאלה משׂיג את גבול היפוכו או מגרשו כליל משדה-המערכה. אל יהא חלקי עם אותם הממיתים עצמם באהלה של תורה וסופם תלמיד-חכמים נאורים ונפוחי-תבונה אך נובלים וכומשים מבלי קרקע לרגליהם, מאין אויר בריא לנשימה. גם האכילה, השינה, האהבה (עודנה מתמהמהת אך בוא תבוא בעתה!), צחוק, מהתלות ומשחקים בחדר ובאויר החפשי, טיולים ותרבות-הגוף – כל אלה חייבים לתפוס בחיים את מקומם הנכון ואת מידתם הקבועה להם. אַל אזניחם ואַל אביט בהם כהבט בגשמיות יתירה. כי איזהו חכם? היודע לבור את שביל הזהב. כי רק בסינתיזה של חיי הרוח והבשר יווצר הטיפוס האידיאַלי של האדם התרבותי. רק במיזוג שני הצדדים של אותו דבר עצמו – כששניהם שוכנים איש ליד רעהו במידתם ובמקומם הראויים להם – רק בכך אעלה עצמי ואגבש את דמותי כאדם.
ולסיכומו של דבר: שוּמה עלי להעשיר את חיי ולגוונם, להפכם לדבר מושך, מהנה, מלא ענין ומועיל.
ב. אולם, אַל לי לשגות בחשבי, כי בהנאתי שלי יצאתי ידי חובת קיום שלי. האושר איננו רק זה המהנה אותי דוקא. ומכאן: האדם התרבותי חייב להיות מאושר ורווי-הנאה גם מן היכולת להועיל לחברה בה הוא חי.
לאדם אין זכות קיום בחברה אם איננו משמש בה גורם מועיל בהרבה או במעט.
ואני, היודע כי יש ויש בכוחי להועיל לכלל בו אהיה שרוי ובו אהיה, לחברתי שלי לעתיד לבוא (והזמן ההוא לא רחוק הוא) חובה כפוּלה ומכוּפלת מוּטלת עלי להכין עצמי לשאת בעול ולהיות גורם יעיל ופורה ככל אשר אוכל.
וההכנה אינה מסתיימת בהחלטה גרידא: היא דורשת משהו יותר חיובי ומעשי. המשהו הזה מתבטא בכמה דברים: על-ידי גיבוּש האופי ויצירת האני המוסרי החזק הריני מחזק את אָשיות החברה (“הכלל היציב מוּשתת על פּרטים איתנים”); על-ידי ההשכלה והידיעות שאהיה מצוּייד בהן, אוכל לתת תוספת כוח לרמתה החברתית של החברה, – אם בדרך שיחות גרידא ואם בדרך נהולן של פּעולות ונשיאה בעול של צרכי-התרבוּת.
דבר הלמד מענינו: מתוך שאני עולה אני מעלה עמדי בעת ובעונה אחת את הכלל, שבו אני שרוי – במישרין ובעקיפין – כמוּסבר לעיל.
ג. אך גם בכך לא די. התועלת שאני מביא לעצמי ולחברתי איננה פוטרתני מלראות עצמי חייב חוב לתנועתי שלי. עלי ליצור בקרבי כוננוּת נפשית למלוּי כל צויה – למן היציאה להגשמה ועד ההדרכה, ועד בכלל.
ואל תהיינה שתי אלה קלות בעיני, היציאה להגשמה היא אמנם מעשה חד-פּעמי, נחשוני, ותו לא. אולם אף הוא דורש הכרה שׂכלית ורצון נפשי איתנים ויציבים שאינם מסתיימים עם עזיבת-העיר וההליכה-לקיבוץ. הם ממשיכים להטביע את חותמם גם על חיי להבא. בהכשרה ובקיבוץ גופא. שם אסור לי שאהיה אבר פסיבי מן החי, מן הגוף האורגני של הכלל. כבר הרחבתי את הדיבור על כך (במקום אחר) והסברתי מאי משמע להיות אַקטיבי ומועיל. אולם לא חזרתי על הדברים אלא כדי להוכיח עד כמה קשורים צווי התנועה והחזון הלאומי בהגשמתם אל חיי החברה שבהגשמה; עד כמה כל אחד מן הגורמים האלה – החברה, התנועה השומרית והקיבוצית והחובה הלאומית – משלימים איש את רעהו. הא בהא תלייא וכולם יחד ניזונים מן האני החזק, כל אחד מן הגורמים מותנה בפרטים המהווים אותו.
והמסקנה מתבקשת מאליה – ראשית-חכמה: יצירה וגיבוש של “אני” מוסרי-רוחני, כי רק “אני” כזה יכול להועיל לו-לעצמו, לחבורתו, לתנועתו ולעמו.
והמעגל נסגר…“האני” שלי המושלם והסינתיטי שאני מחשלו ומרקעו בין סדן-הרצון ופטיש-המחשבה אינו לתועלת רק לי בלבד; גם חברתי, תנועתי ועמי חייבים ליהנות הימנו, הוא חייב לתת להם את הניתן להינתן.
ובכן, לדרך – להעפיל ולחתור ללא לאות, ללא הרף מן “האני הסתמי” שלי כיום הזה אל “האני האידיאלי” שאשורנו עתה ולא קרוב.
19.1.45
סערת הרוחות וההתלהבוּת שהקיפה את היישוּב לא פסחה גם על פינתנו. זה שבועות שענין הבריגדה הועלה על סדר היום של המחזור ומאז הוא נדוש והולך וממלא חלק נכבד ב“חיי-הרוח” שלנו.
מתחילה חשבתי: אבק פורח ותו לא, “הפּטריוטים” שלנו מצאו ענין לענות בו. קצה נפשם בעול הלימודים ותכמה לחיי דרור והרפתקאות שבצבא, ועתה לך והזדנב בעקבותיהם; אולי גם לך יצא שם בגבורים שומרי כבוד-האומה…
כל אותה השתלהבות לאומית שקפצה עליהם לפתע פּתאום היתה חשודה בעיני ולכן חשבתי: אשמור עצמי מהיגרף בנחשול חמד זה עד יעבור זעם וכל אותה בועת אויר תתפוצץ ותהי כלא היתה…
גרמו האנשים שאראה את עצם הענין באספּקלריה מעוקמת. מה הם קלי דעת ופזיזים – בודאי גם עצם הרעיון איננו טלית שכולה תכלת. ומתוך ראייה מסולפת זו אין תימה אם באתי לכלל טעות ונסיתי למצוא הצדקה לשלילתי את עצם הרעיון ההתגייסות לחי"ל.
אמרתי – ראשית חכמה: מה בריגדה אחת בינינו לבין הנאצים? הלא יום אחד בחזית דיו להכחידה מעל פּני האדמה! ובכלל, מי זה לידי יתקע שנבוא לכלל קרב? וכי אין נדיבות לב זו של ממשלת ה"מ מסתירה תחתיה כוונות בלתי כשרות? והנה מרחפות שמועות על הבריגדה כעל חיל-מצב באזורי-הכבוש. האם לשם כך כדאי להוציא מן הארץ כוחות כה מרובים שחסרונם מורגש כדבעי בהגנה ובהתיישבות? – ועוד כהנה וכהנה נימוּקים נכבדים אולי לצד השלילה של המאזנים. וכך הייתי הולך ומונה טענותי אחת לאחת עד לרגע שבו החל מנקר הספק…
ובכל זאת, מדמדמת בי מחשבה: נקמת דם ישראל השפוך מה תהא עליה? האם משום דלוּת כוחנו פטורים אנו מלהפגין כי העם לא מת והוא נחלץ לנשק תחת הדגל העברי?
אינני, ח"ו, מיליטריסט, הרואה את ביטוי העם בצבאו, ביטוי פיזי ומוסרי, שתרועת-חצוצרה ושעטת-רגלים תהממנה אותי עד לבלי הבחן בין ימין ושמאל, בין נחוץ ואמתי לנבוב ומזויף. אך אחת יודע אני: שם עם ישראל וחלוץ מחנהו בארץ-ישראל יוכתם לתמיד ויזכר לדראון בהיסטוריה אם לא נוכל למלא בריקדה אחת סמלית, תחת דגל ומפקדים עבריים, לשם מלחמה, ותהא זו כאשר תהיה, בקין הארור – רוצח מליוני אחינו! והכרה זו נקרה במוחי ולא חדלה מתדפּק על דלתי-מצפוני.
וכך, תוך לבטים נפשיים קשים, כשאני נקלע בכף הקלע של שלילה וחיוב, של החלטה ודחייתה, הגעתי לרגע בו נתמוטטו שׂרידי-ההתנגדות האחרונים והמחשבה על התייסותי הדחופה היתה בבחינת משהו מוצק ואיתן.
הרבה נתעניתי ונתייסרתי עד שהגעתי לכלל עמדה מגובשת והדרך אליה היתה זרועה מלחמת כוחות עד לרגע האחרון. והחלטתי לבסוף: אני הולך!
אלא שנתקלקלה השורה. ויום אחד הופיע הַנְס לשוחח אתנו בענין הגיוּס. נקראתי לחדרו והנה – תחת לקבל עצה מפּיו כיצד לנהוג כשאין רשות-אמא בידי (גורם, שהיה אולי יכול לעכבני), פתח ואמר כהאי לישנא בערך: “ראשית הנך צעיר מדי. כל הזכוּת בידך להינות עוד שנתיים מחיי-שלוה כשם שנהנו כל חבריך המתגייסים. מצפונך יכול להיות טהור ושקט לחלוטין, אין מוסר שיכול לחייב אותך ללכת לחזית בגיל שש-עשרה. ועוד: רק פּיקוח-נפש ממש דוחה שבת, ואין השעה חמוּרה כל כך עד שאתה חייב להפסיק במו ידיך, מי יודע לכמה שנים, את התפּתחוּתך הרוחנית שיכולה להניב בתנאים נורמליים פּרי טוב אשר חבל מאד יהיה אם נשחיתנו. הקיצור: אין התגייסותך שווה בנזק כשרונותיך העלולים להיפגע קשות והתפּתחוּתך שתתעכב, ותוצאות הדבר תהיינה מרחיקות לכת ומסוכנות למשך כל ימי חייך.”
קשים ומרים היו חבלי ההשלמה עם החלטה מפורשת זו שאיננה ניתנת לערעור (אדגר הוסיף ואמר כי יעשה מה שביכולתו, כדי שלא אתגייס). התקוממתי נגדה בכל לבי – המותר לי לעזוב עמדה שכבשתיה במאמצים ומכשולים כה רבים? – עינתה אותי מחשבתי אך כל ההתנגדות נתנפּצה אל סלע ההחלטה הכובלת.
הרכנתי את ראשי בפניה אם גם לא קבלתי את הדין. ויתרתי. אני נשאר בעורף בעל כרחי. כפוּ עלי הר כגיגית.
היכולתי והמותר היה לי לנהוג אחרת???
כשחזון הופך למציאות
אותו להט של התמכרוּת בלב ונפש על מזבח-הרעיון, אותו כוח מופלא של השלכת הנפש מנגד ועמידה בנסיונות קשים ומרים בו נחנו סוללי-נתיבנו – אותם לא ידענו. אילו אמרו לנו עתה להתחיל הכל מבראשית, כנחשונים בזמנם, כובשי העמק, ההיינו עוצרים כוח ועומדים במבחן הביצוע? סבורני שלא. ומדוע? משום שהתקופה והתנאים ואף אנו בתוכם – נשתנו.
שוב אין אנו שקועים, כאבותינו, באותה דלוּת מנוונת וקודרת של הרחוב היהודי דאָז, באותו מבוי סתום לחיים הכלכליים במשק-המדינה. שוב אין גלי-קצף עכורים סוחפים אותנו וירק לא יירקו בפנינו בקריאה: “יהודון נבזה, כלך לך לפלשתינה שלך!” שוב אין מסדה בעינינו חלום עטוף זוהר וקורן כמגדלור אל מחשך החיים וסחיים ומיאוסם ואוירתם הכבדה מנשוא. הקיצור: יצאנו מכוּר העבדוּת שבמצרים, ומשעה שנעשינו בני חורין אין אנו יודעים להעריך מהו דרור ומהי מלחמה עליו. ובזה ואך בזה תסתבר לנו התופעה של עצמת תנועתנו בפולין ומיעוט כוחה בארץ.
הנה הוכח כאן בפעם המאה ואחת, כי ההווויה קובעת את המחשבה.
חק עולם הוא: אין הממשיכים דומים לדור הנחשונים. אותה סערת רוחות, העפלה אל הבלתי-נודע והרגשת “בראשית” של יצירה חדשה לא תפעמנו. היא נחלתם של ראשונים בלבד.
ואף זה, ללא ספק, הנהו גורם לא פחות בעיצוב דמותו הנפשית של הנוער בארץ. יתרון זה שהם נחנו בו לא יכולנו אנו לזכות בו. כך מנהגו של עולם.
שוב אין הקיבוץ אגדה – הוא הפך למציאות חיים. מה שהיה בחזקת מאוויים כמוסים ומעורפלים, נתגלם עתה בדמות חברה ומשק מאורגנים כדבעי שדפוסי חייהם נתגבשו תוך לבטי-שנים. אנשי העלייה השלישית לשוּ את החומר ההיולי והתקינו ממנו כלים כהלכה. לנו לא נותר אלא להתאים עצמנו אליהם.
עתה, משנעשה החזון כה קרוב ומוחשי, משהפך לחלק אורגני של מסכת החיים בארץ ויתמזג בנופם, אבד לו אותו כוח מגניטי מופלא שהיה עמו בעודנו מרחף בשמי האידיאלים הנכספים המבוקשים. מכל מקום, להט-היצירה וכיבוש-השממות אינו דין שיפוג ויכבה. כי עוד רבה העבודה לפנינו.
מה שאין כן בהשלמה. שם – כבר יוּבשוּ הביצות, אדמה זיבורית רווית דם וזיעה הפכה עדית שבעדית, לא תדע צורת “לוּכּס” ו“אהלי פּרימוּס” לא תחזה מבשׂרך. הכל מוכן ומזומן לפניך. כך יאה וכך נאה לו לחזון שטפחת בלבבך על העפלה נחשונית…ואף על פי כן – דרך כל בשר היא. ואין עוררין על חוקי החברה האנושית וטבעם. ואכן, עלינו להסתגל לתנאים, להבינם כדבעי ולהוציא את המסקנות.
כבשו בשבילנו את הנתיב, אין לנו אלא לפסוע בו. וקשה בלקבל את הדין באהבה שלמה. הלב מתקומם. אך שוּמה עלינו לאסרו באזיקי השכל הישר – מצות בני תרבות מלומדה היא.
23.3.45
אהה, דומה כאילו נגזר עלי ממרום שאהיה שומע תדיר אותו פּזמון שהוא בבחינת מרגלא בפומא אצל אמא:
… אני מקוה ומתפּללת שתמשיך ללמוד באותה רצינות שבה נהגת עד כה. לבי אומר לי שתגדל ותהיה לאיש גדול שכל אֵם תוּכל להתפּאר בו – – –. אשר לכסף – אל דאגה. במידה שתחליט ללמוד נהיה תמיד בעזרך ונעשה כל מה שיידרש. אַל תחשוב אף לרגע שאני רוצה לשחד אותך. לא מניה ולא מקצתיה. רצוני רק לשכנע: כי אתה נתון להשפעתם הרעה של כמה מחבריך שאין להם אפשרות או רצון ללמוד ולרכוש השׂכּלה. לעולם אל תרשה לזרים שתהיה השפעתם עליך. נתברגת דייך ואף המשפחה תורה לך את הדרך הישר בחיים, כי רק אנחנו נאמנים ומסוּרים לך. ואילו חבריך, כשם שהם קוראים לעצמם, יכולים להיות אויביך המסוכנים ביותר."
ועתה, מה אומר ומה אדבר? רגשות תמהון וכעס וכאב משמשים אצלי בערבוביה. תמהון וכעס – על שום הבוּרוּת והאדישוּת שאמא מגלה ביחס למפעלנו הציוני-החלוצי; וכאב – על שנפל בגורלי להיות כפצע פתוּח וזב דם בלבה הכואב של אמא.
להתכחשותה לאידיאלים לאומיים אַל לי לשים לב, שכן כל עולמה הרוחני, במידה שהוא קיים, יונק ממושׂגים לא-לנו, מערכים שנתקדשו בבית הקפה ובסלונים המפוארים של ארץ-ישראל הנבנית!
אך כבן, איך לא אכאב לרגשותיה העמוקים ביותר של אמא הנהרסים ואובדים לעיניה ממש? איך לא יתחמץ לבי בקרבי בדעתי כי עם צאתי להגשמה הריני שׂם לאַל, במו ידי, את מאוויה הכּנים והראשוניים ביותר?
ואם גם הלוֹך אלך, לא בלב קל ובנפש שוקטה אעשה זאת. ואף-על-פי-כן אינני מתלבט. הלבטים הם מאחורי והלאה.
אבל הרגשת האשמה והחטא כוססת בקרבי פּנימה, כי למרות הכל אוהב אני את אמא ויהיו אשר יהיו חילוקי-הדעות בינינו, תמיד אשאר בנה הכואב בכאבה והיודע להעריך מה מקום תפסתי בחייה ובשאיפות-אשרה.
יגור, “סדר” תש"ה
הביטוי “השכינה שורה” לא נתכוון אלא לרגעים כאלה של ליל התקדש החג בחדר האוכל רחב-המידות וטבול-האורות. כי אכן חווית-חג אמיתית היה לי “סדר” פּסח זה – הראשון שראיתי בקיבוץ.
הכל – האוירה החגיגית, הרגשת ההתרוממות, “רב עם” שגרם ל“הדרת-מלך” כמאמר משלי, התכנית האמנוּתית, “שיר-השירים” המוּשר ומלוּוה על-ידי הנבל, המקהלה, הקריאות מן ה“הגדה” במקומות שביטאוּ את קשר יציאת מצרים דאז לזו שבימינוּ – כל אלה בהתמזגם יחד היו כה שונים ונוגדים מ“סדר” אשתקד בבית, בנוסח המסורתי.
רשמו של הניגוד החריף והבולט בין שני סדרים אלה נחרת עמוק במחשבתי ובלבי. הוא סימל בשבילי את אָפיו העדיף עשרת מונים של החג הלאומי בצות החברה הגדולה מזה שבחוג המשפחה המצומצם והשמרני.
רק כאן, בצוותא רבה זו, חזרה עטרת החגים ליושנה, אל חיק החברה כולה. אז, בימים מקדם, היה החג נחלת ההמונים העורכים אותו בראש-חוּצות; בטכסי הילולות וחינגות היו מעצבים את דמותו. אך למיום צאתנו בגולה הופקע החג מרשות הכלל, התפּצל מבחינת היקפו ויהי לנכס התא המצומצם של המשפּחה. אך כאן, בחברה הקיבוצית, נהפך הגלגל וערכו החברתי של החג הוּשב על מקומו.
זאת – ועוד. דוקא – היום – יום אפור של עבודה מפרכת ותנאי-חיים שאינם קלים משמשים רקע מצוּיין להבלטת-יתר של החג כיום שהחגיגיוּת המאירה והעין הטובה שורות בו ומפלות אותו לטובה מכל ימות השנה. “כלב ובן-מלך” קבלו כאן את ביטויים המובהק ביותר. התעלוּת כזאת של שמחה אי אתה מוצא בשום מקום אחר. רק הוויתם הספציפית של חיי הקיבוץ מאַפשרים אותה.
ולבסוף, יש אולי עוד לציין את הנקוּדה השלישית השונה כאן ושם, אף כי התוכן, הסמליות שמגלם בו החג, שווים בכל מקום, בקיבוץ כבעיר, הנה אשר לצורה, לביצוע, לאָפיו ולדמותו של יום זה, הרי הם רחוקים אחד ממשנהו כרחוק מזרח ממערב. לכאורה, זכר יציאת-מצרים וחג-האביב נשארו כשהיו, אך איזו תהום מפרידה? מכאן – אותה פּת-בג עבשה ותפלה כמעט מחמת חדגוניותה הניצחית, אותו “סדר” אשר כערכי המסורת האחרים מאבד מערכו בשל מסגרתו הדלה והגוססת; ומאידך גיסא – כאילו מאבד נס הופחה רוח חדשה בגוף הנוטה למות של מסורת בלה מזוקן וחידשה נעוריו כקדם.
המנהגים והאותיות המתות שם, הפכו כאן לחוויה עמוקה וחזקת-רושם חווית-חג אמתית ומקורית.
יום הנצחון: 8 במאי, 1945.
אמנם, “עוד נצחון כזה ואבדנו”, אך העובדה בעינה עומדת: תאריך זה יצוין בהיסטוריה העולמית כיום בו מוּגר ונופץ לחלוטין הכוח הצבאי והמדיני הנאצי ועמו ירדה לתהום האידיאה הפשיסטית.
וכל כמה שכוסנו מהוּלה במרירות, שיין-הנצחון נראה בעינינו כאילו היה דם מיליוני אחינו, אסור לנו לקפוץ מתוך עורנו ולהפוך יום-שמחה כזה ליום של אבל ואזכרת-נשמות כמו שניסו לעשות חוגים ידועים ביישוב. הטבעי, האנושי הוא לשמוח, כי הנה הקיץ הקץ על הצורר ושוב אין סכנת ההשמדה מאיימת עלינו. ואילו אנו, ביתר דיוק, אנשי היישוב ומוסדותיו, נתפסו לאותה מידה של מקוננות בימים מקדם.
ושוב חינגא והילולא. גדשונו במכוניות וביעף – לחיפה. בסך צעדנו בחוצות קריה הומיה, כבובות לראוה, ההמונים מסתופפים על הגגות ומשקיפים מבעד לחלונות ונדחקים במדרכות ומביעים את “סולידריוּתם” עם הסיסמאות המפוצצות במחיאות-כפיים ונחת-רוח….
אכן, מילוי מרומם של רצון העם, אך כוחו וכוננוּתו אַים?
יוצאים לרחובות והשמחה שורה בהם, דגלים וסיסמאות – בלי עין הרע, וכמוהם גם ההמונים הצובאים על התהלוכה משני צדי הרחוב. צפוּפים וגדוּשים איש על גבי רעהו והפנים צוהלות ועליזות. יש הרושם, כי אָכן הקיפה השמחה את כולם ואוירה זו של “ברב עם הדרת-מלך” מטביעה חותמה גם בך והרגשת החגיגיוּת אופפת וכובשת גם אותך, המהלך בשורות. מה עשו כל המתרוננים הללו בשביל הנצחון? במה מכינים הם את עצמם לקראת מלחמתנו שלנו, על עליה ואפשרויות-קליטה? והבעיה חמוּרה ונוקבת, טורדת ואינה נותנת מנוח. ואז מציף אותך גל של “כמעט” איבה וזעם נגד אלה המתפּעלים ונהנים משורות-הנוער המאוּרגנות העוברות לפניהם.
פּשׁה הנגע ביישוּבנוּ: שאננוּת ואנוכיוּת, אך מעשים – כזית. לא הקרבה ולא מאמץ, רשות הדבור ל…דיבורים. ולהוותנו, גם על המחנה החלוצי המגשים לא פסחה המגפה כליל והיא נותנת אותותיה החמוּרים יותר ויותר בכל חלקה טובה. הרבה אָבד לנו מן הכוננוּת והדריכוּת וחייבים אָנוּ לחדשן כקדם, כי בנפש עתידו של מפעל-חיינו אנחנו מתנקשים, אם גם בלא יודעים ובהכרה נרדמת.
דוקא מחשבה זו עולה בך עתה כשהכל שכורי-נצחון. יודע אתה כי סופו של המבול המשמיד אין פּירושו אידיליה שוקטת; אדרבה, לאחר שהאיר היום במקצת מתברר לך, כי הלילה רק הבליע את העבים ועם היעלמו נתלו באופק חייך עננים קודרים ומאיימים. אַל אַשליות! נראה את העתיד, נתחכם וניכון לו.
20 בספטמבר, 45'
ערב ראשון באילון. יצאתי מארוחת הערב ומבלי משׂים הסבתי עיני ימה – כעקוץ עקרב נשארתי תקוע במקומי נועץ מבטי במראה הגדול שנגלה לפני וירחיקני כליל. נורא-הוד היה המראה במקום שם שמים וארץ נשקוּ: רצועות גון כעין הקשת הבריקו בנוגה מסמא של החמה לאחר רדתה הימה, מאופק עד אופק נתמשכו רבדים רבדים זה על גבי זה – למן שחור-הים ממטה, עד הלובן המסנוור אשר לברזל היוקד ממעל. ואף כי למעשה נחה עתרת-הצבעים שם בפאתי-הים, דומה היה כאילו סוערים הם, רוטטים ונאבקים ביניהם השחור והלבן שבשולי היריעה המוארת – כאילו קרב דמים נטוש ביניהם וים של דם ארגמן משולהב הפריד ביניהם כאחד.
ובעמדי כך אפפתני הרגשת הגדלות והכוח השׂגיב הגנוז בטבע, כוח סוער רבגוני ובלתי מרוסן. ונזכרתי בעמדי מדי יום ביומו, שם בבארגיאת, ובהשפּילי עיני למטה, אל עבר עמק-החוּלה הרובץ שליו ורוגע בתוך טבעת-ההרים הסוגרת עליו מעברים.
גלגל הפּז של החמה נשתהה עוד רגע מעל פּסגות הגליל ויצף את העמק, וירבדהו בדוק תכלכל, קליל ושקוף, המעדן ומרכך את גוני הירוק והחום של שטיח השדות אשר מתחתיו. כה נח לו העמק, כבוּש ומסוגר בתוך עצמו, כשאוירו דומם ושלות-השקט ספוגה בו. היתה זו שירת-הטבע, הרמוניה של כל בני הגון אשר לשדות-החריש החומים ומשטחי-התירס-והארז הירוקים, המבותרים על-ידי פלגי מים נוצצים ומשובצים באבני בוהק של בריכות-הדגים.
וראה זה פלא: הדמויות בנוף שעמדו חיות לנגד עיני הלכו ונפשטו מגשמיוּתם בתוכי וילבשו ארשת אחרת – נתגלגלו לתוך דמות נפשית – ספרותית. והדימוּי הספרותי נולד בקרבי מעצמו. חשבתי: וכי אין שני נופים אלה מבטאים, בהמחשה, שני זרמים שבספרות? וכי אין זו דרמה, שנפשות גיבוריה הם בבחינת צבעי-נפש שונים ומנוגדים, סוערים ומבריקים, המתנגשים ביניהם תדיר ונאבקים זה בזה? ושם, העמק, כלום לא תכוּנת האידיליה היא המציינת אותו? בגוני-הנפש הרכים והשלוים שלה, בקול הדממה הדקה היונקת מנוף כבוּש ומסוּגר זה…
ייתכן, וכל ההשואה המשוּנה הזאת עומדת על כרעי-תרנגולת ואין לה על מה שתסתמך, מלבד על דמיוני “המפותח”. אך אולי, בכל זאת, יש דברים בגו וידה של אסוציאציה טבעית והגיונית היא היא שהביאתני לידי כך?
לאלהי התרבוּת פּתרונים.
מה לשמחה זו עושה שאני פותח פרקים חדשים בספר חיי – זה היומן?
למעשה כבר הזכרתי זאת כבדרך אגב, ועתה מן הדין להסביר כמפורט:
מלאו לי י"ז שנה. ואם כי חדלתי להאמין בכוחו של יום הוּלדת להצעידני כמלוא הנימה קדימה, לא כל שכן שאין כאן עלית פתע, הרי בכל זאת גורם תאריך זה להתיחדוּת עם עצמך, לחשבון נפש. איזה בכל זאת גורם תאריך זה להתיחדוּת עם עצמך, לחשבון נפש. איזה חוּש מוּסתר מעורר בך הכרה כאלו כל שנה נוספת מסמלת שלב בהתפּתחוּתך. חוש זה, אף שאתה יודע כי אין בו מן המציאות והתפּתחוּתו של אדם היא אֶבולוּציונית בתכלית (להוציא מן הכלל מקרים עזי-רושם בחייו של אדם המשנים לפתע את מסלולם), אין אתה יכול להתחמק מתביעתו:
צעדת פסיעה אחת קדימה, בדין הוא כי תבחן דרכך מחדש.
ניחא, לוּ יהי כן. לא ארבה בסיכומי דרך והתווית קווים לעתיד, רק אחת אומר לעצמי: חסל סדר רומנטיקה (אין הכתוּב מדבר באידיאליזם חלוּצי). אַל תנהג מעשה ילדוּת בהצליפך על גופך, במררך בבכי. היה אדם. דע, כי ספוּנים בקרבך כוחות, השׂכל לנצלם כראוי.
אל תניח למכשולים מבית ומחוץ שיעכבוך. יכול תוכל להם רק אז כשתנהג מעשיך בתבונה ושיקוּל-הדעת. התמד בעבודתך תוך מאמץ עקשני, והעיקר – מרצון ובבטחון. שׂא עיניך אל המטרה ואַל תחת מפני כל בדרכך אליה. זכור – שאיפה לעליה בגרם המעלות החברתי אינו דין שתזדהה עם מַקיאבליוּת. רצונו של הפּרט לתפוס את מקומו הראוי לו בין הבריות, כיאוּת לכוחו, איננו עוול חברתי ותאות שׂררה. אדרבא, בשעה שטובת הכלל היא הדורשת את היחיד החזק באָפיו והפורה ביצירתו, אין לפרט סיפוק גדול יותר ותכלית בחיים מן המלחמה המתמדת על גילוי כל היכולת הטמונה בקרבו.
יום שלישי, 1.1.46
שנת 45' נסתיימה לגבי במין משבר של מצב רוח.
צרוף של כמה מקרים פעוטים, הביאני בערב יום חמישי לידי קדרוּת, כהוּת-רגש-ומוחין בדרגה כזאת אשר ספק אם זכיתי לשכמותה ביום מן הימים.
במשך חמשה ימים לא עבדתי, וברי לי כי גם לתופעה זו היה חלק, ואם אפילו מסייע בלבד, לכל אותה שפעת-רגשות ועומס-הגיגים שרבצו עלי כנטל כבד ומעיק. אותם הימים צריך הייתי למישהו שיאזין למרי-שׂיחי, שכן לא יכולתי שׂאת לבדי את עומס הרגשות שיקדו כאז בדמי.
בדרך מקרה נזדמנתי אותו ערב לחדר-האוכל, מקום שם היתה גם א'. אינני יודע משוּם מה (אולי בשל היפרדוּתה יום קודם לכן מגדעון) השתדלה לגלגל עמי שיחה (ואולי אני הייתי המתחיל?) ואני – שלא יכולתי לשים מחסום לפי מפּאת השפע שתסס בקרבי – שפכתי לפניה את לבי. ואף למחרת חזר הדבר ונשנה – עם בוא הערב. איזו התעוררות, איזה אי-שקט פּנימי הגובל עם צמא למשהו נעלם פעפעו בקרבי ואותה שעה היתה לי השינה לזרא. ואף שהיתה זו שעת-חצות לערך, נתחדשה בינינו שיחת-תמול והפּעם – ביתר גילוי לב ואמונה הדדית (כך, מכל מקום נתרשמתי).
דומה היה עלי כי הנה מצאתי אדם אשר אוכל לחלק עמו את מעמסת הרהורי והרגשותי, לפי שא' נחנה בתבונת-חיים טבעית ובטוהר-לבב.
ואם כי עד לאותו זמן הייתי רואה אותה בעין רעה וחשדתי בה בנטיה מופרזת להצגה, להתנהגוּת בלתי טבעית כדי לצודד את לבב הבחורים, הנה גילתה לי אותה שיחה בערב (אם גם הפּעם לא הערימה עלי) כי אכן טעוּת היתה בידי.
ביום הלימוד שלאחרי כן שיגרנו זה לזה פּתקאות, ועוד קודם לכן נערכה בינינו חליפת-מכתבים, אשר אין לדעתאם תימשך להבא.
מכל מקום, קנתה זו את אמוני – ואף אני את שלה, ואם כי איני הוגה לה אהבה, הריני מקווה כי היא תמלא אצלי אתמקומו של אותו חבר שידמה אלי בלבו ורוּחו. אמנם, תתכן אכזבה בנידון זה, אך גם מה שנעשה בינתיים, גרם לי לבטא בכנות והעמקה את תחוּשותי הנפשיות באותם הימים, להנציח אותן בכתב. ועל כך גרידא יכול אני שלא להצטער.
כתבתי לא' שאני מתאווה להיות סופר אף שאמונתי בכוחותי דלה מאוד. וזו (המעומק לבה או אולי רק כדי לשבחני בפני) עודדתני וכתבה לי כי נשקף לי עתיד בכיווּן זה. ואגב, היא ממש מתפעלת מלשוני ובמכתבה הראשון פּיזרה לה שבחים ביד רחבה.
אני כשלעצמי אוהב את החיים והאדם ורוצה להנציחם בביטוי – דרך אספּקלריה שלי. דומני, כי גם כוח ראיה ועומק מחשבה מצוּי בידי ואף הלשון לא נפקד מקומה בין הגורמים המסייעים, אך מאידך גיסא – חסר לי מה שקורין דמיון יוצר ובונה, כוח זה הלוקח לו כשלד מציאוּת-חיים מסוימת, רוקם לה בשר וגידים מחזון-רוחו ונופח בה ובדמויותיה רוח חיים של עלילה וענין. חסר לי אותו דמיון יוצר, ובלעדיו כל עצם הרצון והכשרון האינטלקטוּאַלי – הרי הם כקליפת-השוּם. לוּ למצער נחנתי בזכרון טוב – שאני, כי אז, סבורני, שדיים היו זכרונותי לשמש חומר נאה ומעניין עד מאד. אלא שדא עקא, פּרט לקוויו הכלליים של עברי נשתכח זה ממני (ואפילו הקרוב ביותר מבחינת-הזמן) וכל מאמצי לא יעלוהו מתהום-הנשיה ומה גם שהדמיון החסר איננו מסייע בידי.
אכן, לוּ זכיתי במתנת אלהים זו של זכרון ודמיון – ברי לי, כי הייתי נעשה סופר. שכן מה, פּרט לאלו, מעכב בידי? כך נגזר ושׂומה עלי לקבל את הדין באהבה, לא לקבול ולא להתאונן – כי מה בצע בדבר? ניחא לי גם במה שיש לי ולואי והשׂכלתי לנצלו עד תום – והיה שׂכרי שלם.
שנה אזרחית חדשה באה עלינו לברכה – שנת 1946. ואם כי לכאורה, מה יום מימים? אך אינך יכול שלא “להתעכבר” רגע ולעשות לך בהזדמנות זו חשבון נפש.
אותו רעיון של ראש-השנה צופן בחובו משמעוּת ותוכן חשובים. שכן בו כאילו נגזר עליך משמים להתעלות לרגע מעל היום-יום, ולסקור את עברך ולהשקיף קדימה – לעתיד.
ואף אני אנהג כך היום.
השנה החדשה, שנת 46', מוצאת אותי מהלך, כאילו מימים ימימה, במסלול החיים של הקיבוץ. וכתמיד, גם הפעם, גמישה המציאות ורבת-גונים מן החלום. הרבה ממה שטפחתי בלבי נתגשם, ועם הרבה עלי להשלים בכאב-לב ולראותו מרחף עדיין בשמי-החלום, אך בדרך כלל, למרות המורדות והמעלות במצבי-הרוח החולפים אצלי חדשים לבקרים, מרגיש אני כי “נכנסתי לתלם”. מצאתי את מקומי בתוך החברה והיצירה הקיבוצית, משאת-נפשי למן שעה שעמדתי על דעתי והריני שותף לה מרצון, תוך הכרה ואהבה, למרות האכזבות שנפלו בחלקי בתוך חיי-החברה, אשר בשל גורמים אובייקטיביים בעיקר חוורים המה לעומת אלה שתארתי לי בדמיוני.
14.10.46
במפתיע, מבלי שאשער כלל אפשרות כזאת קבלתי מכתב ממרים ב'.
אכן, היתה זו מצדה ג’סטה נאה, העזה פּורתא שאני כשלעצמי לא הייתי נוטל עלי, אף כי האמת ניתנה להיאמר: יחסי הסובייקטיבי לגביה – שלילי. ההערכה הרבה (עתים גובלת עם הערצה ממש) שרחשו לה חברים רציניים כאמנון, אָברי וכסיל, גירו מאוד את סקרנותי לתהות על קנקנה, ומה גם כשסיפּרו לי, כי אכן דמות מעניינת ו“מסובכת” היא להפליא. מתוך כך שמחתי על המכתב שמסר בידי קצה החוט לגילוי תעלומתה, ניתנה לי איזו אחיזה ראשונה של גישה אליה אחרי שבמשך שנים היה חוצץ בינינו קיר-זכוּכית אטום. ראינו ושמענו איש על זולתו, אך לכלל מגע בלתי-אמצעי לא הגענו מעולם. מאז נתקררו בינינו היחסים ואף היו מתוחים, מאז חבשנו אל ספסל-הלימודים בכתות ז' וח' והתחרוּת אלמת על זכוּת-הבכורה בבית-הספר מנעה מאתנו כל קרבה ושׂפה משותפת עד יום זה בו שלחה את מכתבה אלי.
ובין השאר היא כותבת: “אם יש בכוחה של תעלומתי להניעך לשיחות כה רבות ומקיפות עם חברים שונים, למה לא אניעך פעם לגשת אל האוריגינַל? – – – מוכנה אני לעזור לך בהסרת המעצורים לפתוח לך את הדרך אלי – – –. כאשר אני שומעת אדם לועז עלי ומגדירני כך או אחרת, אין לי כל ענין להעמידו על טעות, או להבהיר עליו את דעתו. אבל כאשר מתגלה אחד מרבים, שיש לו הרצון הכּן והבלתי-משוחד להבין ולעמדו על מהוּתי, אני מוכנה להסביר, אני מוכנה להתגלות עד אחרון חביוני, דוקא כיון שיש לי ידיעה והערכה כנה על מעשי”.
אליבא דאמת היתה זו הושטת יד אשר שׂשׂתי עליה כעל הזדמנות להסיר את הלוט מעל פּני “הדמוּת המסתורית”, אלא שמטבעי פּנה אותו נשק של סקרנוּת אינטלקטוּאַלית-חטטנית גם כלפּי פנים. הקדמתי אותה ב“התגלות עד אחרון החביונים”; ניתחתי לפניה את אחת התופעות המכריעות בהתפתחוּתי הנפשית, חשׂפתי בהארה ברורה וגלויה את מניעי יחסי לבנות בכלל:
רגש הביישנוּת הוא שציין במידה מכרעת את יחסי כלפּי בנות. והביישנות הריהי ילידת חוסר בטחון ופחד מסותר. אך דוקא המצב הנוח בו עמדתי (ביתר דיוק: ראיתי את עצמי עומד) הוא שיצר במרוצת הימים את תגובתו הנגדית: הייתי שונא כל בחורה שנכנסה לתחום-ראייתי, היא היתה בעיני – – –, המחייכת לכל בחור, חסרת אופי וצבועה.
הפּחד בקש להתגונן על-ידי התוקפנות שלא-מדעת; הגרעין הרך של ביישנוּת העטה על עצמו קליפה נוקשה של פּסיכוזה אכולת שנאה לבחוּרות, כדי שלא יהא נפגע על ידיהן, מוּשפל וחסר בטחון.
אלא שאין אדם בורח מפני עצמו. הגרעין – שאהבה וביישנות שימשו בו בערבוביה (שהרי אם נעמיק ניווכח שאין השניה אלא תוצאת הראשונה: מתבייש הייתי כי יחסי אליהן היה סובייקטיבי ונטול אמונה בכוח עצמי כדי למצוא אליהן גישה), גרעין זה ביקש להתפּרץ החוצה מבעד למחסום המלאכותי שהקמתי במו ידי כדי להתגבר על רגש הנחיתוּת. יצר-האהבה כמה לבקוע ולזנק מנבכי-הלב אל הנושא המיני, אלא שהפחד האינסטינקטיבי מפני השתלטותן המחודשת עלי של האהבה והביישנות יצר מחסומים חדשים ומבוגרים. אותו חשש פּן אהיה שוב קרבן להרגשת נחיתות, כתוצאה מן האהבה המתפּרצת, מצא אמצעי חיסון בתוקפנות פּסיבית לגבי הבחורות. תוקפנות זו, שהיתה יצור בלתי-טבעי בתוכי ונוטה להתערער על-ידי הרגש העמוק של האהבה, חיפשה הצדקה מצפונית לקיומה. כיון שהייתי רואה בחורה (וּבעיקר – יפה ומושכת) מיד נצטיירה דמותה בדמיוני כ“מתחפּשת”, כ“עגבנית” וכו' וכו'. יצרתי לעצמי “חומר מחסן”, "אנטי-טוכּסין מופלא: בחורה אשר היה חשש כלשהו כי היא עלולה לצודד את לבי, מיד “גליתי” בה את כל התכוּנות השנואות שמניתי לעיל, כדי שלא לתת לרגש-האהבה להשתלט עלי ועל ידי כך להקים לתחייה את הביישנות ועמה את הרגשת הנחיתוּת לעומת בנות בכלל. הייתי מוצא סיפוּק ושמחה-לאיד בעצם הרעיון שהנה חיצי-השנאה שלי לו היו סתם בעלמא, כי הם פּגעו במטרה – אלו הבחורות “הקוֹקטיות”, אשר לא בכדי אני שונא אותן, כי הן ראויות לכך, על צביעוּתן, על היותן מגרות ומפתות כל בחור!
אכן, היה זה נסיון מעניין להעלות בכתב ולנתח לעצמי את התסביך שליווה את יחסי כמעט עד היום הזה.
“חייו של אדם הם מלחמה”, אומר פּתגם קדמון, ואמנם כן – מלחמה היא זו אך בראש ובראשונה איננה אלא עם עצמו, עם חולשת-הרצון וחוסר-היכולת להשתחרר משלטונם של כוחות ההתמדה שהם חזקים וקובעים בחיי-אדם יותר מכפי שזה נראה לעין. אכן, כל עיקרם של חיי-אדם הריהו מאבק רצוף ומתמיד, על כל צעד ושעל, בכל אשר יפנה, מאבק אשר לא יוכרע לעולם בהחלטה חגיגית ונחוּשה או בקרב חד-פּעמי. כאן נדרשת עקשנות והתמדה שתהא שקולה בכוחה כנגד הכוחות השליליים הפּועלים בתוך נפשנו. בדיבור אחד: אין הנצחון על עצמך, בגיזרה זו או אחרת של חזית-חייך, ניקנה אלא בהיאבקוּת עקשנית, שעל אחר שעל, יום אחר יום – ללא לאוּת ובכבוּש עצמי מתמיד.
“כיון שנצחת את עצמך, את הכוחות השליליים שבך – הרי אתה אדון העולם”. – אולי כך ניתן לסכם את הקרוי “לקח-חיי”. ואף כי צעירים הם עדיין, מעוטי-נסיון-וסבל במידה מרובה, בכל זאת היווּ פרשה ארוכה, ולעתים גם מרה, של לבטים, של מלחמה רצופת-כשלונות – עם עצמי.
שמונה-עשרה שנה אינן ענין של מה-בכך – זו הנה התקופה המכרעת בה מתגבשת דמותו הנפשית של אדם, מתלבטים ומתייצבים קוי אָפיו, מוּתוה הקו לדרכו הרוחנית.
ואם יש בי רצון להמשיך וללוות את חיי בהארה שבכתב, אינני יכול שלא לסכם (ולוּ גם ברפרוף וללא הרחבה יתירה) את תהליך התגבשותו של הבסיס הרוחני והנפשי עליו יוּקם בנין-חיי.
ולפיכך – בדין הוא שאתחיל מבראשית, מן היום עדיו מגיעים זכרונותי ואוסיף ללוות אותם בהארה שבמחשבה (במידה שלא ייעלמו מאחורי ערפל-השכחה) עד היום הזה, עד לרגע בו מסתיימת שנת הח"י שלי ואני נכנס (אליבא דכל הדעות, ואפילו זו של המסורת) אל עולם-הבגרות ממש, ולא כמו שנדמה היה לי כבר מאז יום הולדתי השש-עשרה… – – –
ולעיקרו של דבר: אנסה בזה לפרוש את יריעת-חיי המשתרעת על פני שמונה-עשרה שנה, המסיימת את תקוּפת הילדוּת הנפשית (למרות ההתבגרוּת הרוחנית) והעומדת על סף עולם חדש, עולם-הבגרוּת, עולם שסימנו חשבון-נפש רציני בכל אשר יפנה האדם.
17.8.47
“כי אחרנו את הרכבת”, תמיד אנו מאחרים אותה. לפני עשר שנים יכולנו לקנות אדמות ולא עשינו זאת, מחסרון-כיס. היתה אז יהדוּת אירופּה עשירה כל כך ואת כל הונה העצום המסתכּם בסכומים אסטרונומיים ממש ירשו הנאצים! היתה תקופה לא-רחוקה, שהשערים היו פּתוחים – ואיש לא בא בהם, מלבד קומץ-חלוצים! עכשיו מתדפּקים עליהם עשרות רבות (הה, רק עכשיו – כשניצלו מאש הגיהנום…) והם נעולים, אך עוד לא כלוּ כל הקיצין! ה“יש” שנוצר בארץ הוא גרעין בריא ומבטיח עתיד רק אם יינתן לו להתפּתח. אך המנוּולים חונקים אותו – סותמים את מקורות-יניקתו – וידנו קצרה מהושיע…
האומנם? האומנם אין העם העומד על סף-הכליון יכול לאגור את שארית-כוחותיו (שאחרי ככלות הכל אינם מועטים כל כך!) ולפרוץ ולהסתער כלביא שכוּל (אסוציאציות: סירקין הוגה-הדעות ושניאור המשורר) אל תקותו האחרונה, אל ארץ-ישראל? כי בנפש העם הוא – עכשיו או לעולם לא!
הנה יש לנו גולה יהודית גדולה ועשירה במידה שלא היתה כמוה בכל תולדותינו: יהדוּת-אמריקה! אילו קמה בה הרוח. אילו הבינה את כובד-השעה, אילו ידעה את האחריות הגורלית המוּטלת עליה והיתה מוכנה לקבל עליה ולהיחלץ ל“יציאת אמריקה” כללית, עצומת-ממדים ומאורגנת – כלום יכול היה אז ההסגר הבריטי לעצור את שטף-העפלתם האדיר, לכלוא אותם בקפריסין או לשלוח אותם בחזרה אל חופי-אמריקה?! ומה מונע אותם מלעשות זאת? רק ההכרה והרצון! שניהם אינם קיימים. פילנטרופּיה? מדוע לא? אפשר לנדב חמשה-עשר מיליון פרוטות מתוך הונם העצום ולצאת בזה ידי חובה לאומית בכל-מכל-כל! אך אין לחשוב על ההפעלה, על סיכון-הנפש-והרכוש! וכי מי זה מטורף ויעלה דבר כזה על דעתו? הן סיר-הבשר במצרים החדישה, הדימוקרטית, החפשית, מלא וגדוש! ומי זה יניח אותו על קרן הצבי וישליך נפשו מנגד במדבר-הים הגדול לבוא אל “ארץ אוכלת יושביה”, שהערבים והטרוריסטים מבעירים בה תבערות כל שני וחמישי? אפשר להמשיך באַנַלוגיה היסטורית מעין זו כהנה וכהנה, אך לא זה העיקר. העיקר הוא שגם יהדות זו, כאחותה באירופה עד בוא השואה, אוטמת את אזניה משמוע את קריאת-היישוב ובוחרת לזלול מסיר-הבשר, ליהנות מן השפע והנוחיות – עד שלא יונף עליה, חלילה, גרזן הכורת! אך הפּעם - לא רק את נפשם הם קובעים באותו עורון פטלי, על העם כולו ימיטו כליה באבדנם!
כי הם – אחרית-תקותנו. אם אנחנו הגרעין – הם המים והאויר. אם אנחנו אבן-היסוד – הם הנדבכים כולם. בלעדיהם – יתנוון הגרעין ויגווע – ואבן-היסוד לא תהיה אלא מצבת-גבורה-וקבורה לעם ששׂרך דרכו שלושת אלפים שנה, עבר שבעה מדורי-גיהנום, ריווה בדמו את כל אדמות-תבל – ומשניתנה לו אפשרות אחרונה לבנות לו את ביתו-הוא – בגד בה! איך אמר מישהו: “עם שאיננו רוצה בגאולה, איננו ראוי שייגאל”.
כיון שהפליגו הרהורי והגיעו עד לנקודה זו כאילו מאליהם, מבלי שאתכוון לכך מלכתכילה, הרגשתי, כי תפישׂתי הפילוסופית על היהדות – אם ניתן לומר כך – מתחייב ממנה פועל-יוצא לגבי, באופן אישי וישיר יותר.
"ממה נפשך? אם עם זה, שאתה משמש לו בחינת מחנה-החלוץ אינו רוצה בגאולה, אינו מוכן לעשות למענה אלא כדי לצאת ידי מצפונו היהוּדי ולהשליך לך פרורים משולחנו העשיר – מה טעם תהיה אתה פתי ותקריב מחייך, מנוחיוּתך – למען אלה שאינם רוצים בזה כלל, שנוח להם למחוא לך כפּיים, במקרה הטוב, להלל אותך ולהתפּעל מחלוציוּתך – ואותה שעה ללעוג לכל מעשיך כשהם מניחים אותך חיל-חלוּץ ללא מחנה אחריו?
“יפה ונאה, אדונים פילנטרופּים” – אתה מתגעש ורותח – “יהודים טובים מאמריקה, מאנגליה, מדרום-אפריקה ועוד כיוצא באלו תפוּצות עשירות. אכן, חכמים אתם ממני! לי נתתם את הזכוּת להיות דון-קישוט ואילו אתם בוחרים ב’קרקע מוצקה' מתחת לרגלים, מעשה סַנשוֹ פּנסא. עיניים לכם בראשכם ואתם מעדיפים את סיר הבשר, הבצלים והשומים ואפילו אם יש עמהם שנאת-יהודים ויריקה ישר לפרצוף, את אלה אתם מעדיפים עלפני עתיד לוט ערפל, אי-שם בגבולות-המדבר, בארץ בה שורצים בדואים פראים בכפיפה אחת עם רוצחים טרוריסטים! אמנם מכיר אני בכם, רק משתינצלו בכתנתכם לבשרכם מאש-התופת, או אם ישחק לכם המזל ותימלטו בשעה שחרב חדה מונחת על צוארכם רק אז תהפכו בין יום לציונים נלהבים, שכל משׂאת-נפשם לעלות לארץ-ישראל! רק כשחייכם יהיו תלוּיים לכם מנגד – תעפילו. ובעל כרחכם. אבל אז אולי יהיה כבר מאוחר מדי. אז לא חוקי-ההסגר וכמה אניות-מלחמה בריטיות תחוסמנה בפניכם את הדרך – מיליונים של ערבים יושבי-ארץ יהדפוכם חזרה אל הים. ואנחנו, היישוב, תקצר ידינו מהושיע – אם רק נתקיים עד אז!…”
כיון שכך – למי אני עמל? בלאו הכי לא אמחוק במעשי את כתובת האש “מנא מנא” מעל גורלו של עם הבוחר למות בעבדוּתו! משמע: שקר האידיאליזם ו“איש לאהליך, ישראל.” מה מעשי עוד כאן? חלוץ שביקש “להציל” את העם, לפלס בגוּפו את הדרך להצלה – וסופו נמצא מרוּמה! בודד עם עוד רבים אוילים שכמותו באי מוּקף ים מהכא, וים ערבים שונאים מהתם. שא רגליך והסתלק כלעומת שבאת! אם נגזרה עלינו כלייה אציל, לפחות, את אשר ניתן להציל – את יומי הקט והיקר, את חיי שלי הצעירים – ואלך למקום שם אפשר לגמוע מקוּבעת כוס-התענוגות, טרם ירד הלילה, כל עוד לא אתא הקץ על כולנו.
“בדיה מסדה” – ואני מה לי כי אלך שולל אחריה?
… הנחתי לספינת-הרהורי שישאנה רוח-לבי לכל מקום שישאנה.
במתכוון השמטתי מידי כל הגה-הגיוני, כל מצפן של מצפון תנועתי ולאומי סילקתי מנגד עיני – והנה אנה הגעתי?! לבגידה, לכפירה בערכים שהיו מקודשים בעיני עד הנה, לבעיטה במה שהיה יקר לי יותר מכל, בריעון שהביאני הלום, ליריקה בבאר ממנה שתיתי. האוּכל, האעצור כוח לקבל על עצמי ולהגשים במעשה אותה “התפּכחות”, זו שאיננה אלא יאוש – פּרי רפיון-רוח ואבדן-האמונה?!
לא, אינני יכול. שוב ושוב אני עובר בכוּר-הנסיון, באישו השורפת של היאוש – ויוצא מחושל משהייתי בכוח ה“אף על פי כן” הברנרי, זה אשר למרות המציאוּת הקודרת ומחמתה אינו מניח לבגידה שתשלוט בו, לבריחה מהמערכה.
הוא מתגבר עליה – ומנצח.
ואם יש טעם לעבודתנו, למפעלנו כאן, אין זה אלא בכוח האמונה כי נצח ישראל לא ישקר… בהרכח קיומו של עם כה עתיק, יחיד מעמי המזרח העתיק, שלא ירד מעל במת-ההיסטוריה.
23.8.47
עברה שנה וכשהשקפתי עליה לאחור נפקחו עיני לראות שאם גם יצאתי בה ידי חובתי כלפּי החברה, ובשלימוּת, הנה אני עצמי נמצאתי עומד בסופה ככלי ריק. כן, זהו בדיוּק מה שהרגשתי: ריקנוּת. כהרגשתו של מישהו הנושא עיניו אל מרחקים גדולים (ואני הרי מיום שעמדתי על דעתי לא הסתפּקתי בקטנות. להיפך, רצוני להרים ראשי מעל גלי-הזמן האלמונים) והנה עובר פּרק זמן לא מבוטל (בעיקר לא בגיל כזה, גיל-ההתבגרות, בו מעוצבת דמוּתו הרוחנית של אדם ואפיק-התפתחותו מוּתווה) והוא רואה עצמו מדשדש באותו מקום בו עמד שנה לפני כן.
זה היה, בלי ספק, אחד מגורמי המשבר החמוּר שעבר עלי בזמן הראשון ביחיעם, ואשר אחת מתוצאותיו הבולטות היתה תגובה חזקה (אולי אפילו יותר מדי) למצב הקודם. התרחקתי לחלוטין מכל פעילות שהיא בעניני-החברה (התנאים סייעו לי לכך) ואת כל זמן אחרי-העבודה הקדשתי לכתיבה. ואמנם, אין להכחיש, ראיתי מאז ברכה רבה בעמלי: כרך עב כרס של היומן – ועוד היד נטויה… יש לי רושם (נקווה שאיננו מוּטעה), שעכשיו, רק עכשיו, אני מתחיל לפלס את דרכי בספרות. רק חצי-שנה עבר מאז, אך נראה לי שעשיתי בו צעד גדול ורציני לקראת התגשמותו של חזון-חיי:
היות סופר! לא סופר סתם, אלא אחד שימצא את הביטוי השלם והמעמיק של חיי-הקיבוץ על כל גילוייהם.
משׂימה זו, אשר הפכה לי באמת לתכלית ותוכן-חיים, אשר למענה אני מוכן להקריב הכול, תובעת זמן להגשמה. בלעדיו לא אשׂיגנה לעולם. לפיכך לא ראיתי לפני ברירה אלא לקיים את החובה הראשונית שמטיל הקיבוץ על חבריו – למסור את יום-העבודה שלי ותו לא. צר מאד, אבל לקחת חלק פעיל יותר בחיי הקיבוץ אינני יכול, ולוּ גם רציתי. השתתפותי בחייו נגזר עליה בהכרח הזמן המוגבל להצטמצם בשמונה שעות-העבודה שאף הן נראות לי כחובה בלבד ואין לי ביחס אליהן כל רומנטיקה או אידיאליזם. ומלבד זאת אינני יכול לתת לקיבוץ. כי אם אעשה זאת, אם אתמסר כבעבר לעבודת יום-יום בשדה-החברה- והתרבות, הריני חוסם בפני עצמי את הדרך לאותה מטרה, מבלי לדבר על העדר-הסיפוק שיחזור ויביאני אל עברי פי-היאוש, כשם שאירע לפני זמן לא רב.
11.9.47
לפני שלושה שבועות, כשחזרתי מן החופש, דומה היה עלי שלא יארכו ימי שבתי כאן. ולא זו בלבד אלא שנתאויתי ממש לשאת רגלי ולהסתלק אחת ולתמיד ואף הייתי עושה זאת ללא שהיות יתרות, בלי לבטים ונקיפות-לב, אלמלא עצר בידי לקחו של נסיון חוזר ונשנה, אשר מבשׂרי חזיתי אותו לא אחת. מצבי-רוח, כאלה או אחרים, סופם שחולפים כלעומת שבאו, ולפיכך, אַל לי להיות בהול במעשי.
מוטב שאחכה. ואם איווכח אחרי ככלות הכל, שהענין הוא רציני באמת ושוב אינני יכול להמשיך ולחיות כאן, עדיין פתוּחות לפני כל הדרכים. ואמנם, לא יצאו ימים מרובים וכבר הרגשתי שאותו דבר שהייתי נכון לעשותו זמן מועט קודם לכן בקלוּת יתירה ואולי אפילו בשמחה, בהרגשת השתחררוּת ממשהו מכביד ללא נשוא, הנה אותו דבר עצמו נראה לי עתה כאַבסוּרד, כמשהו שאין לי כל צורך בו.
יתר על כן: עצם המחשבה על עזיבת הקיבוץ תמוהה, כאילו היה זה דבר קשה, שלעולם לא אוכל לעשותו אלא אם כן ייגזר עלי בעל כרחי, ואפשרות כזאת הרי איננה באה בחשבון… תפנית חדשה ומהירה זו שבאה ביחסי לקיבוץ הביאה אתה שנוי קיצוני באורח הרגשותי כלפי הסובב אותי.
אם קודם לכן נשאתי נפשי בחמדה ממש, בכליון, אל החיים ההם שבבית, עם האפשרות להיות שם בחיק משפחה אינטימית, האוהבת אותי מעמקי-הלב, כאילו היתה זו נוה במדבר-הבדידות-והגלמודיות שאני שרוּי בו, אם נפשי כאילו התפרצה בזעקה, מתאווה בכל מאודה למצות מקוּבעת התענוגות על הקולנוע ותיאטרון וקונצרטים ואוכל טוב וחברות ושאר דברים שהלב כמה להם ושנגזר עלי להינזר כאן מהם, מכולם – הנה עתה היה כל זה טפל בעיני לחלוטין.
ראיתי את חיי כאן והנה הם רוויי תוכן ובעלי יעוד ותכלית. לא קלים ופזיזים, לא כאלה שאתה קוטף בהם תענוגות שטחיים ורגעיים מכל הבא ליד, ממה שמזמנים לך שעשעועי-העיר. נדמה היה לי שחיים אלה עם כל כבדם – הייתי אומר, אפילו עם כל הסתגפוּתם (שלא ברצון, אמנם) – מעשירים אותך, מעניקים לך הרגשת סיפוק רוחני (ולפיכך – גם עמוק וממוּשך יותר) מכל מה שיכולים לתת לך חיי-העיר בשפע תענוגיהם הזולים-השטחיים.
מצד אחד, מן הצד החברתי-הקיבוצי, אתה מרגיש שחייך אינם כלים לשווא, שהם קודש לרעיון נעלה. שהם יוצרים יום-יום אחד מנכסי-צאן-ברזל של העם והמעמד (משוּנה, אחרי ככלות הכל אינני ציניקן; עוד הרבה נשאר לי מתום-הנעורים והאמונה והאידיאליזם, שדומה היה עלי, כי אבדו ממני, שהרי אלמלא הם לא הייתי שרוי כאן).
הרגשה זו, שאינה בת-חלוף או פרי חווית-רגע, אלא מתמידה וממושכת ומלווה אותך כל שעה וכל יום מחייך, כוחה יפה מכל גרויי-החושים החיצוניים, אשר בהם, למעשה, מזינה אותך העיר.
ומאידך גיסא – גם צד אישי לענין ואף הוא לא מבוטל כל עיקר, קיבלתי על עצמי, מתוך רצון עז וכן, פקיד או ייעוד בחיים המתבטא בעצם בשלוש מלים בלבד: “לבטא את חיי הקיבוץ”. ואם אעזוב, אנה כל זה בא?!
לא. יותר מדי קשה היה לי להשלים עם כך, שהקיבוץ יתפּתח ויתבסס, שבמרוצת-השנים יהיה כאן מחנה לתפארת. בתים קטנים אדומי-גגות טובלים בירק-אילנות-ודשאים וסביב סביב להם שטחי מטע וגן-ירק מרהיבים את העין, שידי לא תהיה בכל אלה. לבי היה ממש מתחמץ בקרבי, נדקר במו בסכין מורעלת כל אימת שהעליתי על דעתי אפשרות כזאת שהנה אחזור לבקר כאן בעוד כמה שנים. אתבונן במחנה הנפלא הזה ואדע וארגיש שאחרים עשו זאת, אחרים ולא אני…
אותה שעה עצמה הרגשתי הרגש היטב כי עזיבת-הקיבוץ בשבילי פירושה אבדן היקר והגדול בעצם – החזון האישי היחיד שהצבתי לעצמי בחיי. כי לכתוב על הקיבוץ ולבטא אותו אי אפשר מן החוץ. אפשר לעשות זאת רק מתוך חיים כאן את חיי היום-יום, רק מתוך התבוננוּת בענינים מקרוב, מתוך גישה בלתי אמצעית וחיה, מתוך שאיבת החומר מניסיון אישי. כי רק כך אפשר להעמיק חקר, לחדור לכל עומקן של הבעיות הנובעות מחיי הקיבוץ והמלוות אותו ולהקיף את כולן.
ברם, כל אותם ההרהורים והרגשות – מתי צמחו ואיזו היא הקרקע שגדלה אותם, הוי אומר: בימים שלא עבדתי.
השבועות האחרונים בקיבוץ עמדו בסימן של חוסר-עבודה חמוּר. הסתלקוּתן של המכונות היא שגרמה לכך. והעיקר שבינתיים “חלקו שבתות” למפרע בשפע. ואף אני הייתי בין ה“נהנים” כיוון שניתן לי להסתובב בחיבוק-ידיים, להרגיש את חיי הקיבוץ כמו שמרגיש ורואה אותם אדם שיש לו “שבת”, נקל לשער שלא היה לי על מה להתלונן.
אני מרבה תנומות עד שהשמש העולה טופחת על פּני ומזכירה לי שהשעה מאוחרת, ואז אני מוסיף עוד להתפּרקד קמעה נים-ולא-נים עוצם עיני ונהנה בכל ישותי מן ההרגשה שאיש איננו מאיץ בי לקום, לא הצלצול ולא חובת-העבודה. אחר כך אני מתלבש לי בניחותא וחוזר ונהנה ממגעם הרך והמלטף של הבגדים, לא אלה שאני רגיל ללבוש בבוקר טרם יציאה לעבודה – אותם נוקשים ומסריחים, במחילה, מן הזיעה שרווּ כמים. לאט ולא בהול ונחפז כבכל יום אני משׂרך דרכי למקלחת. מתרחץ בנחת – ואין אימת האחוּר רודפת אחרי. רשאי אני אפילו לגלגל שיחה עם כל מי שיזדמן; לחזור ולספּר זו הפעם המאה-ועשרים בשבחה של שינה כדבעי, ולהבדיל – בגנותה של זו המקוצצת של ששת ימי-השבוע (זו שאני קם אחריה עייף ככלב, מטומטם למחצה, נפוּח-פּרצוּף, דלוּק-עינים ונכה-רוח – מס כבד שאני משלם חלף שעות-הכתיבה של ליל-אמש, שעות גנובות משינה של אדם עמל כל היום בפרך, שעות שהן עצמן פּצוי לאותו עמל ושבלעדיהן הוא קשה שבעתיים: גלגל-קסמים ארור). משם אני פונה לחדר-האוכל והמזונות ערבים לחך פי כמה, לפי שאין המחשבה על העבודה המחכה הממררת אותם. אחר כך אני מציץ בעתון, חוטף שיחה עם מי-שהוא, נהנה מקריאה בספר טוב ורושם מספר גדוש של עמודים. והרי אני חי ומרגיש אז, כי יש טעם לחיים, כי נהנה אני ואינני מתענה בהם; מיצר על שעותיהם הנעימות שחלפו לא כאותן שעות-העבודה שאני מחכה לקיצן בכליון עינים ושמח על כי נפטרתי מהן סוף-סוף. ימים כאלה אין תימה אם הם קרקע עידית לאידיאַליזם נעלה, לנכונות של הקרבה וכו' וכו'.
אך לא כן בששת ימי-השבוע, ובעיקר – בחלק-הארי שלהם מבחינת זמן – בעבודה. אז, שעה שאני הולך בפטיש על גבי עמודי-הזוית והללו מתעקשים משוּם מה ואינם מוכנים בשום פנים להיתקע באדמה, כשהשמש האכזרית טופחת על הגוף והעייפות כמעט מכריעתני ארצה; אז – כשהשעות זוחלות בעצלתיים ודומה כי לעולם לא תגענה אל קיצן, אל אותה שעה ארבע אחרי-הצהרים, שכל ישותי מחכה לה כלמשיח גואל המתמהמה ואינו בא… אז, נמוג לו כל האידיאליזם בשמש הלוהטת, אורך-הרוח וכוח-הסבל “מתנפצים” אל סלע-המציאות הקשה. בשעות כאלה (והן הרי מרובות לעין שיעור – כך על כל פנים נדמה לך – מימי-השבת, בהם אתה רואה חיים בעולמך, ואפילו – או אולי דוקא משום שתענוגיהם צנועים בתכלית) בשעות כאלה אני מקלל בלבי עולם ומלואו; מקלל את הרגע בו יצאתי לקיבוץ, את הזה האידיאַליזם הארור המפתני להישאר כאן ואותה האשלייה, בחינת “אידיאה פיכּס” שתקעתי למוחי, בדבר “ביטוי חיי הקיבוץ”. "וכי מי זה לידי יתקע כי אכן יכול אוכל לה למשׂימה זו, ואולי אין היא אלא חלום, מקסם-שוא להלך מסכן במדבר-השממון-וההסתגפות, תעתוע דמיון שלא יתגשם לעולם. הנה הצגתי לעצמי מטרה שלעולם לא אגיע עדיה. וסופי שאהיה קרח מכאן ומכאן. חיי יחלפו מבלי שאראה בהם חיים כדאמרי אינשי; וכל הקרבן הגדול יהיה למותר. את הדבר שאליו נשאתי נפשי – אותו לא אשיג; ומלבד זאת, טוב כי אתן דעתי: כלום אותן שעות סיפוק שאני מוצא בכתיבה שקולות כנגד אותן תשע שעות החולפות בעבודה ושאני מתענה בהן, מתענה ממש? אין להכחיש – המחיר הוא כבד מדי ועוד יבוא יום ואצטער על ימי האבודים. אולם אז יהיה כבר מאוחר מדי…
כזאת וכזאת היה לוחש באזני “היצר הרע” כל אימת שהעבודה נתמאסה עלי עד לשנאה נוקבת תהומית. ואילו כשאני יושב, כעתה, על המיטה באהלי, ולוח-שׂרטוט המורכב על גבי שרפרף משמש לי שולחן ופנס-שדה מאיר בחוג הילתו הצהובה את המחברת שהקולמוס רץ על פניה ורושם אותיותיו הזעירות – שעות כאל האני מפוייס עם רבונו-של-עולם ואיני בא בטרוניא על הקיבוץ, שפר עלי חלקי בפינתי זו הצנועה והיא שקולה בעיני כנגד כל התענוגות הגדולים, עד כי נכון אני לוותר עליהם בלב קל למען תוספת של כמה וכמה שעות כגון אלה.
הוי אומר: לא חיי הקיבוץ כלשעצמם קשים עלי, אלא העול הכבד ביותר שהם מעמיסים עלי ושהוא עיקר-בטויים וראש-תכליתם. העבודה, עבודת-היצירה של נכסים חמריים. ואני – הרי ליצירה שברוח נולדתי. דומה כי מטבע-ברייתי כזה הנני: איש-הרוח, אחד שלא נוצר אלא לעבודת-הרוח, שאין אישיותו באה להתגשמותה, אלא בזו בלבד. ומכאן כל המבוך, ומכאן הלבטים והנפתולים שהם מנת חלקי בעת האחרונה ועל כן שסועה נפשי ומחולקת בין חובת- ההכרה ובין תביעת-הלב. ואין לך מאבק קשה ומר מזה.
21.9.47
מענין – זה לי כמה פעמים בעת האחרונה שדמותה של א' חוזרת וצפה בחלומי ואם גם אינני יכול להזכר באלו נסיבות קורה הדבר, מכל מקום – תמיד הוא משאיר בי, עם יקיצה, רגש-געגועים לא רווי, ערגה וכמיהה למשהוּ יקר. אם לקבל את הנחתו של פרויד, הרי חל כאן תהליך הדחקה, כאילו התפּרצו בחלום אותם הרגשות שה“צנזור” אסר על הופעתם בשעות-ערות.
ולא היא. שהרי אותה דמוּת חוזרת ומחרידה את מנוחתי ומגעישה את דמי במידה גוברת והולכת גם שעה שאינני ישן. וזה – למרות שסובּלימּציה מצוייה ופועלת עלי “עד צואר” ממש. תשע שעות-עבודה – ולא מן הקלות – ומלאכת-הכתיבה שאחריה עד שעה מאוחרת בלילה – אין זה דבר של מה בכך. ובכל זאת – נבצר ממני להשתחרר מאותם געגועים צובטי-לב, אשר, אין ספק, כי קול הדם הוא המסתתר מאחוריהם.
אכן מה עצום השינוי שחל באותו פרק זמן מאז פּגישתנו האחרונה ועד היום. אז כמעט ולא יכולתי נשוא פניה, כאילו אבן-מעמסה נגולה מעל לבי ברגע שהסתלקה ונעלמה מעיני. ואילו עתה – אין דמותה משה מנגד עיני בהקיץ, ועתים גם בחלום. היא רודפת אחרי, מטרידה את מנוחתי ומגעישה את דמי בכל אשר אֶפנה.
כל אימת שדמותה עולה בהרהורי-לבי היא נוסכת בי שכרון; היא מרטיטה את גופי באותה רגשה נפלאה של אינטימיות עלופת-סוד. ודומה כאילו עולה אז באפּי ריח שהוא מיוחד להתייחדותנו וגורם לי רגש עדנה – במידה שאין שום העלאת דמות אחרת מסוגלת לעשות זאת.
יודע אני כי כל כמה שלא אהלך סחור-סחור, מסביב לנקודה זו, לעולם לא אגיע עדיה. לעולם לא אקלע בדיוק בניב לשון אל ההרגשה האינטימית היצרית המפעמת בי כלפּיה ושהיא מהווה למעשה, את גרעין אהבתי אליה.
נראה לי, כי לא פחות מתכונות-גופה – – – קבעה כאן תכוּנה נפשית שלה – הביישנוּת. בהשפעתה עלי יכולה תכוּנה זו לשמש עדוּת ל“מותר האדם”, הווי אומר: לא רק סגוּלות גוּפניות יש בהן כדי לגרות אותנוּ לעתים; לא פחות ואולי גם יותר מהן קובעות תכוּנות נפש, כמקרה דנן.
אילו, למשל, היתה א', מחמת אָפיה או עקב נסיון רב יותר, מתמסרת לי מניה וביה, מניחה לי לכבוש אותה בלי מאמצים יתירים ונופלת אל חיקי כפרי בשל, כי אז ייתכן שהיתה מאבדת את קסמה בעיני עד מהרה. תחילה הייתי בודאי רווה עונג מן ה“נצחונות” הקלים, ונהנה מלוא חפניים – – – מן ה“כבוּשים” שאינם מצריכים יגיעה יתירה ואינם מחייבים לשלם “דמי קדימה” מרים כלענה, שבהכנעת הגאוה וכיבוש רגש-הביישנות הטבוע בי.
ואם גם היתה אז הנאתי שלימה וּבלתי נפגמת יותר, על ידי הכרח ההתגברות על עצמי (שהוא, כידוע, קשה מכל), הרי כוחה המושך והמגרה היה חלש אז פי כמה מאשר עתה, כשהכרח לי לחזור ולכבוש את עצמי ואותה מחדש. רק עתה הבנתי לאשוּרו אותו מושג פּרדוכסלי, לכאורה: “מרירותו המתוקה – מתיקותו המרה”. כי דוקא ביישנותה של א', המחייבת אותי להסיר מדי פעם מחדש את צעיפי-ההתגוננוּת מעליה, היא העושה אותה בלתי מושגת יותר, תובעת קרבנות יותר ולפיכך גם מושכת ומגרה יותר!
4.10.47
… השעה אחת-עשרה, פּחות כמה דקות. מאחורי יום-עבודה משעמם בהדחת-כלים במטבח ואי אלוּ עמודים בקריאה. ועתה? מה נותר לך לעשות? ללכת לישון, מה? שעתיים בערך להסתובב כה וכה ככלב? שעמוּם ותפלוּת. ולאלה ייקרא חיים? או אולי אשב ואכתוב מאמר יפה על משפט פאראן או על האמסון?
הרי לצחוק אני נעשה בעיני עצמי. וכי מה תכלית באותה כתיבה נאה ומצוחצחת, בכל אותה נתחנות וחיצי-בקורת – הקיצור, מה התכלית בכל זה הקרוּי כתיבה, זה שהפך “אידיאה פיכּס” בחיי, שעשה אותי למאניאק, כמעט למשוגע לדבר אחד. והרי אליבא דאמת לא תכלית היא זו, אלא תחליף לחיים שאינם (או שישנם וערך אין להם ואין הם יקרים בעיני. אין זה אלא משחק-לשון!). אשליה ותו לא.
כי מה היא כל הכתיבה ולאן תוביל אותי? ולוּ גם נניח שיתפּרסם שמי בעתונים, כלום על ידי כך אהיה מאושר יותר?
הה, רדיפת-כבוד זו האוילית, אדם עושה ימים כלילות למען התהילה. למען יינשא שמו בפי כל; ממית עצמו באהלה של תורה, ולבסוף, משהגיע לתכלית, מתגלה לו, לפתע, כי אבד לו דבר מה יקר הרבה יותר – אבדו לו החיים, שׂשׂונם ואשרם… זכורני, כשקראתי את הביוגרפיה של ג’ק לונדון (הספן על גבי הסוס) את האבטוביוגרפיה של מרטין עדן, חשבתי: אכן זהו אדם! מי יתנני כמוהו עז-נפש ועז-רצון להעפיל ולעלות משפל-המדרגה אל ראש-ההר! ממש נתקנאתי בו. אולם עתה, העודני מקנא בו? מסופקני!
“למה מאחורי הצאן לקחתני” זועק מרה הנביא. ימים רבים חשבתיו לאוויל: מה לו מתלונן? הן אדם גדול נעשה? אך עתה בנתי לרעו. החיים נתנו לאדם שיהא מאושר בהם, ואילו משנגזל האושר הן כל השאר כקליפת-השוּם.
“האושר! האושר! האושר!” דומה, מה קל להשיגך, מה קל לטפס ולהגיע עדיך. כלום מה חסר לך, בן-אדם? הן בריא אתה בגופך אף בנשמתך אינך לוקה, לא מכוער אתה אף לא כסיל, ואם כן – מדוע לא תהא מאושר?
עתה ידעתי: כי בודד הנני, גלמוד וערירי על פני הארץ ואין נפש אחת שאוכל למצוא ניחומים בחיקה – מלבדך, היומן, גליונות של נייר לבן…
אחוז-בולמוס התחלתי כותב. פרקי-יומן (בעתיד – חשבתי – יהיו לרומן גדול על חיי הקיבוץ ונפתולי-הפרט בתוכם), שירים שמעולם לא עיבדתי אותם עד גמירא (פּרט לאחד שזכה לתשבחות בפי כל); אחר משכתי מהם ידי והתחלתי עוסק במסות היסטוריות (בעצם כתבתי רק אחת – “המוסר כביטוי ליחסי-הכלכלה ואמצעי ביד המעמד השליט”). אף היא נפסקה באמצע, כי, בינתיים, כבר משכו אותי בעיות החברה הקיבוּצית אשר גם הן לא זכו מעולם להגיע אל קצן… שכן שוב ושוב הייתי נמשך לכאן ולכאן; “השראה” פתאומית – והנה אני מכלה כמה עמודי-שיר בקולמוס ראשון בלבד. עוד לא הספּקתי ללטש שורה אחת (לא כל שכן שאף הרעיון והמבנה לא הושלמו) וכבר “צלחה עלי הרוח” ובמשך שבוע שקדתי על רשימה פּוליטית. ליותר מזה לא הספּיקה לי התמדתי מעולם…
וכך אני נקלע בין פוליטיקה, מדע, ספרוּת, שירה, בקורת. “משתלהב” בכתיבה על נושא זה או אחר, אך טרם היה זה ראוי להיחשב כמוגמר – וכבר קצתי בו, משכתי ידי ממנו, וסופו, שנוסף אל תלי-תלים של רשימות-טיוטה הגנוזות בארגזי. ובינתיים – חולפים חדשים ואיני רואה ברכה בעמלי. אמנם כתבתי לא מעט, כאמור. ולכאורה אף הייתי צריך להיות שבע-רצון מבחינת עצם היצירה, אך דא עקא, שזו לבדה – ההתפּרקוּת וביטוי המחשבות התוססות בי – אין בה כדי לעודד. ואני מרגיש כאילו הייתי מדשדש במקום אחד כל העת הארוכה. הניגרת מבין אצבעותי ממש, חומקת וחולפת לבלי שוב.
ומכאן רק כפשׂע ליאוש – אליו ואליו בכלל!
וככל שהדבר נראה משוּנה ואבּסוּרדי, הנה עובדה היא, כי ערכה של יצירה, ותהא זו מה שתהיה, נפגם מאוד בעיניך כל זמן שהיא קנינך בלבד, שלא הוצאת אותה לרשות-הרבים. הקיצור, משברים כאלה שבהרגשת “למה אני עמל?” היו חוזרים ופוקדים אותי בכל התעייה הארוכה הזאת בדרכי-היצירה.
21.10.47
עצם ההתמודדוּת עם “החומר ההיולי” של גרעין הרעיון, עצם הצורך לפתח אותו ולטפּח את צורת-ביטויו, כמעשה אדריכלוּת לשונית בזעיר אנפּין – הם המושכים אותי. ואם השאלתי לצורך זה דוקא את אמנות הבנייה, ולא את הפיסול, שהוא אומנות הצורה כלשעצמה, הרי יש טעם לדבר.
דוקא ברשימות הפּוּבּליציסטיות, יותר מאשר בכל צורה ספרותית אחרת, מתבלט ההכרח להיאבק לא עם הצורה, לא עם הסגנון, אלא עם המבנה. שתהא הרשימה בנויה כהלכה, מוּשתתת על אבני-יסוד מוצקות של עובדה או חוויה, ומטפּסת ועולה מהן שלב אחר שלב, נדבך אחר נדבך, אל השׂיא, אל המסקנה – הנה זהו מה שמושך אותי, מה שהמגרה בי את יצר-המלחמה, להיאבק ולהתפתל עם החומר עד שתהא כל מלה וכל שורה קבועה במקומה, עד אין להזיזן.
כנסיה גותית, ארוכת קשתות המעפילות אל על – זו הדמות המוחשית המרחפת לנגד עיני כל אימת שאני בא לנסות כוחי ברשימות מעין אלו, אשר יותר ממה שיש לי לומר בהן, מתאוה אני לכנותן כהלכה.
26.10.47
כדי שיהיה נאמן לתעודתו תובע היומן השתחררוּת גמורה מעול אותה משמעת והשתעבדות לעקרון אחד ויחידי. אימפּרוביזציה, כתיבה מן “היד אל הפּה”, המנעוּת מוחלטת מהשהיית הדברים לשם ליבונם וגיבושם הרעיוני והסגנוני. וכל כוחו וערכו של היומן הם בהיותו משקף את תהליכי הנפש ולבטיה, והללו עומדים בניגוּד גמור לכל חוקיות, לכל קו מחוּייב-ההגיון. אדרבה, הם טבועים בחותם התהפוּכות והמקריות, הגאות והשפל לגוניהם השונים, לכל סולם דרגותיהם, ולכן אי-אפשר וגם לא טבעי לעשותם מקשה אחת, ליצקם בדפוסים מגוּבשים, לערכם בסדר ובהגיון פּנימי.
ולכן מצוה היא על כותב-היומן ההתפרקוּת הגמורה מכבלי הפּרספּקטיבה של הזמן, מאיזו בקורת שהיא – מוסרית-רעיונית, הגיונית, והתמסרות מוחלטת לרגע, לכל הבלתי-יציב והמיוחד שבו, לבן-גון זה המפלה ומבדיל אותו מכל רגע אחר בחיי-אדם. כי לעולם אין לך שני רגעים שיהיו דומים זה לזה.
דבר זה לא הבינותי עד כה ומשום כך לבש היומן אופי של ספר-זכרונות שאדם בוררם ומלבנם ועוטה את כולם בלבוש לשוני אחד. ולכן נכשל. הוא נכשל כי לא ידע לבטא את הרגע, את ייחודו; לתת מבע לאש-הרגש בהתלקחה, לאצור את חומה ולהטה בנתינתם, ולא לאחר זמן, משנצטננו ולא נשאר מהם אלא שיור שבזכרון. הוא נכשל דוקא משוּם שרציתי לשוות לו דמוּת “ספרותית” המנתחת הכל, שהיא משהה את החוויה כדי שיחול בה בינתיים תהליך גיבוש, כדי שיצורפו הסיגים, ישקעו בתהום הנשייה כל הטפל והצדדי ולא יישאר אלא הגרעין. וכאן הוא שורש הטעות, בהבנת תפקידו של היומן. הוא לא נועד לסכם דברים, להעריך ולנתח אותם בפריזמה של הזמן, הוא לא נועד לגנוז למשמרת את עיקרם ולהשליך את הטפל בהם. וזהו מן הטעם הפשוט שאין לך בחיי-אדם טפל ועיקר, שאותם הדברים, אשר ברגע-התרחשותם נראים לך כנטולי-ערך שישתכחו כליל מזכרונך, יתמידוּ בפעוּלתם בחשאי וסופם שאף יתגלוּ, מבלי שתדע מה מקורם.
אין לך ולא יכול להיות לך קנה-מידה להערכת משקלן של תופעות בחייך, ובעל-כרחך, כדי שלא תהא נתפס להכללות ולסיכומים אתה חייב ליתן את דעתך לכל רגשוש קל העובר בנפשך ולכל צליל המהדהד בה, להתהלך בארץ-החיים בעין פּקוחה ואוזן קשבת, לקלוט תוך תשומת-לב את מכסימום-הרשמים ולמהר ולהטביעם בכתב.
רק כך יצא היומן מגדר של “מאזן פנימי” וספר-היסטוריה בזעיר אנפין ויהיה את אשר הוא חייב להיות: סיסמוגרף הרושם כל זיע קל של הרגע החולף בנפשך.
21.11.47
“הנה כי כן, הגענו!”
כך אני אומר לעצמי היום, במלאות לי י"ט שנה, ודעתי זחוחה עלי. זחוחה על שום מה? על שום שאני רואה עצמי כמטפס אל ראש הר והנה הוא עומד לפוש רגע ולבו מתרונן – הוא מתקרב אל הפסגה הלוטה עדיין בערפלים. לא כברת-הדרך שעשה עד הנה היא המעודדת אותו – (אין היא אלא זכרון עגום במקצת של תלאה) – אלא ההרגשה שהנה הולך הוא ומתקרב אל המטרה הנכספת וכבר יחוש אויר-פסגות בנחיריו.
לא העובדה שעברתי י"ט שנה היא המעוררת בי שמחה, אלא ההרגשה כי הנה הולך אני ומעפיל במשנה-כוח אל משהו שאף אם איננו נהיר לי די צרכו, מכל מקום הוא חי בהרגשתי בוודאות גמורה.
כן, כל שנה החולפת, ובעיקר זו האחרונה, אינה מעוררת בי געגועים נוגים על העבר שחלף לבלי שוב, על הסוף המתקרב ובא, לא זה אף לא זה אין בהם כדי להעביר את שמחתי, שמחתו של אדם המרגיש בעליל בעלייתו, בהתבגרותו הרוחנית, בהרחבת-אפקיו שאינה פוסקת.
כדברי המשורר: “לא כלום אתמול – מחר הכל”. אכן, זהו בדיוק מה שאני מרגיש. העבר לא חלק עמי טובו בנדיבות-לב. אדרבה, היה חסכן ביותר במתנות אושר. ואף העתיד: אני משקיף עליו בבטחון (והשד יודע מניין זה בא לי), באמונה (אולי עיוורת), כי אגיע בו אל התגשמות מאוויי, גם אם הם עצמם עדיין לוטים בערפל; אלא אם כן ייקפד באמצע פּתיל-חיי, דבר – שאני לא פעם מתיירא מפניו. ובאזני מהדהדים דברי רחל: “כאלה – באביב-ימיהם ימותו… אני יודעת זאת”.
קשה לי להסביר כיצד מצויות בי בכפיפה אחת האמונה בהתגשמות-חזוני עם הרגשת המוות האורב – אך העובדה בעינה עומדת: העתיד נראה לי בדמוּת הר גבוה עטור-שלגים-והוד, אשר אני, החגב, העומד למרגלותיו, קורא אליו בקול: “יכול אוכל לך, הענק”, והריני מחיש צעדי, יום אחר יום, בדרך אל הפיסגה שמעברה השני אורב המוות.
27.11.47
ושוב- חג, ביתר דיוק: יום-הוּלדת. אלא שהפעם אין הוא שלי, “פרטי”, אלא נחלת כל הקיבוץ. יום השנה לעלייה ליחיעם!
זכורים לי עדיין כל השבועות שקדמו לה. שתי המסיבות בקריה ובעברון, ובסוף גוּלת הכותרת – העלייה עצמה. באיזו התרגשוּת היה מלוּוה כל זה, באיזו הרגשה נפלאה ומרוממת צעדנו אותו בוקר בהיר במעלה-ההר, עמוסים לעייפה בצקלונות-המזון – ובחווית-בראשית. וכשראינו מרחוק את המבצר העצום על רקע השמש העולה מעבר ההרים במזרח – ידע כל אחד: הנה נתגשמה משאת-נפש שטפח בלבו זה שנים. מאז הילדוּת. כשאני אומר “כל אחד”, הרי יש בזה יותר תהליך של פרוייקציה, מאשר הכרת הדברים לאשוּרם, כי אני, על-כל-פּנים, נער חולם ורגשני (אידיאליסט ללא דופי) – כמו רחפתי בשמיים העליונים.
כמה כחלמתי על הרגע הזה! הוא היה הגדול והטוב שבחלומות-נעורי, והנה – הפך למציאות. קשה היה להאמין, אולם עובדה היא, שרגלינו פוסעות בשבילי-הגליל העקלקלים, בתוך נוף-פּרא נשגב זה. אולם הפּעם לא כמטיילים עוברי-אורח אלא כמתיישבים העולים להקים להם כאן בית.
ואז באו ימי-העלייה הראשונים, אשר כל קושי ואי-נוחות נוספת אך העלתה בהם את שמחתנו: ישנוּ על רצפת-אבן מאובקת עד לזועה, אך מי נתן דעתו על כך? הן זו “התקדשותנו בברית-החלוציות” – אם לבטא בשפה נמלצת את ההרגשה שפּיעמה בנו; “התקלחנו” בעשרה ספלים לאיש ממי-בור מעופשים – ומי יתלונן? אדרבה, המאויים הרומנטיים שאיש-איש רקם בלבבו באו כאן על סיפוקם; סחבנו כפרדות צרורות-תיל ועמודים לגדר מהלך ארבעה קילומטרים במעלה-ההר, הלוך וחזור כמה פעמים ביום – והדבר הוסיף והעלה את התלהבותנו.
“היינו כחולמים…”
ומקץ שבוע “חטפתי” קדחת. הכל כמסופר בעלילות הגבורה של החלוּצים הראשונים ובגמל הורידוני לכביש, ספק חי ספק מת. בערב מצאתי עצמי שוכב מדמדם במטה לבנה ומוּצעת, ורופא ניצב עלי ומודד את חומי: “מעל ל-400!” וכמה בחוּרות מסתובבות ומתלחשות וטורחות לסייע ולהקל עלי. יצאתי מן ההתקפה הראשונה תשוש וחיוור כסיד, הספקתי לעבוד יום או שניים ושוב נפלתי למשכב. הסתובבתי כמה ימים כשברכי מרעידות מחולשה, ושוב צמרמורת קרה, סימן להתקפה קרבה ובאה. וכך ימים ושבועות רבים הייתי מסלק את זמני, בין שכיבה במיטה, בראש כבד כעופרת, לבין טיולים קלים בחוץ, באפס מעשה.
עברו חדשיים, ההתקפות “נהדפו” – והבראתי. הגיע הזמן לחזור ליחיעם. כשהגעתי לשם היו עומדים בפרשת הקמת-המחנה. הכל היה רוחש חיים. זה מוביל אבנים בעגלה לגדר-האבנים; זה מותח חוטי תייל; אלה מקימים את אהלי הענק; אלה בכה ואלה בכה. הקיצור: מקימים נקודה עברית!
"…הימים הראשונים עמדו בסימן של שמחה והתרגשות. ממש הפכתי את העולם בצעקותי. פּשוט לא מצאתי פורקן אחר לזה הרגש התוסס בי. אולם אט אט, מבלי שארגיש כלל בדבר, התגנב היאוש על בהונותיו, ולפתע הניח עלי את ידו האיומה. מצאתי עצמי ריק, נטול-תוכן וטעם בחיים. כמעט שביקשתי נפשי למות.
התוצאה הראשונה של אותו משבר חמוּר היתה: היומן. והשנייה: ראשית-ההתפכחות. “רק מי שנשתכר תחילה יוכל להתפכח”.
ואני – הן שיכור כהלכה הייתי!… מכל מקום, מן הרגע שיצאתי מאותה תהום קודרת הרגשתי כי לא אוכל להמשיך עוד כדרך שחייתי עד כה והתנפלתי על היומן בבולמוס לא ידע שׂבעה. הוא שימש לי מפלט – גואל, פניה חמה לברוח אליה מפני אפרוריוּתם של החיים ומפּני עצמי. כן, מפּני עצמי, כי אליבא דאמת, כל יצירה היא פרי בריחת-האדם מן ההכרח לעמוד פנים אל פּנים עם עצמו, עם לבטיו ויאושו. הוא עושה זאת באמצעות התפּרקות מהם על ידי כך שהוא מחייה אותם מחוצה לו, על הנייר, על הבד ובגוש השיש הגלמי.
כחצי שנה נמשכה תקופה זו של בריחה, של הסתגרות בתוך עליו של היומן ואדישות גמורה כלפי כל הנעשה מחוצה לו. לא שוחחתי אז עם איש, לא קראתי ספר – רק כתבתי, כאחוז-טירוף – עד אחר חצות בלילה, ועבדתי עייף וצמא-שינה – יומם.
תקופה זו, דומה, הגיעה אל קיצה מאז חרגתי מן החיים ההם ונקלעתי הנה כמחזיר ימי-עבודה. תמהני עכשיו כיצד יכול הייתי לעבור אותה כפי שעברתיה; מכל מקום עובדה היא, שהיומן, הכתיבה בו, עם היותם גורם אסוציאלי, הרי הם שהצילו אותי, הצילוני למען הקיבוץ, כי אין לדעת אם עזיבת הקיבוץ לא היה פירושה בשבילי תמותה נפשית מוחלטת ואבדן דרך בחיים.
שנה עברה מאז עלינו ליחיעם. ראשיתה – בסימן הרומנטיקה כשליט יחיד בנפשי, רומנטיקה שאינה יודעת גבול ותובעת לעצמה הכל; תוכה – בסימן הקמת שריון-צב מפּני היאוּש הרובץ בחוץ, וסיומה – בסימן הריסת-המחיצה ויציאה מחדש אל החיים האלה, אולם לא כרומנטיקאי חולם אלא ריאַליסט, כאדם שחזה מגופו ומנפשו ויודע איזו משענת קנה רצוץ היא הרומנטיקה בשעה שאין היא מוּשתתת על הבסיס האיתן של ההכרה.
אליבא דאמת היה כל זה תהליך הכרחי, כי ההכרה האיתנה, הקשר לקיבוץ אינם מתחשלים אלא על סדן האכזבה והיאוש והלבטים. רק מי שנתנסה בהם כמוני ידע, כי אין כוח חזק יותר שיכול להדק את זיקתו של אדם לקיבוּץ מהרגשת-החובה, או ליתר דיוּק: מהכרת-החובה.
וזו, כנראה, הכרח הוא לה שתיבנה על חורבות הרומנטיקה המתמוטטת, כרגיל, עם פּגישה ראשונה במציאוּת הקשה. אכן, למדתי לקח חשוּב. ביססתי את מקומי בקיבוּץ על יסודות מוּצקים פי כמה מן השרשים התלושים של הרומנטיקה – אך גם מחיר יקר שילמתי עבור זה. מחיר שנה אחת משנות בחרותי, שבוזבזה לריק בין דפי-היומן. ברם, בזכות הבריחה פּנימה, ניצלתי מן הבריחה החוצה, אל מחוץ לקיבוץ בכלל וזכוּת זו מחייבת אותי להודות ליומן שהציל אותי מתמותה אולי בתקופה הקשה ביותר בחיי.
30.11.47
דומה שמעולם לא ריכז סביבו הרדיו עם רב כזה. הכול עמדו סביבו ופניהם מתוּחים בארשת קשבת. הנה, הנה מתקרב הרגע. היושב-ראש, שקולו מגיע אלינו מעבר לאוקינוס הגדול, חיסל כבר, כיד הכשרון הטובה עליו, את כל הקשיים (הוי, כמה אסירי-תודה אנו לו ברגע זה!) הוא ניגש לעיקר: להצבעה.
הוא מכריז בקולו האיטי החותך: כל המחייב – יאמר: “הן” כל השולל יאמר: “לאו”… והתחיל מנין הקולות: ארגנטינה… אורוגוי… ברזיל… דניה…צ’כיה…סוריה… עוד מדינה ועוד אחת. רשימת-המחייבים מתארכת. צרפת? “הן”. מחיאות-כפּים סוערות באולם שם ב“לייק-סכּסס”. ואצלנו הפּנים נוהרות. “עוד לא אבדה תקותנו…” אדרבה, היא מתחזקת מרגע לרגע (ממש – לא על דרך-המליצה) רוסיה… ארצות-הברית.. מצרים… יוון… עוד אחת ועוד אחת ו…נגמר. נצחנו!!!
המתיחות האיומה נתפּרקה. 33 נגד 13. רוב עצום! ברגע הראשון היו הכול כנדהמים, איש לא היה מסוגל לקלוט, להאמין, כי אכן הגיע הדבר הנשגב הזה, כי אכן סוף סוף זכינו להכרת העמים – אנו, עם למוד סבל ואכזבות זה אלפּיים שנה!
זוהי אולי הפּעם הראשונה בתולדות שנות-אלפּיים שבא לנו לא דבר זה אשר יגורנוּ, אלא שנתקיימה התקוה. הכירוּ בנוּ כזכאים לאותו דבר שיש גם לקטן בעמים – לעצמאוּת מדינית. וכי אפשר לתאר רגע נשגב כזה? דל כוחו של הקולמוס מעשות זאת! ככל שאנסה לכתוב – דל ועלוב יהיה נוכח ההרגשה המרוממת עד כדי לשים מחנק לגרונך ולתלות דמעות בעיניך!
אכן, אודה ולא אבוש. כשיצאתי החוצה, רחוק מן ההמולה – מצאתי עצמי ודמעות עומדות בעיני…
האומנם? האומנם אזכה אני להיות דור ראשון לגאולה, דור ראשון בן-חורין אחרי אלפּיים שנות-עבדות?!ּ
קשה להאמין, קשה להסתגל למחשבה הזאת. ובכל זאת, צו ההיסטוריה הוא: “קום תקום – ובימינו!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.