29.5.46 – תל־עמל.

אינני יודע מאין ולמה מתעוררים בי געגועים אלה. אומרים: כשחסר לך משהו הרי אתה יודע להעריכו. ולי, כמובן, חסר. לא רק המשיכה למסגרת; היסטוריה היא החסרה לי. חשבתי שקשור אני לדברים כלליים בלבד, אך טעות היתה בידי. כבר היום, עוד בשבתי ביניכם, אני מתגעגע.

לפעמים מתקשר האדם, מבלי לחשוב על כך, גם לפרטים, אשר בחייו היומיומיים לא האמין באפשרותו של קשר כזה. הנה, למשל, היחסים בין ש' כ' וּביני היוּ תמיד רעים. האם יכולתי לחשוב אי־פעם שאתגעגע אליה? ודוקא העקשני והחצוף שבה – כנראה, שגם לזה יתרונות משלו!

…למעשה הריני מתגעגע אל הרגיל, מתגעגע אני אל החברים… מתגעגע אני לא פעם אל הרעש בשיחות־החברה, אל המלחמה המתמדת לשקט מצד המרַכּזים – מתגעגע אני למרץ־הנעורים הכביר הנתון בסכּנה…

…אין אני מתגעגע אל העבר בלבד. לבי שואף יותר אל העתיד המשתף, אל הפעולות המשותפות לדרך אחת. לא למופשט בלבד מתגעגע אנכי; לא לחוויות וזכרונות בלבד – אלא למעשים. אני מחפּש במה משותפת לפעולה חברתית, לפעולה תנועתית־חינוכית. אני מחפּש פּלטפורמה אחידה לחיים משותפים. לא לכללים בלבד אני מתגעגע כי אם לפעולה יומיומית, מאוּמצת ומשוּתפת כדי לבנות בית לנו ולאחרים, למען יצור חיי־חברה משותפים.

… כבר אמרתי לא פעם בבירורים חברתיים: העיקר איננו מה חושב עלי חבר זה או אחר מן הפעילים והמבטאים את החברה. לי חשוב אותו האדם השקט שכמעט שאיננו מורגש בחייה היומיומיים של החברה – אותם רותי ויואב וצקי ופלפל. אותו צוציק המתבודד בחדרו.

…קשור אני אל החברים בלי כל קשר להשקפותיהם, אני מתווכח אתם קשות אולם בלעדיהם עם מי אוכל להתווכח? אני קשור אל אלה השותקים, כי מי יתן ביטוי לרבים מהם, שלא פעם ביטאתי אני את רצונם והיום משמשת השתיקה גם לי וגם להם…

– – – –.

אַל תתלוּ תקוות רבות באיחוּד עם חדשים שיבואוּ. אלוּ הן תקוות־שוא. לא זהו הדבר אשר יצילכם, אין לכם אמון בכוחכם אתם וזהו אסונכם, – ואולי באמת אין לכם די כוחות? – – –

22.12.46 – שער־העמקים.

… חבר אני לשתי חֶברות, אמנם רק מבחינה פורמַלית, אך גם בחינה זו מחייבת. בלבי וּבנפשי קשוּר אני אמנם לחֶברה אחת בלבד, לחברה שבה חייתי שלוש שנים רצוּפות, לחברה שביצירתה השתתפתי, אשר לה ולבנייתה הקדשתי את רוב מרצי. ולא חשוב הוא, אם חברה זו פלטה אותי מתוכה בהמשך הימים. היום הנני שוב חבר לחֶברה זו, ורק לחברה זו, למרות כל המשברים הפּנימיים שבה. לחברה בשער־העמקים אומַר בכנוּת מוּחלטת: אינני קשור בכם, אף כי באופן פורמַלי הנני חבר בעל זכוּיות מלאות בחברתכם. את זכוּיותי אלה לא ניצלתי במשך מחצית השנה שאני נמצא בתוככם. אולי אני האשם בכך, שלא הצלחתי להתקשר, אולי הקשרים הפנימיים שלי עם רוחמה¹ הם שעמדוּ על דרכי. אך אינני מצטער על כך, כי ממילא אינני חושב את עצמי מתאים לחברתכם. הספּקתי להכירכם לא מעט במשך אותה מחצית השנה, ובטוח אני שדרכינו נפרדות. אינני רוצה שתחשבו כי השפּיעו עלי מקרים מסויימים וכי ייתכן שהדבר יעבור – “ענין של מצב־רוּח”! אין הדברים כך. השקפות־חיים הן המפרידות, הבדלים בסגנון־חיים הם המפרידים ועוד הרבה דברים חוצצים בינינו. נוסף על כך אַל תשכחו שהנני החבר הארצישראלי היחידי ביניכם! ונוסף על כך לא מצאתי כאן חבר – – –.