פרק ראשון: יהודי מארץ ישראל    🔗

“אני יהוּדי מארץ־ישראל”, עניתי לו כשמבטינוּ נפגשים במשׂטמה עזה, בבוז וגם קצת בלעג.

“מה שמך?” חזר ושאל בתקיפוּת, כאיש־שׂררה מובהק אשר אינו רגיל להיתקל בנתינים הממרים את פּיו או המעיזים לעמוד על זכוּתם הם.

“יהוּדי מארץ־ישראל”, היתה תשוּבתי גם הפּעם.

הועברתי באופן אוטומטי לשטח הסמוך, המגודר תיל סבוך, בו מצאתי את מרבית חברי וידידי מהמשק.

לבי היה נתוּן לרגשות עזים, מנוגדים זה לזה, אך קשוּרים אחד ברעהו. העלבון היה עמוק וחודר. אנו עומדים בתוך משקנו, אשר יצרנו וטפחנו במשך שנים רבות, כעדת פּושעים, מוּקפים חיילים ושוטרים, וגדר סוגרת עלינו מכל עבר. אנחנו אסירים בתוך הקיבוּץ שלנו! שבויים ללא קרב! אסור לנו להתגונן בכוח מפּני הקלגסים אשר הציפו את המשק הבוקר עם שחר. נזכרתי באותו רגע בשיחותינו הרבות על הובלת יהודי־אירופּה כצאן לטבח. השמוּעות מהגולה הרחוקה הסעירו את לבותינו. לא יכולנו להבין כיצד נתנו יהודי־אירופּה שיוּבלוּ לכלייה ללא התנגדוּת (פּרט לבודדים שבבודדים). והנה עתה נשנה המחזה כאן, בארצנו שלנוּ. הנוער העברי במולדתו נכנס למכלאות כמעט ללא התנגדות! מעטים בלבד תפסו את האדמה בצפּרניהם ממש ולא הירפוּ הימנה! אך מעטים היו אלו ואף התנגדותם־הם נשברה אחרי זמן קצר.

איש לא ידע את אשר עומד להתרחש. קרני־החמה אשר עלו הבוקר, אור ל־29 ביוני (1946) מעל להרי מזרח־הירדן, מצאו את משקנו, משק אשדות־יעקב, מוּקף על ידי כוח משוּריין ורגלי עז. עם הנץ החמה פּרץ הכוח הזה לקיבוּץ. זחלי־הטנקים מעכוּ את השתילים הרכים; החיילים רמסו ברגליהם את השדות המלבלבים; גברים ונשים הוּצאוּ מבתיהם ונסחבו לשער־הקיבוּץ. שם החלה החקירה של הגברים בלבד. היתה זו חקירה ללא כל מטרה. סירבנו להזדהות והקצין המפקד על הפּעוּלה חייב היה להביא עמו מאה וחמישים בחורים וגברים מהמשק, בין אם יזהו את עצמם ובין אם יסרבו.

אני הייתי אחד הראשונים, אשר נשלח לאותו מקום אשר הוקצה ל“מועמדים לנסיעה”. המחזה היה מזעזע. בעיני רבים ניקווּ דמעות של עלבון וכעס עצור. בין הנעצרים עמד אדם איטר (יד־ימינו אבדה לו בשרתו כחייל בצבא הבריטי, זה אשר קם עתה להגלותו מאדמתו). עיניו היו נעוּצות נכחן, תועות ומחפשות בחלל־האויר – “האין צדק בעולם הזה?” נודע לנו כי הבריטים מבצעים את הפּעולה הגדולה, זה חודש תמים ידענו על בואם, אלא שלא היינו מוכנים לה. באותה שבת בבוקר נתפסו במשק כל חברי הפּלמ"ח אשר שכנוּ שם זה ימים רבים.

בצהרי אותו יום הועברנו, מאה וחמישים איש, מאשדות־יעקב למחנה המעפילים בעתלית. שם “פגשנו” את אנשי תל־יוסף ועין־חרוד, שׂריד וגניגר, גבת ורמת־דויד, ולפנות ערב נצטרפו אף אנשי יגור, אשר עקבות מלחמת האפּופּיאה שלהם ניכרו היטב בגוּפם ובלבושם. נודע לנו על נפילת חברינו בתל־יוסף ועל נפילת נשקנו ביגור. המוּמים היינו מכל המאורעות אשר עברו עלינו באותו יום.

יום־המחר (30.6.46) צפן בחיקו חדשות וחידושים רבים. כולנו היינו מדוּכאים. נוסף על העלבון הלאומי התחלנו להרגיש את טעם ההסגר, טעם של אדם משולל חופש. אותם האנשים אשר היו רגילים למרחבי הטבע, לחוּפשה ללא הגבלה (ואנו, בני־הארץ, הרינו מפוּנקים מאוד במוּבן זה!) מצאו את עצמם לפתע כלוּאים במחנה הסגר, מצוּמצמים וחנוּקים.

בשבילי היתה זו הפּעם הראשונה, בה הרגשתי על גוּפי עצמי את הרגש של איש משולל־חופש, מחוסר־עצמאוּת; אך הדכאון לא השתלט עלי. ידעתי שבתוך אותם האנשים הכלוּאים כאן עתה צפוּן כוח אדיר, אשר עדיין לא הגיע הזמן להוציאו למרחב. אותן פּעוּלות נרחבות אשר ביצענו בחדשים שקדמו ל־29 ביוּני, הוכיחו כי כוחנוּ עמנוּ.

באותו יום, עת אשר שמעתי מ“חדר־החקירה” את זעקותיהם של האנשים אשר “נחקרו” בנוסח הבריטי הידוע, נשבעתי לעשות הכל על מנת לעזור במאמץ הגדול, אשר ישחרר אותנו, תושבי־הארץ, מהסיוּט של הפיכת ערינו לגיטאות והפיכת יישובינו הפּורחים לעיי־חרבות; לעשות הכל כדי שנהיה לעם ככל העמים, מדינה כשאר המדינות. אמנם המלה “מדינה” אשר היתה מלת־קסם בפינו, היתה בשבילי בבחינת “פרַזה”, כי לא האמנתי כי אכן אזכּה בשנים הבאות לחיות ולראות את ארצנו כמדינה עברית, אך משהוּ כעין פּשרה בין מדינה לבין המצב הקיים היה בשבילי האידיאל באותו זמן, אידיאל אשר נשבעתי לעשות הכל כדי לעזור בהגשמתו ולהחיש את בואו.

 

פרק שני: ההכרה    🔗

כעבור שבעה־עשר חודש בדיוק, חל המפנה ההיסטורי. עוד בטרם הכרזנו אנו על עצמנו כעם חפשי במולדתנו, הכיר בנו העולם כמדינה. בליל ה־30/29 בנובמבר, 1947, היתה הארץ כמרקחה. ימי מתיחוּת מייגעת, מלאת חרדות ותקוות, היו ימי עצרת האוּמות המאוּחדות אשר התקיימה בפלשינג־מידוֹס הסמוכה לניוּ־יורק. ובאותו לילה לא עצם איש עין. תל־אביב היתה מוארה כולה ולמקלטי־הלילה חוּברו מגבירי־קול המעבירים כל מלה מעצרת האומות המאוחדות. זה ארבעים וּשמונה שעות צמוּדות אזנינו למקלטי־הרדיו. הלילה, הלילה יוּכרע הגורל. בככר מגן־דוד, זה לבּה של תל־אביב, נתאספנו כולנו, כל תושבי־העיר, מנער ועד זקן. סיסמאות קישטו את הרחובות. דגלים הוּצאוּ מן הארונות והונחו בחדרים מוּכנים להנפה. בכל פּנה המה ויכוּח. אופּטימיסטים צהלו ברחובות, פּסימיסטים חיברוּ ומנוּ את שמות המדינות שתצבענה נגדנו. קולו של הנוער נישׂא מכל פּינה.

אך לפתע הושלך הס. ברמקול נשמע קולו העבה של מזכיר ארגוּן האוּמות המאוּחדות, טריגוה לי: “ועתה ניגש להצבעה”. העצבּנוּת הגיעה לשׂיאה. הנשמה נעצרה לרגע קט. הכל עשו אזניהם כאפרכּסת.

צירי המדינות השונות הכריזו אט אט: זה את ה“הן” וזה את ה“לאו” התקיף שלו. אחדים הסתייגו מהבעת דעה בכלל. כל הרחוב מנה את הקולות באצבעות־ידיו. משלא הספּיקו האצבעות נעזרו האנשים בכל התחבוּלות המצוּיות. לרגע קדרו פּני־האנשים. המדינות הראשונות נמנעו רוּבן מהצבעה ועלוּלות היו להכשילנו על ידי כך. אך עם המשך תשוּבותיהן של המדינות האחרונות פּרצו תרוּעות וקולות צהלה אשר ביטאו את רוחנו. כאשר ציר ברית־המועצות ענה “הן” יצא הקהל מכּליו. יוצאי רוסיה, והם רבים בתוכנו, החלו מרקדים ברחובות כמחוּתנים. ברית־המועצות הצביעה למען המדינה היהודית!

עם סיום ההצבעה נשתתק הקהל לרגע קט. דמעות חנקו את גרונינו. היינו כחולמים! סרט ארוך וממושך של אַלפּיים שנה חלף במהירוּת הבזק לנגד עינינו: חורבן, גלוּת, התחלת־התחיה, יצירה, בנין, הגנה ועתה – – – –

שירת “התקוה” פּרצה מכל הפּיות; “התקוה” זעזעה את כל חלל האויר; “התקוה” הדהדה בכל ונישׂאה לכל רוּחות־השמים. מאה אלף פיות שרו יחד, מאה אלף לבבות המוּ יחדיו:

" – – – – – – – –

הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם –

לִהְיוֹת עַם חָפְשִׂי בְּאַרְצֵנוּ,

אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".

אנשים הלכו ברחובות נרגשים במשך שעות רבות. ורבים התנשקוּ בהיפּגשם; אנשי־המסורת ברכו בקול רוטט “שהחיינו”. אנו, הנוער, פרצנו בסערת־חג ספּונטנית אשר לא שככה מאז ועד עתה. שכורי־שמחה היינו. שעות רבות הסתובבתי אותו לילה ברחובות הצוהלים. זקנים הצטרפו למעגלי הנוער המרקד ברחובות. דגלינו צצוּ מכל בית ונישאו בכל יד.

*

רק עם שחר חזרתי הביתה. לא מצאתי בו איש. כל משפּחתי יצאה לרחוב לחוג את הגאולה. פּתחתי את הדלת ונתקלתי בפיסת ניר אשר דחפוה מתחת לדלת. היתה זו הפּתקה הידועה, הפּתקה החביבה ו־הרומנטית. תכנה היה קצר כרגיל: “בשעה 08.00 עליך להופיע במקום X. תביא מקל קצר ואוכל לשתי ארוחות”.

 

פרק שלישי: מאורעות    🔗

ביום הכרזתה של עצרת האוּמות המאוּחדות על חלוּקת הארץ לשתי מדינות, מדינה עברית וּמדינה ערבית, פּרצו בארץ מאורעות־דמים. הערבים, אשר אוּרגנו בכנוּפיות על ידי שליטי־הארץ ומסכסכים מבני הארצות הסמוּכות, פּתחו בהתקפות מקומיות על יישוּבים בודדים, על דרכי־תחבוּרה שלנו, ובפרט הוּתקפו יהוּדים, אשר חיוּ בשכוּנות מעורבות או בגבוּלות בין שכוּנות יהוּדיות וערביות בערים הגדולות. כוחות־הבטחון שלנו היו דרוּכים וקידמוּ את הערבים בכל מקום וּבכל שעה. אך היישוּב הרחב לא נטל חלק פּעיל בשלב הראשון הזה. הקהל קיבל את ההתקפות הערביות כחוליה נוספת בשרשרת המאורעות שקדמו, מאורעות תרפ“ט ומאורעות תרצ”ו־תרצ"ט. הקהל בירך בלבו את המגינים האלמונים, העומדים על המשמר יומם ולילה, הצועדים בחשאי בשדות הארץ, כשנשקם המועט מוּטמן במקומות־סתר שבבגדיהם. היישוּב ברכם ולעתים אף תרם סכוּמי־נדבה להחזקתם של הבחורים, אך עדיין לא חדרה ההכּרה העמוקה ללבותיהם של כל האנשים כי כל יהודי בארץ־ישראל חייב לקחת חלק פּעיל במלחמת העם לעצמאוּתו. ההכרה הממלכתית הזו היתה עדיין מהם והלאה.

*

סוף דצמבר, 1947

בצהרים באו לקרוא לי מהעבודה:

“עליך להופיע מיד בבית “הפועל”. תביא שמיכה.”

“לכמה זמן?” שאלתי.

“עד שיגידוּ ללכת הביתה.”

“היהיה ג’וֹבּ?” הוספתי לשאול.

“או שכּן או שלא,” ענוּני כרגיל.

מהרתי הביתה, הודעתי בחפּזון על צאתי ורצתי ישר למקום־הפּגישה. כרגיל, לא היה שם עדיין איש. אמנם הודיעו על “פּגישה” דחופה, אך מי יפסיד בגלל כך את כרטיס־הקולנוע, אשר קנה מבעוד בוקר, להצגת הקולנוע היומית? ומה בכלל החפּזון? וכעבור שעה נראו באופק שני ה“גששים” הראשונים, רכוּבים על אופניים. כמאה מטר לפני הגיעם לבית הבחינו בי ונתנו קולם בצחוק:

“השלום לך, יֶקה? אתה כבר עומד פה בוודאי שעתיים. אם נחמיה המ”כּ יבוא, תגיד לו שרק נסענוּ להביא שׂמיכות."

לפנות ערב היו הכל במקומם. מפקד־המחלקה סידר אותנו בשוּרה בחדר פּנימי בבנין, ונשׂא לפנינו נאום “תעמולה” קצר:

“חברה, המצב חמוּר. הערבים מתכּוננים להסתער על השכוּנות הקיצוניות ועל חולון. אנחנו חייבים להישאר מרוכזים בבנין זה ולחוש מכאן לכל מקום אשר יוּתקף. בעמדות מחזיקים מעטים בלבד, וּפרט לנוּ אין עזרה נוספת בנמצא. עליכם להתנהג בשקט נמרץ, וּבל יראה איש את פּניו בחוּץ, כיון שנשק מוּסתר בבנין, ועלינו להיזהר מהלשנה או מהמכוניות המשוּרינות המסתובבות בחוּצות העיר.”

הוקצו לנו שלושה חדרים, חדר לכיתה, וּמיד הוּצבוּ שומרים בפתח ובמחסן־הנשק. מפקד הכיתה קרא לי לחדר נסתר בבנין, אשר בפתחו ישב אחד מאנשינו ועיניו בולשות את הסביבה. הוא סגר את הדלת מאחורינו, הוציא מתחת לארון רימון־יד ואקדח קטן. הכנסתי את הנשק עמוק לתוך כיסי והמ"כּ הטיף לי “ציונוּת” בפעם האלף:

“שמור היטב לבל יחדור איש פּנימה. תודיע על אנשים חשוּדים המסתובבים על יד הפּתח. היזהר לבל יבלוט הנשק מכיסי־מכנסיך, ובראותך ‘גוי’ מרחוק מיד תן אות־אזעקה.”

יצאתי החוּצה והסתובבתי בפתח־הבית אנה ואנה. אנשים רבים חוזרים עתה הביתה מעמל־יומם, לאכול ולהינפש עם בני־משפּחתם. הם יעלו על יצוּעם בעוד שעות מספּר וינומו במנוּחה ובבטחון, כי הם יודעים ש“הנה לא ינוּם ולא יישן שומר ישראל”.

נזכרתי אז בעבודה שהוּטלה עלינו לפני שבוּעיים. נשלחנו לאסוף בבתי־העיר כספים למגבית “עם במצור”. בבית שממוּל לבית “הפּועל”, בו רוכזנו היום, צלצלתי בפעמון אחת הדירות. את הדלת פּתחה לי נערה חיננית, אשר הכניסה אותי פּנימה מיד למשמע־בקשתי. הוּכנסתי לחדר־אוכל נאה, אשר הוכיח ללא ספק כי דירת אנשים אמידים היא דירה זו. לחדר נכנס איש בגיל־העמידה, לבוש הדר ופתח עלי מיד בצעקה:

“בכמה מגביות עוד תבואו? (“תבואו” – בלשון “אתם” כמובן!) מה אני, פּרה חולבת? תגיד לבן־גוריון שלכל דבר יש גבול. אין לי יותר כסף!”

פּתחתי מיד ב“התקפת־נגד”, אך ללא הועיל. יצאתי מן הבית כלעומת שבאתי ללא קבלת התרומה הנדרשת.

עתה, בעמדי בפתח הבית הזה, נזכרתי שוּב בפרשה הזו. נתאויתי תאוה עזה להביא את האדם ההוא לבית־“הפּועל”, ולהראות לו את שלושים הבחוּרים המנמנמים על הרצפה הקשה, אשר הפסיקו את עבודתם באמצע ובאוּ הנה להגן על “האדון” ממול – והפסקת עבודה גוררת, כמובן, לניכוּי שעות־עבודה – לניכוּי משכורת הדרושה להזנת־המשפּחה! נתאויתי להראות לו את הבחוּרים, אשר בזכוּתם־הם יושב הוא כעת בביטחה בביתו, בזכותם יוכל הוא לישון הלילה ולהמשיך מחר בעסקיו.

כעבור שעה החליפוני. נכנסתי לבנין וּמיד שכבתי לישון.

*

למחרת התעוררתי בשעה מוּקדמת, קשה היתה השינה בחדר הקטן בצפיפוּת המרוּבה וּמוּטב היה לצאת החוּצה. אך יצאתי לחצר לנשום אויר צח, קראני המפקד חזרה:

“אַל תסתובב בחוּץ, אסור שאיש מהשכנים ירגיש שמקום־ריכוּז הוא כאן.”

מוּזר: אותם השכנים, אשר להגן על חייהם באנו לכאן, אסור שיראונו בכאן! אבל הוא צדק. הזהירוּת היא אֵם־החכמה.

בשמונה בבוקר אספו את כיתתנו ולקחונו למסעדה לאכול ארוחת־בוקר. היה זה מאורע גדול בשבילנו: בפעם הראשונה אכלנו על חשבון האומה! שנים רבות פּעלנו בשוּרות ארגון־ההגנה, אך תמיד הבאנו לכל “יציאה” מזון מן הבית. לעתים אף את דמי הנסיעה למקום־האימוּנים ובחזרה. ייתכן, כי לרבים נראים הדברים עתה כמגוּחכים, כפעוטים, אך בשבילנו היתה זו בזמנה חוויה רבת־ערך.

יומיים ישבנו מרוכזים בבית־“הפועל” ללא מעשה. התחלנו רוטנים ודורשים, כי יאַפשרו לנו לחזור לעבודה, ובשעת־הדחק יוכלו לרכזנו תוך שעה קלה, אך לא נענינו.

והנה, בערב השלישי, קם והיה הדבר! בא הרגע לו ייחלנו כולנו. כשאך החשיך היום הופיע יצחק דוידזון, מפקד־פּלוגתנו (היתה זו פלוגה ט' בגדוד השני של חי"ש בתל־אביב) – ובהבעת־פּנים, ספק רצינית ספק עליזה, הכריז:

“הכּונוּ! בעוד מחצית השעה אנוּ יוצאים.”

ההתרגשוּת היתה עצוּמה. לחצנו איש את ידי רעהו בעליזוּת ובקריאות של שׂביעות־רצון. כשנכנס מפקד־המחלקה לחצר כעבור רבע שעה, כבר עמדה המחלקה מסוּדרת בשלשות. העלונו על שתי מכוניות והובילונו לתחנת־האוטובוּסים המרכזית. שם יצאנו מהמכונית – שניים־שניים. היה זה על מנת שלא לעורר “רושם” של קבוצה מאורגנת. כגנבים נכנסנו לאוטובוּס של “דרום־יהוּדה” הנוסע לחולון. איש לא ליווה אותנו בתופים ובחצוצרות. לא ערכוּ לנו מסיבות־פּרידה. נסענוּ בדומיה ובחשאי, על מנת שלא לעשות רושם.

בחולון כוּנסנוּ בבית־הספר. ומפקד־הפּלוּגה הופיע ונאם קצרות בפנינו:

"בחוּרים, הערב אנו יוצאים לפעולה הגדולה ביותר אשר בוּצעה עד כה על ידי השוּרה. נוסף למחלקה שלנו תשתתף גם מחלקה חולונית. המגמה: פּיצוּץ שני הבתים המרכזיים בתל־עריש. מחלקת חולון תפוצץ את הבנינים. אנחנו – המחלקה המחפּה. לשם השגת הנצחון בפעוּלה זו, הוּחלט להפעיל זו הפּעם הראשונה מכונת־יריה כבדה וּשתי מרגמות של “2. זו הפּעם הראשונה בה אָנוּ מוציאים נשק כבד בכמוּת כה גדולה בפעוּלה בודדת. עליכם מוּטל התפקיד…”

עם לילה חוּלק הנשק לאנשים וכל כיתה נשלחה לקו־עמדות. עמדותינו הקיפו את תל־עריש משני הצדדים. באגף המערבי רוּכזה המחלקה החולונית, אשר עליה הוּטל תפקיד הפּריצה והפּיצוּץ.

בחצות החלה המערכה. הפּורצים חדרו לשכוּנה הערבית והגיעו עד לפתחי שני הבתים הנועדים. השומרים הבחינו בהם בפתח ומטר־יריות ניתך עליהם מכל עבר. החבלנים פּרצו לבנין האחד תחת אש־החיפוּי שלנו; בבנין השני התבצר כוח ערבי חזק אשר הדף את החבלנים. ניתנה שריקת־האזהרה והכוח מיהר לסגת מהבנין. כעבור דקה בקעו השמימה קולות־נפץ אדירים. הבנין כולו עף לאויר ואחר־כך כרעו קירותיו תחתם ונעלמו. המזימה בוּצעה! אחד מקני הפורעים הוּשמד.

הכוח אשר פּרץ לשכוּנה החל לסגת. הערבים המטירו עליו אש מכל עבר. הכוח פּוצל לחוליות אשר הבקיעו להן נתיב חזרה, אך באש הצולבת אשר ניתכה משני הצדדים נפל יעקב גריבר, איש חולון.

קרב־היריות נמשך כל שעות הלילה והבוקר. עם שחר פּגע כדור במפקד אחת הכיתות של מחלקתנו, כרמי רבינוביץ, והוא נפל שדוד. היתה זו פגישתנו הראשונה עם המוות. חרש העברנוהו לחולון. היינו נבוכים ותוהים. לא יכולנו לתפושׂ כיצד קרה הדבר ולמה, כיצד ניתק, לפתע פתאום, פּתיל־חייו של חברנו, של בחור כמונוּ, של חבר תוסס ועליז. עמדנו נדהמים בפני המוות. לא הבנוּ אותו. אמנם חשנו אותו – אך לא היינוּ מבוּגרים למדי למען הכּר בכל מהוּתו. למחרת עמדנו בפני קברו הפּתוּח. רק כאשר סתמנו את הגולל על קברו וירינו את יריות־הכבוד לזכרו – רק אז הבנוּ; הבנוּ שלא נראה עוד את כרמי ידידנו. – בעיני כוּלנוּ ניקווּ דמעות, אשר נוצצו מוּל השמש היוקדת מעלינו.

 

פרק רביעי: רגש של אחריות    🔗

עם ראשית שנת 1948 החמיר המצב עד מאוד. המאורעות התפּשטוּ על פּני כל הארץ והחלו מקבלים צוּרה מאורגנת אשר לא ידענו כמותה. הימים האחרונים של שנת 1947, בהם נרצחו באכזריות מאין כמוה בבתי־הזיקוּק בחיפה למעלה מארבעים פּועלים יהוּדיים על ידי שותפיהם־לעבודה זה שנים רבות, הוכיחו לכולנו, כי לפנינו מערכה אכזרית ונמרצת, מלחמה לחיים ולמות.

בשבוע השני של השנה החדשה (48') פּלשו ארצה מאות ערבים מסוּריה ומהלבנון, אשר התקיפו ללא כל הצלחה את משקי דן וכפר־סולד. בקרב היישוּב החלה אז התסיסה הגדולה של היחלצוּת לעזרת־הארץ, להגנה על הקיים. התסיסה הזאת הביאָה לשוּרותינו מאות רבות של חברים חדשים, אשר עד אז עמדו מנגד וחזו במערכה. נתעוררה אז בעייה חמוּרה של הקניית המוּשגים והידיעות הצבאיות לאותו מספר גדול של חברים חדשים, ואין ספק שהזמן והצרכים דחקו, ואף האפשרויות היו דחוּקות מאוד. בסיסים לאימונים לא היו לנו, וכן לא היו לנו סכוּמים להחזקת־מחנות; חסרים היו לנו מדריכים במספר הדרוש, ואפילו נשק לאימונים לא היה, אך את העבודה צריך היה לבצע ביעילוּת ובמהירוּת האפשרית!

*

באמצע ינואר נשלחתי לקוּרס של מפקדי־כיתות. הקוּרס התקיים ב“בתי ברל” שבנען, תחת מסווה של “נוער עובד הנמצא במקום לנופש”. לקוּרס הוּבאוּ אנשים מכל חלקי־הארץ: ירושלים ותל־אביב, מושבות הדרום והשפלה. הקוּרס הכין אותנו להנהיג כיתות בקרב כיחידות עצמאיות וכחלק ממחלקה. המחלקה נחשבה בימים ההם כּמסגרת הרחבה ביותר אשר בה יופעלו כוחותינו (מי חלם על מבצע של חטיבה?!). הקוּרס נערך בחפּזון מחמת הדוחק בזמן, אך הרבה נתן לנו: למדנו בו את כל טכסיסי־הקרב והכרת כלי־הנשק אשר היו אז בנמצא בקרב שוּרותינו. שבוּע לפני סיוּם הקוּרס הודיעו לנו על הפתעה גדולה, אשר תהיה למחרת היום; ואכן ההפתעה עוררה התרגשוּת רבה בקרבנו, עת אשר הסיר מפקד־המחנה את הבד אשר עטף כלי מארך כעין מקלע, ומתחת לבד נזדקרה לעינינו ה“מכונה” הנהדרת, אשר את שמה מלמלנו בחרדת־קודש (ובזכרונות מימי תל־עריש): “שפּנדאוּ”. הידיים הושטו לכלי הנהדר ולטפוהו בגאוה: “יש לנו שפּנדאו!!” כולנו היינוּ דרוּכים ומתוּחים, עת הסביר לנו מפקד הקוּרס את תכוּנות הכלי וחלקיו. אך לא יכולנו ליהנות זמן רב מהכלי: למחרת העבירוהו למחנה אחר.

הקוּרס נסתיים במחצית פברוּאר. יצאנו ממנוּ כולנו חדוּרים ברגש מאוּחד: ברגש של אחריוּת וכוננוּת.

 

פרק חמישי: שירות מלא – לבסיס ההתארגנות    🔗

בשבעה־עשר בפברואר הכריז בתל־אביב דוד בן־גוריון, יושב־ראש הנהלת הסוכנוּת היהודית, בנאוּמו לתושבי־הארץ: “לא תוחזר חרבנו לנדנה, עד אשר תוּקם המדינה”.

בימים ההם הוּחל אירגוננו כצבא “סדיר למחצה” של המדינה לעתיד לבוא. הוחל בגיוּס־חובה של כל הצעירים המסוּגלים להחזיק בנשק, ומסגרתנו התרחבה עד לבלתי הכירה, חדדנו את “חרבנו” והאדרנוה, הקמנו כוח, אשר ברבות הימים הוכיח את חשיבוּתו, ואגב הכנה ומתוך גיוּס המשכנו להחזיק את כל הקוים ולא נטשנו אף שעל אדמה.

*

בשבוע השלישי של פברואר קראוני לישיבת מטה־הפּלוגה. מפקד־הפּלוגה הסביר לנו במלים הפּשוּטות ביותר (כי אז היתה עדיין הפּשטות סמל לכולנו, סמל אשר ציין אותנו ואת גישתנו לכל אשר בצענו ואת אשר היינו מוּכנים לבצע), כי תוך ארבעים ושמונה שעות עלינו ל“חסל” את כל חיינו האזרחיים, וכי אנו נקראים לגיוס מלא עד תום המלחמה. ישלחונו לבסיס־פּעוּלות סמוּך לחולון וּמשם נצא לתפקידים שונים. הפּקוּדה היתה פּשוּטה ומוּבנת, פּשוּטה בצוּרתה אך לא בתכנה.

הקשיים היו מרוּבים, מכבידים ומרים. רבים מעמנו עזרו ביגיע־כפּיהם בהחזקת משפּחותיהם. אחדים אף היו המפרנסים היחידים – של אֵם זקנה, או של משפּחה שלמה, מטוּפלת בילדים ובעוללים. ומי ידאַג להם להבא? מי יפרנסם ויכלכּלם? ימי הסעד והטיפול בחייל ובמשפּחתו טרם באו. אנשים רבים עמדו בנסיון חמוּר. צרכי־הבית־והמשפּחה, עמדו כאן אצל רבים בניגוּד גמוּר לאפשרות להגיש את העזרה הדרושה לאידיאלים המפעמים בקרבנו. אך איש לא נחשל. בשעה הדרוּשה הופענו כולנו בשרונה כשתרמילינו מכילים את לבושינו הפּרטיים (כמובן).

שם, בשרונה, נפגשתי לראשונה באותם אנשים אשר זה מקרוב גוּייסוּ, אשר עמם חייתי אחר כך זמן רב. הם עמדו בשׁוּרה מסוּדרת, כשבעיניהם סקרנוּת רבה מהוּלה בפחד נסתר. קיבלתי את הכיתה השנייה שבמחלקת־טירונים זו, ועוד טרם הספּקתי לרשום את שמותיהם בפנקסי, ניתנה ההוראה לעלות למכוניות המחכות. המכוניות זזוּ מיד לכיווּן חולון, כשאנו זורקים מעליהן מבטים עורגים לתל־אביב, וּמחשבות רבות מרקדות כבמחול־שׂטנים בקרבנו: “מתי נשוב? איך נשוב? הנשוב בכלל?”

זאת היתה פּרידתי האזרחית מתל־אביב.

כשיצאנו מן העיר דרך גשר שכוּנת־התקוה פּתחנו בשירה:

"אַל נָא תֹּאמַר לִי שָׁלוֹם

אֱמֹר רַק לְהִתְרָאוֹת,

כִּי מִלְחָמָה הִיא חֲלוֹם,

טָבוּל בְּדָם וּבַדְּמָעוֹת…"

*

הגענו לבסיס: קבוצת בתים חדשים, בין חולון למולדת. המקום הזה שימש לנו כבסיס פלוגתי למעלה מחדשיים. משם יצאנו לשמירת כביש־הבטחון המוביל מתל־אביב לירוּשלים; משם יצאנו להחזיק בבית הקרן־הקיימת שבבית־דג’ן.

 

פרק ששי: בית בודד    🔗

מיד עם פּרוץ המאורעות בנובמבר של 1947, פּתחו הערבים בהתקפה על התחבורה העברית. כביש תל־אביב -ירושלים היה מאז ומתמיד המטרה הראשונה, ואף הנוחה ביותר, אשר בחרו להם הערבים כדי להרוג באזרחים הנוסעים ירושלימה וכדי לנתק את יהודי ירושלים משאר חלקי־הארץ העבריים. נסיונותינו בתחילת המאורעות לפרוץ דרך לשיירות הקטנות עלו לנו בקרבנות מרובים, והתברר שאין טעם, ואף אין אפשרות, להעביר שיירות נוספות ללא שליטה על הכביש עצמו משני עבריו.לשם כך הוּחלט להפנות את התנועה דרך כביש־בטחון מיוחד, העוקף את רמלה ולטרון. הדרך הזאת חצתה שדות וּפרדסים ועברה מתל־אביב דרך חולון – ראשון־לציון וחולדה. זאת היתה דרך־בטחון (לא “כביש־בטחון” – משום… שלא היה כביש!), ועל שמירה בטחונה בגיזרה שבין מולדת לראשון־לציון הופקדה פּלוגתנו.

בין מולדת לכביש ראשון־לציון השׂתרע פּרדס חרב, אשר במרכזו עברה הדרך הנ"ל. במרחק של כמאתיים מטר בערך צפונה מהדרך, בתוך הפּרדס, החל השטח הערבי, אף הוא מכוּסה פרדסים. בתוך הפּרדסים הערביים עמד בית ערבי מפואר, בן שלוש קומות, אשר היה שייך לערבי אמיד בשם אבּול־ג’יבן. מקביל לכביש הבטחון שלנו, במרחק של קילומטר ומחצה בערך, מעבר לפרדסים הללו, עבר הכביש הראשי תל־אביב – יפו – ירושלים. עם הפניית התחבורה שלנו לדרך־הבטחון, שלטו הערבים על הכביש הזה שלטון יחיד ומוחלט.

על פּלוגתנו הוּטל להבטיח את כברת הארץ ממולדת ועד ראשון־לציון, בכל האמצעים אשר בידה. לשם כך הקמנו מזקפים בתוך הפּרדס לאורך דרך הבטחון, ושנית – החזקנוּ את בית הקרן־הקיימת אשר בבית דג’ן.

*

באחד הימים האחרונים של חודש פברואר הועברה מחלקתנו בשתי מכוניות משוּריינות לבית הקרן־הקיימת. רבות שמענו על הבית הזה, על עמדתו המיוחדת, על ערכו האיסטרטגי החשוב, על נסיונות־השוא של הערבים להטיל מוקשים לתוכו וכו' וכו'. ידענו היטב שאנו נוסעים לבית בודד, המוּקף יישוּבים ערביים תוקפניים; שאין אפשרות לקבל עזרה במקום הזה במקרה שהערבים ינתקו את הכביש. ידענו הכל, ודוקא משום כך היינו גאים, כי שמירת הבית הזה הוטלה עלינו.

בהגיענו להצטלבוּת כביש ראשון־לציון ודרך הבטחון, נטוּ המשוריינים שמאלה, ועל ידי כך עזבנו את השטח היהודי. הנהגים החישו את מהלכם, האשנבים הוּגפוּ, אך דרך חורים מיוחדים בצבצו החוצה קני הסטנים שלנו (עדיין לא יכולנו להרשות לעצמנו להציב מקלע על מכונית) וזוּגות עינים הציצו מבעד לחרכים הנותרים. המשוריינים עברו ביעף את הככר המרכזית של כפר הפּורעים בית־דג’ן. בפתח בנין המשטרה הגדול עמדו שוטרים בריטיים, אשר שוחחוּ עם אנשי־כנופיות מזויינים; מעל גג המשטרה הערבית הגדולה ניצבו אנשי כנופיות בתוך עמדות מבוצרות, חלקם במדים וחלקם בלבוּש אזרחי. כמאתיים מטר מעבר לככר הראשית של בית־דג’ן נעצרו המשוריינים לפני בית גדול בן שלוש קומות, מוּקף גדרות־תיל סבוכות לפי סימן מיוחד שניתן מתוך מכוניתנו, נפתח השער והמשוריינים נכנסו לחצר. קפצנו מהמשוּריינים וּמיד נכנסנו לבית. היינוּ סקרנים למדי, לכן התחלנו מיד מתרוצצים, בודקים כל עמדה, כל אגף של הבנין, כל חדר.

הבנין הראשי ניצב ממש על הכביש הראשי המוביל מיפו ירושלימה. מרפסות־הבנין פּנוּ לכביש, ובעמדנו על המרפּסת הראשית יכולנוּ ממש לגעת במכוניות שדהרו לאורך הכביש. הבנין הכיל כעשרה חדרים וחצר גדולה. מעבר לבנין עמד בית־חרושת גדול, בצורת מַלבּן, בו פיתחו את תעשית הדיקטים. הקשר בין בית־החרושת והבנין הראשי היווה כעין מרפּסת רחבה ללא מעקה, אשר היתה פּתוחה לכל רוּחות־השמים. מעבר לבית־החרושת השׂתרעו פּרדסים ערביים וּבתוכם בניני־מגוּרים ובתי־אריזה, ומעבר להם הפּרדסים היהודיים, אשר הובילו לדרך הבטחון שלנו. הבית וּבית־החרושת הוקפו על ידינו ברשת של מוקשים חשמליים, מוקשי־דריכה ומוקשי־משיכה, אשר נועדו לעצור כל התקפה על הבית מצד הפּרדסים.

מדרום לנו היתה בית־דג’ן, מקום ריכוזן של הכנופיות, ובה (בבנין המשטרה) היה מרוכז גם כוח בריטי, אשר היה ידוע לנו כמוכן להושיט עזרה לערבים בכל שעת־צורך. במזרח עמדה שורת בתים ערביים וּמעבר להם היה שטח ערבי טהור. בצפון נזדקרו בתי כפר־הפּורעים – יעזור, אשר שמו נישׂא לפניו. ממערב היתה שוּרת פּרדסים ערביים, ובהם בנינים ערביים. לפני פתח־ביתנו נמצא עורק־התחבוּרה הערבי הראשי, אשר דרכו הגענו לבית ודרכו הוּבאה אספּקתנו וציודנו. הערבים יכלו בכל רגע לקים מתרסים בהצטלבות בית־דג’ן – ראשון־לציון, ולמנוע על ידי כך בעד משורייננו מלהגיע לבנין.

על הבנין הראשי הופקדו לשמירה שתי כיתות, וּבו שוּכנוּ אף שלושת האַלחוּטאים. בבית־החרושת הוּפקדה השמירה בידי כיתה אחת (שמונה אנשים ומ"כ). בסך־הכל נמצאו בבית בקביעות: מחלקת־שמירה המונה עשרים ושמונה איש, שלושה אַלחוּטאים ושתי מבשלות.

הקשר שלנו עם היישוּב היה על ידי מכונית משוּריינת העוברת רק אם אין הערבים מעכבים בעדה, ועל ידי מכשיר־אַלחוּט.

מה היה ערכו של הבית? – הבית הזה היה בשבילנו מבצר בעל חשיבוּת איסטרטגית ממדרגה ראשונה. הוּא ניצב על עורק התחבוּרה הראשי של הערבים, ושימש (בכוח בלבד) כבסיס אפשרי לחסימת הדרך הערבית; שנית, היתה זו נקודת־תצפּית ממדרגה ראשונה על התנועה הערבית; ושלישית – ואוּלי היה זה הגורם הראשון במעלה – ריתק אליו הבית כוח ערבי, אשר היה מסוּגל לתקוף את דרך־הבטחון שלנו לולא היה ביתנו בנמצא. הערבים ידעו שבמקרה שהם ינסוּ לתקוף את דרך־הבטחון, יוּקף כוחם המתקיף על ידי יהוּדים מלפנים ומאחור. את המעבר החפשי, שממנו נהנו נוסעי דרך־הבטחון בקטע שלנו, אפשר לזקוף לחלוּטין לזכוּתם של מגיני בית הקרן־הקיימת.

*

הימים הראשונים בבית הקרן־הקיימת היו ימים של חוויות בלתי־פוסקות. המראה שנגלה מן המרפּסת הפּונה לכביש לקח שבי את לבותינו. היה זה מחזה, אשר רק אלה שהגנו על הבית זכוּ לראותו. ממש לנגד עינינו, במרחק מטר אחד בלבד, דהרו, מהשכמת הבוקר ועד רדת השמש, מכוניות ערביות. מאות אנשי כנופיות וערבים סתם עברו יום־יום לפנינו. במכוניות הדוּרות עברו מנהיגי הערבים. בוקר־בוקר, בשעה 07.45 בדיוק, עברה מכונית “הודסון” תכוּלה, וּבתוכה ישב מיודענו חסאן־סלאמה, מפקד הכנופיות “במחוז לוד”. הוא נסע יחידי במכונית, אך מקלע “בּרֶן” היה מוצב דרך החלון מעל לשׂק־חול. נהגתי לברכו בוקר־בוקר בתנופת־יד בעברו לפני מרפּסתנו, והוּא היה מחייך חיוּך רחב (מה חשב באותו רגע??) כשחלף־עבר על פנינו ודגלנו הכחול־הלבן, אשר הונף בגאוה רבה מהמרפּסת, מתנוסס באויר מעליו. וגם לפנות ערב, בשעה קבועה, היה נוהג לחזור ממפקדתו ברמלה בכיווּן יפו, אך אז היה תמיד משמר מזוּין נוסע אחריו.

במכונית־משא פּתוּחות עברו יום־יום הכנופיות הערביות לעשרות בכיווּן ליפו ובחזרה. הם נסעו צפוּפים במכוניותיהם, לבושים מדים ממינים ומצבעים שונים, כשנשקם מוּבלט בגאוה מזרחית רגילה – חגורות־כדוּרים צבעוניות במתניהם ושרשראות־כדוּרים מסביב לצוארם ולכתפם. הם היוּ חולפים במהירוּת רבה על פני פתח־ביתנו, בחלקם מושיטים כלפּינו אגרופים קמוּצים ומפּיותיהם מתחרזות קללות עסיסיות, וּבחלקם מסתכלים אלינו בחשש פּן “יישמט” רימון מידינו לתוך מכוניתם (ואכן מידה בלתי רגילה של התאפּקוּת היתה נדרשת כדי לא להשליך את הרימון בפרצוּפיהם השוחרים דמנו, ולמראה ידיהם המגואלות בדם חברינו ואחינו); לעתים אף עברו בשירה עליזה ובקריאות עליזות. לא פעם חלפה מכונית וּבה כנופיה מזוּיינת, אשר ערכה “פנטזיה” לכבודנו. הערבים ירו מרוביהם לאויר והריעו לכבוד ה“שבּאבּ היאהוּדי”. אנו, כ“אנשים מחונכים”, היינו נוהגים לענות להם בברכה והיינו מצטרפים ליריותיהם באויר.

המחזות הללו היו לא יומיומיים בלבד, אלא חזרו ונישנו עשרות פּעמים בכל יום. בימים הראשונים עמדנו על המרפסת כ“מוּקסמים”. אך במשך הזמן התרגלנו ל“שכנינו” וחדלנו להקדיש להם תשומת־לב מיוּחדת.

ברוּר הדבר שיכולנו להפסיק את התחבוּרה הערבית בקטע הזה של הכביש, אך בזמן ההוא לא היתה לנו כוונה מסוג זה. היה קיים כעין “הסכם ג’נטלמני” שאין פותחים בפעולות־איבה בשעות־היום. בשעות־היום חלפוּ המכוניות הערביות על פּני פּתח־ביתנוּ באין מפריע.

“כוחות־הבטחון” הממשלתיים עשו את כל המאמצים כדי לאַפשר לתחבורה הערבית מעבר חפשי ובטוח בכל מקום, וברור היה לנו שנסיון, ולוּ גם הפּעוּט ביותר, לפגוע בתחבוּרה הערבית, היה מביא את השלטונות לידי מעשים נמרצים נגד המצודה שלנו, אשר גם בלאו הכי היתה לצנינים בעיניהם. פּטרולים בריטיים עברו בכביש פּעמים רבות ביום, והבטיחו את התנועה הערבית מרמלה ועד ליפו. הנה כי כן אנו לא נגענו בהם והם הניחו לנו בשעות־היום.

עם רדת היום היינו נכנסים למצב “הכן”. מחצית האנשים עמדו כל הלילה בשמירה. הלילות ברובם עברו בשקט באופן יחסי. נורו יריות לסירוגין במשך כל שעות־הלילה, אך רובן ככולן פּגעו בקירות, ורק כדורים בודדים חדרו דרך החלונות.

היינו מזוּיינים במיטב הנשק אשר אפשר היה להשיג בימים ההם. היה לנו מקלע אחד “בּרן”, 27 סטנים, 6 רובים איטלקיים ואקדח־רקטות. מספר הכדורים היה מוגבל ביותר: לכל רובה היו 100 כדור; לכל סטן – 80 כדור; למקלע – 150; לאקדח־רקטת – 2 רקטות.

מוּבן שכל נשקנו היה “בלתי־חוּקי” כלפּי שלטונות־הארץ, והיינו עלוּלים בכל שעה ליתן את הדין על החזקתו. פּעמיים ניסו הבריטים להיכנס לבית על מנת לחפּש נשק, אך כיון שהיינו בין האנשים אשר הוציאו את גוויותיהם של ששה־עשר חברינו מבית־החרושת “היוצק” – סרבנו לפתוח את השער, והבריטים חזרו כלעומת שבאו.

הקושי העיקרי בחיי הבית הזה היה – המתיחוּת. מתיחוּת שׂררה בבית עשרים וארבע שעות ביממה! הערבים החליטו לסלקנו מן הבית בכל מחיר, ולשם כך עשו שני נסיונות לפוצצו; זה היה לפני בואנו לבית עת שמר בו הפלמ“ח. ממכוניות, אשר עברו ברחוב, הושלכו חביות קטנות של חומר נפץ אשר התפוצץ כעבור שניות מועטות, וכתוצאה מכך נהרסה כליל הקומה השלישית, וכן נהרס חלק מן הגדר הפּונה לרחוב. היינוּ מוּכנים בכל רגע למכונית מסוג זה, אשר תנסה להשליך פּצצה לביתנו. שומרינו עקבו מן המרפּסת אחרי כל מכונית העוברת בכביש, פּן תושלך מתוכה איזו חבית. במקרה כזה היו השומרים מזעיקים את האנשים בצעקה: " חבית!” “חבית!” וכולנו היינו נמלטים מן הבית על מלוא נשקנו וחפצינו. התכנית היתה לכבוש מחדש, מיד אחרי ההתפּוצצוּת, את כל עמדותינו הקודמות. הפּחד המתמיד מפּני ה“חבית” מתח את עצבינו ללא נשׂוא. אנשים חששוּ להירדם פּן ישמעו את האזעקה. לעתים ניתנו אזעקות־שוא מחמת עצבנוּתם הנפרזת של השומרים.

מובן, שהיה צורך בחילופים קבוּעים לעתים קרובות. החילופים הללו נתאפשרו לנו, כיוון שהערבים לא שמוּ מכשולים, בזמן הראשון, למכוניותינו המשוּריינות. החילוּפים בוּצעוּ פּעמיים בשבוּע, והערבים אשר ראו שלושים ושלושה בחוּרים ובחוּרות נוסעים הלוך וחזור פּעמיים בשבוּע, היו משוּכנעים כי מאות יהוּדים שומרים על הבית הבודד הזה. ואכן, ההגיון הפּשוּט הצדיק את מחשבתם. כיצד יעז כוח קטן להחזיק מקום מבודד כזה, בסביבה כה מסוכנת? אך דוקא כאן מקום־התורפה. עמידתם של קומץ אנשים בודדים מול אויבים רבים מכל צד, כשם שהיה הדבר אצלנו בבית־דג’ן, מהווה את סמל תחיתנו בארץ־ישראל. כך, ורק כך, הקמנו את הארץ, בנינוּ אותה, יישבנוּ אותה והגנוּ עליה. כך – בהקרבה – ללא גבוּל, במאמצים ללא היסוּסים, וּבהרבה אומץ ועוז, הקמנו את מדינת ישראל.

 

פרק שביעי: הקרב על הבית    🔗

בראשית חודש מרס הסתננו אלינו ידיעות על תכוּנה ערבית גדולה בבית־דג’ן. לכפר הגיעו קצינים ערבים גבוהים על מנת לאַרגן את הכנופיות הערביות לצבא סדיר, אשר יהווה חלק מ“צבא שחרור־פלשתין”. לערבים נודע כל אמיתות כוונתם של הבריטים לפנות את הארץ באמצע חודש מאי (אף כי בחוּגים היהוּדיים פּקפּקוּ בנכונוּתם של הבריטים לעזוב), והם ניגשו לארגן את צבאם, אשר יחזיק מעמד עד בוא צבאות ערב מהארצות השכנות, שעמדו לפלוש עם צאת הבריטי האחרון. הערבים הזמינו מוּמחים אירופּיים, ומיד נקבצו אליהם צוררי־ישראל למיניהם, וּסתם חיילים שׂכירים. היו אלה בריטים אשר ערקו מהצבא (ואף כאלה אשר המשיכו לשרת בצבא), גרמנים שהוּבאוּ במיוּחד לשם כך מאירופּה, או כאלה ששוחררו באופן מיוחד למטרה זו ממחנות־שבויים במצרים, יוּגוסלבים מאנשי מיכאילוביץ', פּולנים מאנשי אַנדרס וכיוצא באלה.

לבית־דג’ן הובאו שני קצינים גרמניים אשר מוּנוּ כמפקדי־הכנוּפיות שם. עם בואָם החלו הערבים בהכנות נמרצות לחיסול בית הקרן־הקיימת. הידיעות על כך הגיעו אלינו בעוד מועד, וּמיד הוּחלט להקים “קו־עמדות שני”, במקרה שהערבים יצליחו לפוצץ את הבית או להוציאו מכלל שימוּש. הוּחלט ליצור במרחק של שלושים מטר בערך מביתנו שטח של ביצוּרים תת־קרקעיים. התכנית היתה להקים ארבעה בּוּנקרים למגורים, צריף לחדר־אוכל, ומסביב לשטח הזה – חומת־עפר גבוהה וחזקה, אשר בתוכה תוקמנה עמדות־הגנה מבוּצרות. הפּתח ל“מבצר” התת־קרקעי הקטן הזה יהיה מוּפנה כלפּי הבית, על־מנת לאַפשר לנו נסיגה לשם בשעת־הצורך.

בזריזוּת מפליאה אורגנו הפּועלים, המהנדס, חמרי־העבודה והבנין, ואף שני טרקטורים גדולים, וביום החמישי, אור לי"א במרס, יצאה השיירה הגדולה מחולון לבית־דג’ן. כמשמר־ליווּי לשיירה ניתנה כיתה בת תשעה אנשים מחולון, אשר היתה מזוּיינת ברובים אנגליים (!) ונועדה להישאר בביתנו כתגבורת עד סיוּם עבודת החפירה והבנין. השיירה הגיעה אלינו ללא תקלה, אך העלתה את חמתם של הקצינים הגרמניים והערביים.

מיד החלו בעבודה. בתוך סביבה אויבת ופורעת עבדו פּועלים יהוּדים כדי לבצר את עמידתנו במקום הקטנטן והבודד הזה. פּטישים הלמוּ, טרקטורים חפרו ויישרו את הקרקע, וקולם בישׂר לערבים כי היהודים יחזיקו באדמה בצפּרניהם, כי אין אפשרוּת לגרש את היהודים משוּם מקום, ואף אם יצליחו להרוס חלק מביתנו, הרי את הקרקע, את האדמה – לא נעזוב. שטח יהודי לא יוּפקר!

*

למחרת נמשכה העבודה באין מפריע. בצדי מכוניות המובילות כנופיות ליפו הרצחנית חרשו טרקטורים יהודיים את אדמתנו.

ובליל־שבת, 12.3.48, היינוּ לבוּשים בגדי־חג, מסוּבים עם הפּועלים בחדר־האוכל הקטן, ושותים לחיי העבודה וההגנה.

באותו ערב שׂרר שקט מוחלט סביבנו. לא נורתה כל יריה לכיווּננו. השקט הזה בישׂר לנו רעות, ואנו היינו מוּכנים ודרוּכים להתקפה מכל צד שהוא. ואמנם – ההתקפה לא אחרה לבוא.

בחצות נשמעו קולות־צעקה ושריקות ממרכז בית־דג’ן. ערבים רבים ניראו מסתובבים במרכז וּליד בית־החרושת. בשעה שלוש וּמחצה לפנות בוקר נורו שלוש רקטות ירוקות מעל לגג בנין־המשטרה, וּבאותו רגע נפתחה עלינו האש. מכיווּן יעזור פּתחו באש־מקלעים לעבר המרפּסת הראשית שלנו. זו היתה “פּעולת ההסחה” שלהם. באותו זמן התקדמו שתי קבוּצות, בשני ראשים, מכיווּן בית־דג’ן דרך הפּרדסים אל האגף הקיצוני של בית־החרושת.

אחרי דקות מעטות עלו ראשוני־הערבים על מוקשינו, וזעקותיהם פּילחוּ את חלל־האויר. שאר הערבים התקרבו עד כדי כמה עשרות מטר מהאגף הזה של בית־החרושת, ופתחו עלינו באש־תופת ממקלעים, מרובים ומנשק אוטומטי מסוּגים שונים. על בית־החרושת כולו שמרו עשרה אנשים, ואל האגף המוּתקף אפשר היה להקצות לכל היותר ששה אנשים, אשר, על מנת לחשׂוך בתחמושת, השיבו אש קצובה ושקוּלה מבעד לחלונות; רימוני־היד היווּ נשק־הגנה עיקרי.

באותו מעמד קרה מקרה מאלף אצלנו: אחד הבחוּרים הטיל רימון־יד, אך הרימון נתקל בקיר ונפל חזרה לחדר, למקום בו עמדו ששת הבחוּרים המגינים על האגף. תוך שלוש שניות היה ברימון כדי להשמיד את האנשים הללו, אשר עמדו במרחק מכּסימלי של עשרה מטר מכל צד. אך הבחוּר לא אבדו עשתונותיו. הוא תפס את הרימון והצפּינו מיד מתחת לאפודתו. הוא חש לחלון, הוציא את הרימון מתחת לאפודה והשליכו החוּצה. הכל נעשה במהירות־הבזק. באותה שניה בה הצליח להשליך את הרימון, התפוצץ באויר, ממש בפתח החלון, אך רסיסיו נתקלו בקיר ולא פּגעוּ באיש.

תחת חיפוּי־האש של שתי הקבוּצות המתקיפות התקרבו לבית שני חבלנים ופח T.N.T בידם. הם הצליחו להתקרב בגניבה עד לקיר הבית ועמדו להצית את הפּתיל, אך במקרה הבחנתי בהם באותו רגע, וצרור אחד של סטֶן הצליח להחדיר בשניהם את ההכרה שיש להימלט תיכף ומיד. הם ברחוּ אל חבריהם, כשאחד מהם נושא את חברו.

במשך כל זמן ההתקפה נשמעו בבירור פּקוּדות הקצין בגרמנית, וּמיד אחריהם בא התרגוּם הערבי: הקצין צעק בקולי־קולות לחבלנים שנסוגו: “ערבים ארורים ומזוהמים, קדימה ולא אחורה!” ועוד: “אתם חזירים ערביים – המשיכו לירות בלי הפסק!” גם בשטח זה של “ברכות” הדדיות בשפה הגרמנית לא טמַנו ידינו בצלחת. חילופי “מחמאות” בגרמנית נשמעו כל עת הקרב.

רק עם שחר, אחרי שעתיים, עזבו הערבים את הפּרדס, התקפתם נהדפה. איש מעמנו לא נפגע.

יצאנו לפרדס הסמוך ומצאנו בו שלל רב: בין כתמי דם מרובים מצאנו מקלע צרפתי מטיפּוס “שטלרו” (“שטו”), תת־מקלע גרמני “שמייסר”, שני רובים צרפתים ותחמושת רבה. סמוך לכביש נמצא ארנק ובו שתים־עשרה לא"י; בהם קנינו בקבוקי־יין וממתקים למחרת, ואלה הרנינו את לבותינו במוצאי־שבת.

*

ליום הששי (19.3) הכנו שוּב ארוּחת־ערב חגיגית, והחלטנו לחוג חג גדול להדיפת ההתקפה הראשונה, וארוחה אחרונה בבית הגדול. למחרת הבוקר התכונַנו להעביר את המטבח לצריף החדש בשטח הבּוּנקרים.

אך בא האויב והשבית את חגנוּ.

*

בשעה חמש אחרי הצהריים נעצרה לפתע מכונית ג’יפּ לבנה בפתח הבית וממנה קפצו ערבים ונמלטו לפרדסים שמעבר לכביש. הצופים על המרפּסת נתנו מיד את אות־האזעקה. מיהרנו להימלט לבונקרים עד אשר יתפּוצץ המטען שעל הג’יפּ. הפּעם היתה הבהלה גדולה. חלק מהנשק הושאר בבית. לאחר התקפת אותו ליל־שבת שעבר קיבלנו מקלע “בּרן” נוסף ומרגמה אחת של “2”, והנה השאירו את המרגמה נוסף לחמישה סטנים בבנין. כעבור מחצית הדקה אירעה ההתפּוצצוּת. היתה זו התפּוצצוּת אדירה, אשר החרישה את אזנינו. ענן־אבק אפף את כל הבית, ואבנים גדולות עפו מטרים רבים לגובה. מיד אחרי ההתפּוצצוּת קפצנוּ – ששה מאתנו – לבית. אך הבית לא היה עוד: תל־אבנים עמד במקומו. פּילסנו לנו דרך בענן־האבק, למקום בו עמדה, לפני דקה אחת, המרפּסת שלנו. לא נותר שׂריד הימנה. שכבתי על החרבות, סמוּך לכביש, בו בזמן שחמשת הנותרים ניסו להוציא את המרגמה מתחת למפּולת, אך ללא הועיל: המרגמה לא נמצאה. מכל עבר פּתחוּ הערבים באש על החרבות. לפתע הבחנתי במאות ערבים הרצים לכל רוחב הכביש וארכו מן הכפר, מהככר המפורסמת, בכיווּן ישר אלינו. בראשם רצו שני הקצינים הגרמנים, אשר קלסתר פניהם היה ידוע לנו מתמוּנות שהומצאו לנו. יריתי אליהם עד אשר התקרבו כמטחווי־רימון; השלכתי רימון לעבר הקצין הגרמני הראשון, ובעת הבהלה שנוצרה עקב התפּוצצוּת הרימון הזה, קפצתי מעל החרבות – לבוּנקרים. חברי הנותרים תפסו שם את העמדות, וארבעה אנשים נשארו בבית־החרושת, באגפו המרוחק, אשר היה החלק היחידי שלא נהרס מהפּיצוץ.

הערבים התקרבו לחרבות־הבית בזהירוּת רבה, והחלו לטפּס עליהם לאחר ש“טאטאו” כל מטר בצרור־יריות. כאשר עמדו מסביב לחרבות־הבית, ולא מצאו שם נפש חיה (כי אנחנו לא פתחנו באש) היו משוכנעים שאיש מעמנו לא נשאר בחיים, הם העלו באש את החרבות והחלוּ מרקדים בפראוּת את מחול ה“דֶבּקה” מסביב. האש הזאת, אשר הערבים העלו בחרבות, היתה ממש גאולה בשבילנו. לאור הלהבות ניראו דמוּיותיהםּ ברורות, ומוּבןּ שאז לא הרגישו בנוּ, ואחרי חצי שעה של השתוללוּת זו, פּנה חלק מהם לעבר בית־החרושת. רוּבו היה הרוּס לחלוּטין, אך האגף בו מצאו מקלט ארבעת חברינו, היה היחידי שנותר שלם. ארבעת הבחורים קידמו אותם באש וברימונים וקצרו בראשונים שבהם. הערבים הציבו מיד מכונת־יריה כבדה ושני מקלעים בפני קומץ המגינים. מהבוּנקרים חשוּ לעזרתם ארבעה אנשים, אך כעבור זמן קצר היה צורך לפנות את האגף הזה בכלל, וכל האנשים הצליחו לחזור, על אף האש האיומה אשר ניתכה עליהם ממכונת־היריה ממרחק של עשרה מטר בלבד(!) – ללא כל פּגיעה. רק אז הבחינו הערבים במציאותנו בבוּנקרים ובעמדות שסביבם. הקצינים הגרמנים ערכוּ את הערבים מחדש לאורך הכביש, חלקוּם לאגפים השונים ופתחו מיד בהסתערוּת. בזמן הזה הגיעה במכוניות מיעזור תגבורת ערבית גדולה והצטרפה למתקיפים. אנו נתַנוּ להם להתקרב לחומת־העפר שלנוּ עד למרחק עשרות מטר בלבד. הלהבות האירוּ את השטח באור־יום ממש וברגע מסוּיים ניתן האות ואש קטלנית מלווה רימוני־יד ניתכה עליהם.

הסתערותם הראשנה נהדפה בצורה זו, אך הם חזרו פּעמים רבות על הנסיון לפרוץ לעמדותינו. משעה שש בערב נמשכה ההתקפה עד שעת חצות. ערבים רבים הגיעו לעזרת המתקיפים מבית־דג’ן ומיעזור. באגפם הימני השתתפה חוליה של שוטרים בריטיים. הללוּ היוּ, כנראה, שתוּיים במידת־מה וקללותיהם וניבוּל־פיהם נשמעו במשך כל הזמן בקולי־קולות. בחצות החל מצבנו להיות נואש. התחמושת החלה להידלדל, רימוני־היד נגמרו כולם, למחצית הסטנים לא היתה עוד תחמושת, ומוּבן שתחמושת רזרבית לא היתה בנמצא.

מתוך שני ה“בּרנים” נשאר אחד בבנין ונקבר תחת ההריסות והמקלע היחיד פּעל ללא הרף בגיזרה המרכזית, ומוּבן שתחמשתנוּ הלכהּ אזלה אף היא. שידרנו קריאות־לעזרה, והתגבורת הדרושה הובטחה לנו מיד.

בחצות נשמעו יריות רבות מכיווּן הככר המרכזית של בית־דג’ן. מכונית משוּריינת, וּבה מחלקה שחשה לעזרתנו, נתקלה שם במחסום ערבי ונכנסה בקרב עם השומרים. המפקד הגרמני שלח את מרבית כוחו נגד המשוּריין וכך הוּקל עלינו בהרבה. המשוּריין נאלץ לסגת אחרי קרב ממוּשך, ולמחרת מנינוּ בו מאתיים וחמישים חורים של כדוּרים שחדרו לשריון. בו בזמן שהמשוּריין ריתק אליו חלק גדול מהכוח שהתקיף אותנו, הופיעה דרך הפּרדסים והתגבורת העיקרית. בשתיים בבוקר הצליחה תגבורת זו להגיע אלינו. לא היו מחזות היסטריים של שמחה או של הודיה. האנשים אשר החזיקו מעמד עד כה – צנחו פּשוט במקום ונרדמוּ.

במשך כל שעות־הקרב, על אף אלפי הכדוּרים אשר חדרו לשטח הסגוּר שלנוּ, לא נפגע איש מעמנו. ולמחרת הודיעו העתונים הערביים: “בית ההגנה בבית־דג’ן פוצץ. כל היהודים אשר היו בתוכו מצאו שם את מותם!”

*

שבוע לאחר פּיצוץ־הבית החליטו הערבים לנקוט אמצעי חדש על מנת להכריחנו לעזוב את המצודה התת־קרקעית. הם הקימו מחסמים גבוהים וממוּקשים בהצטלבות הדרך מראשון־לציון לבית־דג’ן, ומנעו על ידי כך בעד מכוניותינו מלהגיע למצודה. נכשלו כל נסיונותינו לפרוץ לנו דרך. נאלצנו למצוא לנו דרך אחרת. פּעמיים בשבוּע, עם חשכת־הלילה, היתה יוצאת מחלקה דרך הפּרדסים הערביים, ממצודתנו עד מולדת ובחזרה. כל אספּקתנו הוּבאה אף היא בדרך זו. בחשאי היתה יוצאת המחלקה מהמצודה ומפלסת את דרכה בין הפרדסים. כל לוג־מים וכל ככר־לחם הובאו בדרך זו אלינו. התחלנו לשתות מים במשורה, ואף הלחם לא הגיע בכמוּיות הדרוּשות. אך כוח־הרצון עלה גם כאן על כל כוח אחר. המשכנו להחזיק מעמד עד הסוף, עד רגע השחרור והנצחון.

 

פרק שמיני: בריטים    🔗

למחרת פּיצוּץ בית הקרן הקיימת, בשעות־הבוקר, הופיעו במקום טנקים בריטיים. קצין בריטי צעיר ירד מעל הטנק, ועמו מפקד־כנופיות ערבי, לבוּש הדר, חגור שני אקדחים למתניו וכפיה אדומה על ראשו. שניהם טיפסו על חרבות־הבית והצטלמו יחדיו. היתה זו התעללוּת קשה בנו: מפקד־הכנופיות הערביות מצטלם על חרבות־ביתנו, במרחק שלושים מטר מעמדותינו, תחת חיפוּי טנקים בריטיים. שיתוף־הפּעוּלה בין הקצינים, הערבי והבריטי, על חרבות הבית היהוּדי, – זו היתה התמוּנה אשר הבריטים רצוּ לממש בארצנו, אך חשבונם היה מוּטעה. חלומותיהם אלו נמוגוּ כעשן עם צאת כוחנו למרחב.

לאחר שעה קלה נסתלקוּ להם הקצינים, ועמם הטנקים.

בשעות הצהרים של אותו יום (שבת, 20.3), נעצרה לפני חרבות ביתנו מכונית־מטה של בריגדת־לינקולן הבריטית. מתוך המכונית יצא קצין, בדרגת קפּטן, וּביקש לדבר עם “המפקד היהודי האחראי”. מפקד־המחלקה שלנו הופיע בשער־מצודתנו, ואני שימשתי לו מתורגמן. הקפּטן הודיע לנו שהבוקר נחתם הסכם בין מפקדת־הצבא לבין הסוכנוּת היהוּדית, ולפיו תתפּוס יחידה בריטית בּכוח של מחלקה אחת את חרבות־הבית ותשתכּן שם. הכוח הבריטי הזה “ישמור על השלום” בינינו לבין הערבים בסביבה זו. אנו “נורשה” להישאר במצודתנו על מלוא נשקנו, אך לא נורשה להסתובב על יד הכביש. מובן שפּקפּקנו פּיקפּוק רב באמיתות הודעתו. התקשרנו עם מטה־הגדוד בחולון, ואף שם לא ידע איש על כך, אך לפנות ערב נתקבלה פקודה מן המטה: “הודעתו של הקצין הבריטי נכונה; אפשרו למחלקה הבריטית להחזיק בחרבות־הבית”.

הוּפתענו. ממש נדהמנו. היה לנו נסיון רב עם הבריטים בארץ בימים ההם. מעשה “היוצק” צץ ועלה לנגד עינינו. לפני חודש פוצצו הבריטים את רחוב בן־יהוּדה בירוּשלים, בשבוע שעבר פוצצו הבריטים את האגף הקדמי של בנין הסוכנוּת היהודית בירושלים. ועתה – הנכניסם לתוך השטח שלנו? האם אפשר להאמין בהבטחתם שהם “ישמרוּ” עלינו? את עוקצם כבר הרגשנו לפני ימים רבים, והיינוּ מוּכנים בלב שלם לוותר גם על דובשם, אך פּקוּדה פּקוּדה היא, ואין לעבור עליה.

לפנות־ערב הגיעו למקום מכוניות־משא בריטיות וזחלים נושאי־“בּרנים”, ומאחריהם מכונית־מטה בריטית ומכונית אזרחית מהוּדרת שלנו. מהמכונית יצא עמוס בן־גוריון, קצין־הקשר בין “ההגנה” והצבא הבריטי, וניגש אלינו בלוית המפקד הבריטי. הוּא הסביר לנו, שהבריטים דרשו הבוקר שנפנה מיד את מצוּדתנו, וָלא – יכבשוּה־הם בעזרת טנקים. “ההגנה” דחתה את דרישתם, ולבסוף הוּשגה מעין “פּשרה” – אנו נישאר במצוּדה, אך הבריטים יתפסו את החרבות. נחתם “הסכם” (ה“הסכם” עם בריטים – דבר רופף למדי!), אשר לפיו לא יתערבוּ הבריטים בחיינו; אנו נמשיך להחזיק בנשקנו, ובמקרה של התקפה יהדפו הבריטים את הערבים בכוחות עצמם.

כעבור שעה קלה התבססו הבריטים בעמדות, וכאן אירע מעשה פלאים. המפקד הבריטי פנה אלינו והודיע שהוא מוּכן להרשות לכוח קטן משלנו להמשיך ולהחזיק בעמדותינו הקודמות מעל לחרבות, אך בשיתוף עם חייליו. היססנו זמן רב, אך לבסוף החלטנו לשלוח חמשה אנשים, אם כי בחששות רבים. אני נתמניתי על ידי מפקד־המחלקה כ“מקשר” בין הבריטים לבינינו, ועליתי לשם כך עם המשמר שלנו לחרבות. על גבי ההריסות הקימו הבריטים באותו ערב עמדות מבוּצרות, ולתוכן נכנסוּ שתי חוליות – חולית־מקלע בריטית וחולית־מקלע שלנו. החיילים הבריטים היו אדיבים להפליא (ג’נטלמנים בנוסח בריטי, כידוע!), ולאחר שהוּשלמה העבודה של הקמת־העמדות, ערכתי עם הקצין הבריטי סיוּר בעמדות. הוא לקחני גם לעמדות האחרות של חייליו ולבסוף הוזמנתי לחדרו, לשוחח על “בקבוקי־בירה”.

הלילה עבר בשקט, ובין השומרים שלהם ושלנו החלו מתרקמים יחסים ידידוּתיים, אם כי זהירים ביותר. היה זה המקום היחידי בכל הארץ בו עמדו בחוּרי ה“הגנה” שכם אחד עם חיילים בריטיים, כשני צבאות שווים.

קרוב לחדשיים חיינו בשכנוּת – מחלקה בריטית ומחלקה יהודית. ונהגנו בשיטת “כבדהו וחשדהו” (הדגש על “חשדהו”). הערבים לא העזוּ להתגרות בנוּ מאז באו הבריטים. כוונתם של “שומרי־החוק” היתה ברורה. לא מאהבת־ישראל הוּבאָה מחלקת־שמירה בריטית למקום; לא מידידוּת באו “להגן” עלינו. הבריטים חששו פּן ננקוט באמצעי־תגמול נגד התחבורה הערבית, ולכן החליטו לשמור לא עלינו, אלא על צעדינו. היחסים במשך כל הזמן היו טובים. משחקי כדורגל הדדיים נערכו יום־יום, ה“נאפי” האנגלי סיפק לנו סיגריות בזול, ואנו סיפקנו להם משקאות חריפים: “אידיליה”.

באחד הערבים, עת ערכתי בקורת־שמירה בעמדתנו המשותפת עם הבריטים, נלוה אלי הסרג’נט הבריטי התורני. שוחחנו על הא ועל דא ולאחר שסיימנו את הבקורת הזמינני ל“מסיבת־סרג’נטים” שלהם, סירבתי כמה וכמה פעמים להזמנה מעין זו, אך בינתיים קיבלתי הוראות לנסות ולהשיג מהבריטים ידיעות על תנועות הערבים וביצוריהם בבית־דג’ן (המחלקה הבריטית הזו נהגה לערוך פּטרול ערב־ערב בתוך בית־דג’ן ובמטויה המבוצרת של הערבים), ולכן הסכמתי הפּעם. בשעה 22 בערב באתי אליהם. שלושת הסרג’נטים והקצין ישבו מסביב לבול־עץ גדול אשר תחתיו העלו אש, לחום להם. מעל לאש הרתיחו, כמנהגם, את התה שלהם. התנהלה שיחה ידידותית על מזג־האויר ועל נושאים דומים. כך ישבנו שעות תמימות, לוגמים מן התה ומשוחחים. כאשר קמנו על מנת ללכת לישון, הזמינוני ל“שיחה”, אשר תיערך מחר בחדר־האוכל שלהם. כששאלתי לנושא־השיחה, ענוּני, כי יתווכחו על “ארגוּן־ההגנה היהודי”, והם ישמחו אם אסכים לענות על כמה שאלות אשר בוודאי תישאלנה. התפּלאתי לשמוע שהם בחרו אותי לנושא, אך שמחתי לשמוע פּעם ויכוּח בצבא הבריטי, ובפרט על נושא כה קרוב ללבי.

למחרת בערב התקיימה השיחה. חדר־האוכל הפך ממש לפרלמנט בזעיר אנפּין. נבחר יושב־ראש, מימינו הושיבו קטיגור ומשמאלו סניגור, ולכל שאר החיילים ניתנה זכות־דיבור. מעניין לציין שלא מינוּ את הקצין ליושב־ראש; הוא ישב בחדר ככל שאר האנשים, אך לא פצה את פּיו כל עת הויכוח. נתעורר ויכוח ער, לעתים אולי סוער, להפתעתי גילוּ החיילים מידה רבה של ידיעות על אודותינו. הם היו בפרט מוּשפּעים ממעשי גבורה אשר נעשו על ידי כוחותינו בקרבת ירושלים. אחד מהם סיפּר, עת התווכחו על חלקן של הבחוּרות היהודיות בשדה הקרב, על בחורה אחת אשר עבדה במכונת־ירייה במכונית משוריינת. הבחורה נפגעה מכדור בידה, אך המשיכה לירות בערבים אשר התקיפו שיירה בבּאבּ־אל־וַאד. הוא, החייל הבריטי, עמד אותה שעה על משמרתו בקרבת מקום, וּבראותו את הבחוּרה הפצוּעה חש להגיש לה עזרה. הבחוּרה דחתה אותו בבוּז, חירפה וגידפה אותו, והמשיכה להפעיל את המכונה. התעורר ויכוח נמרץ ביחס לסיפוּר הזה:

“מהו הגורם לשנאה, אשר היהוּדים שונאים אותנו?” ו“מנין לפתע פתאום העוז הזה ליהודים?” היו ביניהם אנטישמיים מובהקים, אשר תעמוּלת־מוסלי נשמעה מגרונם, אך באורח־פּלא נמצאו אף כאלה, ובמספּר לא קטן, אשר לימדו עלינו זכוּת.

לאחר השיחה, באותו לילה, כאשר ערכתי שוב את בקורת־השמירה, קרא לי אחד הקורפּורלים שלהם הצדה ולחש לי:

“האם אתה מוּסמך לדבר בשם ההגנה?” מובן שעניתי בשלילה, אך הוא הוסף לשאול:

“אפשר לסמוך עליך?”

עניתי: “ייתכן,”

הוא המשיך: “תודיע, בבקשה, לשלטונות הצבאיים היהודיים, כי אנחנו כאן, ארבעה סמלים וחיילים, הרוצים לעבור להגנה. אם נקבל משכורת ותנאים משביעי־רצון, הננו מוכנים לעבור אליכם מיד על מלוא נשקנו. תתן לי מחר תשובה, אך בל ירגיש או ישמע איש על הדבר.”

חששתי פּן טומנים לנו כאן מוקש, אך הודעתי על כך לממוּנים. קיבלתי הוראות לנסות אותם ולהודיע מה הם מסוגלים “להביא” עמם במקרה שיערקו. הצלחתי להתקשר עם ארבעת האנגלים הללו ערב־ערב. הבטיחו להימלט עם שני נושאי הזחלים של מחלקתם ועם ארבעת מקלעי ה“בּרן”. בשבילנו היה נשק כזה ממש חלום. מצוּיידים בשני זחלים נושאי־מקלעים אפשר היה לחולל נסים ונפלאות בארץ בימים ההם. המשא־ומתן התנהל במהירות ובהצלחה. סיפּקתי להם תצלומי־אויר כדי להראות להם לאָן עליהם להביא את הזחלים. שעת־הסתלקותם נקבעה, ניתנו להם ההבטחות הדרושות. הכל היה מוכן. אך שלוש שעות לפני השעה הקבועה לבריחתם ניתנה פּקוּדה מטעם בריגדת־לינקולן להחליף את מחלקת־השמירה בבית־דג’ן. אכזבתי היתה גדולה. תקוות גדולות תלינו בזחלים הללו ובארבעת המקלעים והנה נתנדף החלום כולו!

 

פרק תשיעי: סוף־פרשה    🔗

בשבוע השני של חודש אפּריל חל מפנה ביחס הכוחות בגיזרה המרכזית. הבריטים החלו בפינוּי יפו וּבפינוּי מחנותיהם הסמוּכים. בט"ו באפּריל עם שחר עזבו הבריטים את המחנה הצבאי הגדול שלהם בתל־ליטוינסקי. הערבים נכנסו למחנה בשער הראשי, ובו בזמן פּרצו כוחותינו למחנה מן הצד השני. אחרי קרב ממושך גורשו הערבים מן המחנה. עם כיבוש תל־ליטוינסקי החלו הערבים נסים מכל האיזור.

הכביש הראשי שלפנינו שקק מאלפי פליטים ערביים הנמלטים מיפו לרמלה וללוד. החרב אשר מנהיגי הערבים הניפוּ כנגדנו חזרה אליהם וּפגעה באותם מאות אלפי התושבים הערביים, אשר נאלצו עתה להימלט מבתיהם, מכפריהם ומעריהם. השבוע השלישי של אפּריל הנפתח בהתקפה כללית שלנו. חיפה וטבריה נכבשו כליל, והכוח העברי החל מאיים גם על יפו עצמה. יחסם של הבריטים בבית־דג’ן אלינו הפך ליחס של כבוד, אשר הלך וגבר ככל מה שכוחותינו התקרבו לבית־דג’ן מכיווּן יפו ותל־ליטוינסקי.

הראשון למאי היה לנו יום חג גדול. כוחותינו כבשו את סלמה ואת יעזור. הדרך אלינו נפתחה. המצור הממוּשך הוּסר. בתרועות־גיל קיבלנו את המכוניות הראשונות אשר הגיעו אלינו מכיווּן יעזור.

למחרת בצהריים הגיעו אוטובוּסים של “דן” למצוּדתנו. עלינו כולנו על חרבות בית הקרן הקיימת, על־מנת “להיפרד”. כל אבן היתה בשבילנו בבחינת מזכרת ימי בדידוּת ומצור, ימי הגנה והקרבה – לרבות הלילות!…

עלינו על האוטובוּסים ועזבנו את המקום.

שבועיים לאחרי כן, בט"ו במאי, עזבו הבריטים את המקום. באותו יום נכבשה גם בית־דג’ן עצמה על תחנת־המשטרה שלה!

 

פרק עשירי: כביש־ירושלים    🔗

מבית־דג’ן חזרנו לבסיס X בראשון למאי. בימים ההם החלו אחרוני־הבריטים לעזוב את הארץ. גם אנחנו, גם הערבים, התכוננוּ לתפוס אותם השטחים, אשר הבריטים יפנו בט"ו במאי, יום סיום המנדט.

בטחונה של ירושלים היהודית היה בשבילנו גורם ראשון במעלה. בראשית חודש אפריל נפתחה הדרך לירושלים על ידי פעולת “נחשון”. כוחותינו כבשו את כל המשלטים משני עברי הכביש הראשי, וכך הועברו שיירות־אספקה־וציוד לירושלים, אשר עמדה במצור ימים רבים. לאחר העברת האספּקה הדרוּשה, פּינינו את המשלטים הללו. כעת, בראשית חודש מאי, הורגש שוב צורך דחוף בפתיחת קו־תחבורה לעיר הנצורה. ברור היה מעל לכל ספק, כי המערכה הכבדה ביותר תינטש על בירת־הארץ. הערבים ריכזו כוח גדול לכל אורך הכביש, חסמוהו במתרסים במקומות שונים, וּמפקדם העליון הצהיר, כי “שום יהוּדי לא יעבור עוד לעולם בכביש זה המוביל ירושלימה”. המטה הכללי שלנו נתן הוראה לחזור שנית על פּעולת “נחשון”, וקרא לפעולה החדשה בשם “מכבי”. על שם מכבי, הוא מפקד השיירות בזמן פּעולת “נחשון”, אשר נפל חלל. לשם ביצוע הפּעולה הזאת נדרש כוח גדול. וכך עברה פּלוגתנו לאיזור חדש.

כאשר חזרנו מבית־דג’ן לבסיס X, חלו שינויים רבים במבנה־פּלוגתנו. יצחק דוידזון עזב את הפּלוגה ובמקומו נתמנה יוסף גולדברג, המכונה בשם “יוש”. מפּלוגה “פרטיזנית למחצה” ניסו להפכנו לפּלוגה צבאית מסוּדרת. שמענו אז בפעם הראשונה את המלה “תקן”. ה“תקן” קבע שבמחלקה יש שלוש כיתות, בכל כיתה עשרה אנשים, ולמרבית הפתעתנו ושמחתנו הבטיח לנו ה“תקן” גם מקלע לכל כיתה.

מגדוד “חיש” הפכנו לגדוד X, ובמקום “מרחב תל־אביב” קבלנו את השם: חטיבת הדרום־גבעתי.

ואמנם, בארבעה במאי הובילונו באוטובוּסים דרומה.

בארבעה במאי, לפנות־ערב, הגענו לחולדה. הקיבוץ עשה רושם של קן־חזית ממש. לפני כל שורת בתים – נראו בוּנקרים תת־קרקעיים; מכל בית יצאה תעלת־קשר אל הבוּנקרים הללו. מסביב למשק – עמדות מבוצרות, גדרות לאין ספור, שדות־מוקשים. אך החיים במשק עצמו נמשכו כרגיל. אנו הקמנו מחנה־אהלים ליד בניני־המשק וציפינו להוראות נוספות. בינתיים החל להתרכז כוח גדול בחולדה. הופיעה פּלוגה ב' של גדודנו (היתה זו הפּגישה הראשונה בין שתי הפּלוגות), הופיע פּלוגה נוספת מגדוד אחר, הופיעה פּלוגה שלמה של חיל־מהנדסים (אשר בא על מנת לפרק את המחסומים הגדולים, כי הגיעו ידיעות שהערבים הקימוּם לאורך מאתיים מטרים על יד בּאבּ־אל־ואד), הקימו בית־חולים עם חדרי־ניתוחים וכו' וכו'.

באחד הימים, עת היינו נתוּנים באכילת ארוּחת־הצהריים, התפרץ למחנה אחד הבחורים, כשפּניו משולהבים ובהתלהבות והתרגשות קרא: “תותחים! תותחים! בואו מהר!”. לא הבנו מהי כוונתו: אלו תותחים? מנין תותחים? נשקנו היה סטנים ורימונים, ולעתים קיבלנו גם מקלע – אך תותחים? שמענו שהערבים הפעילו תותחים בחזית ירושלים באמצע אַפּריל, אך עד כה לא ראינו תותח לעינינו, ולצערנו ידענו שעדיין אין לנו תותחים. והנה – תותחים! האוכל הושאר על הריצפה (זו שימשה לנו שולחן) וכולנו פרצנו מתוך המחנה בעקבות הבחוּר המשולהב. והנה – אמת. לשתי מכוניות־משא היו קשוּרים שני תותחים נהדרים, גדולים ועצוּמים. לידם עמדו כתריסר תותחנים, חבוּשים קסדות כחוללות וגדולות, ופניהם קורנים מגאוה. ניסינו לגעת בתותחים, למשש אותם, אך התותחנים ניצבו על משמרתם. הם הכריזו בחשיבות רבה, כי אסור בתכלית האיסוּר לגעת בקודש־הקדשים הזה. ההתרגשות היתה גדולה. הדמיון פּעל ללא מעצורים. ראינו את עצמנו, בעזרת שני התותחים הללו, צועדים כמנצחים ברבת־עמון, רפיח וראש־הנקרה. היו אלה תותחים בני קליבּר של 20 מ“מ, אך בעינינו נתחלפו לפחות ב”ברטה השמנה".

למחרת החליפו את ציודנו. קבלנו רובים צ’כיים חדשים ומבריקים תחת הסטנים שלנוּ. כל מחלקה צוּיידה בשני מקלעי “בּרן”. ההרגשה היתה נהדרת. הדברים החלו ללבוש צורה של “צבא ממש”.

בתשעה במאי, לפנות־ערב, קיבלנו את פּקודת־המבצע הראשונה בחולדה. היה עלינו לפוצץ את אחד הגשרים אשר עליו עוברת הדרך מרמאללה ללטרון. הכוונה היתה למנוע בעד הערבים את החשת העזרה ללטרון בזמן שאָנו נעלה עליה באחד הימים הקרובים.

בחצות יצאנו ואחרי שעתיים הגענו לגשר. משמר־האויב, שניצב בחורשה סמוכה, הרגיש בנו ופתח עלינו באש מקלעים ורובים. תחת מטר־יריות התקרבו החבלנים לגשר וקשרו את חומר־הנפץ לבסיסיו. ניתנה שריקת־האזהרה וכולנו התרחקנו משטח־הפּגיעה. אחרי עשרים שניות בערך התפּוצץ המטען. הגשר שקע כוּלו לתוך הואדי. בינתיים המשיך האויב להמטיר עלינו אש. האנשים התפּזרו לכל עבר, וזמן רב חלף עד אשר נתלכדה שוב הפּלוגה ונערכה למסע־הנסיגה. לפנות בוקר חזרנו למחנה, ובאותו ערב יצאנו שוב, על מנת לפוצץ גשר שני, סמוּך למנזר לטרון. שוּב יצאנו בלילה, כשכל איש נושא על גבו, נוסף על נשקו האישי, גם ילקוּט של חומר־נפץ. המשימה השנייה אף היא בוּצעה בהצלחה, והפּעם אף ביתר כשרון.

קבלנו שתים־עשרה שעות־מנוחה במחנה, אך כולנו ידענו שאחרי המנוחה הזו יבוא ה“ג’ובּ” הגדול: לטרון. העובדה שכל אדם במחנה ידע שעות רבות, ואף ימים, על כל פּעולה העתידה להתקיים, היתה לא פעם בעוכרינו, ועד היום לא נגמלנו הימנה.

באחד־עשר במאי, משעות־הבוקר, החלה התכונה בחולדה. נערכו מפקדים, הגיעו משוּריינים לרוב, נעשו נסיונות בנשק. בשעות הצהריים נסעו כמה משוריינים, ובהם כוח קטן של פּלוגה אחרת, בכיווּן לטרון. בשלוש אחר הצהריים נכנסנו למכוניות; בראש נסעו שתי מכוניות משוריינות ואחריהן מכוניות־משא והמחלקות בהן. אך יצאנו מחולדה פּגשנו את שיירת־המשוריינים, שנסעו לפני כמה שעות, כשהן חוזרות. במכונית המשוּריינת הגדולה ביותר ניראו בקיעים רחבים, ומהמכוניות נשמעו קריאות עזרה. מכוניותינו נעצרו, ואנו עזרנו לפצוּעים. התברר שהמשוּריינים התקפו על ידי טנקים וכמה פגזים חדרו למשוריין. ארבעה נהרגו ואחדים נפצעו. בין ההרוגים היה ידידנו חיים אטלס, אשר שרת כאַלחוּטאי זמן רב בבית הקרן הקיימת בבית־דג’ן. הפּגז פּגע בו פּגיעה ישירה וריסקו.

לאחר שעה קלה המשכנו בדרכנו. כשלושה ק“מ לפני הכביש הראשי של תל־אביב – ירושלים, ירדנו מהמכוניות, המחלקות התפּרסו במבנה קרבי ומחלקתנו נשלחה כ”מחלקת חוד" בראש־הפּלוגה. אחרי זמן קצר הגענו לרשת של גדרות־תיל. מעבר לגדרות ניראו בתים רבים, בתי־קסרקטין, הרוסים בחלקם הגדול. התקרבנו למחנה בהסתר ולבסוף זינקנו לתוכו. המחנה היה ריק. בעקבותינו נכנסו למחנה שתי המחלקות הנותרות. אך הגענו לקצה השני של המחנה הבחנו בשני טנקים. הטנקים זזוּ ממקומם מיד והחלו להתקדם ישר לעברנו. פּתחנו באש כל הכלים שנמצאו בידינו. הטנק הוסיף להתקדם כמאה מטרים נוספים, בהמטירו עלינו אש ממכונות־ירייה, אך לבסוף נטה הצידה וּמיהר להסתלק לכיווּן לטרון.

חושך החל ל לרדת על המחנה הגדול. קרני־השמש האחרונות גילו לנוּ שאנו עומדים בתוך מחנה־העצורים הגדול, ממש מעל לכביש הראשי. ממולנו, בתוך יער עבות, מעברו השני של הכביש מעל לגבעה, נראה המנזר הידוע של לטרון בכל הדרו. משמאל ניצבה תחנת־המשטרה הגדולה, ומעבר לה – הכפר לטרון.

שטח המחנה חולק לגזרות, וכל מחלקה קיבלה גזרה לשמירה. מחוסר נסיון נעשו כאן טעויות גדולות, אשר הביאו אחר כך את מפּלתנו. המחנה עצמו תפס שטח לא גדול, אך סביבו היו משלטים נרחבים, אשר איש לא החזיק בהם. את פּלוגתנו פּיזרו רק במחנה הצפוף עצמו, ולא נשלחנו להחזיק במשלטים הסמוּכים. אף משהגיעה פּלוגה נוספת למקום באותו לילה לא תפסו את המשלטים. את שתי הפּלוגות, ונוסף עליה מחלקת נשק מסייע ושני תותחים על הצוות שלהם, צופפוּ במקום קטן וסגור. שעות־הלילה לא נוּצלוּ להתחפּרות; העדיפו שינה בביצוּרים. סמכנו על עובי קירות־הבתים, אשר כדוּרים לא יחדרו בעדו וקבענו את הקירות כעמדות. את כל המכוניות, – המשוריינים, האוטובוּסים המשוּריינים, מכוניות־המשא־והאספּקה – ריכזו במקום אחד והעמידו בצפיפות.

בלילה שׂרר קור, אשר הקפּיא את העצמות, אך רגש חם של סיפוק היה לנו: חיילים עברים שולטים במחנה־לטרון! היה זה לשעבר מחנה העצורים ב' של לטרון. כאן היו כלוּאים מנהיגי הסוכנוּת היהודית; כאן נשלל חופש ממאות בחוּרים יהוּדים; כאן ניסו הבריטים לכלוא את הרוח היהוּדית. והנה אנו ניצבים במקום הזה, כחיילי־האומה, חמוּשים וּדרוּכים, מוּכנים להדוף כל אויב ואף להתקיפו!

שעות־הלילה לא נוּצלו להתחפּרוּת, אף לא להתקפה. באותו לילה הגן רק כוח ערבי קטן על לטרון. אנחנו עמדנו בדיוק מול המנזר, סמוּך לבנין המשטרה. התקפה עזה בלילה ההוא עלוּלה לשנות את פּני כל החזית המרכזית. הזדמנוּת בלתי חוזרת. לכבוש את לטרון בסערה הוּחמצה באותו לילה.

בחמש לפנות בוקר האדימו פּני־המזרח וקרני־השמש החלו מרקדות על פּני עמק־אילון שלפנינו. המראה היה נהדר. יצאנו מהבתים כדי להזין את עינינו ביפי המקום, ולפתע אירעה התפּוצצוּת אדירה בתוך המחנה שלנו. השתטחנו על פּני הארץ, והנה – התפּוצצוּת שנייה, ואחריה שלישית, רביעית, חמישית. אחד מאתנו הפליט: תותחים! היה זה אותו בחור אשר הופיע בחולדה בפנים משולהבים כדי להראות לנו את תותחינו. היה זה נסיוננו הראשון באַרטילריה. לא היינו מוּכנים לכך. עמדות חפוּרות לא היו. בינתיים המטירו עלינו פּגזים ללא הפסק. המפקדים התרוצצוּ אובדי־עצות. ניתנה פּקוּדה לסגת מיד משטח־המחנה. אבד להם למפקדי־המחלקות כל שלטון וכך התערבו מחלקות שונות והנסיגה נערכה ללא כל בקורת. דיוּק־פּגיעתם של התותחים היה להפליא. תותחנים ראו במשקפות את דרכי־נסיגתנו והפּגזים כוּונוּ אלינוּ בדייקנוּת. אחד מבחורינו נפגע מיד והוּכנס לאוטובוּס משוּריין. הערבים הבחינו באנשים, אשר הכניסוהו לאוטובוס, וּמיד כוּונוּ התותחים לשם. הפּגז הראשון עבר את המכונית לכל ארכה. הפּצוע מת בה מפּצעיו. האויב הרגיש במכוניותינו המרוכזות בפינה אחת, ובעזרת פּגזיו העלה אותן באש, בזו אחר זו.

בקשיים רבים הצלחתי לאסוף את כיתתי ולרכזה במרחק־מה מהפּירצה בה נסוגונו מן המחנה. (כל האנשים נסוגו דרך פּירצה אחת והדבר עלה לנו בקרבנות נוספים!). עזרנו בהוצאת התותח וגרירתו לכביש. התותח השני, הנשק והציוד נשארו מופקרים במחנה, לאחר צאת האחרון מן המחנה. אני וכיתתי חצינו את הכביש ואז תפסתי את המשלט ממוּל. מפקד־הפּלוגה הגיע אף הוא לשטח הזה ועמו מכונת־ירייה ושני מכונאים. נשארנו במקום הזה כדי לחפּות על הפּלוּגות אשר נסוגוּ בינתיים לכיווּן דיר־מוחסין. הפּלוּגות נעו לאיטן, כיוון שפּצועים רבים נישׂאו על כתפים או על גבי אלונקות.

אחרי חצי שעה בערך, עת התרחקו כבר הפּלוּגות כשני ק"מ מעמנו, נראו לפתע שני טנקים, אחד מטיפּוּס בינוני והשני מטיפוס קל, כשהם דוהרים בכביש מכיווּן לטרון ישר אלינו, בכביש המוביל מלטרון דרך דיר־מוחסין לחולדה. בראש נסע הטנק הבינוני ואחריו הקל. בהיותם כארבע מאות מטר לפנינו, פּתחנו עליהם באש; המקלען, משה נובק, הריק את כל מחסניותיו לתוך הטנק. לאחר זמן מה החלה גם מכונת־הירייה לפעול. בהגיע הטנק למרחק של מאה טנק בערך לפנינו, הסתובב פּתאום באמצע הכביש והתהפך לתעלה, כשהצריח כלפּי מטה והזחלים פּונים השמימה. בתרועת שמחה וצהלה חגונוּ את נצחוננוּ. הטנק השני חלף במהירות על פּני הטנק ההפוך, המשיך לנסוע בכביש ונכנס למחנה הצבא הבריטי הסמוך לדיר־מוחסין. שלושה מאנשינו יצאו אל הטנק ההפוך. מבפנים הטנק נשמעו אנחות־אדם וקולות המעידים, כי הוא מנסה להיחלץ מתחת לטנק ההפוך. קראתי לו ערבית לצאת ולהרים את ידיו, אך הופתעתי לשמע תשובתו: “Don’t shoot! We are British! ¹”

מתחת לטנק יצאו בזחילה שני חיילים אנגליים, מחיל הטנקיסטים, אחד מהם פּצוע מכדור בערפו. הם הרימו את ידיהם. ראשית נטלתי את נשקם וחשבתי לקחתם עמי. חבשנו את הפּצוע והנה בו ברגע חזר הטנק הקטן, אשר נכנס קודם למחנה הצבאי הבריטי הסמוך. התותח שעל גבי הטנק היה מוּפנה כלפּינו, ומן הצריח ניבט קצין אנגלי ואקדח שלוף בידו. מיהרתי להרים את הפּצוע מן הארץ והעמדתיו לפני, בין הטנק לביני. הטנק נעצר כעשרים מ' לפנינו. החלו חילופי־דברים עם הקצין, אשר הבטיח לא לגעת בנוּ. שלחתי את שני הבחורים שלנו אל מעלה ההר, ואני המשכתי להחזיק באנגלי הפּצוע לפני. על האנגלי השני איימתי בסטן שלי, אשר לצערי לא היו בו כדורים. בינתיים ירד הקצין מעל הטנק ולפי “הסכם” התייצב בעברו השני של הכביש. עזבתי את החייל הפצוע ומהרתי להצטרף לשני הבחורים שחיפו עלי מלמעלה בקני־רוביהם, אשר היו מכוּונים נגד הקצין.

אחרי זמן קצר מצאנו את הפּלוגה וחזרנו עמה לחולדה.

 

פרק אחד עשר: “רוּחֶלֶה”²    🔗

עת הלכנו לפוצץ את הגשר הסמוך ללטרון הלכה היא עמנו בפעם האחרונה. “היא” שלנו מתגלמת בפלוגתנו בדמוּת חביבה ועליזה – לבוּשה מכנסים כחוּלים וחולצה לבנה על פי רוב, סמוקת־לחיים, ותלתל אחד שחור נופל לה בשובבות על פניה קדימה – – –