מעוז, 30.6.47
– – – היום אמר לי א' שהקוּרס צריך להתחיל ב־15.7. רבות הרהרתי בזאת. וחושב אני שהמסקנה אליה הגעתי היא הנכונה, ועליה אסור לי לעבור. בשיחתי עם ש' ניסה לשכנע אותי בצורך הענין ובנחיצוּתו. וכי תפקידי להשתתף בו. שמח אני שחושבים אותי למוּכשר למלא תפקיד אחראי כזה, אך יחד עם זה יש לי הרגשה שאיני מתאים ושאין ביכלתי לשאת באחריות ובעול כזה. צר וכואב הדבר שחטיבתנו עומדת בדרגה כזאת, שהיא צריכה לחייב את אנשיה לתפקידים מסוג זה, ולהעמידם בפני פקוּדה. אך האם זאת הדרך? האם כך יוכל היישוּב להעמיד חטיבה צבאית כאשר מנהליה ממלאים את תפקידם מתוך כפיה?
אך אני אחת החלטתי: לא אלך. הבית זקוק לי והנימוּקים האחרים הכריעוּ את הכף. יודע אני, כי כל זמן שלא אשתחרר לא ימלאני לבי לנקוט שיטת “פוילע שטיק”, אך את כל מאמצי אגייס כדי לשכנע ולהוכיח ולא לעמוד בפני העובדה שאני מפר פּקוּדה.
– – – רוח חדשה החלה מפעמת בתוכנו. אנשינו יוצאים ל“סֶזוֹן”. הדבר הביא בכנפיו גם את הויכוּחים הסוערים, בהם מנסים החברים להביע את השקפותיהם על הענין. ומה נדהמו שאני, בתור נושא תפקיד, מתנגד באופן עקרוני ל“סֶזוֹן” מסוג זה שאותו החלו עתה.
ואנסה במלים מועטות להסביר את דברי. רובם ככולם טוענים – ובצדק – שהגיע הזמן לחסל את הפּורשים. לזאת גם אני אינני מתנגד, וטוב שאגיד בראשית־דברי שאני רואה את הפּורשים כנגע שיש להיפטר ממנו. וכאן נקוּדת־המוקד: איך להיפטר ממנו? לדברי־מתנגדי הגיע הזמן לחסלם בעזרת־הנשק, כלומר להוריד את כרוזיהם. ובאם יתנגדו – להשתמש בנשק: לחטוף אותם; ובמקרה התנגדות להשתמש בנשק וכו‘. ואני שואל האם ניוושע? הראוּ־נא לי דוגמה אחת בכל ההיסטוריה, שבה חוּסלה תנועת־מרי בעזרת האקדח! הפכו והפכו בדפּיו הנושנים של ספר־ההיסטוריה – ולא תמצאו כמוה! כי האש רק מלבּה את השריפה ואז לא יועילו גם מים רבים לכבותה. ורוצה אני להביא דוגמה קטנה שתסביר את דברי. ניקח לדוגמה כרוז רגיל שלהם, שנוכל לקרוא בו על צביעותם של מוסדותינו, על חוסר תגוּבתנו על מקרים ידועים וכו’ וכו'. ונניח שליד כרוז כזה ירעמו האקדחים, ואחד מאנשיהם יפּול. מה תהיה אז תגובתם? בודאי יפרסמו ברבים, כי מאחר שדבריהם באותו כרוז התריעו רק על האמת, באו אנשינו ובכוח־הנשק ניסו להעלים את האמת מן ההמונים. וידעו, כי מי שבא לסתור את דברי רעהוּ באלמוּת, לא רק שלא יצליח במעשהו, אלא להיפך – רק יעזור לו לעטוף את שקריו באיצטלא של אמת. וזהו הרע מכל מה שאנו יכולים לגרום לעצמנו. אז יתחילו ההמונים העומדים מהססים ואובדי־עצות להיגרר אחרי ה“ישרים” ו“דוברי־האמת”, ומוּבן שזה החמצן למדורה, שאותו כה מחפּשׂים הפּורשים.
שאלוני – מה בפיך? ואמרתי: כדי לכבות את הבערה צריך מים. אך הטוב מכל הוא להחניקה על־ידי חוסר אויר. נחניקם! מעל במות ציבוריות ובאספות־עם נוכיח את שקריהם. נאסוף את ההמונים אובדי העצה לעצרות מיוחדות ונדבר אליהם דברי־אמת. בבתי־קולנוע־וקפה, ברחובות העיר ובפרבריה – יישמע קולנו ברמה! נספּר לאיש־הרחוב יותר על מפעלנו וננסה לשכנעו ביתר עוז ומרץ מאשר עד כה, כי פסוּלים דרכי־המאבק, שבהן אין מולדת נבנית, מאבק שמאחוריו אין נקוּדות־יישוב בגליל ובנגב צצות, שבשוּרותיו אין אנשי־שלום־ועבודה לוחמים.
אל יזוהם נשקנוּ! בל יטומאו ידי־בחוּרינוּ בדם! אַל ננסה לקצץ את כנפי השקר הזה בנשק־הגנה עברי. ועל הכל, אַל נמיר את מאבקנו נגד השלטון המחניק במלחמת־דמים שאין שחר להצלחתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.