הנגב – מחצית שטחה של ארצנו (המנדטורית) משׂתרע בדרום. וכמה בלתי ידוע הוא! המה הלב בצאת המכוניות ממקום כינוסנו, הכינוּס הדרומי ביותר בארץ (מלבד כינוּסי־מצדה) – הנגבה.

שלושה ימי־טיוּל היוּ אלה לנוּ.

בדורות ירד גשם עז, ועד עזה עוד היו השמים מטולאים עננים אשר הלכו ונמוגו. יצאנו לכביש עזה–באר־שבע. פּה ושם גבעה, אולם החלו משׂתרעים המישורים, המבותרים על ידי וַדיות בעלי קירות זקופים. והאוטו דוהר הלאה הלאה: באר־שבע – בית־אשל; ומשם – דרומה; הלאה לאורך סוללת מסילת־הברזל הישנה מואדי סַרר – לסיני. באמצע החולות תקוּע טכסי מודרני ונוצץ. מה לזה כאן? הבחַנו בכמה דמויות לבושות ערבית המסתובבות לידו, וכמה ערבים לבוּשים אירופית (הלבושים ערבית היו י' ויץ ועוד כמה דיפלומטים!). כל זה נראה מוּזר: במרחק רב מיישוּב נפגשים יהוּדים וערבים, ושם, רק שם, במקום שם עוד לא הגיעה ההסתה הגזעית, שם יכלו לקשור יחסים אמתיים עם בני דודנוּ! עסלוג' – עוג’ה אל־חפיר. בעוג’ה אל־חפיר עלינו על התל הסמוּך וראינו את מקום היווצרנו, את מקום־מחצבתה של האומה – את סיני. ראינוּ את מרחבי־הנגב העצוּמים, אשר יש בם (רק שלושה!) יישובים חקלאיים: גבולות, בית־אשל ורביבים. טפּות בים? גם זה אינו ביטוי לאפסוּתם. רביבים: ליל שבת. חנוכיה דולקת על גג־הבנין. בחצר מתאספים החברים והאורחים – שלושים איש – ומאזינים לקול הפּולח את שממת־המדבר. הקור חודר לעצמות. הנה מגיעות מכוניות עם חיילים יהודים מעסלוג' – ואף שאינם יהודים. הם, הרגילים למדבר זה עם שמי־הנחושת ביום וקור מקפּיא בלילה, הם אינם יכולים להבין זאת: כיצד ואיך יעיזו להתגרות במדבר, ואותה שעה בוקעת ועולה שירת “מעוז צור”, בוקעת את החומה, את החשכה, את המרחבים האין־סופיים של הנגב…

*

לפני־הצהריים. מדבר סהרה לכל פרטיו ודקדוּקיו. גבעות־חול. שיחים דלים, אי־פה, אי־שם. ואתה אינך יודע אם אין אתה נמצא עכשיו אי־שם בחזית המדבר המערבי, או בדרום־אפריקה, או במדבר הגדול של אמריקה? היינוּ הך! ואנחנוּ, ששים נערים, הולכים קדימה־קדימה. והלב שואל: הזו היא שממת־נצחים? אך התשובה היא: לא! בימים מקדם היו פה ערים, ולא קטנות: סביטה, היא צפת העתיקה. מרחובות חלוצה, עבדה, שמובן מאליו כותרו על ידי יישובים חקלאיים שעקבותיהם לא נשארו. הגענו לביר־שנק, אחת מבארות־הממשלה: כל פעולתה של הממשלה בנגב נצטמצמה בבנין בארות, כעין בתי־ספר לילדי הבדואים אי־פה אי־שם – בתחנות־משטרה, – באופן יוצא מן הכלל, הרבה עד למאוד. משם והלאה, האדמה היא ליס, וליס זה מתבטא באופן פעיל באוכל: לחם עם ליס, תמרים עם ליס, גבינה, מרגרינה, מים – וליס לכל אשר תפנה. יצאנו מביר־שנק הנמצא באמצע ואדי המזכיר לנו את תהלים: “כאפיקים בנגב”. רחבו של הואדי, ואדי עסלוג' – כחצי קילומטר, ויש אשר יגיע רחבו של ואדי הנגב, כמו אל־עריש – לששה ק"מ. בן־אדם הנמצא בואדי במקרה של שטפון – יכול להגיד שלום לעצמו… מרחוק נראתה לנו גבולות. בערך ב־2:30 חשבנו: הנה כבר הגענו, וכעין פטה מוֹרגנה. אנו הולכים והנקוּדה מתרחקת… בקצוּר הגענו ב־5, ופרצה הורה סוערת, כביטוּי להבדל בין המדבר השמם, ובין השטחים המעובדים ומעט הירק אשר לקיבוּץ זה, הנתון עדיין בחתוליו – חומה וּמגדל, והנגוּד הזה מורגש. הוא רוצה לחרוג ממסגרתו זו, ועדיין לא הגיעה העת. אין לבטוח במדבר הבוגד.

*

קמנו בעוד ערפילי־הבוקר נסוכים על הנקודה – והנה ראינו את סיבת־השם: גבולות. שׂמוּ גבול בין המדבר והיישוּב: חושות של חצי־בדוים, גדרות־צבר – כמובן, בגלל מידת־הגשמים המגיעה ל־250–200 מ“מ, בעוד שבעסלוג' – 100–70 בלבד. כאן יש כבר שינוּי גם בנוף; הוא פחות שטוח. והנה הגענו לתל־פרעה, הוא בית פלט (יהושע ט"ו); כאן היה גבול ההתיישבוּת בימי אבותינו, תל ג’מה, נחל גרר – כאן אמנם יש התחלה של יישוב ערבי (ולא כנהוג לומר כי דרומית מכביש עזה – באר שבע, אין יישוב ערבי כלל!), אולם את הבדל הטמפּו בהתיישבות נרגיש ביחס בין הגמל, הקדוּם ובין הטרקטור, אשר זה מקרוב בא, רק חצי שנה בנגב. עבודה רבה יש לטרקטור: אורך התלם שחרשו כגבול לאדמות־רביבים – ששים ק”מ! הגענו לפנות ערב ליישוב הקבוע הדרומי ביותר – בארות־יצחק, – על שם הבארות אשר חפר יצחק אבינו, ככתוב בספר בראשית. יצאנו מבעוד לילה, בשעה 2, מבארות־יצחק והגענו לעזה, שנים־עשר ק"מ בשעה וחצי! ובחשכת־הליל. באמצע העיר הזרה…

דרכנוּ באדמתך, הנגב, מדדנוּ בצעדינוּ במישוריך השוממים… ענות־הגולה בנפשנו והערגה למדבר בלבבנו. עוד נשוב אליך, ונהיה מהחלוצים אשר יפרצו דרומה! למפרץ עקבה! ועתה, חברי־התנועה העומדים להגשים, השבעו כי תחזרו הנה, לא עם תרמיל על הגב ואקדח בחגורה, אלא עם הגה־הטרקטור וידית־המעדר… ונשבענו בחום לבנו ושכחנו כל דבר אחר מלבד את היצירה, יצירת מקלט לאחינוּ, יצירת ארץ חדשה.

עלה נעלה, כי יכול נוכל לה!

חנוכה, תש"ד.