1 🔗
בימי־הרעב האיומים יש אשר מתגלה שביב־תקוה. הוא מאיר בעוז חדש את הגיטו העוטף רעב. הוא חודר בכל פּינה כבוּיה וּמאיר בזוהר של שׂובע, זוהר המשקף את חיי־האדם.
יש צורך בידיים עובדות בעיר. הוי אומר: נוצרות בריגדות שתצאנה לעבודה, שתצאנה מן הסוגר, ואיך שיהיה אפשר יהיה להביא משהו הביתה לאכול!
ממפקדת־הגיטו הגיעו בערב הסידורים וההוראות. בעת וּבעונה אחת נקבעה משטרת־גיטו שתשמור על הסדר בתוך הגיטו. ועדת־העבודה תסדר את כל הענינים מבית ומחוּץ. הבריגדות חייבות לצאת לעבודה למחר. שלושים אלף נפש בגיטו – אבל רק מאתיים איש דרושים לעבודה. מובן מאליו, כי לעבודה רוצים הכל לצאת. הרעב מציק מאוד. אין כוח אשר יעצור בעד האנשים, ודבר זה גורר עמו תוצאות.
ולמחרת הבוקר צובאים המונים על שער־היציאה. איש את רעהו דוחף; כל אדם רוצה לצאת; אין איש מעלה על דעתו, כי הזולת הנדחף סובל ממש כמותו, כי גם בביתו יושבים ילדים קטנים ומחכים לאבא שיביא משהו לאכול. הזמן מקהה את הרגש, כי הסבל עולה על הכל. וכן נדחקים הכל עד אשר קתי־רובים מתחילות לחלוק מנות־מהלומות על כל עבר.
הגיע זמן צאת “הבריגדות”. השער נפתח וההמון התפרץ כגל שעצרוֹ סכר ולא יכול להגיע לחוף. הכל נדחקים, הכל נאבקים. אך מי נותן לבו למכות? וכי יש מכה קשה מרעב? דומה מכת־הקת ללטיפה, שכן היא משכיחה את כאב־הרעב! וה“גוי” אף הוא שמח שהיהודי סופג מכות וידו היא המצליפה.
בעמל ובקושי יוצאים מאתיים האיש לעבודה, והנשארים חוזרים במפּח־נפש לבתיהם וידוֹע ידעוּ מה תהיה שאלת האשה והילדים, ומה קשה תהיה התשובה.
גם אבא שלי חזר. הדלת נפתחה ואבא נשאר עומד על סף־הבית – דומה כאילו קשה היתה עליו הכניסה או שהבית זר לו משום מה. באנחה כבדה סגר את הדלת מאחוריו.
“מה האנחה, אבא?” שאלה אחותי.
“הוי, ילדים, אינכם יודעים מה קשה לי לשוב אליכם אחרי שלא פעלתי דבר. כי אני, אשר הבאתיכם לעולם, רואה אתכם סובלים רעב!”
“אבל אין אנו היחידים, אבא! אַל תהיה עצוב! עוד יש תקוה – – –”
ועל אף הקנאה ביוצאים באים כל הנשארים אל השער עם ערב להקביל את פּני השבים. אסור היה בהחלט לטלטל תיק עם היציאה לעבודה ואסור היה להכניס דבר: – כל מי שיימצא משהו בידו יוּמת בירייה. אך מי יירא מוות! רבים מן השבים הסתירו פרוסת־לחם במכנסיהם ובתחתוניהם קשרו צרור של תפּוּחי־אדמה. השוטרים הליטאים יחד עם השוטרים הגרמנים עומדים משני עברי־הדרך ומפקחים – אך מה רבה השמחה בלב הבא! הוא מכניס רוח חדשה בהבעת פּניו. גם אשתו וילדיו מחכים לו וכל המשפּחה רצה הביתה מהר, מהר. דומה שאין הרעב גדול כל כך. מה שהביא עמו משׂבּיעו. הוא מסתכל בילדים ולבו האבהי והאוהב מלא על גדותיו.
ויום המחר מביא עמו יותר תקוה. נדרשים עוד פּועלים. הפּעם יצא גם אבא שלי! אבל האם על ידי כך שׂבעו אלפי הנפשות הנשארות, אלה אשר ראשי משפּחותיהן לא יצאו? ומה גורלן של משפּחות אלו אשר בכלל אין להן ראש? מי ידאג לאלה ומי יעבוד להם? והרעב הולך וגובר. בני־אדם נוברים במקומות המלוכלכים ביותר ומוצאים קליפות של תפּוּחי־אדמה. מבשלים אותן, טוחנים אותן וצולים אותן על פּני מחבת יבשה. וריחן של לביבות חרוכות אלו עם עשן המחבת היבשה שם מחנק לגרון ומביא דמעה צורבת לעין – והרעב נשכח ומשתכך; הלעיסה הראשונה איומה! השיניים נתקעות בקליפות השחורות־הקלויות – והרעב נרגע. האמינו: אחרי לביבה כזאת שוב אין חשק לאכילה!
עד היום בו יצא אבא לעבודה עברנו כל מדורי־גיהינום. ועינינו כלות לערב – לשוּבוֹ. ולבסוף הנהוּ בא. מרחוק ראיתיו; זאת אומרת, לא אותו ראיתי, אך הכרתי את פּניו הזורחים – אור זה המפרק כל עול של סבל. הנהוּ מדבר בגאון ובאומץ, לא זה האיש אשר חזר אתמול בידיים ריקות. פּניו אורוּ וקמטיהם נתיישרו, כביכול.
הנה הוא בא בשער. מכל עבר מתנפּלים עליו: אחותי מנשקתו מצד אחד ואני מצד שני. אין אנו מרבים בשאלות, אך מחפיזים צעדינו כדי להתרחק מן השער. ואולם אין אני עוצר כוח וקורע את הדממה:
“ההבאת משהו?”
וריח של לחם טרי עולה באַפּי וכל מיני רירים מתעוררים בפי.
“לחם הבאתי.”
“ככר? ולא פחדת להביאו?”
“פּרסתיו פרוסות־פּרוסות ונתתין בתוך שרווּלי – ואחדים בתוך מכנסי.”
ובבואנו הביתה הוציא אבא את הלחם והניחו על השולחן בשלות־נפש גמורה – כאוצר חמוד! שני ק"ג לחם! מי יתאר ומי ישער דבר כזה? זה כבר אשר לא ראינו כזאת! והעיניים מתבוננות בלחם – אורח יקר שכמוך, מה נעמת לנו בצל־קורתנו! מה ערב ריחך, כריח שושנים יקרות!
ואנו מתיישבים מסביב לשולחן והשיחה מתגלגלת על מאורעות היום. אך איש איננו מעז לפרוס מן הלחם. וכמעט שאין צורך לאכול – דיינו בכך שהלחם מונח לפנינו על השולחן וריחו משׂבּיענו! אבל מאידך גיסא, אין אנו יודעים מנוח: יש רצון להכניס פּת לפה! מה טעם ללחם? האם רשאים אנו לטעום ממנו? והסכין הנוצץ, המוּנח בצד, אף הוא, דומה, מהרהר: זה כבר שלא העברתי את להבי בך, הפּרוסות היו נדבקות בי – הה, מה טוב היה!
ולבסוף הגיע הרגע שאבא פרס את פּרוסתו. ואני מתבייש בפני עצמי. לעיסה אחת – וכמעט שהפּרוסה איננה והתיאבון הולך וגדל. אך לא – אסור – יש להותיר גם למחר. הנה מאוּחרת השעה ולא טוב להתפּטם.
ואנו שוכבים לישון וטעם הלחם הטרי בחיך. מפעם לפעם אני מעלה פּירור מבּין השיניים למען לא אשכח את טעמו. וכן אני שוקע בשינה ובחלום על לחם – לחם – לחם…
2 🔗
אחרי ליל־מחשכים וסוּפה קמים הכל, עייפים ויגעים מנדודי שינה. נזכר כל אדם, כי הנה מאוּחרת השעה. ומשונה הדבר: אין עומדים בתור לקבלת מצרכים. בכל שקט, ורק מזמן לזמן נשמעת חריקת דלת הנפתחת בקושי מחמת השלג הרב שנפל וחסם בפניה. לאט לאט מתעוררים בני־הגיטו. הילדים, אשר חשק־הילדות טרם פּג מליבם, מרגישים את עצמם מאושרים, ממלאים את האויר צלילי־משוּבה, משחקים בשלג ושוכחים כי בעוד שעה יהיה רצון לאכול והבית ריק – והנה אורבת לו לכל דריו הדאגה השנייה: חימומו של הבית. עצי־הסקה נמצאים עוד לכדי שבוע ימים, אבל מה יהא לאחר שבוע זה? בלי מחשבה מרובה מתחילים הכל מסיקים בכמה גזרי־עץ אבל מה בצע בחימום זה אם הרוח נושבת ובבית שׂורר הקור בכל תקפו?
והבוקר מתחיל כרגיל. כמה מאות אנשים יוצאים לעבודה מתוך תקוה להביא הביתה פּרוסת־לחם, והיוצאים כדי לעמוד בתור־המצרכים עומדים כשעה עד אשר הרגליים קופאות. וכעבור עוד שעה מתחילים העומדים־בתור להתנועע מרגל לרגל כבובות־גולם, משיבים לתוך כפות־הידיים ומסוככים על האוזניים. יש מתחלפים בעמידה, אבל עשרות האמהות, שבעליהן נסתלקו, חייבות להביא עמהן את תינוקותיהן בזרועותיהן והרי הן עומדות יום תמים בתור־הלחם. אם כן מדוע לא תוכנסנה אמהות אלו ראשונה? – התשובה היא, כי הן מהוות את מחצית השורה…
ועם רדת הערב חוזרות הבריגדות. איש איש עז ואמיץ משהיה: בידו הוא מחזיק את מחצית־הככר וכן גם שׂקיק קטן של תפּוּחי־אדמה. גם השוטרים אמיצים יותר. הם אמנם בודקים יותר, אבל עם כל מה שאסור להכניס דבר אין הם מחמירים; ידוע גם ידוע, כי יש עצה וגם תבונה; שוטרי־הגיטו מוזמנים לעתים לתוך בית חם, שם מכבדים אותם בכוס יין, הנקנה בכוונה תחילה לשם כך – וכן הם מתקרבים ואפשר לפעול!…
וכן הולך גיטו־קובנה וּמסתדר. הבריגדות מתרבות. משא־ומתן מתנהל וכספים עוברים לסוחר. שׂקיקים קטנים הופכים לגדולים; לחם הופך לחמאה; תפּוּחי־אדמה – לקמח, סוכר, גריסים. חיים חדשים מתחילים – חיי קהילה יהוּדית סגוּרה ומסוגרת מן החיים הרגילים השוטפים, מאחורי גדרות־תיל בתוך רבעים הנתונים ל“מעשה” בכל עת ובכל שעה;
ו“המעשה” איננו מתבושש. לא ארכו ימי־השמחה. מתחילה חשבנו, כי נבלה אותם, כי שנים אחדות קשות אלו תעבורנה מתוך מכירת חליפה זו או סמרטוט אחר –
אבל טעות מרה היתה זו בידנו!
3 🔗
החורף בא באכזריותו והביא עמו סבל חדש, חוּקים חדשים וגזירות חדשות.
חוץ מפּועלים מבני דתות אחרות יידרשו אלף יהודים לעבודת יום ולילה. וחייבים יהיו הפּועלים לצאת בבוקר והמספּר צריך שיהיה מדוּייק – איש בל יחסר! אבל הידיעה הזאת לא הסבה כל דאגה. כל איש הרהר בלבו: מה יש לי להפסיד? אולי אוכל להביא פרוסת־לחם הביתה. ולמה אשב ואסתכל ברעבם של הילדים? הסוף לכך; אצא, אעבוד בפרך ואביא משהו הביתה.
וּבבוקר־הכפור עומדים אלף איש – רעבים, יגעים, מכורכמים, קפוּאים – ואחת בלבם המר: להביא משהו הביתה…
ולבסוף מגיעה השעה. קול־גרמני נשמע המתפּשט על כל עבר באכזריותו. קבוצה ראשונה מתקדמת. מכל צד נשמעת ספירה; בכל עבר רושמים. רבה התכונה, כמו בככר־השוק.
“כך? בדיוק! מאה איש בקבוצה א‘. – קבוצה ב’!”
וכן יוצאים אלף איש דרך השער הצר, זה אשר מאחוריו שכבו לחוּצים וצפוּפים במשך חדשים מבלי יכולת לזוז. ואלפי אנשים שנשארו מעבר לשער – נשים וילדים – מלווים אותם בעיני־תוגה.
זו היתה יציאתם של אלף אנשים לעבודה ביום הראשון – חוּץ ממאתים אנשי הבריגדות – אלף רעבים, מעוּנים, קפוּאים שיצאו למצוא פּרוסת־לחם קטנה!
תחת משמר כבד יצאו – שומר על כל שני אנשים, חייל מזוּין. ההליכה מהירה, כדי להתחמם. אבל מתי יגיעו? עד היכן ילכו? הכפור צורב את הפּנים, מבקיע את עור־הידיים בלי רחם. ולבסוף בהגיעם אל הככר – שוב ספירה (שמא ברח מי־שהוא?). הקבוּצות נחלקות לכמה עבודות – בחומר ובלבנים ובתעבורה וכיוצא באלה. הממוּנים על כל אלה ניצבים על המשמר וצלבי־הקרס האדומים שעל פסי־שרווּליהם מטילים אימתם על הכל.
הצו – קול ארי ביער – ניתן: לעבודה! לכלי־העבודה!
והכל מתחילים להידחק כדי להגיע ביתר מהירות לכלי־העבודה. ויחד עם הכלי מקבל כל אחד בעיטה הגונה אשר כאבה מתפּשט בכל אבר. ואז מתחילה עבודת החפירה באדמה הקפוּאה. אחד המכה ואחד החופר – ללא הועיל. הכל מתפּשטים – שמא תקל העבודה. והנוגשׂ עומד בצד ומקלו בידו – וזכר־הבעיטה לא פּג.
ועם כל מה שהזמן זחל והרעב שהתעורר גירה את התיאבון והלהיב את הדמיון הגיעה שעת־הצהריים. צפצוף רם הודיע על זמן־הארוחה. הכל מניחים את עבודתם ורצים אל המטבח מתוך רצון להגיע לשם ראשונה: כל אחד רוצה להתחמם במעט המרק ולתקוע שיניו בפרוסת־הלחם. אך המרק – ירק עשׂב במים וכמה גריסים צפים על פּניהם – כגלוּת־היהודים טעמו, אבל מעלה אחת ויחידה לו, והיא – חומו. והלחם מה ייעשה בו? היעמוד בו לבו של אדם לטעום ממנו? ומה יביא הביתה להשקיט רעבם של הילדים? לו לעצמו יש מרק – ואילו להם? ואוי לה לפרוסת־הלחם ולמראה הדל!
אך עד כה וכה – מתוך שהכל מחביאים את רבע קילו הלחם במסתרי־המעיל כהחבא את האוצר הגדול ביותר – נשמע שוב צפצוּף – ושוב לעבודה. אין ברירה! וכתום יום־העבודה המפרך – עמידה בשורות וכניסה לתוך הסוגר: לגיטו!
ועם השער עומדת האשה וילדיה – מחכה המשפּחה בכליון־עינים. ראשית־מעשה מוציא כל איש את לחמו ונותנו ביד ילדו. עיני־האשה מתמלאות דמעות בראותה את בעלה קפוּא ורטוב כולו. והחדר שאליו הם באים שומם וריק הוא, והעששית מאירה מעט את הפינות החשוכות, בהן שכבו הילדים מכוּוצים ורועדים תחת מכסה דק. אך אחד הוא קו־האור המחמם עתה בבית ומעודד את הרוח הנופלת: פּרוסת־הלחם הקפואה המונחת על השולחן.
האשה מסיקה את התנור בכמה כפיסי־עץ כדי לחמם מים ואגב גם לחמם את החדר. והבעל, אותה שעה, מתחיל להתפשט – אך לא בנקל ובמהרה, כי כל בגדיו רטובים וּדבקים לעורו. הוא מסדר הכל לפני האש הקטנה שיתייבשוּ עד למחר, כשייאלץ שוב לצאת לעבודה.
"וכי עליך ללכת גם מחר? שואלת האשה בקול עגום. “ובמה תלך?”
“כי עלי לצאת – אין ספק. השאלה היא: במה? הייתי לובש זוּג־מכנסיים אחר, אבל הרי צריך למכרו. על שתי חליפותי נוכל לחיות עוד כחודש ימים. הנה באמת צריך מי־שהוא לבוא מיד לשם –”
ועוד הוא מדבר והנה2 דפיקה על הדלת.
“לפתוח!”
זוהי הבקורת, כמה חיילים נכנסו:
“היצאת היום לעבודה?”
“יצאתי. הלא תראו את הלבנים שלי הרטובים?”
“שטויות! אין זה רטוב בכלל! יש צורך בעוד אנשים למשמרת הלילה! עליך לצאת!”
התחילו האשה וילדיה להתחנן בדמעות כי אין לו לבעל־לאב מה ללבוש.
רק בדרך נס נעתרו להם ויצאו. ועד שהם יוצאים והנה אותו סוחר שבא לקנות את החליפה.
“מה יקר?” שואל הסוחר.
“וכי יודע אני מה יש בידך לתת? הלא אתה יודע מה מחירה. אבל למה נעמוד על המקח הרבה? תן עשר ככרות־לחם וקילו חמאה!”
“ההשתגעת, בעלי היקר? הלא בשבועות מספר נאכל את הכל. ואז מה? וכי אינך יודע מה שילמנו?”
“נו, נגמור. אין שעתי פּנויה. אמרו דבר. כל רגע יקר בעיני. עלי לבקר עוד בכמה מקומות לשם קניות.”
“טוב, איפוא, גמרנו!” אמר הבעל בהביטו בעיניים נוגות לעבר אשתו – וכהרף עין נסגרת הדלת והחליפה החדשה חלפה ואיננה!
ובדברי־אהבתו לאשתו הביע הבעל את אָשרו אותו ערב:
“צאי וחשבי: מחר יהיוּ בבית עשר ככרות־לחם וקילו חמאה!”
ולשמע דבריו של אבא חזר הילד הבכור על אותן המלים, כשהוא אך זה נעור משנתו:
“ככרואַ־לחם… חמאה!…”
4 🔗
בסימטאות־העוני הצרות נמצאות החנוּיות – שוּרות שורות ארוכות הן מסוּדרות. ואין אלה מקומות למקח־וממכר כלל, כי אם מרכזים לקבלת לחם. לחם – הידעתם מאי משמע לחם? – ככר שמשקלה שני קילו? – ככר כזאת לחמש־עשרה נפש! ועד שאתה זוכה לה! מקץ עמידה בתור ובכפור במשך שעות, אחרי ריב וקטטה! – ויש שהחנות נסגרת אז, כי השעה מאוחרת מדי.
אבל הפעם נסגר הכל והכל נחפּזים לעזוב ולפנות את הרחובות מטעם אחר:
המפקד יורדן!
מסכנים רעבים, שהגיע תורם לקבל את מצרכיהם! אבל אין ברירה – והם עוזבים את החנות ונושאים רגליהם הביתה. ומי זה חש ברעב, מי חולם עליו? מחשבות אחרות נוברות ונוקבות.
מה סיבת בואו? הגזירות חדשות יביא עמו? האם לא יאמר די?
והמכונית ההדוּרה המובילה את המפקד יורדן מופיעה לפני הבית החוּם בן שתי הקומות – בית־הקהילה היהוּדית. הדלת נפתחת בזריזוּת וּמתוך קפיצה הרי זה מדלג על המדרגות – מובן שאת מקלו אין הוּא מוציא מתוך ידו. אך ראה זה פלא. בנימוס משוּנה נוהג בן־הבליעל. הוא דופק על הדלת: למאי נפקא מינה אם בידו או במקלו – אבל דפוק דפק!
“האוכל לדבר עם ד”ר אלקס?"
זקן ומכובד ומקובל על הבריות היה ד"ר אלקס שהופיע חיוור ותשוש. בינתיים הסתכל המפקד ברהיטים מלמעלה למטה, כנראה יפים הם בעיניו. והוא מעמיד שאלה קלה:
“היש גם ליהודים אחרים רהיטים יפים כאלה.”
"השולחן הנהדר, אשר עינו כעין המראה בברק אשר לו, ארבע כוּרסות־העור הרחבות האלה, כנראה, עשו את רשמם עליו.
אבל עד כה וכה והוּא ניגש לעצם הענין: “למן היום והלאה אני דורש אלפיים נפש – אלף ביום ואלף בלילה! בלי תירוצים! ואם מספר זה לא יומצא לי – הגיטו כולו ישׂא בעוון! להתראות, ד”ר אלקס!"
וגחוך אשמאי התפּשט על שפתיו.
5 🔗
מכווץ ומכורבל מקור־הלילה האיום נח לו הגיטו הקטן מעבר הגשר מזה. (בעברו השני של הגשר השׂתרע הגיטו הגדול). פּה ושם עובר שוטר יהודי; החייל העומד על המשמר מקיש רגל ברגל למען לא יקפא על עמדו או שהוא פולט סתם ירייה. אך אין זו משאירה את רישומה כל־עיקר.
ולפתע פּתאום – מכוניות באות! הגיטו הקטן והחשוך מוּצף אורות! קובעי־פלדה של אנשי צבא מבהיקים; נשמעים קולות־צעקה של מפקדים. – מהומה בגיטו. אך אין איש מעז לצאת כדי לראות מה נפל. המצב הולך ומחמיר. מתקרבות והולכות נקישות מגפיהם של אנשי־צבא: נשמעות דפיקותיהם של קתי־רובים בתריסים, ועמהן צעקות: “לקום!”
פּחד אוחז בכל כצמרמורת של קור גדול. הכל מתלבשים במהרה ובמבוכה. אין איש יודע מה יעשה תחילה. יש רצון לרוץ לקרובים ולידידים כדי להיוועץ – אך אנה ירוץ אדם והכל סגור ומסוגר ונעול על מסגר?! כל רחוב מלא צבא, ודי לו לאבא להציץ מבעד לשמשות־הכפור – ואימה תאחזנו. כעבור שעה קלה והקריאות האיוּמות נשמעות בכל הרחוב: “לעזוב את הבית!” הבתים מתרוקנים והרחובות מתמלאים, אין איש עומד לסגור הדלת ולנעלה: ממילא אין על מה לשמור ומי יודע אנה אנו באים ומה צפוּי לנו!
והפקודה ניתנת: “יוּבא כל איש לככר!”
הככר נמצאת מחוץ לגיטו, בין שתי דרכים מצטלבות: הדרך האחת ידועה לנו היטב – היא המובילה למבצר התשיעי. אל ככר זו, אשר על דשאיה הירוקים רועים שם בקיץ צאן ובקר, מוּבאים עתה יהודי הגיטו הקטן – קרבנות תמימים! וללבנה המאירה בקרניה את כל השטח, נישאות עיניים נסוכות תפילה, והן שואלות לגורלן המר ומבכות אותו.
אך עם בוא ראש הגסטפּו נדם הכל, כל העיניים מוּסבות אליו, אל השוחט! וכהרף עין מועמדים אנשים בשני עברי־הדרך. גם דרכיהם שונות: מי בדרך לחיים ומי למוות. במשך זמן מועט מוּצגים שני אלפים איש בצד אחד תחת משמר כבד שלא יברח איש מפני גורלו. אך לאיש מהם אין מוּשג כל־שהוא, כי הדרך למוות מאחוריו, במרחק של כמה קילומטרים בלבד. החפשים לנפשם התפּזרו לכל עבר כצפּרים מתוך הכלוב, אשר נקרא להם דרור. הם ברחו מיערות־הג’וּנגל המוּקפין חיות־טרף. קרה נס ואלה נמלטו מבין צפּרני הדורסים העומדים מוכנים לטרוף, אבל למעלה מאלפּיים מחכים לגורלם.
הבוקר החרפי האיר. פּג הקור היום. נשמעים צלצוּלי פעמונים של שלגיות בריצתן, קולות אנשים בתעורתם, המוּלת מכוניות בנסיעתן. תנועת־החיים מתחילה, וההר שמנגד, זה המוביל בדרכו הארוך אל המוות, דווקא הר כל כך הדוּר. השלג המכסהו בלבנוֹ יפה דוקא היום יותר מבכל הימים. עמוד־הזכרון שבראשו נוגה בבהירותו כביום־קיץ הדור. הכל מזהיר, הכל מוּצף־אור, הכל משקיף על פּני הדרך אשר בה עומדים אלפּיים יהודים מוכנים לצאת לקראת גורלם.
אך אין הם מחכים הרבה – וקול הפּקוּדה נשמע!
ואַלפּיים נפש צועדות אל עבר ההר. והעיניים מורמות השמימה והמבטים מתחננים והלבבות פּועמים וקולות־בכי פּולחים את האויר. אבל אין קול ואין עונה. והשורה נמשכת: נאחזים אנשים, נשים וטף בידיהם; אין איש רוצה ללכת לאיבוד. אם מנחמת את ילדה, בעל מדבר רכות אל אשתו: לא יארכו רגעי־המוות! אחת ימות האדם – ודי! ואם מוות – הן טוב מותנו יחד! מה טוב ומה נעים מותנו יחד!
והגיטו שלנו מתחיל להתעורר לאט לאט – ועם כל מה שהמרחק איננו קטן הנה בכל זאת ברור הכל. צמרמורת עוברת בגוּף; הנה לנגד עיניהם יראו הכל את ההר המוביל למבצר התשיעי – למוות; ועליו נמשכת שורה של אנשים, שורה בלי סוף ובלי גבול. ואין המוח יכול להשיג ולתפוש: הבחלום ייראה הדבר? החזיון הוא זה? ולאט לאט מתברר הכל, לאט לאט מתעורר כל איש.
וקול קורע־לב מתפּשט מקצה הגיטו ועד קצהו:
“את בני ראיתי הולך! אלי שבשמים!”
ואם יש אל בשמים שמע גם שמע את הקול הקורא. ואין לב אשר לא נשבר לשמע־הזעקה.
והתמונה הולכת ומתבהרת: הכל מתחילים להבין. הנה הילדים נאחזים באמותיהם, נשים בבעליהן. ובצעדים אטיים וכבדים הם עולים בהר כשבני־בליעל מזויינים מאיצים בהם. והשורה נמשכת ללא הפסק; אין איש מסכן את חייו אף רגע אחד קודם כדי לפרוץ מן השורה; כצאן יוּבלוּ. והמבצר התשיעי מתקרב והולך. הנה ניראים כבר העמקים החפורים; הנה מתגלה כבר איש־צבא העומד ומצפּה לקבל את הפּקוּדה, להיות שלוחו של מלאך־המוות. ושוב נישאות כל העיניים לשמים – עיניים לאות מבכי; כל קול מתעורר ומתפּלל בשארית־כוחותיו לרחמים; הרגליים ממאנות להישמע; כל אבר מת; המוח מתאבן – – –
ונשמעו יריות־רובים בלולות בקללות־שיכורים!
אך פּתאום – ומעשה נועז מתחולל. ילד, כבן שתים־עשרה, מתפּרץ מקרב אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, ומבלי שיחכה לבוא מותו או מבלי שיובל אליו ככל השאר, קופץ קפיצת־פתע מראש ההר וקול מזעזע מחריד כל לב:
“שמע ישראל!”
ולא היו רגעים מועטים ו“שמע ישראל” זה עולה על כל לשון – ו“שמע ישראל” אחד מסתתר וטובע במטר־יריות הניתן כהרף עין – – – – –
ומשטח־השלג הלבן מוכתם בדם יהודי טהור!
6 🔗
אותו יום (27 באוקטובר) רפה מעט הקור, יום־סתו נהדר עמד בעולם, אשר כמותו לא חשנוּ בחודש הזה. רוח חדשה היתה בגיטו, אשר עד כה היה נתוּן לשלטון קור ורעב. הבתים היו מחוממים יותר וגם שאלת־הלחם לא היתה קשה כל כך.
עם ערב ניראו אנשים ברחוב. נשים וילדים הלכו בצעדים חפוּזים להקביל פּני בעל ואב עם השער, בשוב הבריגדות. הרחוב הראשי, ליד בית־הקהילה, נעור, כי כל אדם, בלכתו בגיטו, חייב לעבור על פני בית־הקהילה. וכאן עומדים אנשים ומגלגלים שיחה בעניני פוליטיקה מבית ומחוץ; יש המתקוטטים עם הממוּנים על העבודה, בעניני חופשה ועוד.
אך פּתאום – מכונית־המפקד. כאשמדאי באה זו ביעף – וכהרף־עין מתרוקן הרחוב! רגילים היינו בהופעות־פּתע אלו, אבל הפעם – שאני. ומה הפּלא? המצב איננו מזהיר ביותר, בייחוּד בקשר לשמועות הרווחות. ומפּני כן השתקע כל בית בגיטו באימה ופחד. והמתיחוּת רבה.
והנה יוצא המפקד מבית־הקהילה וכל הבאים אחריו חיוורים כסיד. הכל מתיישבים במכונית, כמוכנים לנסיעת־רעים. משונה! המפקד האשמאי הזה – יחד עם יהודים.
וכל העיניים מוּפנות למכונית: אנה נוסעים הם? – נשקפת השאלה בכל אישון. מה קרה?
אך אין איש יודע להשיב. אחת ירחש כל לב: טובה לא תצמח מכל זה!
וכעבור זמן לא רב מתחוור הכל. מודעות גדולות ואדומות מוקעות – ואותיותיהן השחורות מרצדות לנגד עיני כל כמלאך־המות עצמו:
וזה לשון המודעה:
לפי דרישת המפקד יורדן חייב כל אדם להימצא בככר דימוקרטו מחר ב־28 באוקטובר. הכל – בלי יוצא מן הכלל, לרבות ילדים, חולים, זקנים. כל הנשאר בבית יוּצא להורג בירייה!
גדולה השוֹאה! אנחה אחת תמלא כל רחוב וסימטה. בכל פּינה מתקהלים אנשים: האחד שואל את פּי חברו, כל אחד נבהל ומבוהל, אין תופס דבר. הכל קוראים וחוזרים וקוראים את המודעה – עד כדי עשר פעמים! ואחרי כל קריאה מתחילה השוֹאה להיות מוּחשת עוד יותר. כל אישה רצה אל השער, אך בעלה טרם שב. הילדים יושבים בבית חיוורים ורועדים. אך הנה חוזרות הבריגדות, וגם העובדים־בפרך שבים – מוקדם מתמיד. והבשורה מתפּשטת מיד. והכל מתחילים להתרוצץ ושאלות אף הן מתרוצצות: מתי צריך להתייצב? כיצד צריך להתייצב? במסדר הבריגדות או אחרת?
אב־המשפּחה בא הביתה במרוצה, ניגש אל ילדו החיוור, אשר לבו מתפּעם למראה אביו שנעדר מן הבית אחרי שעות ארוכות והוּא שרוּי לבדו בפחד. ושפתי־האב ממללות על ראש הילד: “הוי, ילד, ילדי! ימים טובים הגיעונו!…” והאם עומדת כאובה ומסתכלת בהם ודוממת. דוממת היא ודוויה למראה בעלה החובק את הילד. אך לא יארכו הרגעים והיא מתפּרצת אליהם, מנשקת להם וצועקת בבכי טרוף.
וכן יתחולל בתוך כל בית שבגיטו.
אך לאט לאט מתבהר המוח והלב תופש את המצב בכל חריפוּתו. שוב ניראה המפקד יורדן ועמו רוֹקי איש־הגסטפּו, בלווית זקן־הקהילה. הם עומדים בככר דמוקרטו ומתבוננים בה. ואותה מחשבה באה ועולה על כל לב, וכל לב מתחיל לחשב חשבונות: כמה אפשר להקהיל בככר זו? וכי יש מקום לכל?
כל משפחה הלכה אל מכיריה וידידיה: אחד שואל לעצה ואחד הנותן עצה, אף כי אין איש יודע דבר בעצמו. ומה ייעשה באם הזקנה והחולה? ובבית זה הלא יש סבא וסבתא – מה יהיה עליהם? היוצאו גם הם? הרי זה מוות ודאי! – והריצות וההתייעצויות אינן פוסקות: למועצת־הזקנים, למשטרה. הכל מתייעצים. אך מה בצע בכל אלה אם השעות עוברות־חולפות ומחר האיום מתקרב ובא.
ולפתע נזכרים הכל, כי אחרי יום קשה כזה לא בא אוכל אל פּיהם. הכל מתפזרים לבתיהם – לסעודה. וראה זה פלא: כל אותם הימים, בהם היתה פרוסת־הלחם כמעט דבר שבחלום, היו הכל חסים עליה, אבל הפּעם נהפוך הוא. מי ישים לב לכך? עין מי תהיה רעה באגירה? יש לכלות הכל בבית. התנור מוסק ביד רחבה; יש עוזר לאם בקילוף תפּוּחי־אדמה; פּה מבשלים, שם צולים ופה אופים – והגיטו צוהל ושמח, כביכול. ובאמת היש שעה טובה מזו, כשהכל יושבים על צלחת־הבשר־והמרק ועל כדורי תפּוּחי־אדמה? אין בעולם עונג גדול מזה! אכול ושתה – ומי ידאג ליום מחר? ואחרי הארוחה יש גם מי שמצית סיגריה או שוכב לנוח – ומתוך כך מתחילות המחשבות על המחר לנסר ולנבור שנית. ושוב מחבק אבא את בני־משפּחתו ומבטים נוּגים ודוממים מהלכים בחלל־החדר מאחד לרעהו. והעיניים ניתלות בשעות: שעה אחת עומדת לנגד עיני כל – ארבע! איומה השעה. התהא זו השעה שתכלה את חיינו? הייתכן כדבר הזה? ואחד נלחץ אל רעהו כביום קור, והרעד עובר מגוּף אל גוף. מי יעז להתפּשט? הכל שוכבים יחד. יש שאמא יורדת להרגיע את התינוק עד שהוא שוקע בתרדמת־ילדים ערבה, והאם עומדת על ערשׂו ומלטפתו במבטי־אמהות שאינם יודעים מנוח. אולי פּעם אחרונה היא זו? – והיא נבהלת מפּני המחשבה ועד מהרה היא מאשימה את עצמה: איככה זה תעלה מחשבות כאלו על דעתה? אך אין כוח אשר יפריד בינינו! דרך אחת לנו! יחדיו! – ועייפה ויגעה היא פונה מעל ערשׂו, נלחצת לבעלה וחובקת לילדיה המבוגרים יותר.
עד כה וכה והכל נרדמים – אבל עד מהרה מתעוררים מבוהלים. חלומות־אימים עינוּ אותם בתרדמתם החטופה – ובפקחם את עיניהם נתקל המבט הראשון בשעון: – אחת־עשרה! – מוזר! – עובר מלמול דק. – רק אחת־עשרה! עוד חמש שעות אפלות! מי יוכל לעמוד בהן, בחמש שעות אלו? ואין איש יכול להירדם מאימת־החלומות. אך יש רצון עז דווקא להתנמנם בלילה הקר והאפל השׂורר בכל. הרוח דופק בדלתות ובתריסים. יש שתריס נפרץ ומתחיל מסתובב על ציריו ומכה, והדפיקה מעבירה צמרמורת בכל בית. ושוב מתנמנמים הכל – והפּעם ערבה היא השינה. ובבית נשמע רק תקתוק השעון ונשימת השקועים בשנת־עייפוּת.
אך צלצול־פתע מעורר את כל הישנים: ארבע ומחצה! חיל ורעדה אחז את הכל. הנה קרבה השעה האיומה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.