ט“ז באייר, תש”ה.
חשבתי להתחיל ביומן זה בעוד חודש ומחצה, עם סיום למודי בבית־הספר התיכון. אמרתי בלבי: אני עומד חודש וחצי לפני התחלת־חיי, ואולי מוּטב שפּתיחת־היומן תהיה גם פּתיחת הדף החדש בחיי. אולם התקופה בה אָנוּ חיים, סוף־הסוף של המלחמה העולמית השנייה, היא שהניעה אותי להקדים ולהתחיל מהיום. כי יום־יום מביא מחשבות והרהורים חדשים על המצב בכללו ועל מצבנו שלנו בפרט, והם עתידים להישכח ממני. היום למשל, קראנו: “הימלר הסכים לכניעה ללא תנאי, אולם בלי רוסיה”. בשבילי נגמרה המלחמה בזה, אולם השלום עוד לא התחיל. הוא עודנו רחוק מאוד, לדעתי. המלחמה נגמרה, אבדה כל תקוה מגרמניה לנצח במלחמה, אבל אני פּסימי ביחס לסיכוּיים של בריטניה ושל ארצות־הברית לנצח בשלום, על כל פּנים בשלום כפי שרצינו לראותו, ולנו יש זכוּת לרצות שלום שיבטיח לנו חיים.
אין זה מקרה שבול הקרן הקיימת לישראל, שהדבקתי בראש היומן, הוא בול לזכר אחינו לוחמי גיטו־וַרשה. זוהי האוירה וזהו העולם בו אנו חיים. עולמנו הוא עולם של גיטו, של רדיפות וצרות, של יסוּרים וסבל, וּביחד עם זה של גיבורים וגבוּרה, של לוחמים והצלת כבוד. ואף כי היסוּרים וההשפּלות עולים על הכבוד המוּצל, הרי יש ערך רב בשביל עתידנו וּבשביל חינוך־הדורות לגילוּיי הגבוּרה והעמידה על נפש היהודי וכבודו. הם לחמו בלי כל סיכוּי לנצח, בלי כל סיכוּי להינצל. רק למען החיים יש ערך למותם.
בזמן האחרון מתעוררים כלא־אירופּה פּרטיזנים, לוחמי גרילה. אולם ההבדל בינם לבין לוחמי הגיטו הוא בזה, שמאחורי הפּרטיזנים באירופּה עומדות אוּמות מנצחות ומאחורי רוביהם – טנקים ומטוסים. ואילו מאחורי האקדח האחד, שבו התחילה הגנת וַרשה, ומאחורי שמונת האקדחים וחמשת הרימונים שהיווּ את המשלוח הראשון לגיטו לא עמדו צבאות ולא תותחים ולא מטוסים. מאחוריהם עמדו חמשה מיליונים אחים הרוּגים ושׂרוּפים! בגלל היעדרם של הטנקים והמטוסים אין תוקף גם לדרישותינו; בגלל היעדרם אין לנו זכוּת כניסה לועידת סַן־פרנציסקו, שנתכנסה לפני ארבעה ימים.
י"ז באייר תש"ה, אור לאחד במאי ולל"ג בעומר.
היום הזה עומד בסימן שני ימי־מועד החלים מחר. ואף כי המרחק הזמני המפריד ביניהם הוא אלפּיים שנה בקירוּב, הרי הם קשורים על־ידי אותו גורם שלא ירד מעל במת האנושות כל ימיה: השאיפה לחירוּת.
מחר בערב נזכיר ברמות־השבים את לוחמי־הגיטו, את ל"ג בעומר ואת האחד במאי. שלושה תאריכים המסמלים קשר בל־יינתק של שאיפה לחירוּת: של היהודי כיהודי, של עם ישראל כעם, של הפּועל והאדם כפועל וכאדם. מי יתן ופסקה אותה מלחמת־חירוּת נצחית עם נצחון החירות. לנו, לעם היהודי, על כל פנים מגיע הדבר!
י“ט באייר תש”ה.
הלימודים מתנהלים באוירה המיוחדת שלפני הגמר. הסוף הקרוב משפּיע, וכן משפּיע גם הסוף של דבר חשוּב יותר. סוף־סופה של המלחמה מאחורי דלתנו.
בבית־הספר שוחחתי היום קצת עם י' ועם מ' על יצירותיו של הרצל. הרצל הוא האדם הקרוב ביותר ללבי, אולי מכל גיבורי־ההיסטוריה. רבים מסיפוּריו ורשימותיו קראתי, אבל החלטתי להשלים את קריאת סיפוּריו, לפחות. קראתי הערב חמישה פליטונים שלו. הם כה נפלאים! חוּש פּסיכולוגי דק כל כך, כושר־ביטוּי נהדר כזה: אמיתות־חיים שלימות נמצאות אצלו ברשימות־אגב, במשפּטים בודדים. וכמה העמיק לחדור לנפש האדם. הנה “שרה הולצמן”, העבריה הצעירה הסובלת בגלל אהבתה לאביה הזקן והמסכן. איזו דקות של תיאור. טרגדיה של נפש בעמודים מספר. והנה הפּסיכולוגיה של ההמונים בסיפוּרו הנהדר “התקוממות באמַלפי” ו“פיגמַליון”. אותה חדירה להרגשתו של אדם, לאהבתו בגלל אהבתם של אחרים. על הכוח המגוחך הכופה על אדם את דעת האחרים. וסיפור המקרה – “הפּעמון השמאלי”. מהו כוחו של מקרה? גורל אדם, גורל של יותר מאדם, יש שהוא נקבע רק על־ידי משיכה בפעמון השני, בפעמון השמאלי. בסיפוּריו אפשר להכיר כבר את המנהיג לעתיד. ב“התקוממוּת באמַלפי” הוא מנסה להבין את ההמון; הוא כותב כי ההמון נבדל מסכום של פּרטים. “אין לנבא מה תהיה תוצאת מפעלנו על ההמונים”.
אילו זכינו, היינו חוגגים היום את יום־הוּלדתו השמונים וחמשה. (בדרך־מקרה נזכרתי בפרט זה כרגע. אכן גם זה מקרה שדווקא היום קראתי בכתביו. מי משך כאן בפעמון הנכון?). הוא היה רואה את תוצאת פּעלו על המוני־ישראל. ההיה שׂבע־רצון? מי יודע. אולם תוצאה היתה – וגדולה.
נוסף לזה החילותי היום, בהשפּעת י', לקרוא את מחזהו של איבּסן: “אויב העם”.
כ' באייר, תש"ה.
ברלין נכבשה כולה. אין צורך בהערות ובפירוּשים. הפתגם הגרמני אומר: השולט על ברלין שולט על פּרוּסיה, והשולט על פּרוּסיה – שולט על גרמניה כולה.
הוספתי היום לקרוא בפיליטונים של הרצל. “קילכברג ובן דודו”. אחד היפים מבין אלה שקראתי, מסתיים בציוּן עוּבדה מצערת אבל לדאבוננו אמתית לעתים קרובות: “אני חושב שלאחוה האמיתית זוכים רק אז, כשאין לנו עוד מאומה זולתה”. אילו זכינו לאחוה אמיתית ונוסף לה עולם שלם, עם יהודי וכל אשר חרב בינתיים! והאם עכשיו, כשהרבה ממה שהיה איננו עוד, נזכה לכך? כל עוד יש לעמים ולאנשים שאיפות מנוּגדות ומאחרי השאיפות – כוח, קלוּשים הם הסיכוּיים לאחוה, לדאבוננו. בפיליטון הדק “רוזלינדה היפה” כותב הרצל: “בכל הופיע הוא, אותו טירוף קל, אותה מרה־שחורה גדולה, הכרת העצמות”. “כל שירה אמיתית אינה דנה אלא בשתי הנערות הצעירות הללו של וירטץ. כי הרי היא החושׂפת את המשותף לכולנו והנעלם מכולנו, את השלד, את האדם”. תפיסה מעניינת מאוד של מהוּת־השירה ויחד עם זה של עצמות־האדם. ובאיזו דקוּת הוא חודר לנשמתו של האדם העומד על סף הזקנה. המרכיב לראשונה משקפיים על חטמו, בסיפורו “המשקפיים”. והוא כתב זאת בהיותו בן ארבעים ושתים, בדיוּק כמו יוהנס, כותב המכתב. ואיזו אהבת הורים־בנים ב“הבן”. אכן פּסיכולוג־אמן היה הרצל, כמו שהיה מנהיג־אמן. והכל בארבעים ושש שנות־חיים! הנה אך החל להרכיב משקפיים, ונסתלק הסופר־המנהיג.
כ“א באייר, תש”ה.
היום סיימתי את קריאת “אויב העם” של איבּסן. דרמטיקן גאון הוא. ואף כי הרעיון במחזה זה יכול לשמש חומר לויכוח, הרי הוא מצליח במידה רבה לשכנע. רעיונו העיקרי הוא: “האויב המסוכן ביותר לאמת ולחופש הוא הרוב המאורגן. הרוב – לעולם אין הצדק אתו”. האמוּנה שהרוב צודק תמיד היא אחד השקרים החברתים, שמחובתו של אדם בלתי־תלוּי והוגה־דעות לקדש עליהם מלחמה. ומי מהווה את הרוב במדינה? התושבים הנבונים או חסרי־הבינה? לעולם לא תוכלו להעמיד פּנים שמן הראוי הוא כי חסרי־הבינה בינינו ישלטו על הנבונים. לרוב יש כוח – לרוע־מזלנו, אבל צדק – לא! אם נסתכל מנקודת־מבט מוחלטת – הרי איבסן צודק, אבל אם נביט מנקודת־מבט יחסית – בהתחשב בחיים, במציאות ובסיכויים לשנות את המציאות, יש להגביל את מסקנותיו. רעיונו צודק בתנאי־חיים אידיאליים. בחיים של ימינו אין כל אפשרות אלא להניח שהרוב צודק. ואם הוא טועה הרי אין עם טועה לעולם ועד; הוא יחזור בו.
בערב ביקרתי במחנה הגדנ"ע. הרושם היה מעודד! בתנאים של עכשיו נאספו קרוב לארבע מאות נער ונערה מהשרון כולו ליממה שלמה של עבודה קשה, בתנאי־מחתרת קשים. ואין זו אלא הכנה למיפקד של גדודים אחדים. וכל המיפקדים אינם אלא הכנה למשהו גדול יותר, שמי יתן ולא יבוא… אבל כנראה – לא נימנע ממנו. הפּעם, בניגוד למאורעות הקודמים, יעמוד כוח יהודי מרוכז, מלוכד ומאומן. לעבודה ולשלום באנו הנה, אבל בשעת הצורך נדע לתת ידינו גם להגנה. ולא רק ידינו – גם יותר, את הכל! רק על־ידי נכונות לתת את הכל, להקריב את הכל למען המטרה הנעלה יש סיכויים להגשמה.
כ“ד באייר, תש”ה.
אחר־הצהריים הודיע הרדיו על סוף המלחמה באירופּה. שמחה שטפה את הכל. דגלים, ברכות, שירה, רקטות מקרוב ומרחוק. אחרי שש שנים זכינוּ סוף־סוף ליום הגדול – לקץ המלחמה באירופּה. אמנם עוד יש מלחמה נגד יפּן, אבל האויב העיקרי, ובעיקר אויב־עמנוּ, הוּשמד היום! בשבעה במאי בשעה 14.41.
ובכן, אנו עומדים בתקופת שלום, הלאורך ימים?
כ“ה באייר, תש”ה.
היום נשארתי כל היום בתל־אביב. רציתי לראות את העיר העברית חוגגת. כל הבניינים מקושטים דגלי האומות והדגל הלאומי בראש. מה שפוגע בשלימות התמונה וגם בהרגשה היא העובדה, כי אין דגל לאומי אחיד. כל משרד מוציא לעצמו דגל כרצונו. אמנם כחול־לבן ומגן־דוד בו אבל בלי סדר וצורה. אכן, זהו מעוות יוכל להיתקן.
השמחה בעיר מרובה. הכול ענוד תויות־הנצחון של הקרן הקיימת לישראל עם הכתובת: “יום נקם בלבי ושנת גאולי באה”. “יום נקם” – כבר הגיע. האם גם “שנת גאולי?”
הדבקתי בראש יומני את תו הקרן הקיימת על־יד הבול המסמל את מרד גיטו־וַרשה. ישמש התו אות וסימן לגורם החדש שנתוסף להוייתנוּ – הנצחון, והביל הקטן והמזעזע שעל ידו, מרד גיטו־וַרשה, – אות קין על מצח העולם המנצח!
כ“ט באייר, תש”ה.
– – – –.
קראתי היום את “מסדה” של למדן. אכן, קנה לו למדן את עולמו בפואמה נהדרת זו. זהו ערכה של יצירה – שאין הזמן חל בה לרעה. וטעמה של פּואמה זו רענן, ומיום ליום רענן יותר. כיום, לאור הועידה בסַן־פרנציסקו (יותר נכון – לאפלת־הועידה), הויכוחים והנאומים היפים על עתיד־העולם לאחר ליל־הנדודים, ויחד עם אלה הספק ואי־הידיעה המאפילים על שאלתנו־אנו, כמה ברורות שוּרות מעטות אלה מתוך “מסדה”:
תַּם לֵיל־נְדוּדִים. לְיוֹם־שֶׁמֶשׁ אָרֹךְ יָצְאוּ לְפָעֳלָם עַמִּים,
וְאָנוּ עַרעֲרֵי הָעוֹלָם –אֶל דַּרְכֵּנוּ:
הִנָּשֵׂא בְּלִי עֹגֶן עַל כָּל שִׁבְעַת הַיַּמִים
וְצַפּוֹת לְלֵיל־נְדוּדִים מֵחָדָש יִמְשְׁכֵנוּ,
וְכֵן חוֹזֵר חֲלִילָה. –
אילו רצו, אילו השתדלו אחינו להבין ולהרגיש אמת פּשוטה זו, כי “כל האורחות רק לאין מוצא אחד יובילו”, כי עתה לא היה מאזננו כל כך מחריד. אבדו ששה מליונים נפשות! בשעה זו גם עלינו לומר וידוּי – אשמנו! אשמנו בקשיוּת־לב, בבטחון עצמי, בחוסר־אימון! אשמנו, הרבה אשמנו.
יום שלישי, ג' בסיון תש"ה.
היום – בחינת־הבגרות הראשונה: חיבור עברי. אני כתבתי על הנושא הראשון: “האנושות ועם ישראל על סף־העולם עם תום־המלחמה”. ניגשתי לבעייה מנקוּדת השקפה של העמים הקטנים. שגם אנו ביניהם. הרעיון המרכזי: בחיי־העמים, כמו בחיי־האדם, צריך לשלוט החוק: אין גדול מכדי להיכנע לחוק, אולם אין גם קטן מכדי ליהנות מהגנתו. דברים רבים יצאו בודאי בלתי ברורים די צרכּם, והרבה אשמה בזה האוירה המתוחה ומלאת ההתרגשוּת של בחינות־בגרות.
נזכרתי בנובליה הנהדרת של פּטר אלטנברג בשם זה – “בחינות בגרוּת”. במרירות וכאב הוא לועג לצורה בה ניתנים נושאים, שגם בעלי מוחות נבונים משלנו ובלי התרגשוּת של בחינות אינם יכולים לכתוב עליהם. תוך שיחה בבית אמרתי היום לאבא, שזוהי תעודת־עניות לגימנסיות בארץ, אם הן ממשיכות ובוחנות כדרך שבוחנים זה עשרות שנים ולא הצליחו במשך הזמן למצוא פתרון אחר, טוב יותר. נדמה לי שצדקתי.
א' בתמוז, תש"ה
אליהו גולומב איננוּ!
אחד אחד הם הולכים. הוא, העושה בדבר ההגנה שלנו, הוא האיש שכל ישותו אמרה בטחון. הייתכן שלא יפגע היעדרו במקצת בבטחון הפּנימי של כל אחד? הננוחם? גם אליהו הלך. לא איש־דברים היה; איש־מעשים. לא בדברים ינחם איש את רעהו. נמשיך ללכת בקו, שהוא רצה כי נלך בו – במעשים.
תהי נפשו צרורה בצרור נפשות גדולי האומה וגיבוריה מדור דור.
ב' באב, תש"ה.
היום הודעתי במועצת מדריכים, כי החלטתי להתגייס לנוטרות. א' התרגז, הוא ייאלץ להיות מרכּז־הסניף. חשבתי הרבה על הנוטרות, הרהרתי בה לטובה ולרעה. אכן, זהו החייל העברי הנשאר במולדתו והפּועל בגלוּי. הנוטרים הם חוליה בשלשלת שומרי אבק־השריפה שלנו. על־ידי זרים וכוחות מבחוץ לא ניוושע.
ה' באדר ב', תש"ו.
מסיבות שונות – תלוּיות וּבלתי־תלוּיות בי – הפסקתי את כתיבת יומני. כעת – לאחר קרוב לשמונת חדשי שירותי בנוטרוּת אנסה לסכם תקופה ארוכה־קצרה זו. לשירות התגייסתי בכ“ג באב, תש”ה – ביום 2 באוגוּסט, שבע דקות לפני אחת־עשרה. אז חתמתי על שבועה לממשלת פלשתינה־א"י. וכבר ביציאתי מחדר הקצין הבריטי שבפניו נשבעתי, ידעתי כי הכוונה־שבלב היא העיקר, ואני נשבעתי להוד מלכוּת עמי. לחברים אני נוהג לומר בהלצה, כי אני “משרתם של אדונים”. אולם רק לאחד אני משרת, לאדון אחד, לעמי!
נשלחתי לכפר־יונה. לאחר שלושה שבועות של שירות – סיוּרים ועבודת־מחנה רגילה – נשלחתי לכפר־חיים. כאן נחתך גורלי לזמן הנוטרוּת. מסרו לידי את עניני־התרבות וגם תפקיד של עוזר לאחד המנהלים. העבודה רבה, קשה; לפעמים נותנת סיפּוּק.
במשך הזמן הזה עבר עלינו החיפוּש בגבעת־חיים. המתיחוּת רבה, אבל אין עצבנוּת. יש דריכוּת ונכונוּת. אני מועבר לגבעת־חיים. אני ממשיך בעבודתי הרגילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.