בית־הסוהר המרכזי, 17.1.48

נפלו שלושים וחמשה בחורים, ובהם חברים קרובים ביותר. הכאב חודר ומחלחל כל עצב. ההרגשה כבדה פי כמה, כשנזכר אתה בסורג ובתייל החוצצים בינך ובין העולם. ידיך כבוּלות ורק אחת תוכל לעשות – לכאוב ולכאוב. הה, מה קל להם ליושבי־חוצות לקבל מפּלות, כי עדיין הם נותרו ועוד ישיבו עשרת מונים. ואני? עני ממעשׂ. אסיר. חשוב כמת. “אדם עצור”. “אי־אפשר לשחררו מסיבות בטחון”. הרי זה כאלו הורגים לעיניך חברים יקרים ואותך מונעים בכוח מבוא לעזרה. לכל השדים והרוּחות, ממשלתנו היקרה, המונעת מהכדוּר לפגוע בי ודואגת לשלומי. תפּח נשמתה! (ואכן, זו אחת הקללות המעטות המתגשמות במציאות. סופה להגיע, אך כל עוד ואי אלה כלבלבים מכשכּשים בזנבם, יגרמו לנו צרות).

ועולות ומרחפות דמויות חברים יקרים שלא אראם עוד לעד, לעד. ברוך פּת. הה, ברוך, הראשון לצחוק ול“חברמנ”יוּת, גוץ וקטן, חי ועליז, נועז וחבר – איזה חבר! והנה דני, דני המדריך, ומפּניו החינניות לא ימוּש החיוך. והולכות ונמשכות הדמוּיות: יהוּדה ב‘… אליהוּ ה’… יעקב ב‘… ואליהם יתלווּ יצחק פ’… אהרון ס'… דמוּיות של נערים עדיין, שלא ראו עולמם והנהו כבה לעד! ואנו רק בחודש השני למערכה. עוד יצטרפו. ועוד אצטרף – עוד אעמוד במערכה. ובינתיים רותח הדם וזועק נקם. והכרתך תאמר: זוהי מלחמה! התרגל! כל עוד אתה חי, המשך לחיות, ובכל הנסיבות, ושפרם ופארם. כל הנותר מעמנו – עולם שלם ישא על כתפיו. עולם מלא תקוות של דורות ודם מאות חברים שנפלו, שנפלו ולא הגיעו. התקווה מלוותנו. היא אף אופפת כל פּרט, שהוא לא יפּול. ועם זה ההכרה המלאה כי גם זה ייתכן, ייתכן מאוד. הכדור אינו מבדיל. יתר על כן, הכדור מכיר בך: “אתה מסוכן לבטחון”. קליעתו החפשית יותר ויותר – הרי אתה רץ אליו, רץ כעולה וקרבן. ולמרות זה עם זה – אתה רץ. ומחשבה פּעוטה מדגדגת, מחשבת ההכרה העצמית, ושואלת: מה הריצה? וזו, הריצה לקראת המות הודאי כמעט! ומענה פשוט אינו ניתן, אף אינו נדרש. ואשר למענה פילוסופי – אותו נמצא בפעם יותר שקטה ופחות רגשנית. רק אחת יתלווה ללבך ודמך: צעד קדימה ככל שהסכנה תגדל – זריזותך ללחימה תגבר. ומין רגש גורלי ילפפך: לכל אחד כדורו המסומן לו.

השבוע הולך אני למשפּט. מי יתן – הה, בעל המזלות! – ואשתחרר. כי אז, כדור באויב ימצא עוד אובּייקט, אך לפני כן ישמש אף הוא הכדור אובּייקט. הה, מי יתן. אך ברי לי שעברנו את תקוּפת־הנסים, וישיבתי מובטחת עד למאי, ועד אז נלמד, נשתלם, נשמש גורם מועיל. בקיצור, הכל ברור ובהיר לפני. וראה זה פלא: מתגלה לפני שוב נחום, נחום המוכר לי שבע שנים. ואבוי לאותה בוּשה – לא סטה מדרכו, עדיין רוצה להיות לוחם וקרבן!…

בית־הסוהר המרכזי, 20.1.48

היום יום המשפּט. מ“ט ימי־מעצר, מהם למעלה מחודש תקוּפת “קישלה”. נוכחתי ובכנוּת שגם בבית־הסוהר חיים ואפשר אף לחיות חיים טובים. ואם אתגעגע ל”חוץ“, הרי זה לאו דוקא לדברים החסרים פה: אכילה, לבוש, חברה וחופש, אלא לאחת – לפעולה. מ”ט ימי פעוּלה הלכו לטמיון, מאחורי הסורג, וצא וצעק “חי־וקיים!” והיום – משפּטי, ישנן שתי אפשרוּיות של פסק־דין: שלוש שנות־מאסר או מספּר מועט של חדשי־מאסר עם סכוּם־כסף זעום. ואז, ואז – פרז'. כי ההחלטה הפּרינציפּיונית היא לשלם כסף עד חמישים לא“י. אף נמסר לי, כי ה”חוּץ" דורש שאצא. זקוּקים לי, אך, כמובן, אשלייה נאה היא, ואף איננה קבועה עמוק בקרבי. אני מחכה לישיבה ולישיבה ארוכה. כתבתי הצהרה, הצהרה חריפה. במקום נקיטת עמדת־הגנה – אני מאשים. שונה גישה זו למשפּטים מגישת הארגוּן עד כה. חוששני שלא תתקבל, אלחץ כל כמה שיש ביכלתי להשמיעה, אך לבסוף, כמובן, אקבל את ההוראות כנדרש. אינני עצבני, אינני הוזה, אינני “ישן”, אינני “מרבה מחשבות” כאחרים במאסר. יש הזקוקים ל“שעת שינה”, רוצים לשכוח, להתכרבל בשׂמיכה – ויחרב העולם! – –. שלם אני עם עצמי, אף לפני המשפט – כולי שלוה ושקט. יהיה אשר יהיה. מה שבידי לעשות – אעשה. והלאה, הלאה יש רק לנצח את עצמי. זה דברי תמיד, ומתברר שהוא עומד במבחן־המציאות־וה“סבל”. אכן, לא לשוא יקראו שמי נחום – נחום איש גמזו. הוצא מתוק מעז – זו התורה שלמדתי.

החילותי ביומן־סוהר שהיה תאורי גרידא. ה“אני” התבטא בו עד כמה שפּעם עם הכלל בתחושת־הרגע. את פּעימותיו הפּרטיות ו“מרקיעות השחקים” השארתי במטמונים. הדברים נכתבו על סמרטוטי־ניירות. המשכו שימש מכתבי לחברים. ועתה, עם הגיעי ל“מרכזי” ואך התאקלמתי בו, הגעתי אל השלב השלישי – חזרתי לסורי: יומן בו אתבטא כרצוני, כולי, על תוכי וכברי. ואשר לכך מספר מלים על התקופה החולפת.

נאסרתי בריצתי לעזרה. רצתי – פּשוּטו כמשמעו. היה זה בתקופה בה “נחבאתי אל כלי”. כל יום צריכה היתה לבוא פּקודת־גיוסי, ועד אז החלטתי לנצל כל יום לימודים. אך הנה בא היום הראשון של השביתה הערבית ואני – לומד באוּניברסיטה. הגיעה השמועה: יש צורך בבחוּרים צעירים. לא ידעתי על מה ולשם מה, ואני, איש הגדנ"ע, לא צריך הייתי לרדת, אך האני אשב בשעה ששם זקוקים לי?! ירדתי. ואכן הם נצלוני לפי דרגתי. נשלחתי עם פּלוּגת־עזרה למרכז המסחרי העולה באש. שלושה אוטובוּסים. בהגיענוּ ליד “רכּס” חסם בפנינו הצבא את הדרך, ואספסוף ערבי התקהל סביבנו. קשה היה לעשות משהו. הלפרוץ בכוח? – מי יודע מה תהיינה התוצאות? האיזור הפּגוּע מוּקף צבא, ובתוכו פורעים. כל שכנועיו של קצין־המשטרה, כי הוא בעצמו היה באיזור וכי אין שם אף יהודי, לא הועילו. לבסוף הסכמנו על כניסת עשרים איש לאיזור בלווי־השוטרים. הכנסנו אנשים משלנו. ולאחר הוצאת כמה משפּחות מן האיזור, יצא שנותרנו בו רק שלושה בחורים: השאר עזבוהו. ואז בא המחפּיר מכל: החלו לחפּש בכלינו. מתחילה הכניסונו ואחרי כן באו חיפוּשים. מה שם ייקרא לזה אם לא זנות ודו־פרצופיוּת?! והיא שהיתה בעוכרי, בטרם ידעתי על החיפוּשים, פניתי אל שוטר אם ראה בחורים צעירים (נמסר לי, כי יגיעו לשם), והוּא כתגובה שלף אקדח בחיפוּש. הייתי במלכודת – מימיני האיזור הערבי, מוּקף־צבא, ומשמאלי אזור־הבטחון, שמוּר לארכו על־ידי נוטרים ערבים! נאסרתי. כל הרגשה קשה לא היתה לי. הדבר בא כאילו באופן טבעי וכהמשך מובן מאליו. רמלה שימשה חוויה נאה תוך טיול. עדיין לא הרגשנו את עצמנו אסורים, ששה־עשר בחורים – אמנם חדר צר, אך ארעי והרחק מבית־סוהר ממש. רק שלושה מאתנו, ובתוכם אני, המשכנו לשבת. תנו כבוד לאסיר ההגנה הראשון במאורעות האחרונים! אך כבוד רחק ממני. טביעת אצבעות, כבלים, סורג, קישלה. אט אט הצטרפה חבורה הגוּנה. עשרה במנין, כולם “נושאים”. ומדי פעם יבוא אורח “מחזיק”, ישב עמנו ארבעים ושמונה שעות, יטעם טעם סוהר – והביתה – לעמדה.

וחודש הקישלה הוא חנוך הגון לחייל יהודי. בית סוהר גרוע שבגרועים. אכן, רק פּה נוכחתי, כי התכשרתי לסוהר. בחדר קטן אחד כעשרים בחור, ומספּר ספרים מועט, – ופה חיה חיים אנושיים! – – –. קביעת תכניתי וסדר־יומי: התעמלות בוקר, פּרק בתנ"ך ואגדה, שיחה כללית על בעיות שוטפות בחיינו, ואחרי כן חוּגי־לימוד, ולעתים משפּט צבורי, שיחה או הרצאה, ובערב מסיבה. וכל זה תוך שביתת־שבת, שביתת־רעב. ומצב הרוח איתן. אשריך נחום, שנתת את קוצר־ידך לזאת, ולא מעט החזיקו “בחורי־הקישלה” מעמד גם בגללך. אחרי כן עברנו לכאן (דומני ב־7.1), וכאן שפר חלקנו, ושיפרנו חיינו בהתאם לאפשרויות הקיימות פּה. ושוב מצאתי את מקומי.

ואם יש כאב בישיבתי, הרי זו עצם הישיבה, עצם אי־ההליכה. אם לסכם תקופה – הרי התחשלתי וחשלתי: בערתי אך לא אוּכלתי. ולכשנגזר הגזר לשבת – אנצל כל רגע לקראת יציאה כשאני יותר מחוּשל. הוי אומר: אין לבזבז זמן, והוּא, הזמן, נחלק בהתאם לאפשרויות: הספּורט כנדרש, חוגים כלליים, קליעה ויתר העניינים הכלליים ועבודות אגב, ולאחר זה ומעבר לזה – חישול רוחני. המשך למודי הכלליים, בהיות האפשרויות בידי. אפשרויות אכזריות: ללמוד בתאוה מתוך כפיה. אך אני צמאתי לפעולה – והרי לך! אבל אקבל את המציאות כמו שהיא ואנצלה ככל האפשר.

22.1.48

והנני שוב בבית־הסוהר, אך הפּעם אינני אסיר. זהו הערב האחרון שלי בכלא. נשפּטתי, ופסק הדין עשרים לא"י או חדשיים־מאסר. הצגה מגוחכת היתה זו, אך נאלצתי לעברה. וטוב שהסתיימה כך. משחזרתי לסוהר לקחת בגדי, התברר שהמנהל איננו כבר ועלי להישאר פּה הלילה. לא הצטערתי ביותר (אם כי, חבל היה לי על שלוש הפּגישות שהספּקתי לקבוע עם חברים להערב).

בבית־האסורים – ולא אסיר. דנתי עם החברים הנותרים על המשך חיי־התרבות, צורתם והאפשרויות לכך – לאחר שחיים ואני, אשר הוינו את עיקר הכוח התרבוּתי במקום, יוצאים את בית־הסוהר. סיכמנו דברים. כל עוד נשאר אחד בסוהר עליו להמשיך בחייו התקינים, עד כמה שהדבר ניתן לביצוע – עד יומו האחרון בו. אני יוצא, וחובה קדושה קיבלתי על עצמי עם צאתי: אעשה אשר אעשה בחוץ – אך על כל זה תתווסף עוד עבודה – טיפוּל באסירים ודאגה להם – בארעי, לא כתפקיד שלי, אך בנאמנות; אעשה הכל כדי להנעים ליושבים את ישיבתם.

– – – –.

אני הולך – ועם השמחה הטבעית, יש טעם מר וטפל. אני משאיר אחרי חברים, חברים וותיקים בסוהר וחברים טירונים, שאין יודע אם ישתחררו כמוני היום. הפּעם ניצלנו הזדמנות – מחלת סטבס. אך אולי יבריא הקטיגור. או אם זהו קו חדש – אולי שוב השתנה הקו. האל יודע אותם. הנה ביום בו נשפּטנו ושוחררנו אנחנו הארבעה, התייצבו במשטרה שתי הבנות, רות וכרמלה, ללכת למאסר. מתאר אני לעצמי את רגש האדם ההולך אל הכבלים. ואתה, על אותה עבירה באותו איזור יום לפני כן – משתחרר מן הכבלים! והכל למה? מפני מזלן הרע. כי הן נשפּטו שבועיים לפנינו. אני הולך ולוואי ולא אחזור בהקדם.

23.1.48

על מטתי אני שוכב וכותב. בחופש, לאחר חמשים ואחד ימי־מאסר, ומהם שלושים וששה יום בקישלה. בשעות הראשונות ליציאתי עוד לא האמנתי בדבר. הלכתי – וראשי מרחף. שכּרתני היציאה יותר מן הכניסה.

נקלעתי לחוץ, לקלחת הרותחת של חמשים ימי־מאורעות, והכל חדש, מוזר ומוּפלא. לא נתנוּני לזוּז: ברכות־השלום, לחצות־היד וה“מזל־טוב” אפפוּני מכל צד, אכן, מת שקם לתחיה! תוך העברת ברכות ושאלות “מה נשמע?” – שמעתי רבים לוחשים: “לעתים שמחתי שאתה יושב…” “לפחות בזה בטוחה הייתי, שאתה לא ביניהם…” (הכוונה: בין בני המסגרת השחורה). ואכן, שכנתי במקום הבטוח ביותר בקטע־חיינו!…

הלכתי ברחוב, בחנתיו ובדקתיו. העיר מחזיקה מעמד אך דמומה ועייפה. פגשתי בחברים, כולם נושאים בתפקיד, ועל כולם עברו רגעים, עברו שעות. ולכשעלה ושוחחנו על “העניינים”, החל הפּה פּולט טענות, טענות למכביר. אני עניתי רק אחת: כל מה שאעשה בזמן הקרוב, בגדר עבודתי, יהיה בסדר! חולשתנו האירגונית צריכה רק לאמץ אץ ידינו ליתר חישול ואון.

רק חדשיים מאסר. ועם זה החופש מהנה. תסתכל מעלה ולעיניך תכחיל כיפּת־רקיע משתרעת עד לאופק, עד לפאתי־הרים; תרוץ ברחוב ותמשיך נכוחה עד, עד לאין סוף… חופש. והיום, מחר, שוב ארתם בעול. אשאהו כיאות ל“אסיר משוחרר”.

26.1.48

מסיבה בקשר לשחרורי מן הסוהר. המזג למכביר והרוח רוממה. ותשעה חברי פלמ"ח מקרית־ענבים נהרגו היום, וביניהם חברים… והמזג למכביר והרוח רוממה!… "כי לא החיים העיקר – אלא הבריאות!… כל מי שיצר ממלחמה זו, יצא חסון ומזוקק ומצורף באש. חברים נהרגים ואתה רוקד – כי אתמול עשית, כי מחר תעשה. – ובשעת הפּנאי היה שמח! כי “החיים” עיקר! הה, שגרת־חיים, חיי עם לוחם!

יצאתי מן הסוהר.

תחילה התהלכתי המוּם. אחר כך החילותי תופש את הנעשה סביבי. עיכלתי את שארית האור הגדול ואת הפּגימות שבו.

ובינתיים “חטיפה” באופן בלתי חוּקי. לקחני שדמי לעבודה. הציע סמפ“מ. אך תפיסתי את העניינים הריהי כזאת: בזמן הכנות – גדנ”ע, בזמן פּעולות – חי"ש – והרי ההצעה עולה בּד בּבד עם רצוני. ועוד: ההצעה היא לא כל כך נאותה, בהיות עבודה זו בעיקרה משרדית. אך בינתיים קבלתי התפקיד.

31.1.48

סיימתי שבוע עבודה בחיים החדשים במלחמה.

עדיין הנני קצין־משרד. עבודתי העיקרית – טיהור האוירה והעבודה בבסיס־הסוכנות. אדמיניסטרציה. ועדיין לא יצאתי לפעולה, לקרב. ואני מצפה לזה בקוצר־רוח.

ובינתיים – עייפוּת. ולא מרוב עבודה – אך מתעייפים מהר; אין חיים סדירים. יש ואין אוכלים ארוחת־בוקר, וארוחת־הצהריים נדחית לערב. כן, גם לא התקלחתי עד כה! בקיצור – התמרטות־עצבים אטית.

ושמועה מתהלכת שבסוף השבוע אתמנה למפקד־ההר!

1.2.48

ביקור בבית – לאחר חדשיים־מאסר. ביקור ראשון בבית מאז פּרוץ המלחמה (הה, עוד לא התרגלתי למושג זה. עדיין המלה “מאורעות” עומדת בקצה לשוני). הזילו קצת דמעות, ההורים והאחיות, אף האב הבליע דמעה; אמבטיה חמה, שינה במיטת־פּוך, מעדני־מלכים ואילו מתנות לתוספת: אבא – מכנסיים, אמא – חולצות, והאחיות – כלי־גלוּח. בקיצוּר – היה כדאי כל העסק.

ושוב חוזרת ההרגשה הנושנה – בית. כמה טוב שיש לאדם בית, שיש מי שיקבלנו בדמעות ובזרועות פּתוחות, שיש מי שיקבלנו כמו שהוא, על שגיאותיו המרובות. יוצרי־מולידי – הורים.

ואתה “גבור לאומי!” ברוך מתיר אסורים, ויש אף מי האומר: “מחיה מתים”…