21.7.44.

אחרי תשעה חדשים של שירות בחיל־הנוטרים, אני גומר החודש את תפקידי ומתכונן להתגייס לצבא, אם כי נראה שהמלחמה הולכת ונגמרת. אני עוד שואל את עצמי אם אוכל להתייצב בלב שקט לקראת הסוף ההולך ובא, אחרי חמש שנות־מלחמה, ולהיות בטוח שעשינו את כל מה שביכלתנו. לעתיד פּתרונים.

– – – –.

22.7.44

אתמול נתקבלה הודעה על מלחמת־אזרחים בגרמניה. האם זה כבר הסוף? העוד אספּיק להשתתף במלחמה? אני חושב כבר על התקוּפה שלאחר המלחמה. האם להיכנס תיכף למשק, או להשתדל ללמוד קצת, או לעבוד בשירותי־הבטחון, אם יהיה צורך בכך.

– – – –.

ח' הולך ללמוד בבית־הספר כדורי. הוא איננו הראשון. כמעט כל חברי מחפּשים להם דרך שתבטיח את עתידם הפּרטי. כל אחד יוצר לעצמו אידיאולוגיה שתתאים לרצונו הוא. אולם מדוע אין לנו מי שיקבע אידיאולוגיה כללית, שיאמר ברגע זה: דרכו של הנוער היא לכאן, והבוגרים יותר – דרכם לכאן. גם הסוכנות וגם הועד־הלאומי אינם קובעים זאת בבטחון. האם זה בא מתוך כך שהם יודעים כי לא ישמעו להם? כנראה נכון הוא מה שקבע סילונה בספרו “בית־ספר לדיקטטורים”, כי שלטון, אשר אינו מלווה בכוח, אינו שלטון. ומובן, כי זה שבידו הכוח, הוא הקובע את הדרך לאחרים, – בכל אופן בעיני הכלל, הרי מובן כי זה ההולך ל“כדורי” צודק יותר מזה ההולך לצבא. אם כן מדוע עלי ללכת לצבא? אם ללכת ל“כדוּּרי” חשוּב יותר, וגם נעים יותר, מדוע לא אלך גם אני לשם? כל מי שאני מדבר אתו, רואה חובה לעצמו להשמיע לי עצה טובה. “אל תשתגע ואל תלך לצבא”. טוב שאני כבר משוגע!

– – – –.

23.7.44

– – – –.

במקרה נפל לידי החלק השני של הספר “אנשי בראשית”. תכנו וצורתו האמנוּתית אינם על רמה גבוהה ביותר, אולם הרעיון העיקרי שבו נכון. עלינו להתחיל תמיד מבראשית. לא להתיאש ולא להכנע. ייתכן שעוד יבואו לנו ימים קשים. לא רחוקים עדיין המאורעות של שנות 1936 – 1939, אשר נפסקו רק עם פרוץ המלחמה, ומי יודע מה מנבאים לנו ימי השלום שלאחר המלחמה. מלחמתנו שלנו בודאי שלא תיגמר עם הנצחון הכללי. הבטחתי לסרג’נט, שאם אחזור בשלום כתום המלחמה, אכנס שוּב לנוטרוּת. אינני מצטער על הבטחה זו. כל זמן שהנשק נמצא בידי־יריבנו והם אינם מכתתים אותו לאיתים ולמזמרות, צריכים גם אנחנו להחזיק בו ולענות להם באותה צורה שבה הם באים עלינו.

– – – –.

7.8.44, אי־שם.

סוף סוף אני כבר אי־שם, ושמי אינו אלא מיספּר. לאחר שחיכיתי לכך זמן רב כל כך בכליון עיניים ובחוסר־ביטחון שאתקבל, עברתי בהצלחה את כל הפּרוצדוּרה הארוכה והנני נמצא בצריף הצבאי האפור, שוכב אני על הארץ, על גבי מזרן מלא פישפשים וכו'. בקיצור הנני איש צבא ממש, הממלא תפקיד פּעיל במלחמה, לוקח חלק זעיר בנקמה ומקווה להגיע לחזית.

המזון כאן טוב, היחס יפה ואדיב, אולי רק מצד הסרג’נט שלנו. אני עובד בשעות־העבודה ובזמני הפּנוּי הנני לומד וקורא. כך צריך עכשיו לחיות כל יהודי אשר כוח במתניו. זוהי הכרתי.

28.11.44

היום יום הוּלדתי. עשיתי לי כאן חגיגה קטנה בגבולות האפשרות הצבאית. במשך כל היום עבדתי בספריה. אחר־כך סידרתי לעצמי קונצרט קטן של בטהובן, הלכתי ל“נאפי” והיסבתי אל שולחן ערוך במיני פירות. לקולנוע לא היה כדאי ללכת. אין מה לראות. עכשיו יושב אני בספריה וכותב קצת. בצריף אי אפשר לכתוב, כי “החברה” משחקים בקלפים ורועשים. אני גם עייף מאוד, זה כמה לילות שאני הולך לישון בשעה מאוּחרת. אך דוקא כשאני עייף יותר קל לי לכתוב. בבית בוודאי מסדרים לי חגיגה שלא בנוכחותי. אני מתאר לעצמי שאמא תשפּוך קצת דמעות הלילה ותראה אותי בחלום כרגיל.

מהספריה קיבלתי מתנה יפה – את כתבי ארלוזורוב. אולי דבר זה יתן לי דחיפה לקרוא בהם. עדיין לא ניסיתי אף פּעם לקרוא את מאמריו.

– – – –.

בזמן האחרון אני מרבה לעבוד בספריה. יש הרבה ספרים חדשים והקורפּורלים משתדלים לנצל אותי עד כמה שאפשר, ולי קשה להשתמט מזה, אף כי על ידי כך לא נשאר לי זמן לעצמי, ודוקא בזמן האחרון הנני מרגיש עד כמה אני מפגר בקריאה ובלימודים, וכמו־כן יש הרבה ספרים חדשים שאין סיפק בידי לקראם. אגב, בזמן האחרון יש לי משיכה משוּנה למוסיקה. תמיד אמנם אהבתי אותה, אך משיכה כה עזה לא חשתי מעולם. אני מנצל עכשיו למוסיקה כל רגע פּנוּי שיש לי. וכבר נקבע בראשי רעיון טירוף לקנות פּטיפון אחרי המלחמה.

2.12.44

אני נמצא לבדי בספריה. א' נסע והשאיר אותה על אחריותי. בכלל אני בזמן האחרון מקדיש הרבה מזמני הפּנוּי לספריה.

– – – –.

אני מרגיש צורך רב ללמוד, ולאו דוקא את הלימודים המקובלים, כמו היסטוריה וגיאוגרפיה. רוצה אני ללמוד את האדם ואת החברה של ימינו ואת שאלותיה, וביחוד, כמובן, את תקופת המלחמה וחיי־היהוּדים. צעיר מדי נכנסתי לתוך החברה ולתוך החיים ועלי ללמוד. הנני מרבה לקרוא, ודומני, שאני מנצל את זמני עד כמה שאפשר. בזמן האחרון אני משתדל גם למעט בשינה, שגם לפני כן לא הרביתי בה. הלימוד הוא אצלי אמצעי ולא מטרה. רוצה אני להקדיש את כוחותי לטובת הארץ, ולשם כך יש צורך הידיעות רבות. האם אצליח?

16.12.44

– – – –.

בשעה עשר הגענו לניאפּול, אחרי שעברנו על פני פּומפּיאה החדשה וראינו מרחוק את החורבות של העיר העתיקה. מעל לעיר מתרומם הויזוב כשראשו פּולט עשן ומכוסה עננים חציוֹ.

כאשר הגענו לתחנה ראינו מחזה כזה: הפּסים, לאורך של קילומטרים, הרוסים ומפורקים. מסביב מוּשלכים קרונות שרופים והרוּסים לאלפים, בלי גוזמה. נראה שהתחנה הופצצה כהוגן על ידי שני הצדדים גם יחד, אף כי העיר עצמה לא כל כך סבלה. אולם הרעב, כנראה, איננו תוצאה של המלחמה בלבד. התחנה מלאה עוני ועניים. ישבנו שם רק ארבע שעות, אולם מה שראיתי במשך אותו זמן לא אשכח. ילדים קטנים לעשרות, בגיל שש־שבע, הקיפו אותנו וחיכו כמו גורי־כלבים לאילו שיריים שנשליך להם. זונות נטפלו אלינו בעד פרוסת־לחם. אימהות, וילדיהן בידיהן, ביקשו משהו בשביל התינוקות שלהם. ראיתי פּקיד זקן מהתחנה כשהוא גונב משהו מכיס האיש המשוחח אתו. מחזות מדהימים! אלו פּניה של כל אירופּה כיום. זוהי הפּתיחה, אולם מה נראה הלאה?

אחרי כן נסענו במכוניות. הנסיעה ארכה כשעתיים. הדרך יפה ושוב אותם המחזות. בלילה ישַנוּ בתוך הבוץ על הארץ עכשיו כבר קיבלנו מיטות והחילונו להיות “חיילי־שוקולדה”. אנו מרגישים כבר שינוי־התנאים. בכל העיר אין יותר משלושה־ארבעה רחובות. ולסימטאות־העוני אסורה הכניסה לחיילים. בתי־היין רבים כאן. באחד מהם כבר ביקרתי אתמול. היין, תפוחי־העץ והאגוזים זולים הם ביחס ליתר הדברים. שתיתי קצת יין־ענבים מתוק, שרנוּ שירים עבריים בארץ הזרה. היה קצת קשה. יום שישי בערב, בבית מסוּבים עכשיו לשולחן־השבת, ואני כה רחוק, בלי קרקע, בלי מולדת, בסביבה זרה. אילמלא הייתי יודע את מטרת נסיעתי הייתי מוותר על כל הטיול היפה הזה.

– – – –.

נמצאים אנחנו בארץ האויב והאויב איננו ראוי לרחמים. לי יש כאן גם קצת חשבון פּרטי. בכיסי עדיין שמוּר רסיס־פּצצה מהפצצת תל־אביב בשנת 1941, אותה פצצה, שרק בדרך נס לא פגעה באמא. אני אמנם אינני מרגיש רגש־שמחה למראה החורבות והרעב אשר פה, כמו שהייתי מרגיש בגרמניה, אולם רגש־רחמים לא הייתי רוצה לחוש גם כאן. דמם בראשם!

20.12.44

היום עשינו טיול קטן, של חמשה־עשר ק"מ בערך, בהרי הסביבה. הדרך עצמה היא די קשה ואנחנו עברנו אותה בשלש וחצי שעות. כמובן, חפשיים בלי כל תחמושת. לא התעייפתי לגמרי, ויכולתי להסתכל מסביבי. הנוף יפה באופן יוצא מהכלל. בארץ־ישראל אין למצוא נוף כזה, ובכל זאת לא הייתי מחליף אותו בעשר איטליות. ההרים מכוסים עצי־ערמון המעובדים יפה. עברנו גם כפרים אחדים. בכלל, כל האזור מיוּשב בצפיפוּת רבה וכל שעל־אדמה מעוּבד – אפילו ההרים, עד לראשם. הכפרים עצמם אינם יפים לגמרי: בתים ישנים ורעועים, המפוזרים פּה ושם, ועיבוד־האדמה פּרימיטיבי ביותר. אך מצב־התושבים בודאי טוב יותר מזה של בני־העיר. אוכל בודאי שאיננו חסר להם. הדבר שחסרונו ניכר בכל מקום הוא – סיגריות. האנשים מוּכנים לתת הכל בעד סיגריה. אילוּ רציתי, יכולתי להתעשר כאן, היות ואינני מעשן והסיגריות שאני מקבל נשארות אצלי.

בעברי דרך אחד הכפרים התחלתי להתגעגע הביתה. נדף פּה ריח של אדמה, סוס ומחרשה. היש אושר גדול מזה? אילו היו בני אדם יכולים להסתפּק בזה, אילו היו קרובים יותר לאדמה, אין ספק שאז היו פחות מלחמות. מתי כבר נהיה בבית? מובן שזה לא בא בחשבון לפני הנצחון. מקווה שזה יהיה בקרוב. קשה קצת לחיות תלוּש מהקרקע. כנראה, שכדי להעריך את הדברים דרושה פּרספּקטיבה של מרחק מסוּיים.

– – – –.

5.1.45

– – – –.

אני קורא עכשיו את הספר של לאודרמילק על תכניתו. כדי לקרוא ספר זה דרושה התעניינוּת בדבר עצמו, אולם יש בו כל כך הרבה מריחה של ארץ־ישראל ושל הערצת הציונוּת! גם לי נדמה, כשאני יושב מרחוק, שהארץ היא כה טובה וכה יפה, והכל שם בנוּי על יסודות הצדק והיושר, ואינני רואה כלל את כל המגרעות – את ההשתמטוּת, והספסרוּת, הפּילוּג הגדול וכו'. כזאת היא פּעולת הגעגוּעים.

– – – –.

5.1.45 – שעת הצהרים.

דובדבני מוסר עכשיו דין־וחשבון על מצב שׂרידי־היהדוּת בדרום אירופּה מאז הכיבוּש. הוא מספּר דברים איומים ממש. לפי דבריו הרי נשארו מכל הקהילות שבכל דרום־אירופּה לא יותר מחצי־מיליון יהודים. כשם שלא הבינותי מה זאת מלחמה, עד שלא ראיתי את השפּעתה בעיני ממש, כך קשה לי עכשיו לתאר לעצמי שמתוך יותר ממליון יהוּדים לא נשאר אפילו החצי, והשאר נשמדו באמצעים בלתי־אנושיים. וגם את הנשארים אין אפשרות להעלות לארץ מחוסר סרטיפיקטים. הוא מסר דין־וחשבון שהנהו יבש, כביכול, אולם איזו אימה וטרגיוּת של חיי־עם צפוּנים בדברים ומספּרים אלה. הוא מספּר על יהוּדים, אשר עברו שבעת מדורי גיהנום, שחייהם היו תלוּיים בחוּט־השׂערה, וכל מטרתם כיום להגיע לארץ־ישראל. רק עכשיו, אחרי כיבוש חלקים גדולים של מרכזי־היהדוּת לשעבר, אם ייפּתחוּ מחדש דרכי־העליה אנחנו מרגישים במצבנו האיום בתור עם חסר־עצמאוּת, התלוּי אך ורק בחסדי זרים ובחשבונות פּוליטיים של מדינות שונות. שוּב דנים על הצורך בעזרה לשׂרידים. אלו שבאו אומרים שאילו אפשר היה להגיש שם את העזרה שמגישים פּה, באיטליה, כי אז היה טוב. ומי מגיש כאן את העזרה? קשה מאוד לחיילים לחסוך חלק מלחמם שגם בלאו הכי אינו מספּיק. לא אגיד שעושים די, אך חוסכים ותורמים ככל האפשר, אולם מדוע שותק היישוב בארץ? מדוע הם יושבים במנוחה? והם הרי יכולים באמת לעשות יותר מאשר עשרת אלפים חיילים, אשר אין להם כל, חוץ ממשכורתם ומנת־האוכל הזעומה שלהם. עד מתי תשקוט הארץ? כל זה הוא תוצאה מחוסר משטר פּנימי והשפּעה חיצונית.

והנה עוד ראייה: היחס לגיוס לבריגדה. בזמן ייסודה הוּבטח שיגייסו אליה יהוּדים מכל העולם. כל יהודי אשר ירצה, אשר יראה את מקומו בשוּרות הלוחמים בפשיזם, יוכל להתגייס לכוח יהודי לוחם. והנה אנו רואים סירוב מצד שלטון המַנדט לקבל פּליטים משוחררים כאן באיטליה. כנראה החשבון הפּוליטי הוא בכל מקום מעל לכל. ככה הוא גורל היהודים כיום. ומה הוא הפתרון? עדיין אינני יודע. היש כאן צורך בכוח יהודי, או לא רק בזה בלבד?

– – – –.

7.1.45

– – – –.

לסימינריון נוער־המושבים קשה לי לכתוב. דומני, שדרכינו נפרדות. אילו הייתי בשעתו מהרהר יותר בעניין, ייתכן שהקירבה בינינו לא היתה גם אז רבה ביותר. אני מבין את הקשר שביני ובין בני־נהלל, אשר למרות היותם דרושים בעורף, מצאו לנחוּץ להיענות לקריאת ההתנדבוּת לבריגדה. אולם לשבת כיום בירושלים, שממנה תצא תורה, וללמוד שם על כל מיני אידיאלים נעלים, על ציונוּת, על לאוּמיוּת וכו‘, הרי אין כל זה אלא דבר ריק. כרגע המעשה הוא הקובע את מידת־ההבנה־וההכרה של כל אחד ואחד. אולם גם כאן, כאמור, לא כולם שלמים עם עצמם. גם כאן אני רואה גילויים מאד לא־יפים של אדישוּת וחוסר־הבנה. הנה, למשל ק’, חברי לחדר, בן כפר ח‘, חבר משלנו, איש־ההסתדרות וכו’, והוּא התנדב לצבא גם כן בהיותו נוטר, התנדב מתוך שנשמע לצו המוסדות, אך לא מתוך הכרה, העבירו אותו ל־E. B. במצרים. לא היה לו עניין מיוחד לעבור לבריגדה. כיום הוא מרגיש שמילא כבר את חובתו על הצד הטוב ביותר, ורוצה לחזור הביתה. מקלל הוא את היום שבו הועבר לאירופּה. כמובן, הוא דוגל בכל האידיאלים היפים של ציונוּת, לאומיות ומדינה עברית בארץ־ישראל, ומכיר בצורך הנקמה. אולם הוא עצמו – נגמרה השתתפוּתו בכל הדברים האלו. שנתיים שרת מתוך חובה – ודי לו. אלו הן תוצאות החינוך. הנוער שלנו צריך לדעת לא לחשוב על גוּפו, ואת זאת לא ילמדו בסמינריון בירושלים.

נזכרתי בתאריך חשוב. אתמול בערב היה בדיוק חודש מיום צאתנו את הארץ. כשישבנו אז בתחנת־הרכבת בלוד, לא חשבתי, שאולי יעבור זמן רב עד שאשוב לראות את הארץ. הה, אילו ידעתי אז, שבאמת כל כך מהר אמצא במרחק כזה, הרי הייתי ממש בולע בעיני אפילו את תחנת־הרכבת של העיר הערבית המלוכלכת הזו.

היום בא משלוח חדש מהארץ, עוד עשרים ושמונה בחורים, שיצאו ב־25 לחודש שעבר. עכשיו כבר אנו מביטים עליהם, כשם שהביטו הותיקים עלינו כאשר באנו הנה. עכשיו אנחנו מקיפים אותם ומבקשים חדשות מן הארץ. הם מביאים אתם, יחד עם אבק־הדרך, קצת מריחה של הארץ. מי יודע כמה עוד נראה משלוחים של בחוּרים מאושרים, אשר רק לפני ימים מספּר ראו את הארץ, בעוד שאנו נצטרך לשבת מרחוק. בכל זאת אני בטוח שאחזור. עוד לא גמרתי את חשבוני בארץ. אני עוד צריך לחיות בה.

– – – –.

16.1.45 – 8 בערב.

– – – –.

שוחחתי קצת עם הבחורים שהעבירו לכאן; רובם הם מן החדשים שהתגייסו לא מזמן. לנהוג עדיין אינם יודעים. הם הועברו לכאן בתור נהגי־אמבּולנסים, אולם פּה הודיעו להם שאין צורך בנהגים ויעבירו אותם לחיל־הרגלים, כחיילים רגילים. הם התמרמרו מאוד על כך והודיעו שבשוּם אופן לא יצאו לאימונים. אמנם אינני יודע מה הרעש. בחור המצורף לבריגדה היהודית כיום צריך להיות מאושר. אולם גם זה מראה לנו את טיב המגוייסים של היום. גם כאן אותו החיפוש של ה“ג’ובּ” הטוב, אותה השתמטות מכל תפקיד קשה, ולו גם החשוּב ביותר. אודה על האמת: הם מעוררים בי כבר גועל־נפש. אני מרגיש בחברתם מין שעמום איום. הם יודעים לדבר על דברים רגילים שברגילים, באותה השפה השגוּרה כל כך אצלנו. אינני סובל את הסוג הזה של הפּטפּטנים. אינני יכול לראות את האדישות הזו, את האהבה העצמית הזו, את ה“אני ואפסי עוד” וכו'. ייתכן שזה בא לי בירושה מאבא ומאמא. יש כאן בחור אחד, שאותו אני מבין. הוא מחפש עבודה קשה עד כמה שאפשר. הוא אמר לי בגלוּי: כל משפּחתי נשמדה. אני רוצה לנקום נקמה חריפה ולא איכפּת לי מה יהיה גורלי. אחרי שאני שומע דברים כאלו, שוב אינה מעניינת אותי אישיותו, אם הוא פּשוּט יותר, או משׂכּיל יותר. הנה זהו אדם שרוצה משהו, מחוץ לטובתו הפּרטית.

28.1.45

– – – –.

טיילתי ברחובות. ביקרתי שוב בקולוסיאוּם, בחורבות. יש רגש כל כך משוּנה כאשר עומדים שם, במרכז מלכותם של כובשינו בעבר. אחר כך הלכתי לראות בפעם השנייה את פּסל משה, ולא יכולתי, במשך שעה ארוכה, להינתק ממנו. כשיצאתי היו כבר דימדומי־ערב. הייתי לבדי בחוּצות עיר זרה. רוח קרה נשבה, ואני הלכתי לי מכנסיית סן־פּטר הקטנה לאורך הקולוסיאוּם האפור, לאורך חורבות־השיש של הארמונות העתיקים. עברתי על פני שער טיטוס, שכיערו אותו על ידיד קורות ביטון חדשות, קודרות, החסרות אותו חיטוב דק של העיטורים העתיקים. משם הלכתי לאורך הרחוב המוביל אל מצבת החירות האיטלקית. זו מבהיקה בלבנוניתה כסמל הזמן החדש לעומת החרבות העתיקות, אשר ממש מוליהן היא ניצבת. ממול, בככר ויניציה, ניצב פסל המלך ויקטור עמנואל השני, כשהוא רכוב על סוס ומשקיף ממרום־שבתו על מצבת החירוּת, אשר בחזיתה עומד בנין גדול וקודר, המזכיר גם הוא את הקולוסיאום.

הקולוסיאוּם הוא שׂריד השלטון הדיקטטורי העתיק, וארמון ויניציה מזכיר את הזמנים הנמשכים עוד של השלטון החדש. גלגל חוזר! ואין חדש תחת השמש.

– – – –.

27.5.45

שוב ישנה לי אפשרות לכתוב ביומן אחרי הפסקה די הגוּנה. חבל שלא נשאר כל זכר בכתב מתקופה כה מעניינת והרת־מאורעות. אז נפסקה הכתיבה פּשוּט מפני שנגמרה המחברת. עלי להודות שלא השתדלתי ביותר להשיג מחברת חדשה, אך כיון שבמקרה נזדמנה לי (מרכוש הגרמנים), אני רוצה להמשיך בכתיבה ולעבור, אם כי ברפרוּף, על התקוּפה שדילגתי עליה.

היומן נפסק ב־30.1 – עוד בתקוּפת האמונים בפיאוג’י. מאז סיימנו את האמונים, עברנו את כל איטליה לארכה, נכנסנו לחזית, והמלחמה נגמרה. אלה היו חדשים שארכו כשנים, מלאי עניין ותוכן, לא רק בשבילי באופן פּרטי, אלא לעולם כולו. חדשים גורליים גם לעמנו, שרישוּמם יהיה ניכר בשנים הבאות. בחזית נפלו חברים שלי. טעמתי טעם אש, את טעם המוות המרחף מעל לראש. אחרי כן עברו שבוּעות של צפייה מחוץ לחזית, כשכוחותיו של היטלר הולכים ונשברים. אחרי־כן – סיום־המלחמה, ושוּב נסיעה ארוכה, חופש ושוב חיי־מחנה. קשה לחזור על כל זה. הרשמים הרעננים ניטשטשו ולא נשאר מהם אלא זכר, שאם גם נחרת עמוק בנפש, שוב אין לטפּל בו בכתב.

כיום אנו נמצאים במחנה גרמני עזוב. ממולנו – בית־חולים גרמני ועיירה גרמנית למחצה על הגבול האוסטרי. תפקיד ממש אין לנו. אנו מחכים לעתיד. נראה לי כאילו דחקו אותנו למקום שמשם לא יישמע קולנוּ. יותר מדי חמי־מזג אנחנוּ בשביל השלטון הבריטי וגם חשבון מיוּחד יש לנוּ, שאין לו לעולם עניין לסדר אותו.

עדיין קשה לי לראות את הצבא הגרמני לשעבר – את רוצחינו כשהם מסתובבים להנאתם, חפשיים כמעט לגמרי ומשוחררים מכל דאגה, בחסוּת הצבא הבריטי, בחסות הבריגדה היהודית, הנאלצת להגן עליהם מפּני היוּגוסלבים הרוצים לרצחם. יש בזה משום צחוק־הגורל. לעתים קרובות אני שואל את עצמי: האם באמת נגמרה המלחמה? אינני יודע אם זה מתוך כך שעדיין אינני מאמין במציאות של שלום ושקט באירופּה הבוערת כולה באש, או אולי משום שאני רואה את הנחש קם שוּב לתחייה מתחת לעיקבות־המנצחים. נראה לי כאילו הנצחון איננו אלא זמני. המנצחים רק פּירקו את נשקו של האויב ושיברו את כוחו הגוּפני אבל לא את עוזו הרוחני, וזה עודנו פועל במעמקים ומחכה ליום, שבו יוכל לצאת למרחב, ומי יודע איזה אסון יקרה אז!

– – – –.

15.6.45

– – – –.

מהבית אין הרבה מכתבים. נראה, שהם שקועים ראשם ורוּבם בעבודה ואין להם פּנאי. מצבי אינו נעים ביותר – בבית מחסור בידיים עובדות ובודאי גם בכסף, וּבו בזמן עלי לשבת כאן, בעל כרחי ממש, ללא כל עבודה. מצב־הרוּח קשה וקשה גם להתגבר עליו. ולא רק אני כך. הכל משתדלים להסיח את הדעת מהמצב, אם על ידי שעשוּעים ואם בצורה אחרת; אך לשכוח קשה. אפילו הרצון לפעולה נחלש קצת. הבחוּרים עייפים ורוצים כולם לחזור הביתה. האם גם אני כן? קשה לי להשיב אפילו לעצמי על שאלה זו. אינני יכול להחליט. לפעמים יש לי געגועים חזקים על המשק – על הסוס, על הפּרה, אפילו על הכלב, על חיים שקטים יותר של עבודה יוצרת, ולפעמים אני מרגיש צורך לעשות משהו יותר מזה. אני שואל את עצמי אם מוּתר לי כיום להשתקע במשק ולגמור את כל החשבונות, או אוּלי יש לוותר עכשיו על חיים פּרטיים ולעשות כל מה שאפשר למען הכלל?

10.9.45

– – – –.

גם כאן בהאג נפגשנו עם יהודים מעטים. מספּר היהודים בהולנד מגיע כיום לעשרה עד ארבעה־עשר אלף (במקום מאה וחמשים אלף לפני המלחמה). מהם – אלף וחמש מאות נמצאים בהאג. רבים עדיין חוזרים כפעם בפעם ממחנות־ההסגר בגרמניה ובפולניה, אך מספּרם של אלה ששוּב לא יחזרו רב מזה!… עד בואנו לכאן חיו פה היהודים איש־איש לעצמו. כל אחד השתדל למצוא לו מקורות־קיום־ופרנסה. מהנכסים הרבים והעושר, שנלקחו על ידי הגרמנים, הוּחזר רק חלק. חלק גדול הלך לאיבוּד, ובכל זאת המצב הכללי טוב למדי. לרבים יש עוד רכוּש רב, ורבים, לצערנו, עוסקים גם ב“שוּק שחור”. ההתבוללות רבה גם כיום, אם כי הגרמנים השאירו כאן זרע בל יימחה של אנטישמיוּת. נשוּאי־התערובת לא חדלו, ובזכות זה ניצלו יהודים רבים, אך גם מבין האחרים נמצאים רבים הרוצים להישאר פּה, ואינם מוּכנים לעזוב את מקורות־הפּרנסה הקלים אשר כאן וללכת לחפּש להם עתיד סתום ומעורפל. ייתכן שאין פלא בדבר. שנות־היסורים הארוכות, מחנות־ההסגר ופחד־ההשמדה שברו את כוח־הסבל של האנשים. רוּבם רוצים עכשיו מנוּחה ושקט. אך כל זה אינו פוטר אותנו מלמלא את תפקידנו!

תיכף עם בואנו התחלנו לחפּש יהודים. רבים ניגשו אלינו בעצמם – נמשכו על ידי הסמל שעל זרועותינו, ואנו שוחחנו אתם. היתה זו חוייה בשבילם לראות חיילים יהודים בצבא־הכיבוּש. אך בכל פּעם שניסינו להזכיר את ארץ־ישראל, שמענו תשובה מגוּמגמת, שחלקה הן ורוּבה לאו. אחד מהם הגן בחרף־נפש על דעתו, שהאנטישמיוּת היא רק זמנית, וּכמו כן שהוא הנהו קודם כל הולנדי ואחר כך יהוּדי. רק כאשר ניסינו לספּר לו על המתרחש בעולם ועל שינאת־ישראל ההולכת ומתפּתחת – עורער קצת ביטחונו. כלפּי חוץ לא הסכים לנו גם אחר כך, אך ראינו שזרע־הפּיקפּוּק נזרע והוּא יצמח וישׂא פּרי בבוא העת. וכך גם אצל אחרים.

בית־הכנסת היה סגור עדיין. הרב נשלח לגולה ולא חזר ואין ידיעות ממנו. יהודים בודדים מתכנסים בבית פּרטי ומתפּללים שם. איש איש הולך לדרכו ואינו יודע על הנעשה אצל חברו. ובתוך חוסר כל ארגוּן זה היה עלינו להתחיל את פּעולתינו.

למזלנו נפגשנו בבית־הכנסת עם כמה בחוּרים צעירים. אחד מהם הוא ציוני ותיק שהשתייך עוד לפני המלחמה לתנוּעת־נוער ציונית. שוחחנו אתם והם הבטיחו להפגישנו עם בני־הנוער כולם, אשר מספּרם בעיר אינו עולה, אגב, על מאה וחמשים איש. כמו כן הבטיחו להפגישנו עם ועדות הציונות בעיר ולהתחיל מחדש באירגוּן הפעולה.

ביום הראשון בערב היתה הפּגישה הראשונה. דבר־הפּגישה התפּרסם בכל העיר, והאולם היה צר מהכיל את כל הבאים. הנוער הוּא לא־ציוני ברוּבו, ומתחילה שׂררה אוירה של מתיחוּת קלה. תכנית קבוּעה מראש לא היתה וגם מי שיאַרגן לא היה. ניסו לרקוד רקוּדים סלוניים. הדבר לא הצליח. לאט לאט התחלנו להשתלט על המצב. שרנוּ שירים ארץ־ישראליים. ההורה הלהיבה את כוּלם. לבסוף דיבר אחד מחיילנו, אשר ההולנדית שגוּרה בפיו. הוא סיפר על ארץ־ישראל ועל פּעולתנו. באותו ערב התקיימה גם פּגישה מצומצמת יותר, שבה הוחלט על הקמת פּלוגה של החלוּץ האחיד בהאג ופתיחת סניף ציוני.

אחרי שבועיים של עבודה רבה נראה היה שנוצר משהוּ. נפתח קוּרס לעברית. ממדי־הפּעוּלה התרחבו. בו בזמן התחיל הגדוד השני לפעול באַמסטרדם, ושם התקיימו גם שתי ועידות יהודיות – האחת ציונית והשנייה של החלוּץ האחיד, אשר בהן השתתפו גם צירי־האג, והיה מעין כינוס ארצי.

התקיימה גם פּגישה שנייה, אשר בה הונח בחגיגיוּת היסוד לתנועת־החלוץ בהאג. (יום לפני כן היתה חנוכת בית־הכנסת, שגם בה השתתפו חיילים רבים). המצב לא היה שונה כמעט מזה של חטיבת שרידי מזרח־אירופה: חיסול הגולה, זיקה להסתדרות העובדים וכו'. הפּגישה התקיימה באוירה משפּחתית. נכחו כשלושים וחמישה יהודים, צעירים ברובם, ובערך כמיספר זה של חיילים. אחד הקצינים סיפר על השינוּיים שניתהווּ בארץ ועל ההתקדמוּת שחלה בה בתקוּפת־המלחמה. אחד החיילים דיבר על תנוּעת הגיוס בארץ. במעמד זה היה משום הנחת אבן־פּינה למפעל. עכשיו כמעט שיש לנו הבטחון, שהתנועה תוכל להתקיים גם אם נעזוב את הולנד בזמן הקרוב.