עין־חרוד, 13.4.46
חג־החרוּת מתקרב. אחינו ואחיותינו, שנשארו לפליטה, מצפּים ליום המאושר בחייהם – להיעלות לארץ. אולם ישנם עוד אנשים שאזנם אטומה ולבם אבן, שאינם קולטים את שוועתם; הם אינם מרגישים בצורך הדחוף הזה. אבל אנחנו, האחים והאחיות בארץ הפּורחת, זוכרים אותם ועושים הכל כדי להביאם אלינו ולצרפם ללוחמים באויבינו, לצרפם לבונים את המולדת. מעשינו אינם מספּיקים, כנראה, ואין השלטונות רוצים בהעלאת השארית. היישוּב יצום מחר וישבות מכל מלאכה. ראשי נבחרי־היישוּב יצומו עד שתינתן לנו הרשוּת להעלות את פּליטינו. כמה אנו צריכים להילחם בעד כל יהודי?! ישנם אנשים בעולם שאינם מבינים אותנו.
מחר אנו יוצאים לחופש – הרגע אשר לו אנו מצפּים כל כך. כשיבוא הרגע וכל המשפּחה תיפגש, אהיה ברקיע השביעי! אז לא יחסר לי מאום.
עין־חרוד, 17.5.46
קשה לי קצת למצוא מה הוא הגורם המניעני להעלות בכתב דברי־שיר קצרים, ורוב הדברים מרגשותי וממחשבותי המעסיקים אותי במשך זמן די ארוך. אינני יודעת איך קרה הדבר שלפתע אני כותבת שיר. יודעת אני, אמנם, שהשירים מתוך הרגשה עמוקה נבעו, שהם ביטוי רגעי למחשבה שצצה, אולם יחד עם זה יודעת אני יפה יפה, כי עוד רב השכלול הדרוש כדי שהשוּרות שכתבתי תוכלנה להישמע ברבים. אולי יבוא יום ובנקל יותר ובצוּרה יותר מושלמת אכתוב. לעת עתה זהו כל מה שביכלתי. לאחר שאגיהם ייתכן שיקבלו צורה הרבה יותר אנושית.
עין־חרוד, 29.5.46
אני חולמת הרבה על לימוּד מקצוע האחות. אני יודעת כמה קשה עבודה זו, כמה אחראית, וכמה אומץ־לב דרוּש כדי למלא את כל המוּטל על האחות. אינני נרתעת משוּם דבר. אני מרגישה שהדבר ממלא עתה את כל אישיוּתו. בימים אלה הוצאתי את המדור “משמר הבריאות”, המופיע ב“דבר”: דברים לא־רעים לקריאה, וכמובן שהם מוסיפים לי אלו ידיעות – אמנם, שטחיות מאוד – בתורת המדיצינה. אינני יכולה לתאר לי איך אוכל להגשים את שאיפתי זו: האוכל לעזוב את החברה? ואוּלי ישלחוּני הם? הרי ידוע לכל שאני חפצה להיות אחות!
הימים האלה חמים עד מאוד ולי כל כך קשה לשאת את החום. אני מרגישה שאינני חיה בכלל. אמנם משוּנה הדבר, היות ואני “צברה”.
אני יושבת עתה בשמירה. הבוקר כבר מאיר, בחוץ הכל כחלחל – קשה להבדיל עדיין בין זאב לכלב. הרי־הגלבוע החשׂוּפים מתנשׂאים הרחק, וכאילו עטופים בכילה דקה: ערפל. מקהלת צפּרים מצייצות ומזמרות מכל מקום. הכל דום!!! קשה לדעת: היהיה גם היום חם כאתמול או לא? הלילה לא עצמתי עין בגלל החום ועקיצות־היתושים.
עין־חרוד, 30.5.46
הערב הבהיר – כמה יופי בו! מרחוק נוצצים אורות־גבע. השמים כה בהירים, וזרועים כוכבים כה רבים. קשה לי לנשום ולשבוע את כל ההוד הזה, את כל הטוהר הנשגב.
רבות אני טרודה במחשבה, הטפּשית קצת – אולם הנוקבת: מדוּע יעברו חיי והכל יישאר לעד והטבע לא ישתנה? הגלבוע, המעין – הכל יזרום ויעמוד כמו היום, ורק אנו, יצורים כה חלשים, לא נוכל להישאר לעד, לא נוכל להמשיך ליהנוּת מטבע־האיתנים הסובב אותנו. הנוכל לשבוע הכל במשך תקוּפת־החיים הקצרה שיש ברשותנו???
יותר מדי אני חושבת על המוות. ומדוע? הרי לא פעם קורה שאדבר עליו כעל מה־בכך, אולם בתוך־תוכי הרי כל כך חי הרצון העז והכביר לחיות לעולמים. החיים, כנראה, קשים מאוד ובגלל זה רוצים אנו כל כך לחיות!
והנה נתנדף החלום כוו1!
עין חרוד, ערב שבת, 20.9.46
“ערב־שבת” האחרון כאן בעמק. שנתיים ימים כל כך יפים עברו להם! לא הרגשנו, לא חשנו; הכל רץ. עתה, בתוך המהפּכה בחדר, במחסן, בנפש – רק עתה מרגיש כל אחד מאתנו מה ניתן לנו כאן, מה קבלנו, ובמה אנו הולכים.
לי כל כך קשה להיפרד מן העמק ומן הנוף, מן המרחב הרבגווני היפה הנשקף מהחלון הדרומי של חדרי־הלימוד. דומה שעתה לפנות־ערב, מגנב הגלבוע, בתוך הואדיות הצלליות שלו, משהוּ יקר, משהו סודי. איך אוּכל – איך אתרגל, והאנשים כאן כה קשוּרים אלינו, מעריכים אותנו ומתנים ממש על ההולכים מכאן?
הוי, הלב מלא, מלא. כאב ושמחה גם יחד! מחר נארוז הכל ויהיה קשה שבעתיים!
עתלית, 22.9.46
הרגעים האחרונים במשק ובעמק. לעולם לא אשכח את רגעי הפּרידה מעל המדריכים בכלל והמחנה בפרט. הידיים רעדו, “שלום” ו“תצליחי” נאמרו תוך מחנק ודמעה בעין. עזבתי, רק מסרתי לה עוד כמה ענינים. הרגשתי שאינני יכולה. זו היתה הפּרידה על אֵם הדרך ליד האוּרוה.
והשעה רק שבע בבוקר, השמש אך החלה זורחת, אדום במזרח וקריר, ויש להיפרד מן הדרך העולה למשק. אנו יורדים עתה
צבעם כה מושך הבוקר, גלבוע רם! כמה מחשבות בתוך שנייה אחת! הכל עובר־חולף – החיים הם רגע קט שגז. כשהפניתי לאחרונה את ראשי לצד המשק, זלגה עיני דמעה, ואחריה עוד אחת. בדמעות אלה גנוז וצרור היה כל מה שעבר עלי בעין־חרוד.
כשעזבתי את החדר, בו גרתי שנתיים, היה חושך מסביב, וכוכבים כתמיד קרצוּ לי ממעל.
כשעליתי על האוטו שיעבירני לחיפה, ידעתי: זו לנו הפּעם האחרונה בעמק. מרחוק ניראו רק הבתים הלבנים, הבמה והמשק. הכל נוסע יחד עם האוטו – הרחק־הרחק. דמעות בעינים – ואין פּלא!
שלום, שלום לכל כאן. לא אשכח מאומה מתקוּפה זו גם עד סוף ימי. תמיד אזכור שנתיים אלוּ בעין־חרוד.
בית־הערבה, 7.10.46
עוד הבוקר הייתי ליד אמא ואבא, לפני שעות מספּר נפרדנו במבטים חודרים, ועיניה היו בוכיות. נפרדנו – – – – לזמן בלתי ידוע ומוגבל. האוטו אינו מתחשב, וגומע את המרחקים על הכביש החלק והנוצץ עוד מטל־הלילה. היישוּבים מסביב נמים וערים למחצה.
הרגשה מיוּחדת כמו שהרגשתי באוטו זה לא ידעתי זה כבר. יצאתי מן הבית, נכנסתי מחדש לחיי־החברה, נכנסתי לפרובלימות ובעיות. מוּטל עלי תפקיד בחברה: יש למלאו. החופש תם ונגמר. מעתה מתחיל פּרק חיים חדש.
בית־הערבה, 1.1.47
שנה עברה. הרבה יש לי מה לומר לך, יומני, אך ברגעים אלה קשה לי. אני מרגישה שבפנים־הלב תוסס משהו (הלוואי ולא תתחולל סערה. עלול הדבר לגרום נזקים רבים). שנה חלפה־עברה כחלום. תעבורנה עוד שנים, ופתאום אראה עצמי זקנה! אלה הימים, זהו הגיל. יש לנצל הכל – כי לעולם לא יחזור תור זה!
מה יביאו עמהם הימים הבאים, קשה לדעת. ומה יהיה עלי? האסע? – לאט מתגנב היאוש ללב. זה מתקבל אצלי כפרשה קטנה שחלפה – עוד הזדמנויות, כנראה, לא תהיינה.
אלי, הבן אתה, לפחות לרוחי! אני רוצה, אני מוכנה להקריב הרבה למען הכל, למען הסובלים. אני רוצה לעזור לאנושות. תן לי – אַל תחוס עלי.
בית־הערבה, 31.5.47
יום חם, אמנם, אך אין לזקוף זאת על החשבון הזה: הלב מתכווץ ומצב־הרוח עכור. גם השמים אפורים. הייתי עומדת מול הים הרחב, תחת השמש הלוהטת, פּורשׂת כפּיים וחובקת הכל, את כל הטבע האיתן – הטהור – הייתי משתחררת מבעיותי, ממחשבותי – כי רע לי, כי מר לי – לא טוב לי, אמא! האמצא
אצלך כרגע תנחוּמים??
יעברו רגעים אחדים – ואתפּוצץ. אֶקָרע לגזרים. אז אולי יקל לי – אהיה רחוקה רחוקה מן המציאות הקיימת היחידה הממררת לי כל כך את נעורי. ומדוע אשאל: למה כך? אין תשובה, אין! – – –
בית־הערבה, 6.6.47
הכל היה חלום. עברה שנה תמימה. מאז רצו הימים חלפו. שכחנו אותם, את היקרים, הצעירים, מלאי העוז והאמונה, אלה שלא חסוּ על עצמם והקריבו הכל, את נשמתם לאומה. שכחנו אותם במשך שנה תמימה. ייתכן שהיו כאלה שזכרו, כאלה שמבשׂרם חזו…
אינכם, כולנו ידענו: אתם, אשר הלכתם בשמנו, לא חזרתם! אינכם אתנו, קשה לנו, קשה מאוד – אך המשך נמשיך בדרככם, נמשיך במפעליכם. יהיה זה האות האמיתי הישר שלא משתם מלבותינו. כי עודכם חיים בקרבנו.
תמוּנת כל אחד מכם ליום השנה בעתון, מי תאר? מי שער? ערב לפני כן – זכורני – התלוצצנוּ. היה ירח מלא. בשדות־העמק זמזמה הרוח, הקמה המערמת נחה, הגלבוע קדר. (כאילו ידע, הדומם הרגיש, כי זו דרכם האחרונה והתעטף צל קודר, ודמם!) יצאתם בדמי־הליל כשהכל ישנוּ. שקט לילי שׂרר בכל, אולם אתם בנפשכם הטהורה התחוללה מלחמה, נלחמתם עם רצונכם לחיות – נלחמתם עם הסהר הבהיר, המלא; אמצע סיון היה אז, אחד מכם אמר “טיול לאור הירח”…
-
כנראה שגיאת דפוס, צ"ל: כולו. (הערת פרויקט בן־יהודה) ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.