28.3.45

– – – החיים מלאים סתירות. עד עתה נוכחתי זאת רק מתוך קריאת־ספרים, אבל לפעמים, וּבייחוּד בשנה האחרונה, מבצבצות סתירות אלו לפני עיני ואני תמה עליהן. הענין התופס חלק חשוּב מזמני הוּא ענין ההדרכה. אני ראש קבוצה לשש־עשרה בנות בגיל שלוש־עשרה – ארבע־עשרה. תפקידי הוא להדריך אותן, פּשוּטו כמשמעו: להראות להן דרך בחייהן, למצוא פשר להתלבטוּיותיהן ולתת להן עצה. כמה מגוחך הדבר! אני רק שלוש שנים קשיש מהן, מחוסר נסיון ורחוק מן השלמוּת לא פחות מהן ועתה מוּטל עלי התפקיד להדריך, לנהל. הלא זה ממש צחוק! במה אני ראוּי לכך? בהתנהגוּתי? זו בינונית בהחלט. בידיעותי? יש לי השכלה רחבה לגילי, זאת אני יודע, אבל עוד רב המרחק מהיות מדריך לנערות צעירות. ומצד שני מי יוכל להיות מדריך לבני־גילי? יותר מבוגרים לרוב אינם טובים מאתנו ויש להם החסרון שמרחק גדול בגיל מונע התקרבות…

3.1.46

– – – בזמן האחרון שוב חשבתי: מה צריכה להיות מטרת־החיים? אדם חי בסך הכל זמן קצר מאוד; חייו עלוּלים להיות טובים או רעים, קלים או קשים, אבל הזמן יעבור מבלי שירגיש בכך. אדם זקן רוצה לחיות לא פחות מאשר אדם צעיר. שנות־החיים אינן משביעות את רצון־החיים. במה איפוא להשתמש בזמן זה? אפשר להגיע לשתי מסקנות. הראשונה היא שכיון וחיי־אדם כה קצרים, עליו ליהנות מהם עד כמה שיוכל: והשניה היא, שדוקא מפני שהחיים קצרים ואין בידי מישהו ליהנות מהם עד תומם כי אדם מת וחצי תאוותו בידו, לכן יש להקדישם למטרה קדושה ויקרה, שתהיה נעלה מן החיים ולהקריבם למענה. לפעמים מתגבר בי הרגש הראשון ולפעמים השני. אולם בעת האחרונה נדמה לי שהרגש השני גובר בי, כמדומני שהנני מגיע לאט־לאט להכרה שהחיים כשלעצמם ערכם מועט אם אינם באים כדי לשרת משהו נעלה מהם.

17.2.46

היום ירד שלג וכל הסביבה מכוסה במעטה לבן, אולם השלג כאן הוא שלג מימי מדי ולכן יתמסמס בעוד יום־יומיים והרחובות יהפכו לשכבות בוץ טובעני, מלוכלך, וכל אחד ישמח כאשר ימס השלג לגמרי וייעלם.

כששלג יורד והוא לבן ועדיין לא דרך עליו איש, הוא עושה רושם של טוהר ויופי והעין נהנית לקראתו. אך מספּיק שרגלי־אדם תעבורנה עליו והנה הפכו הטוהר והלובן ללכלוך. אפשר להעביר הקבלה למקומות אחרים: טוהר… רגל־אדם… לכלוך…

8.4.46

הערב הייתי בהצגת בָּלֶט. אודה בפירוש: כמעט ולא נהניתי. אינני יודע בדיוּק משום מה, אך הכל נראה לי כמגושם ביותר לעומת העדינוּת של המוסיקה. אולי לא נראה לי הדבר מפּני שמוסיקה יפה מושכת את הלב ופותחת אפקים נרחבים לדמיון הרבה יותר מאשר תנועותיהם של בני־אדם. עצם הבּלט הוא כבילת הדמיון וריסונו בו בזמן שהמוסיקה עצמה נותנת יד חפשית לדמיון לדהור לאָן שירצה. היו רגעים בהם סגרתי את העיניים ולא ראיתי את ההצגה ואז נהניתי הנאה מלאה מהמנגינה. היה לי הרושם כי כל ההצגה הפריעה לקליטת־המוּסיקה.

ישנם הרבה דברים שאינני יכול לכתוב עליהם ביומן. ייתכן מפּני שאני יודע, כי עצם הכתיבה ביומן (וכתיבה בכלל) היא למען שאחרים יקראוהו ואינני רוצה לגלות לשני את כל מחשבותי או אולי אני מתבייש מפני סנטימנטליוּת־יתר שיכולה להתגנב בין השורות אפילו בלי משׂים. ואולי הסיבה האמיתית מורכבת משתי הסיבות גם יחד, כי דבר שנוא עלי בתכלית הוא לגלות רגשותי ברבים. אין אני סובל כשמישהו נעשה סנטימנטלי ברבים, כי תמיד נקבע בי הרושם כי כל הענין הוא מישחק. אם להתרגש אזי ביחידות. כשהדבר נעשה ברבים הוא נראה זול מאד.

אמרתי לפני זמן מה ליאיר: האנושות מתחלקת לשני חלקים – החלק האחד מורכב משוטים סתם והחלק השני מן השוטים הגדולים ביותר. הוא נהנה מהדבר ואמר לי כי אכן בני־האדם ברובם אינם חכמים ביותר. אינני יודע אם בדבר שאמרתי יש יותר ציניוּת או אמת, אך לפעמים נדמה לי כי האמת מרובה על הציניות.

28.6.46

בני־אדם הם ערלי־לב. המומנט החיצוני כל כך משפּיע עליהם עד כי אין הם יכולים בשום אופן להבין כי התוכן, הפּנים, הכוונה – כי אלה הם העיקר. אין אני מחדש בכך כלום; רבים אמרו זאת לפני ורבים יאמרו כך אחרי, אולם עכשיו הנני מרגיש זאת היטב. וענין ההרגשה הפּרטית הוא העיקר. יכול אני לשמוע על מותם של עשרה אנשים ולא להצטער כשם שאצטער על אדם שהכרתיו. כך קרה בנוגע לא' א' המסכן. עד אז לא הרגשתי כל כך את האכזריות שבמוות, אם כי בימינו הוא בן לוויה בלתי נפרד מן החיים.

אנו, בני־האדם, נבראנו בצורה משוּנה, צורה של שקר יסודי. למעשה אין לנו כל קשר למציאות. קשרנו אל החיים בא דרך הדמיון והוּא המורה לנו בכל מקרה את אָפיו, צבעו וריחו. המציאות אחת היא, אולם בני־אדם שונים יראוה בצבעים שונים. כל אחד יתן לה את פּירוּשו־הוּא מבלי לחשוב ולהתחשב כי ישנה אמת אחת שהיא מעל כל דמיון והזייה. כל חיינו הם הזייה, חלום בהקיץ, ומי יודע אנה היינו מגיעים בלעדי השקר הזה. יש אומרים כי השקר דבר רע הוא, משחת. אולי אמת הדבר, אך הוא שייך לנו ממש כזוג־העיניים, ככפות־הרגליים וכצפּרניים. ההבעה עצמה שקר, כי לעולם לא תתן את פּני המחשבה והרעיון. לעולם תצא תמוּנה מסורסת ומסולפת, תמונה הכפוּפה לתוי־הפּנים, לעיניים ולשאר האברים. והאברים הם בשר וכל תמוּנה רוחנית תצא בה כבראי עקום. מי יכול לשער את המתחולל בנפשו של אדם? לרגעים מקננים רגשות עדינים ודקים גם באדם הפּשוּט ביותר, גם בפרחח־הרחוב, ועד כמה היו רגשות אלה נוגעים ללבנו אילו היינו מכירים אותם! הצרה היא שלעולם לא נדעם. לעולם לא יוכל האדם להביע רגש או מחשבה כמות שהם; אין לו כלים לכך. תמיד יראה האדם בשעת התרגשות כמגוחך ומה שיותר חשוב: כמלאכותי.

החברה הורגת את המחשבה והרגש; והסיבה ברורה. החברה היא מקום לביטוי, כלומר לסירוס הרוחני, ועל כן לא ייתכן ליצור בה כלוּם. לעומתה משרה הבדידות שקט ונותנת למחשבה לזרום, לזרום מבלי שיהיה צורך לבטאה בצורה. ישנם מאושרים מיספר שיכולים לבטא עצמם בכנות בשירה, בכתיבה, בציוּר, או – מה שגדול מזה – במוסיקה. אולם יצירותיהם לעולם תיעשינה בבדידות כאשר המחשבה אינה נבלעת בהמולה שמסביב.

והבעה שכזו היא פורקן. פורקן היא בזה שהמחשבה היא עומס ולעתים עומס מעייף ביותר, הרוצח ממש בכבדו. המחשבה העמוקה מצטברת כמו חלב בעטיני הפּרה והיא מכבידה מאוד. ומי שיכול לפרוק עומס כזה בצורה זו או אחרת הריהוּ לפעמים מאושר. לפעמים ולא תמיד – או, ליתר דיוק, רק לעתים רחוקות הוא מאושר. אם כי הבדידות והשקט נותנים להבעה ולבטוּי העצמי תמוּנה אמיתית וצודקת יותר, בכל זאת המעבר מן הרוחני למוחשי אם בצורת כתיבה, ציור או פסוּל – המעבר הוא לידה קשה, לידה שאינה נותנת לעוּבר להראות את פּניו וצורתו כשם שהיה במעי־ אמו. ומה רב הצער לאדם כאשר הוא רואה את ילדי רוחו המסוּפקים על הנייר או על הבד והנה הם קלוקלים וצורתם שונה מזו שקבעו להם בהיותם אין ואפס ועם זה שלמים ואמיתיים!

כל אדם הוא ציר־העולם ועם זה אינו חשוב במאומה. הוא חשוב ועיקרי לעצמו, הוא אפס־אפסים לשכנו. וכאשר באים שני הניגוּדים במגע והאדם רואה את התהום הפרוּשׂה ביניהם, נראית לו הסתירה הפּנימית שבחיים. הסתירה היא של חיי־האדם ולכל דבר המצוּי עלי אדמות אין ערך בתרתי משמע. הלא מחריד ממש לחשוב, כי יש רעיונות שעליהם מוּכנים בני־אדם לעלות למוקד בו בזמן שאחרים אפילו לא יבטלו זמנם להניד עליהם עפעף. ניסיתי פּעם לערוך חשבון, במקרה שאמות, כמה בני־אדם לא יישנו לילה אחד והמיספר היה נעים, נעים – עד כדי אימה.

אף הסתירה הפּנימית בין רעיונותיו של אדם למעשיו מחרידה. כמה פעמים שיננתי לעצמי ואף הייתי בטוח באמיתות־מחשבתי, כי אף מקרה בחיים אין צורך לבכותו ולהצטער עליו. כמה פעמים אמרתי שהעולם אינו מרגיש בצער הקל הבא עלי והנדמה לי כחורבן־העולם. הצלחתי לשכנע עצמי. אולם הנה נדמה היה לי, כי נכשלתי בבחינת הגמר בכימיה, ואכן מה ערך לה לגבי החיים, לגבי מותם של רבבות בני אדם! אולם על אף מחשבותי העליונות הרגשתי יותר כאב וצער בכך משהרגשתי לשמע מותם־ברעב של מאות אלפי סינים. נשארתי אחרי כן נבוך ושאלתי את עצמי: הייתכן? הלא מה ערך יש לבחינה אפסית, בחינה שהיא מעשה ידי תוך שעה וחצי, בחינה שתיראה לי מקופחת כעבור חודש, בחינה שאיש אינו יודע עליה חוץ מחוג־חברי המצוּמצם ומורים מספּר. ואז צצה מעין תשוּבה: ומה ערכם של חיים אפסיים? הן באיי פידג’י, למשל, מורגש הכשלון בבחינה בכימיה ממש כמותם של מאות אלפי סינים ברעב. ומה – לעזאזל! – החיים הללו שאנו כה נלחמים עליהם וכה מוכנים לפשוט איש את עור־רעהו למענם? ואולי תמצא התשובה בפתגם מאוד מעיק: על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת.