א    🔗

בלילה לפני צאתי לדרך לנתי במלון גרוסוינוֹר. הורי הובילוני לשם במכונית ושם נפרדתי מהם. אחרי כן התיישבתי בחדרי לעיין במצב־הענינים. הרגשתי הכללית היתה זו של רווחה. סוף סוף הייתי ברשוּת עצמי, אדון לעצמי, חששתי לסצינה של התרגשוּת מצד אמא, אך לא הגיעו דברים לידי כך, ועתה היה לבי טוב עלי. הנה סוף סוף הגיע שׂיא של שלוש וחצי שנות־אימונים, שלוש וחצי שנים נעימות מאוד, בהן קשרתי כמה קשרי־ידידוּת טובים – אך עם כל זה היו אלו שנים של התכוננוּת. הנה לבסוף אעמוד במבחן, ומתוך בטחון, כמיהה ואמונה עצמית נשאתי את עיני לימים ולחדשים הבאים.

צלצלתי טלפונית לידיד, התרחצתי ושכבתי. מיד נרדמתי והתעוררתי כמה דקות לפני שש. בדיוּק בשש דפק שמש בית־המלון על דלתי, כפי שנקבע מראש. התלבשתי, צלצלתי להורי לאמור להם “שלום” קצר וסופי, וירדתי לסעוד פּת־שחרית, וכיון שאינני מאותם הרגילים לאכול תכוּפות בבתי־מלון נהניתי לא מעט בהזמיני את ארוחת־הבוקר שלי. כתום הארוּחה אספתי את מטלטלי ועזבתי את המלון, ובשעה שבע ומחצה כבר עמדתי בתור המצפים לרכבת פולקסטון. השגחתי בכמה מן החבורה העתידים לעמוד אתי יחד על הרציף ואנו רק החלפנו קריצות־עין בינינו. באופן רשמי הרי לא הכרנו איש את אחיו עד היותנוּ מחוּץ לגבולות־אנגליה. בשמונה נפתחו שערי־הרציף והמצפים בתור התקדמו. כל הכרטיסים נבדקו בכניסה, וכיון שכרטיסי הוּשׂג בשבילי על ידי אדם בעל־אחריוּת, השתוקקתי לראות אם המבקר יחקור וידרוש. אך הוא רק סקר אותו בחטיפה והחזירו לידי.

מצאתי לי מקום־ישיבה בלי קושי וכעבור עשרים דקה יצאָה הרכבת את תחנת ויקטוריה – והנסיעה החלה.

ממולי בתא ישב אדם כבן חמישים. הוא נראה בעיני כיהודי, אך האשה הנלוותה אליו צעירה ממנו בכמה שנים, כמעט לבטח לא היתה יהוּדיה. הם שוחחו ביניהם – קולו היה רם ובלתי־מחונך וּביטוּיו היה קוֹקני במאה אחוזים. שיחתם היתה בלתי אינטליגנטית עד כדי גסוּת וחוסר־טעם, אך עם כל זה עשה עלי אדם זה רושם של פּקח ושנוּן מאוד מאוד. עיניו עברו־חשו מאדם לאדם בתא ובטוח אני, כי מעטים הדברים שנעלמו מעיניו.

הוּא ניסה לקשור עמי שיחה, מתוך שאלה אם זהו ביקורי הראשון לצרפת וּמה אני אומר לעשות שם. מלכתחילה התייחסתי אליו בחשדנוּת ונזהרתי מאוד לבל יציל דבר מפּי. מאוד ייתכן, כי לא היה בו כל רע, אבל באותו יום עמדתי על המשמר ונהגתי זהירוּת־יתר. שמרתי על העצה הישנה־הנושנה הנתונה לנערות צעירות, ומפני כן לא התקרבתי לגברים זרים! בצאתי את הרכבת בפולקסטון התרחקתי ממנוּ במהירות האפשרית ביותר.

בבדיקת־הדרכונים לא אירע דבר. נשאלתי כמה לירות שטרלינג היו לי ואני עניתי “חמש” ועברתי הלאה לצריף המכס. הפקיד הראה על ילקוּט־הגב שלי ושאלני: “חפציך הם?” ובהשיבי בחיוּב הרשני להמשיך דרכי לספינה.

מוזר הדבר, כי בה בשעה שנבדקו חפציהם של הרבה אנשים, לא נתקלנו אני וחברי, בקשיים כל שהם – לא במשרד־המכס האנגלי ולא בצרפתי. אין ספק כי שירות־הבולשת האנגלי אין טוב ממנוּ בעולם כולו, ובטוּחני כי אנשיו יודעים אָנה פּנינוּ מוּעדות, ומכאן שהבינו כי אין לבנו להברחת־מכס. ייתכן וייתכן, כי הם שמחו לראות את גבנו לא פחות מאתנוּ – את גבם הם. לכל היותר, הם יכלו לנהוג בנוּ ביד בלתי־נעימה, אלא שכה גדול היה מספּר היוצאים את אנגליה באותו כיווּן עד כי ייתכן ולא היה כדאי להם הדבר.

כעבור עשר דקות הורם העוגן, הספינה החליקה וצפה לה מן הרציף והלאה, ולרגע קל שאלתי את עצמי אם אשוב ביום מן הימים לראות את אנגליה. אז התקדמתי ובמשך שעה וחצי התבוננתי במהלך־הספינה קדימה. המים היו שקטים ואני נהניתי מן הטלטול הקל וגם מלחיוּתם של רסיסי־הגלים הניתזים מילאתני כוח ועידוד. ברוח המעוררת היה מאותה חריפות־הריח שבהררי ולס הצפונית והוסיפה עונג לנסיעה מהנה. אותה שעה קלה הרגשתי עצמי כיושב ברומו של עולם!

לנמל בּוּלון נכנסנו בשעה 11:30 בבוקר; סבל ניסה לחטוף מיד את מטלטלי ונדהם כשראה אותי מתעקש כדי לשׂאתם בעצם ידי. אך הוא הראה לי את הדרך לצריף־המכס. ללא שאלות רשם שם אחד הפקידים על גבי חפצי את האות D (ראש התיבה Douane – היינו, מכס) ואני המשכתי לרכבת. הרכבת היתה יעודה לצאת לדרכה בעוד שעה ואני בינתיים אכלתי את הכריכים שהבאתי עמי. אך כעבור חצי־שעה מצאת הרכבת את בית־הנתיבות התאספו חברי־הקבוצה לשיחה.

השקפתי בנוף הנשקף מבעד לחלון וקשה היה לי להאמין, כי אכן בצרפת אני. הנוף דמה כל כך לנוף האנגלי, ובגלל הקלות שבה עבר הכל היה כל הענין כבל־ייאָמן בעיני. אני באתי מוכן ומזומן לכל מיני קשיים, אך הדבר לא קרה.

בהגיענו לפריז, היתה בידי אחד החברים כתובת של בית־מלון. נסענו לשם בטכּסי, ואחרי רחיצה וניקוי־הבגדים הייתי מוכן לצאת ולראות במראותיה של העיר.

 

ב    🔗

כחמישים חברים היינו – אמריקנים, קנדים ואנגלים, כמעט חלק כחלק. רובו של קרון הוזמן בשבילנו מראש ואנו הסתדרנו בנוחיות. הערב היה חמים ואני יצאתי לקנות משהוּ לשתייה. ואולם בשובי לרכבת וארבעה בקבוקי־יין עמי, התנקש אחד מהם במשנהו וצוארו נשבר. הטלתי את הבקבוּק השבוּר על רציף־התחנה ובפנותי ללכת משם בא לקראתי במרוּצה פּקיד־התחנה בתנוּעות שונות וּבצעקה בצרפתית. אני סברתי, כי הוא התרעם על אשר הטלתי את הבקבוּק השבוּר על הרציף והחלטתי כי טוב אעשה אם אעמיד פּנים שאינני שומע צרפתית. ומהירוּת־דיבורו אמנם איפשרה את הדבר. שני ניגש והציע לשמש מתורגמן. אבל האנגלית שבפיו היתה מוּגבלת ולבסוף תירגם את דבריו בתנוּעות־מעשה. הוא הרים את הבקבוּק השבור, הראה לי בתנועת־יד כי אלך אחריו אל המזנון; שם הריק לאט לאט את המקשה לתוך בקבוק של לימונדה, סתמו בפקק ומסרו לידי. הנה לא על הטלת הבקבוּק השבוּר על הרציף דאב לבו של הפּקיד, כי אם על בזבוּזם של מאה פרנק – פחות משניים וחצי שילינג!

בצאת הרכבת מבית־הנתיבות בכל מלוא־קיטורה היה בו בקרון שלנו כדי למשוך כל עין ולב, בהעדר כל איש על פני קטע־הרציף שממולנו. ליד שאר הקרונות עמדו מאות אנשים, שנפרדו מעל הנוסעים, אך קטע־הרציף שלידנו היה ריק מאדם. בערך בשש בבוקר התעוררתי וכעבור עשרים דקות ראיתי לראשונה את ים התיכון – בריכה תכולה הזוהרת באורה של שמש־בוקר מוּקדמת. זמן מועט לאחר כן הגענו למַרסיל, מקום שם עזבנו את הרכבת, סעדנו לבנו במשהו קל בבית־קפה מקומי ואז הוּסענו במכונית־משא – למחנה.

 

ג    🔗

היום הראשון במחנה היה בו כדי לרפּות את הידיים. המזון היה רע והנקיון למטה הימנו. המים היו בצמצוּם, על המטלטלים צריך היה לשמור מפני גניבה, והנה נודע לנו כי זמן־שהותנו בזה לא היה ברור וקבוּע. נוסף על כל אלה נאלצנו למסור את דרכונינו, כיון שהיינו צריכים לנסע כפליטים, ומציאתו של דרכון בריטי – ולוּ גם אחד! – היה בה כדי לסכּן את הנסיעה כולה. במחנה התפּשטה השמועה, כי השלטונות הממוּנים על כל הענין אומרים להחזיק בדרכונינו במשך שנתיים, כדי להבטיח לעצמם זמן־שירותנו לתקופה כזאת. לבסוף הגענו לידי הסכם כי אמנם מסור נמסור את הדרכונים, אלא שהם יוּבלוּ אתנו באנייה ויוחזרו לנו בישראל. באנייה תהיה הרשות בידי צירינו־אנו לבדוק אותם. המצב כולו לא השׂבּיע רצון ביותר בגלל אי־הדיוק וחוסר־הבהירוּת שבידיעות וכן בגלל חוסר היעילוּת שבכל מעשיהם של שלטונות־המחנה. ייתכן, כי אחרת אי־אפשר היה, שכן כל מצבנו היה בלתי־רשמי.

העדר הבטחון בשלטונות חיזק את בטחוננו איש ברעהו, כתוצאה מזה התחילו דוברי־האנגלית לעבוד בצוותא ומשלחת מאוּחדת נשלחה להנהלת כל השיחות עם אנשי־השלטונות. נודע לי, כי ששה מבין יוצאי־אמריקה היו חברי “הבונים”, תנועה זו שאני משתייך לה. מפני היותנו בני מטרה אחת ואידיאלים אחדים, לא ארכו הימים ונמצאנו חיים ועובדים יחד בשלום. בו ביום, בשעות שלאחר הצהריים, יצאו ששה מאתנו, מן הקבוצה האנגלית, למַרסיל, לאכול באיזה בית־קפה ולהתגלח. אחרי זה קניתי לי בּרט, ששימש לי ארוכות ורבות מאז.

אותו יום ערב־שבת היה; התפּללנו ואני נתכבדתי ב“קידוש”. השתמשתי בגביע־הכסף שהוּגש לי במתנה על ידי חברי בלונדון. זו היתה הפּעם הראשונה שהשתמשתי בו, וכהבטחתי, נשאתי כוס של ברכה לחברה “קדימה”.

כיון שהיינו ישנים תחת כיפּת־השמים סידרנו – אנו, דוברי־האנגלית, – את כלי־משכבנו בעיגול גדול ובאמצעיתו העלינו מדורה גדולה. אנשי־המחנה כולם התאספו סביבנו ואנו פּתחנו בשירה. אותו לילה הוּשרוּ שירי כל ארצות־תבל כמעט, ובהמשך הזמן יצאנו בהוֹרה. הבוקר האיר בהתכנסי לתוך שׂק־שנתי, כשלבי טוב עלי וכל אברי אומרים ליאוּת.

למחרת הבוקר הרגשתי את עצמי עייף במשך כמה שעות. עשרים מתוכנוּ נצטווּ להעמיס על מכונית־משׂא כמה מטלטלים שהוּצאוּ מתוך מרתף. אלה היוּ של אנשי “יציאת־אירופה 1948”, זו האניה שהוּחזרה בשעתה להמבוּרג, אבל כיון שרוּבם של נוסעיה הגיעו בינתיים לישראל הם דרשו את חפציהם. העבודה היתה קשה למדי ובשׂכרה ניתנה לנו חפיסת־שוקולדה. אחרי כן יצאתי ואכלתי פת־שחרית עם כמה מחברי. בערב נתגלגלה לידי ההזדמנוּת לסקור את האנייה שתובילנו לישראל. הנסיעה לנמל במכונית־המשׂא היתה חוויה מיוחדת במינה. בּחיי הספקתי לדעת טעמה של נסיעה במכונית נהוגה בידי נהג נמהר וזריז יתר על המידה, אך מימי לא נתנסיתי בנסיעה עם נהג מטורף לחלוּטין! אני מאמין, כי כל אחד מנוסעי המכונית שמח בלבו, וכן גם תמה בנפשו, שהגענו בריאים וחיים לאנייה. בראותי אותה שפרה עלי רוחי בהרבה. הסיבה לכך לא היתה בגלל היותה הדוּרה באיזה אופן שהוא, אבל אחרי כל השמוּעות והידיעות הכוזבות שנמסרו לנו במשך שלושים ושש השעות האחרונות, טוב היה לחזות באנייה שהיא היא אשר תביאנו לישראל. הן כל כך הרביתי לחשוב על כך עד היום, והנה זכיתי לחזות בקץ־מסעותי.

אחרי בדיקת האנייה וּביקוּר בה חזרנו בעוד מועד לקבלת הוראות קצרות וחטוּפות. במשך השבוע הבא צריך היה שמי להיות יונה זליג; כן נקבע לי מקום־לינתי באנייה. אותו לילה שוּב עשינו מדורה, ששה מאתנו עמדנו על המשמר, איש איש לשעה, עד שש בבוקר, בהאר יום חדש.

אחרי ארוחה אחרונה בבית־הקפה מקומי, תמוּרת גלימת־בוקר, – והרי הכל מוכנים ומזוּמנים. בצאתנו את בית־הקפה ראינו מכוניות־משא עוברות לאורך הרחוב והן עמוסות וטעונות. הקדמנו בעשרים דקות מן הקבוע מראש לפי התכנית, אך פּחד־פּתאום שהנה חל שינוּי בתכנית, הוא שהביאנו למחנה בריצה מבוהלת – מרחק חמש מאות יאַרד ממקום בית־הקפה. אני זכיתי במירוץ עד לשערי־המחנה, אך מצאתים סגוּרים ומסוּגרים על בריח ולשומרים לא היה זכר! ברור היה, כי המחנה פּוּנה ואָנוּ אחרנוּ למסענו.

השער היה שנים־עשר רגל בגובה ויתדות־ברזל מחודדות בראשו. הפּחד, בצירוף בקיאוּת באמנות־הטיפוּס ומתנת־אלוהים של יד ארוכה ומגעת, – אלה איפשרו לי את ההימנעוּת מכל המכשולים במשך דקות מספּר. ריצה סופית הביאתני עד אל מכוניות־המשא. מתוך נשימה כבדה אמרתי לנהגים שיחכוּ, כי אחרים באים אחרי.

אך כל דאגתי היתה לשוא. גם כעבור שעתיים וחצי היינו עוד באותו מקום. בחטיבה שלנו היו שלוש מכוניות־משׂא, כל אחת מהן נושאת חמישים איש וחפציהם. אלה שעברו על פּנינו היו רק אחדים השייכים לשיירה שיצאה אותו לילה. כעבור עשרים דקה, כשהיינו מוכנים לצאת לדרך, באה הידיעה, כי שתיים ממכוניות־המשׂא נתקלקלו, ולכן היה צריך לפרוק את המטען מעל שתיים משלנו ולשלחן במקומן. אך שלי נשארה במקומו. במשך ההשהייה הזאת ישבתי ושוחחתי עם אחד מן הצי הישראלי. הוא בא לפני שלוש שנים מארצות־הברית ומאז עבד כמהנדס באניות אלו שהביאו אנשים מאירופה לישראל.

בשעה 10:20 חזרו שתי המכוניות, וּבו ברגע שהוטענו מחדש, יצאנו לדרכנו. היתה זו נסיעה ארוכה בחבל־ארץ הררי. מזה התנשׂא צוק־סלע זקוף ומזה העמיק מדרונו. עברנו כמה כפרים והרהרתי אף תמהתי מה עובר בלב תושביהם למראה שיירה זו של מכוניות־משׂא העוברות עם מטען אנשיהן הדוממים. השירה והדיבור היו אסורים; הוּתרה רק הלחישה; אך כולנו היינו נרגשים מדי ולא יכולנו להוציא הגה.

אחרי שעה וחצי של עלייה ללא הפסק התחלנו יורדים בחפּזון לעבר החוף. במשך עשרים וארבע השעות הקודמות הועברה האנייה ממַרסיל לנמל קרוב ואליו הובלנוּ.

בהתקרבנו לנמל ניתנה הפּקוּדה שהדיבור האנגלי אסוּר. כולנו נסענו בשמות לא־לנו כעקורים ממינכן אשר עברו את האיזור האמריקני של גרמניה, דרך צרפת למַרסיל. אחרי שלושה ימים באותו מחנה שבמרסיל, באמת לא היה כל הבדל בינינו לבין העקורים, לא במראינו אף לא בריחנו!

עברנו את הנמל לרציף, ירדנו ממכוניותינו וחיכינו כעשרים דקה עד היגמר ענין שיחוּדם של כמה פקידים, ואחרי זה ירדנו באנייה ללא שאלות וּללא קושי. בדיוק כמה עלה כל ענין השיחוּד אינני יודע. הייתי תמה אילו אמרו לי, כי פעולה זו עלתה פּחות מחמישים אלף לירה.

פקיד אחד בלבד קיבל עשרים אלף פרנק כאות־הוקרה על מעשיו באותו לילה. עם חצות הגיעו הכל לאנייה, בשעה 4.30 הורם העוגן, והנה אנו עומדים בשלב האחרון שבנסיעתנו.

 

ד    🔗

ירדתי למעי־האנייה כדי למצוא את מקום־לינתי. מימי לא ראיתי כל כך הרבה אנשים מכונסים למקום כל כך קטן. תחתיתה של האנייה, ששים על שלושים ועשר רגל בגובה, הכילה מאתיים וחמישים איש. לאורך הכתלים סודרו משכבי־קרשים תחתיים, שניים ושלישיים. על כל משכב שכבוּ ארבע נפשות, איש בצד רעהו. באמצעיתה של תחתית־האנייה עמדו שולחנות־עץ שבורים, מסודרים מקצה לקצה. בשעת הארוּחות אכלנו קבוּצות־קבוּצות.

בני גילים שונים היו מאתיים וחמישים הנוסעים, ביניהם תינוקות נשואי־זרועות וזקנים באים בימים. באותו לילה ראשון היתה בהילוּת עצוּמה, כשאנושות צרחנית עשתה כל מאמץ למצוא מקום נוח ככל האפשר. אבל לבסוף ניצחה הליאוּת את הבהילוּת וכשרובם נרדמו השתלט מצב הדומה לסדר. כמה מאתנו מבין דוברי־האנגלית הגשנו עזרה ראשונה בכל מקום שזו נדרשה. לרוב היה צורך לטפּל בתינוקות צווחים, לעזור לילדים קטנים ולעשות כּכל אשר בידנו כדי ליצור תנאים נוחים לשאר הנוסעים. אני ידעתי רק שעה ומחצה של שינה אותו לילה, ובהשוואה לרבים אחרים, הייתי אני המאושר!

למחרת היום הועמדתי על משמר אחד הברזים. מלאי־המים באנייה היה מוּגבל מאוד. רק פעמיים ביום, בשעות 10.30 בבוקר וארבע אחר־הצהרים, נפתחוּ מקורות־המים – למחצית־השעה! שמונה ברזים היוּ באנייה, ארבעה בפנים האנייה וארבעה בירכתיה, ואיש לא עמד על המשמר באותו בוקר ראשון, וכתוצאה מזה פּרצו קטטות־מאבק־ומהוּמה מסביב למקורות דלים אלה. הנה כי כן, בשעות שלאחר הצהריים השתלטתי אני על ברז אחד. כדי למנוע מהומה ביקשתי ששה דוברי־אנגלית לעזור. יחד שילבנו זרועותינו ויצרנו גדר מסביב לברז. שורה ועמידה־בתור לא סודרו וכל הענין לא היה צודק. ואולם לבסוף הגענו לידי איזו תכנית צודקת. הנוסעים חוּלקוּ לקבוּצות ועל כל קבוצה היה ממוּנה אחד. לידו נמסר תו־מתכת ומספּר חרוּת עליו, וכן ניתן לו גם דלי. הכוונה היתה רק למלא את הדלי ותו לא. בכל קבוּצה היו כשלושים וחמישה איש, ולהלכה יקבל כל אחד כוס־מים פּעמיים ביום. לבסוף הכרחנו את ראשי־הקבוּצות להסתדר בשורה באורח סדיר. אך סידור זה לא מנע מראשי־קבוּצות מלכת לברז שני אחרי חלקם את המים הראשונים. אבל עם כל זה היה בסידור זה יותר צדק מאשר בסידור הראשון.

נדמה לי כי לעולם אזכור את יללתם של כמה אנשים שניסו להפר את סדר־התור: "Ein bisschen “Wasser, Chaver, ein bisschen Wasser… או קריאה נהוגה וחביבה אחרת היתה: Fur die Kinder, Chaver”

אני תמיד ענדתי את סמל־“הבונים” שלי, ששיווה לי סמכוּת־מה, וכעבור שלושה ימים, כשנוכחו האנשים לדעת, כי כל הדחיפה והצעקה ללא תועלת וכי רק מן הדלי יוציאו מים לצרכיהם, התחלתי אני עצמי לטפּל בברז. על כל צעקה עניתי תשובה אחת: “רק בדלי!” אחרי שנמלאו כל הדליים הייתי נוהג למלא כל כלי אחר שהביאו לי, וכן נתתי לכל איש כחצי־הלוג כל עוד הספּיק המלאי. קשה היה להסביר לאלה שצעקו וקראו “”Fur die Kinder… כי ישנם כאלף ילדים באנייה. אך כשקרב ילד בן חמש וביקש כוס־מים לא קם בי הלב לאמור לו לעמוד בתור ובמשך זמן מה הייתי נוהג למלא את ספליהם של הילדים מיד. אך באחד הימים שׂמתי לב, כי שלושה מאלה הילדים שקיבלו מים מידי הביאו את ספליהם לאשה אחת ששתתה אותם בעצמה מיד. אחרי זה חייבתי את הילדים לשתות את מימיהם בעצמם מיד כשנתתים להם.

אירעו כמה מקרים בלתי נעימים בגלל המים, אך לאט לאט התחילו הכל מבינים כי הדרך שבה חילקנו את המים היתה הצודקת ביותר וכי כל דחיפותיהם וצעקותיהם תהיינה לשוא.

התנועה על פני סיפון־האנייה היתה פּעולה מסוכּנת בין ביום ובין בלילה. במשך שעות־היום היה הסיפון מלא אנשים עד אפס מקום, וכל איש התאמץ להגיע למקום שממנו יוכל להשקיף מעל למעקה. חרטום־האנייה היה אהוב על הכל, ובאיזו שעה ביום או בלילה, כשניסיתי להגיע לקצה הקדמי ביותר של האנייה, נוכחתי, כי אך לשוא עמלי. בלילה לא מעטו ביותר האנשים שעל פני הסיפון, אך כל אחד תפשׂ יותר מקום, מתוך נסיון להגיע למשהוּ הדומה למצב של הסיבה. מי שהצליח למצוא מקום לשכב מלוא־ארכו תמיד היה בסכנה שמישהו ידרך עליו. הכל חיבבוּ את הסיפון כמקום־לינה בגלל מזג־האויר הטוב, אך בעיקר בגלל האוירה הדחוסה והמבחילה שמתחת לסיפון. במשך היום היתה הדרך מחרטום האנייה ועד ירכתיה, מתוך דחיפה והתכווצוּת, נמשכת חמש־עשרה דקות, והמרחק הוא רק שמונים יאַרד! אבל יחד עם כל זה היו לי כמה וכמה חוויות ונסיונות מעניינים מאוד על הסיפון.

חמישים ושלוש ארצות היו מיוצגות באנייה זו. כאן נקבצו אנשים מארצות־הברית, מארצות דרום־אפריקה, מכל חלקי־אירופה, מרוסיה, מהודו ומכל חלקי־אפריקה. בקיצור: עם, שהיה מפוזר ומפורד בכל קצוי־תבל, שב עתה הביתה אחרי אלפּיים שנה. אכן מחשבה רבת־רושם היא זו!

הדור השב מות ימות ודור חדש יקום. והדור החדש, אשר נולד אפילו על פּני האנייה הזאת, מה ידע ומה יבין במלה “גלוּת”?

 

ה    🔗

בשעות של אחרי־צהרי היום הראשון או השני לנסיעתנו עמדתי על הסיפון וקשרתי שיחה עם בחור כבן־גילי. הוא ראה את מאמצי בקשר לברז ובענין זה התחלנו משׂוחחים. מוריס היה שמו ומוצאו לנינגרד. בן תשע־עשרה היה והוא נשאר בלנינגרד כל ימי־המצור. לא הרבה מוריס לספּר לי על נסיונותיו, מלבד העובדה, כי עברו עליו זמנים קשים במצור. היה מחסור קשה במזונות ובמים וגם אור־חשמל לא היה. מוּזר היה לשמוע את ציוּן המחסור הזה האחרון, אבל אין ספק, כי באותם לילות־חורף ארוּכים היתה לנינגראד עיר חשוּכה מאוד.

ובמשך ימי נסיעתנו אני מתקרב למוריס יותר ויותר. בבת־שׂחוק מושכת חונן מוריס, בת־שחוק שהיתה מרעננת את הלב אחרי מראה אותם הפּרצופים העגומים והקודרים מסביב לברז, אותם הפּנים המתוחים ללא חיוּך, מהם מקומטי־סבל שגילוּ את פּרשת שנותיהם הארוכות במחנות־הסגר. ההוּמור השקט והנבון שלו היה משׂבּיע־לבב באותה אוירה מתוחה וטעונה, בסביבה שאירעו התגוששוּיות ומריבות, שכמה מהן הגיעו לשליפת־סכינים.

התכוננתי לקרוא ולכתוב באנייה, אבל התנאים היו כל כך רעים שדברים אלה היו בלתי־אפשריים. הנה כי כן בנקל יוּבן מה רבתה שמחתי כשנזדמנה לי עבודה שהייתי צריך לעשותה יחד עם מוריס. התפקיד בקשר לברז תפשׂ רק שני חצאי־שעה יום יום, ומוריס ואני הוּפקדנו על המשמר למשך ארבע שעות לילה לילה על הסיפוק המרכזי. מארבע עד שמונה היה עלינו לעמוד על המשמר, וכן ניתנה לי ההזדמנות לחזות בזריחה, שהיתה באה בערך בשעה 5.15.

הסיפון המרכזי היה מורם מפּני הסיפון כולו והיה מיוּעד ללינתם של נשים וילדים. הפּקוּדה היתה לבלי הרשות לגברים לעלות לשם, אך לא להפריע למי שכבר נמצא ישן שם. מחובתנו היתה לטפּל בתינוקות וּבילדים ולהיות במצב הכן במקרה של צורך. מוריס ואני מצאנו לעצמנו מקום־ישיבה ואחת לחצי־שעה היינו עושים הקפה אחת. שנינו אהבנו שח־מט, מדע ומתמטיקה, וּבעיקר בנושא אחרון זה שוחחנו ובילינו הרבה שעות נעימות. דיבר עמי תמיד אנגלית; הוא למד את השפה בבית־הספר ודיבר בה בשטף. על חייו ברוסיה, אשר, מחוץ לתקוּפת־המלחמה, היו חיים נעימים מאוד, סיפר לי מעט. וכן מסר לי, כי הוא, כרוב בני־ארצו, קומוניסט. הוא האמין, כי הבולשביוּת תנחל כשלון בממשלת הסובייטים על ידי מנגנון־הבחירות הנהוג בארץ זו. הוא קרא את ספרו של קרבצ’נקו “בחרתי בדרור” וכמה ספרים דומים לו, אבל מנסיונו־הוא לא האמין להם. שאלתיו למה זה עזב את רוסיה, והוא ענני, כי יחד עם הרבה יהודים אחרים ברוסיה חשקה נפשו ללחום בעד מדינה יהודית בארץ־ישראל.

ביכרתי את ההוּמור של מוריס על פּני הלצותיהם הנבובות של הבחוּרים האמריקנים. רבות מאלו היו מצחיקות מאוד, אך עם כל זה לא יכולתי להשתחרר מן הרושם, כי ההוּמור שלהם הוּא מעושׂה. נדמה היה לי, כי זה היה נסיון למצוא מיפלט מן התנאים האיומים שעל פני הסיפון.

כמו כן היכרתי לדעת שלושה בחורים מיוצאי צפון־אפריקה – אחד איש־מרוקו, שני איש־אלג’יריה ושלישי איש־אורַן. היינו משוחחים צרפתית בינינו. בחוּרים יפי־תואר ויפי־גזרה היו אלה, – היפוּכם של נוסעי־האנייה ברובם. חוש־הוּמור דק היה להם, – תכונה אשר נעים היה לגלות. ואולם דברי־ימי־חייהם לא נעמו כל כך. הם סיפרו לי, כי בצפון־אפריקה כולה נערכו פרעות ביהודים בלי קץ וכי לאור המצב הזה אין עתיד ליהודים בארץ ההיא.

עוד יהודי שמצאתי באנייה היה תימני בשם אֵייבּ. כבן שלושים היה ובערך לפני תשע־עשרה שנה בא לארצות־הברית. מה היו מעשיו שם לא יכולתי לגלות, אבל כל מה שסיפר לי היה, כי הוא חוזר הביתה עתה. קומתו של אייבּ זה היתה חמישה וחצי רגליים, שערו מתולתל ושחור, גוּפו גידי ורזה, ועורו כהה – האנגלית שבפיו היתה תערובת של אמריקני ומזרחי כאחד. הוּא ישן עמי על אותו משכב־קרשים, יחד עם עוד שני אנשים. בוקר בוקר, בגמרי את תפקיד־השמירה, הייתי יורד למקום־משכבי ומוצאו יושב שם גונח ונואק על כאב־הרבמטיזם שלו. בבוקר הראשון שפשפתי אלו את גבו, – טעות קשה מצדי, כי למן היום ההוא נעשה הדבר לפולחן יומי!

אם אומר כי הוא, אייבּ זה, היה טיפוס מסובך, הרי לא אצדק כלפּיו. הנסיעה ארכה ששה ימים, ובמשך ארבעת הימים הראשונים לא ידעתי מתי דיבר ברצינוּת ומתי חמד לצון. הוא נצחני תמיד. כאות־תודה על שפשופי־הגב היומיומיים רצה אייבּ להשיב לי תגמולי חסד. כל אחד משלושת החסדים שעשה עמדי היו לפי רצונו ובחירתו, וחייב אני להודות, כי לבו רחש רעיונות מקוריים מאוד בקשר למאויי־נפשי. בה בשעה שאיש באנייה לא זכה למקלחת, – איש מלבד אנשי־הצוות, – אמר אייבּ, כי הוא ישתמש בהשפּעתו כדי לאַפשר לי להתקלח במים חיים. מי־שתייה לא הספּיקו ואייבּ הציע שאני אשתמש במלאי המצוּמצם הזה למקלחת! הוּא התיימר לבעל השפּעה יוצאת מגדר הרגיל ובעל קשרי־יכולת עצומים, ומאוד נפגע כשסירבתי לקבל את הצעתו, בהוסיפו, כי הוּא היה מוּכן לעשות חסד כזה רק לטובים שבידידיו. סברתי, כי הוא חומד לצון בענין חסד ראשון זה, והנה בא בהצעה שנייה של מזון מיוחד, וממש הרחיק לכת והמציאו. אך כיון שהמזון היה לפי הקצבה מוּבן מאליו כי סירבתי לו. ואולם הוא המשיך להציע עוד ועוד דברים, וכך התחלתי להאמין, כי ייתכן ויש לו קשרי־השפּעה עם כמה אישים חשוּבים בישראל.

דאגתו האחת היתה שאין ביכלתו להחליט בנפשו אם להצטרף להגנה או ל“ארגון”. שלושה קרובים היו לו בשתי “הסתדרויות” אלו, אך כיון שהוא הבין שה“ארגון” הוא החלש מן השניים, גמר אומר בלבו להצטרף לו. ייתכן, כי משהו שלמד בארצות־הברית עודדו בהחלטתו זו. בכל אופן, אם יעלה בידו להוליך את הערבים שולל כשם שסובב אותי בכחש, יהיה מעשהו טוב ונאה!

כיון שהשיבותי את פּניו בכל המקרים הקודמים התעקש ודרש שאקבל ממנו חסד אחרון אחד. הוא יוכל לתת לי מכתב־המלצה לאדם חשוב אחד, – כן אמר לי, – וכן יוכל מצדו לעשות את כל הדרוש ולקשור את כל הקשרים כדי לאַפשר לי להצטרף ל“ארגון”. אף חסד זה החלטתי לא לקבל, ובהסבירי לו כי תכניותי לעתיד אינן ברורות, היתה אכזבתו מרה. רווח לי כשלבסוף ניצלתי מידו, כיון שמאוד לא נעם לי להשיב את פּניו בלי קץ כשהוא מראה רצון כל כך טוב.

אבל לא נפטרתי מעל אייבּ. גם בשעות האחרונות היה זה מחוּייב לעשות טובה. הוא הלך וסבב באנייה כדי למצוא עוד אנשים סובלים כאבי רבמטיים למען אוכל אני לשפשף את גבם! איך שהוא, נראה לי, כי עוול היה בכפּי בהשיבי כוונות כל כך טובות. יכול אני להבין הרבה דברים, ובמשך ימי חיי נפגשתי בהרבה אנשים, אבל חייב אני להודות, כי תימני יֶנקי זה היה למעלה מתפישׂתי.

 

ו    🔗

סדר־היום באנייה היה לרוב אכילה ושינה. בין ארוחה לארוחה היו בני־אדם בדרך כלל מתגלגלים על משכביהם או שהיו עומדים על הסיפון. הדתיים בילוּ הרבה מזמנם בתפילה.

תפקידַי היו הפּיקוּח על הברז בשעות עשר ומחצה וארבע, השמירה על הסיפוּן מארבע עד שמונה, וכן הוּטל עלי לנסות להשליט איזה סדר בתורי־הארוּחות. מלבד אלה שיחקתי שח – לרוב עם מוריס. התנאים לריכוז־המחשבה היו רעים מאוד, כיון שהלהג היה רב, וכן היו גם הפרעות מרובות אחרות. אבל משחק־השח בכל זאת עזר לי בבילוּי הרבה מזמני.

לקראת ערב היום השלישי בנסיעתנו עברנו את אגודלה של איטליה ואחרי כן כמה איים סיציליאניים. אלה נראו כגוּשי־סלע שחורים ומבהיקים היוצאים אל הים, ובפרושׂ הערב והלבנה עלתה, היה יפי האיים בשלוותם הקודרת הולך ורב ופה ושם היו אורות מנצנצים מאחד הכפרים.

כעבור שני לילות, בערך בשעה 4.30, ואני עומד אז על המשמר, ראיתי את אורותיה של עוד אנייה באופק. כמעט בו ברגע נטתה אנייתנו, “פּן יוֹרק”, מנתיבה בזוית של מאה ועשרים מעלות. אני התבוננתי בתמרון זה בתלותי את עיני בצלליתו של התורן על פני רקע כוכב מזהיר. כעבור עשרים דקות, כשלא נראו עוד אורותיה של אותה אנייה, חזרנו לנתיבנו הקודם.

כמה נוסעים שעל הסיפון הקדמי נעשו מיד עצבניים מאוד, בפחדם שהשינוי בנתיב משמעו שיבת האנייה צרפתה. בין אלה היו אנשים שנתנסו בנסיעה ב“יציאת־אירופה 1948” והוחזרו להמבוּרג. אחרי זמן מה דיברתי עם המהנדס הראשי, שסיפר לי, כי האנייה שראינו לא היתה מוארת באורות־הפלגה וכי היה חשש שמא זו אניית־סיור בריטית. למחרת־הבוקר תפש אחד הנוסעים, בעל מַקלט, את תחנת־השידור הבריטית (B.B.C.) ושמע את החדשות מאנגליה, וביניהן הידיעה, כי אניית־נוסעים בלתי־ליגלית עושה את דרכה לארץ־ישראל. אמנם ייתכן, כי האנייה יכלה להיות תורכית או יוונית ולא רשומה כראוי.

באותו בוקר הוּזהרתי כי במקרה שישאלני מישהו למוצאי, עלי לענות, כי אני בא מקנדה או מאוסטרליה. ההזדמנוּת לא באה, אבל שמחתי, כי אני עונד את סמל־“הבונים” שלי.

במשך כל אותו לילה התקדמה האנייה יפה יפה, וכן היו סיכויים שנראה את חופי ישראל בין שעת חצות ושעה ארבע – בשלושה־עשר וארבעה־עשר באוגוּסט.

כל אותו יום ששי עמדנו על המשמר בלי הרף מפּני אוירונים מצריים, כיון שלא היה כל ספק בלבנו, שאנגליה הודיעה למצרים על מקומנוּ המדוּיק. אילו הוּטלוּ עלינו פּצצות או שהיו יורים בנוּ ממכונות־ירייה, כי אז מעט מאוד היה ברשותנו כדי שנוכל לענות בו לעומתם; סירות־הצלה היו רק ארבע וכל אחת יכולת־קיבולה איננה עולה על שלושים וחמישה. וכיון שמספּר הנוסעים באנייה היה כארבעת אלפים, הרי ברור, כי תמרונים בסירות־ההצלה לא באו בחשבון.

משש לפנות ערב, באותו יום ששי, היו עיני כל הנמצאים על הסיפון צופיות ומצפּות לגילוי ראשון של ישראל. אך לכמה מהם לא היה בכך משוּם גילוּי ראשון של הארץ המוּבטחת. אלה היו אנשי “יציאת־אירופה”, וכן אחרים שנאסרו בלבנון שחזרו אחר כך לארצות־הברית. הלא הם היהודים האמריקנים שהוּרדוּ מעל אנייתם ונאסרו על הפרת החוק הבין־לאומי. אך בתוך שבוע ימים מהחזרתם לארצות־הברית ירדו שוב באנייה בדרכם לישראל. ובתוך שבועיים מיום הגיע יוצאי־אירופּה להמבורג יצאה שוב הקבוצה הראשונה מביניהם וּפניהם לארץ. “פּן יורק” נשאה בקרבה את אחרוני יוצאי־אירופה אלה.

בתשובה לשאלה על צרכיהם החיוניים של נוסעיו השיב רב־החובל של “פן יורק” את התשובה הישראלית: “עמנו חי במשך שש שנות־גיהינום מתוך התקוה היחידה להגיע לישראל. ועתה, עם מזונות ובלעדי מזונות, עם מים או בלי מים, הגע יגיעו למטרתם”. כי דרוש יותר מן הערבים ואף יותר מהיטלר לשבר את רוחו של ישראל!

בתקופות אחרות, בימי־משבר, היה קם מנהיג לעמוד בראש העם. אחרי המשבר הקשה ביותר שעבר על העם היהודי, שוב אין צורך במנהיג. כפי שאמרתי, חמישים ושלוש ארצות ולאומים שונים היו מיוצגים באנייה זו. ברוח אחת ומאוחדת חוזר עם למולדתו ואין דבר שיעמוד בדרך־שובו.

בחצות, בליל־שבת, השלושה־עשר לארבעה־עשר באוגוסט, חולקו מים. הארבעה־עשר הוא יום־הוּלדתי ואני התחלתי את היום הזה על ידי חלוקת מים לעם צמא למים. ירדתי למשכבי וישנתי על 4.30 – אז עליתי לסיפון וראיתי בהיבקע שחר על ארץ־ישראל.

אני הייתי אז כבן עשרים בדיוק ובשעה עשר אותו בוקר עמדו רגלי על חוף ארץ־ישראל, אין כמתנה הזאת ליופי ולהדר ביום־הוּלדת!

בשעה 7.30 הטלנו את עגננו מחוץ לחיפה ופקיד־הסגר עלה לאנייה. בינתיים נתאספו כל הנוסעים על הסיפון והביטו בכוסף לעבר חיפה. העיר נראתה הדורה, זורחת באור השמש המוקדמת, על פני רקע הכרמל. איש לא אמר דבר; הכל שמחו לעמוד ולהסתכל. בשמונה נכנסה האנייה לנמל והתייצבה ליד הרציף. באותה שעה נתלוותה לצדנו סירת־גרר, ואנו, דוברי־האנגלית, השלכנו את חפצינו אל תוכה. זו מיד הסתלקה לחלק אחר של הנמל ואנו עלינו ליבשה.

בעלותנו לחוף הצטופפנו במכוניות־משא שהובילונו אל מחנה־מעבר לא רחוק מן העיר. בעברנו דרך חיפה בחפּזון נופפנו בידינו וצעקנו לכל מי שעבר על פּנינו. לרוב השיבו לנו בנפנוף־יד, בדעתם מי אנו או מתוך ניחוּש סתם.

ובמחנה, אחרי ארוחה טובה, בשכבי מתוך שׂובע־רצון לנוח, הבינותי ותפשתי כי הּנה תמה העליה. היום היה הארבעהּ־עשר באוגוּסט, אני הייתי בן עשרים והעולם כולו טוב!…