עֶרב־שבת. 10 באוקטובר 1941.
בבוקר יצאתי מביתי ואשׂים את פּנַי העירה והנה אני רואה את קרל פ', אחד מתלמידי, עומד בפתח חנותו ומרמז לי שאתקרב.
“השמעת את החדשות?” לחש לי בקול רועד מהתרגשוּת.
“מה, מה קרה?” שאלתי במבוכה.
“הלא תדע שאבא יש לו הרבה ידידים במשטרה. והנה שמע מפּי הקומיסר עצמו שבאה פּקוּדה מבוּקרשט לגרש את כל יהודי בוקובינה ואת רכוּשם להחרים! הגנרל אנטונסקו רצה לדחות את הגזירה. אולם מַנפרד פון קילינגר, הציר הגרמני, מאיים עליו… אחרי הצהריים יכנסו באי־כוח קהילתנו לנשיא־המחוז והדבר יוודע לרבים.”
“ולאן אומרים לגרשנו?”
“לא אדע. כנראה שלאדונים שבמשטרה ידוע מקום־גלותנו, אך בשום אופן לא רצוּ להגיד. ‘תדע בעוד מועד’ – מלעיגים הם.”
כעבור שעה היתה כל העיירה כמרקחה. נושא אחד בפי כל: הגירוּש. חבוּרות־חבוּרות עמדו, ומפה לפה נמסר: פילדרמן, נשיא הקהילות היהודיות ברומניה, הופיע בארמון המושל אנטונסקו והציע סכוֹּם ענקי, תרומת יהודי רומניה להתגייסוּת למלחמה, תמורת הפרת־הגזירה… יש כאלה היודעים לספּר אפילו פרטים משיחתם של השניים, שהם – כפי שאומרים – חברים לספסל בית־הספר מילדוּתם. הללו מספּרים בלחישה, כסוד גדול, שאנטונסקו דרש שני מיליארדים, והללו יודעים להגיד שפילדרמן כבר מוכן לתת מיליארד אחד.
*
בערב, בבית־הכנסת, נערכה קבלת־שבת מתוך חרדה רבה. כל המחשבות היו נתוּנות רק לידיעה על הגירוש. חבוּרות־חבוּרות עמדו המתפּללים ושוחחוּ בהתרגשות, בפי כל אחד ואחד היתה שמועה אחרת: הללו סיפרו שיהודי גוּרה־הוּמורוּלוּי כבר גורשוּ, והללו – שהאַרכיבישוף מטשרנוביץ הכריז שאם היהוּדים יגורשוּ יגיש את התפּטרותו.
יום־השבת עבר מתוך קוצר רוח וצפייה כללית. אחרי־הצהריים טלפנו מהקהילה לגוּרה־הוּמורוּלוֹּי, לדעת אם עודם נמצאים בעיר – ועד שעה מאוּחרת בלילה התהלכו המוני־העם ברחובות, לפני בית־הקהילה, וחיכו לתשוּבה. אולם התשובה לא באה והקהל התפּזר, איש לביתו ולמשפּחתו.
בעלי־החנויות ובתי־המכולת נשבעו שלא ישאירו דבר ל“גויים”; עמדו וחלקו בסתר את סחורותיהם לעניי־העיר.
ועל אף הכל, לא חדלה האופּטימיוּת בקרב הקהל ואיש איש עלה על משכבו מתוך תקוה לתשועה גדולה.
*
אך התשועה לא באה. כעלות השחר כבר היה ידוע לכולנו שהגורל הוּטל! ניתנה פּקוּדה לכל יהודי בעיר, זקנים ונערים, נשים וטף, בין בריאים ובין חולים אנושים, להתאסף בשעה שתיים אחרי־הצהריים ליד תחנת־הרכבת הגדולה אשר בקאפול־סאטולוי, במרחק שני קילומטרים מעירנו. הורשה לנו להציל מרכושנו ככל מה שנוכל לשּׂים במזוודות וחבילות. אולם במזוּמנים הוֹּתר לקחת רק אַלפּיים ליי לאיש.
*
בשעה שתיים היינו ליד התחנה. לקחנו אתנו את מיטב בגדינו וגם כרים וכסתות. התחנה המתה ורעשה מאדם. כמעט כל נוצרי העיר היו שם: אלו מתלוצצים ומלעיגים ואלו נדים בראש.
רכבת ארוכה בת ששים וארבעה קרונות עמדה בתחנה, מוּכנה בשבילנו. היו אלו קרונות סגורים ומסוגרים מיועדים לבהמות. הוכנסנו שלושים־שלושים לקרון יחד עם המזוודות וכל המטען. כעבור שעה היה הכל מוּכן לנסיעה. ליד כל קרון עמד משמר של ארבעה חיילים מזוּיינים. פּקידי־העירייה עברו מאיש לאיש וקיבלו את מפתחות הבתים שעזבנו. אחר כך עבר קצין־החיילים מקרון לקרון והכריז שעל כל אחד ואחד למסור את תכשיטי־הזהב־והכסף ואת כל אבני החן אשר ברשותו, וּמי אשר יימצא אצלו איזה חפץ מעשה זהב או כסף, אחת דתו למות – וֹּבו במקום, ללא משפּט!
בהסתיים הפּרשה הזאת סגרו את דלת הקרונות על מנעולים והרכבת זזה – זזה לקראת גורלנו החדש. למרות כל אשר שמענו וראינו, עוד שׂררה אופּטימיוּת בתוך הקרון. נפוצה אפילו שמוּעה שהיטלר אמר להקים מדינה יהוּדית באוּקראינה, עם ממשלה יהוּדית, משטרה יהוּדית, בתי־ספר יהוּדיים – הכל יהוּדי. אמרו שהיטלר רוצה לפתור את בעיית היהוּדים בכל העולם, על ידי יצירת מדינה יהוּדית באוּקראינה, תחת חסוּתה של גרמניה הנאצית… מה גדול היה עוורוננוּ!
הרכבת נסעה במהירוֹּת רבה. היא לא נעצרה בשום תחנה. בדרך עבר המשמר כמה פעמים כדי לאסוף את התכשיטים וה“וואלוּטות” הזרות, ומדי פעם איימו עלינו במות, אם יימצא משהו אצלנו. רוב האנשים מסרו את תכשיטיהם, אולם היו כאלה שלא רצו למסרם ובחרו לזרקם מבעד לדלת הקרון – החוּצה. נמצאו בינינו גם אמיצי־לב שלא פּחדו להחביאם בתוך כסתות, כרים וכו'.
ביום השּלישי בבוקר הגענו למרחק שני קילומטרים מהעירה אטקי, אשר על שפת הדניסטר. הרכבת עמדה באמצע השדה וכולנו ירדנו והורדנו את מטעננוּ. היה יום קר מאוד; רוח מזרחית חזקה, מבשׂרת־שלג, נשבה כל היום. מאטקי התחילו לבוא עגלות־איכרים, לטעון את מטעננו ולהעבירו לעיירה. הם ביקשו מחירים דמיוניים בשכר כל עגלה. היו בינינו עשירים שהתחילו לשלם כפי הנדרש, וּבלבד שלא יצטרכו לשבת באמצע השדה, בקור, כשמטענם על ידם. אולם לרוב לא היה כדי תשלום מחירים כאלה. לכן עמד ד“ר ש', ראש הקהילה לשעבר, איש אמיץ־לב, והכריז שאיש לא ישכור לעצמו עגלה עד שובו. הוא נכנס העירה, ניהל משא־ומתן עם מפקד־הצבא באטקי, והלה בא אלינו בכבודו ובעצמו, ייסר בשוט את האיכרים החצופים והעמיד לרשותנו חמש עגלות כדי להעביר את מטעננו – ברבע מיליון בלבד! היה זה מעשה רב מצדו של הד”ר ש', כי אילמלא הוא, היה עולה העסק שני מיליונים ויותר.
*
סוף סוף התחילו להעביר את המטען, והאנשים הלכו ברגל אחר העגלות. ההעברה נמשכה עד ערב. בני־משפחתי הצליחו להיות בין הראשונים שנכנסו לאטקי. כשנכנסנו העירה, נפלה אימה על כולנו. לא עיר היתה זאת, כי אם עיי־מפּולת. אפילו בית אחד לא היה שלם. גלי־אבנים, חרבות־בתים, בלי חלונות ודלתות, בלי גגות וקירות, – זה היה מראהו של רובע־העיר (הרובע היהודי לשעבר) אשר לשם הכניסונו. עברנו בין משמרים לאין מספר, וסוף סוף הגענו לתוך הרחובות הללו. כל אחד ואחד התחיל לחפּש מקום לעצמו ולמטענו, אלא שכמעט בלתי אפשרי היה למצוא עוד מקום. יהודים לאלפים ולרבבות כבר נמצאו ברובע זה: יהודי גורה־הוּמורוּלוּי, סוטשאבה, דורנה וחלק מטשרנוביץ. איש ומטענו נערם בין החרבות, בבתים המפוצצים, בחללים הריקים, שנקראו פּעם חדרים ושעכשיו היו רק חרבות של אבני־קיר, ללא חלונות ודלתות. אחד שכב על רעהו, עשרים ושלושים איש בחלל צר. והאנדרלמוסיה היתה נוראה. בקושי רב מצאנו, בתוך תוהו־ובוהו זה, את קרובינו מגורה־הוּמורוּלוּי – הדודה דבורה וּמשפּחתה – והם שפּינוּ לנוּ מקום על ידם, על אף המחאות והצעקות של יתר אנשי ה“חדר” ההוּא, שגם בלעדינו לא מצאו לעצמם מקום לשבת. לפנות ערב עמדו שכנינו להתפּלל, ואז נזכרתי ששׂמחת־תורה היום. כן, “ביום השמיני עצרת תהיה לכם.”
*
למחרת היום יצאתי לרחובות אטקי ופגשתי את חברי, בני־עירי, וגם חברים מדורנה. הלכנו לטייל על שפת הדניסטר. אנשים, נשים וטף היו הולכים ובאים עם כדיהם לשאוב מים, כי בכל אטקי לא היו מים טובים לשתייה: הבארות הוּרעלוּ על ידי הרוּסים בנסיגתם וגם מי־הנהר היו טעוּנים הרתחה, כי מלא היה הדניסטר גוּפות יהוּדים שנרצחו באטקי…
ולמרות כל מה שראו כאן הגולים, עוד האמינו לדברי הבאי, והיו שהוסיפו לספּר על מדינה יהודית מעבר לנהר. כל הפּוּרענוּיות והתלאות שתעבורנה על ישראל אינן אלא “אתחלתא דגאולה!”… דומה כאילו הוּכוּ כוּלם בסנוורים ונבערו מדעת…
*
חמישה ימים שהינו באטקי. יצאתי עם חברי לראות את הרובע שנחרב. באנו לבית־הכנסת ההרוּס, שגם הוא המה מגולים, בייחוּד היה איום מראה התינוקות המוּטלים על רצפת־האולם, באין מקום מספּיק לכולם. על פּני קירות בית־הכנסת נראו כתובות עד אפס מקום: שוּרות שוּרות של מלים, כתוּבות בידי יהודי אטקי המוּבלים לשחיטה:
“היום, ד' באב, אנחנו מאה וּשמונים יהודים, נמצאים כאן, סגוּרים ומסוגרים. בעוד שעתיים יבואו להוציאנו להורג. נקמו את נקמתנו!” – כך כתב מישהו בחתיכת־פּחם על הדלת מבפנים.
“אלו הן שעותינו האחרונות. עוד מעט ונהיה גוּפות מתים, מוּשלכים כפגרי־כלבים על פני השדות! אמרוּ ‘קדיש’ אחרינוּ!…” – זאת היתה כתובת שנייה.
ועל יד ארון־הקודש הריק היתה רשימה קטנה, כתובה באותיות זעירות בלשון הקודש: “דעוּ לכם, הקוראים, שמתחת לרצפת הבית הזה טמנוּ אוצר גדול של תכשיטי־זהב. בבוא יום־אידם ותשוּעת־עמנוּ, תוציאוּ את האוצר ותשתמשוּ בו למעשי צדקה וחסד!”…
אכן, טבח נורא נעשה בעיר היהודית הזאת, אטקי! מכל האוכלוסיה היהודית לא נשאר שריד ופליט! את רכושם בזזו ואת בית־מקדשם חיללו! מתחת לספסלים ובין העמודים התגלגלו קרעים של ספרי־תורה מחוללים – קטעי גוילים שרופים, מגואלים, מטונפים, אשר ניכר היה לעין שלתועבה וקלון השתמשו בהם. ולא קירות בית־הכנסת בלבד סיפרו על הפּראות שעיר זו ראתה. קירותיהם של בתים רבים כוּסוּ רשימות, רוּבן באידיש, שנכתבו בידי הקרבנות הללו, ברגעים האחרונים של חייהם. מצאתי רשימה של הקרבן האחרון, שכתב על עצמו כי הוא הנהו האחרון בשורה, מן הקבוצה האחרונה בת מאתיים, שהוּצאה להורג: אתו יבוא הקץ ליהודי האחרון מאטקי!…
הבית, בו נמצאנו אנחנו, עמד בפינה בין ה“בּזר” והרחוב המוביל לבית־הכנסת. שכנינו הקרובים ביותר היו בני משפחת ג', רוקח־עיירתנו. היה זה אדם משוּנה וּמוּזר מאוד. בעודו בבית, בקימפולונג, היה מתנהג כתינוק, מדבר דברי הבל ושטוּת. סבורני שמוחו של האיש ההוא היה לקוּי במקצת. והנה, לפתע פתאום, שמענו מן הבית הקרוב קול זעקה איוֹּמה. רצנו מבוהלים והנה בתוך חדרו עומד זה הרוקח, כשהוּא צועק ומניע בידיו וברגליו כמטורף וּמוציא מפּיו דברים מחוסרי־שחר. הנה הוא מוציא את לשונו ומכווץ אצבעותיו כלפּי אשתו בצוּרות מצחיקות, וקורא לה “מדונה” ובן רגע משתנית דמותו, והוא מתחיל רוקד ומרתת, משליך את המזוודות על ראשי הניצבים ומכה במטאטא על ימין ועל שמאל. שתי ילדות קטנות, יפהפיות כמלאכי־שמים, עמדו, פרשׂו ידיהן הקטנות לעומתו בקריאה מתוך דמעות: “אבא, אבאלה, מה לך?” והוא סוחב אותן על פּני הרצפה ומשליכן אחת על אחותה!… זה היה המקרה הראשון של טרוף־דעת בין הגולים.
*
יצאתי לרחוב. והנה חברי נתן עומד לפני:
“השמעת, מרדכי, מה שקרה לד”ר ה'?"
“מה קרה?” שאלתי.
“הוא התאבד! שתה רעל!”
נבהלתי למשמע אזני. הלא הוא הד"ר ה', המפורסם ברופאי־עיירתנו, מידידיו של אבא!
הוא היה אחד מיחידי־הסגוּלה שבעיירתנו, אשר דיברו בביתם רק עברית; נתן לבניו חינוך עברי; קנה לו בית וּפרדס בארץ־ישראל ומסרם להשגחת אֶחיו שנמצאו שם; ופעמיים גם ביקר בארץ, כתייר. אולם לעבור עם משפּחתו לארץ לגור שם, לא רצה האיש. “כל זמן שיבואוּ קייטנים לקימפולונג, לא אזוּז מכאן.” כן היה אומר – “בשבילי זאת היא ארץ־ישראל.” ועתה, בראותו שכל קייטני בסרביה וכל המיליונים לא הועילו לו בשעת משבר, תקפהו יאוש נורא ושׂם קץ לחייו.
זה היה המקרה הראשון של איבוד לדעת; לאחריו רבו המקרים למאות ולאלפים.
*
יום שלישי לשבתנו באטקי. ליל אפלה רובץ בכל. איש איש על חבילתו יושב ונרדם כשראשו נתמך באגרופו. פּתאום, מתוך דומית הלילה, עולה רעש גדול של צעקות וזעקות איומות, יללות ואנחות קורעות־נפש. כמעט אין להכיר אם קולות בני־אדם המה, או אנקותיהן של חיות מוּבלות לטבח! רעד עבר בגופנו וקפצנו ממקומותינו נבהלים. מיד חלפה בלבנו המחשבה שהתחיל “פּוגרום” בעיר.
לבסוף נודע פּשר הדבר: הגיעה אורחה של שלוש מאות יהודים ממחנה־הריכוז של ידניץ, אשר בבסרביה. הרחוב המה מהם. איום ונורא היה מראיהם. בני־אדם בבלויי־סחבות, הללו יחפים והללו רגליהם עטוּפות סמרטוטים, הללו עטוּפי שׂק והללו ערומים לגמרי; ביניהם זקנים כפוּפים וחלשים ולרגליהם פּעוֹטות שרק למדו לילך; ויש שבזרועותיהם תינוקות, שזה לא כבר יצאו לאור־העולם. זה ימים מספּר שלא בא אל פּיהם דבר ואף טיפת־מים לא ניתנה להם. איום ונורא היה לראותם משתטחים על פּני האדמה ושותים בצמא טיפּות מים מתוך הבוץ! ומדי כרעם לאדמה, ירד שוט־החיילים על גבּם הערום והפּצוע…
וּפתאום נשמעה פּקוּדת־הקצין: “ימצא לו כל איש מקום ללוּן! בן רגע! מארש!”
וּבו ברגע התחילו השוטים מתהפּכים על ימין ועל שמאל, יורדים ונופלים על שכמם, והללו רצים בכוח־היאוש ונופלים איש על רעהו, קמים שוּב ורצים הלאה…
רגע קל, והרחוב שוּב נתרוקן. גם אלינו בא זקן אחד, בא בימים, כוּלו פּצוּע וזב דם, זקנו פרוע ועיניו המטורפות עוברות בפחד מאיש לאיש. בקושי רב הצלחנו להרגיעו ולהושיבו על מזוודה. אחד מאתנוּ הושיט לו ענבים שנשארו לו מצידתו והלה התחיל בולעם בפה מלא כפרא, רחצנו את פצעיו במים והוּנח לו קצת. כעבור שעה קלה שאלהוּ מישהוּ על מקום מולדתו וּמשפּחתו. נאנח הזקן מרה ובקול צרוּד וחלש התחיל מספּר:
“אני, יהודים טובים, מסטרוז’ינץ אני. בעל־בית הייתי בעירי, מנכבדי־הסוחרים. מי אינו מכיר את ר' יוסף מסטרוז’ינץ? ושלי, שרה’לי, אשת־חיל ממש! תפארת נשי ישראל! הוי, שרה’לי, שרה’לי! לעולם לא אשכח אותו ליל איום, בו נגזלת ממני!…” והזקן פּרץ בבכי מר, כתינוק קטן. וכעבור רגעים מספר המשיך: "מה אאריך לכם, יהודים טובים? הלא ידעתם מה שעשו לנו הרומנים, כשנכנסו שוב לסטרוז’ינץ, אחרי נסיגת־הרוסים. טלטלונו ממחנה למחנה, בכפרי בסרביה. והנה הגיעה פּקוּדה לגרש אותנו לאוּקראינה. עברנו ברגל, בבוץ הנורא, את בסרביה כולה, הלכנו יומם ולילה. עד שהגענו לדנייסטר. וכאן התחילו להשליך את היהודים המימה ולירות אחריהם. חלק מאתנו, וּביניהם גם אנחנו, הסתתרנו בגן סמוּך, בין הצמחים. אלה שהלכו בראש השיירה טבעו כולם, או שנפלו חללים מהכדורים ששלחו אחריהם. והנה הגיע אחרינו קצין גבוה, בפקוֹּדה להשיבנו למחנה־ריכוז בבסרביה.
"התחלנו לחזור בדרך שבאנו. כל הדרך לא אכלנו ולא שתינו. הגענו עד לשדה אחד ונפול שם ארצה, אין אונים. השתטחנו על האדמה, לבקש טיפּת־מים. בא הקצין ונתן רשות לעשרים בחוּרים צעירים להתנדב על מנת להביא מים בשביל כל העדה מכפר אחד רחוק. תיכף קפצו בני החיל – וביניהם גם בני מחמדי, בן יחיד לי ואהוב כבבת־עיני. הם הלכו עם חיילים אחדים להביא מים. הלכו – ולא שבו…
"זמן רב ישבנו במחנה־ההסגר של ידינץ ולא פיללנו עוד לצאת משם. והנה בא היום, בו הוציאונו שוב, כדי להביא אותנו אל הדנייסטר. הפּעם היתה הפּקוּדה להגיע עד אור־הבוקר לאטקי. ומי שיאחר, יוּמת. הוי, יהוּדים טובים, איום ונורא היה הלילה ההוא, ליל הושענא רבה! זקנים, נשים וטף לאין מספר נפלו באמצע השדות הללו! שרה’לי אשתי, שלא רצתה לעזוב את אביה הזקן הגוסס, נפלה גם היא מכדור־הרוצחים, ואני, יהודים טובים, התנפּלתי כמטורף על החיילים שיהרגוני גם אותי, אך הם רק הצטחקו ויגזרו עלי לחיות עלי אדמות!
“אומרים, יהודים טובים, שבליל הושענא רבה נפתחים השמים וה' צבאות מביט על המתרחש בארץ. ומדוּע, רבונו של עולם, לא נפתחו השמים באותו ליל הושענא רבה, לראות בטבח הנורא שנעשה בבניך!”
הזקן מחה את דמעות־עיניו ויסמוך את ראשו היגע מול הקיר ונרדם.
יום־יום היתה מופיעה הודעה על קיר אחד הבתים אשר מול ה“בּזר”, בה הופיעו שמות אלה שצריכים לעבור אותו יום את הדנייסטר, ביום החמישי עברו בני גוּרה־הוּמורוּלוּי וֹֹּביום השישי היה תורה של עיירתנו קימפולונג לעבור. פּקוּדה פּורסמה לכל היהודים להחליף את כספּם, הליים הרומניים, לרובלים. על שפת הנהר, בבית אחד אשר בדרך נס לא הופצץ כולו והיה כמעט שלם, הקימו את סניף ה־B.N.R. – הבנק הרומני הלאומי – ושם היינו מוכרחים להופיע עם כספּנו. הוּרשה להחליף רק אַלפּיים ליי לנפש ותמוּרת כל ששים ליי נתנוּ רוּבל אחד. (הרוּבלים הללוּ היוּ שטרי־נייר מזמן שלטון הסוֹואֶטים). יצא כשלושים רוּבל לאיש. את שאר הממון הרוּמני פּקדו למסור לבנק.
וזו היתה צורת העברת הגבוּל: כמה אנשים שׂכרוּ להם עגלה לשם מטענם; כולם עמדו בשוּרה ארוּכה והתהלוּכה התחילה לזוּז. היו עוברים את ה“בּזר” ונכנסים לרחוב צר מאוד. שם עמד הקפּיטן, קצין החיילים, ועוזריו והתחילו לעשות “פאֶרקזיציה”, כלומר בדיקה בכל המזוודות והחבילות, ואחר כך נעשתה בדיקה גוּפנית. ומראש הכריזו: מי אשר יימצא אצלו כסף אחר מחוּץ לרוּבלים, או חפצי כסף וזהב, אחת דתו למות, וּבו במקום.
מוּבן שעוד ימים מספּר לפני הבדיקה היה איש איש מכין את עצמו לכך. לעניים, ממילא לא היה יותר כסף ואת תכשיטיהם השתדלו למכור לאיכרים, שהיו באים יום־יום מן הרובע השני של העיר, לקנות “מציאות”. אלה היו קונים שעוני זהב וכסף, טבעות ושרשרות, ונותנים תמורתם ככר־לחם, מעט חמאה ושאר ירקות, והיהוּדים המסכנים היו מאושרים לקבל משהו תמוּרתם ולא לתתם חינם.
לעומת זה, לא ישבו עשירי־העם בחיבוּק־ידיים. אלה היו באים לקצין במתנות יקרות, נותנים לו “תוספת” יפה ויוצאים ממנוּ בהבטחה שיעברו בלי כל בדיקה. כעין זה עשה גם הד"ר ש' י', ראש־קהילתנו לשעבר, ובדעתו שיעבור בשלום היה קונה בזול מאת האחרים חפצי־זהב ואבני־חן ומעבירם בלי פחד, ורבים מהעשירים הוסיפו עושר בזו הדרך.
כאמור, היה עלינו, בני קימפולונג, לעבור ביום ששי. הד“ר ש' רצה לארגן את כל אנשי־עיירתנו ולהעבירם יחד. אולם ריב פּרץ בינו לבין אחד מנכבדי־העיר והוּא התפּטר מהכל ועבר את הדנייסטר עם קבוצה קטנה מידידיו מבלי לחכות לנותרים. גם אבא, שנחשב על ידידיו של הד”ר, רצה להילוות אליהם, אוּלם מתוך איזו סיבה אחרנו את המועד ולא יכולנו להצטרף אליהם. וּבכן, החלטנו לחכות ליום הראשון.
אף אתנו נמצאו כמה תכשיטי־זהב והדודה דבורה, שעברה עם משפּחתה עוד ביום החמישי, השאירה לנו שעון־זהב. את רוב תכשיטינו מכרנו לאיכרים, אך ביחוד היה צר לנו על שעון־הזהב של אמנו, מתנת אבא ליום כלולותיה. באין ברירה מסרנו אותו לגוי אחד במאתיים סיגריות. רק טבעות החתונה ושרשרת זהב אחת החבאנו בכפתורי פּרוותה של אמא.
בינתיים הגיעוּ לאטקי גם יהוּדי ראדאוץ. נזדמנוּ לנוּ, לתוך “חדרנו”, עשירים גדולים, בעלי־תעשייה לשעבר, שהביאו אתם מיליונים ושנתנו שוחד לקצין ולסגנו. נודע לנו שגם הם יעברו ביום הראשון.
אנחנו ועוד כמה מבני עיירתנו, שנשארו באטקי, שׂכרנו לנו עגלה והטענו עליה את כל חפצינו. סוף סוף התחילה התהלוּכה לזוּז. כשהגענו לרחוב הצר, נתן הקצין צו להפריד בינינו לבין אותם הראדאוצאים העשירים: אנחנו בשורה מצד ימין והללו מצד שמאל. נצלנו רגע קט של ערבוּביה ורמזנו לרכב שיעבור עם העגלה לצד שמאל. איש מהחיילים לא הרגיש בדבר וכך עברנו בלי בדיקה. הסוחרים מעיירתנו עברו בדיקה קשה מאוד. החיילים בדקו כל בגד ובגד, כל חפץ וחפץ, ואם נפל בידיהם איזה דבר יפה שמצא חן בעיניהם, היו אומרים מתוך צחוק שזה מתאים להם או לנשיהם, ובעל־החפץ המסכן היה מסביר לו פנים יפות ומאחל לו “תתחדש”.
סוף סוף הגענו לשפת־הנהר. סירה קטנה עמדה מוּכנה להעבירנו. מדי פעם בפעם היו נכנסים שלושים איש עם מטענם ועוברים לעבר השני, ושוב היתה הסירה חוזרת ולוקחת אחרים.
*
דנייסטר זה שראה מעשי פראוּת עד אין ספור, שבלע את גוּפות יהוּדי אטקי, שכיסה על הגוּפות החיים של אנשי ידינץ הראשונים – דנייסטר זה לא שקט גם הפּעם. לעינינו בלע גוּף פּעוט של תינוק בן חודש, שהושלך לתוך מימיו על ידי אמו, ברגע של טירוף־דעת.
היום פּנה כשעלינו בעברו השני של הנהר. כאן התנפּלו עלינו סבּלים ללא מספר, חטפו את מטעננו והתחילו להתפּזר לכל עבר. ידענו היטב שלא סבלים המה, כי אם גזלנים, ובקושי רב עלה בידנו להוציא חלק מחפצינו.
עלינו אל הרחוב. ארבע עגלות עמדו ברחוב, על ידן חיילים ושוטים בידיהם, ובאמצע הרחוב עמד קצין, והאקדוח אשר בידו מאיים עלינו והוּא מצווה להעמיס את המטען ולהתייצב בשורה אחת. רק ארבע עגלות עמדו על ידינו והמטען רב לאין שיעור. לכן הזדרז כל אחד להעמיס את מטענו תחילה. עמדנו בשורה והתחלנו ללכת. מסביב לנו החיילים ועל ידינו הקצין, כשהאקדוח אשר בידו הנטויה מאיים עלינו: “אל יצא איש מן השורה, כי מות יוּמת!”
עברנו ברחובות העיר מוהילוב. אנשי־המקום יצאוּ מבתיהם והתחילו לרמז לנו בחשאי לצאת מן השורה ולהחבא באחד הרחובות הצדדיים. ידענו שדבר איום מחכה לנו, אולם פּחדנו לצאת מן השורה. נמצאו אמנם כאלה שהצליחו, תוך כדי לכתם, לתת מתנות לקצין ולחייליו ועגלתם היתה נוטה הצדה ונעלמה, אך הרוב צעד קדימה, מוכנים לכל…
נכנסנו לחצר גדולה, רחבת־ידיים, מוּקפת חומה ושערי־ברזל. באמצע החצר עמד בית ענקי, מוּפצץ, ללא דלתות וחלונות. שער־הברזל נסגר מאחורינו והמשמר התחיל דוחף אותנו לתוך הבית. מרוּבים היו חדריו, קטנים, אפלים ומגואלים. כל הפּרוזדורים היו מלאים צואת־אדם, זבל ובוץ וסרחון נורא קידם את פּנינו. נכנסנו עשרים איש לכל חדר. משפּחתי נכנסה עם עוד כמה אנשים לחדר קטן, בקומה הראשונה.
התחלנו לנקות את החדר מן הצואה ומן הבוץ ולטאטאו קצת. לבסוף יכולנו להסתדר בזוית, על יד הדלת. אולם לנקות את הפּרוזדור היה בלתי אפשרי. האנשים הגיעו לידי כך, שהיו יוצאים לעשות את צרכיהם בפרוזדור, אפילו לפני דלתם. וכשהוּבאוּ גם אנשי ידינץ, התפּשטו הכּנים והדֶבֶר בכל הבית.
*
הימים היו ימי־גשמים, ומי שמכיר את אוּקראינה, ידע גם את הבוץ המפורסם שלה. בתקוּפּה זו של גשמים נהפכת האדמה השחורה לטיט ולבוץ כזה, שהרגלים טובעות ממש. לעת עתה שמענו על כך רק מפּי אחרים, ואחרים אלה היו יהודים אוּקראיניים, ילידי־מוהילוב, שהיו נכנסים לחדרינו ומבקשים לקנות משהו.
“התראו את ההר הזה?” היו מראים על הר הנראה מתוך החצר. “על הר זה יהיה עליכם לטפּס. ולכשתגיעו לראשו, רק אז מתחיל הקושי האמיתי. עליכם ללכת ברגל בתוך הבוץ, מרחק של מאה ושמונים קילומטר עד הבּוּג. לא תוכלו לחלוץ את רגליכם מתוך הבוץ, ובפרט כשחבילותיכם עמכם וּמזוודותיכם בידיכם. מוטב שתמכרו לנו את הכל בכסף מזומן, ושם, לכשתגיעו למטרה, תוכלו לשבור לחם. הלא לטובתכם אנוּ מתכוונים.”
ואנחנו, בראותנו את ההר הגבוה ואת המזוודות הכבדות, נוכחנו שאין מוצא, אלא למכור את רוב חפצינו ולהשאיר לנו רק עד כמה שנוכל לשאת. וכך התחיל המשא־ומתן בינינו לבין הקונים. הללוּ חיפשוּ רק “מציאות”, ואנחנו הבינונו שאם לא נמכור עכשיו, נשאיר כאן את הכל בין כך וכך, כי בוקר־בוקר היו באים החיילים ומוציאים אותנו מן החדרים, מסדרים שוּרה בת שלוש מאות איש ויוצאים לדרך. ורק בדרך נס נשארנו עד עתה. ולכן עלינו להזדרז. כך נמכר הון של מיליונים בפרוטות. אנחנו, שמצאנו קונים יותר הגוּנים מן השאר, קיבלנו במחיר אדרת־חורף שמונים רוּבל, במחיר חליפת־בגדים תשעים רובל ובמחיר שמונה כרים וכסת שלושים רובל, ואם לחשוב שככר־לחם עלתה אז עשרים וחמשה ואפילו שלושים רובל, הרי מובן שמכל רכושנו לא יכולנו להתקיים אפילו שבועיים…
כעבור יומיים אסרו החיילים לקונים להיכנס לתוך החצר ואז התחילו הללו באים לשער־הברזל, מן הצד השני, ואנחנו היינו עומדים מבפנים ומנהלים את המשא־ומתן. מדי פעם בפעם היו מתנפּלים עלינו חיילי־המשמר ברוביהם ומכים אותנו. אז היינו מתפזרים איש איש לחדרו; וכעבור רגעים מספר שוב היינו ליד השער וחפצינו בידינו. החיילים הרשוּ לנוּ לעמוד כמה רגעים ושוּב היו מתנפּלים עלינו. וכך נמשך הדבר מן הבוקר עד הערב…
בינתיים נודע לנו שהדודה דבורה וּמשפּחתה הצליחו להתחבא בעיר. הם שלחו להגיד לנו שנעשה כל מה שאפשר ונצא מן המחנה העירה. אולם דבר זה לא עלה בידינו, ונשארנו במחנה.
בוקר־בוקר, מדי בוא החיילים להוציא את האנשים, היינו מתחבאים באשר נמצא, רצים מחדר לחדר וממקום למקום, לבל ימצאונו; וכך התחמקנו מהם עשרה ימים. במשך הזמן הזה מכרנו את רוב חפצינו והשארנו חבילות לשכם וּמזוודות קטנות ליד. מכל ה“מסחר” הזה אספנו כאלף רוּבלים. חשבנו שזהוּ סכוּם הגוּן, אוּלם עד מהרה התאכזבנו.
והנה הגיע גם הבוקר העשירי לשבתנו שם. לא יכולנו עוד להשתמט וגם לא ראינו שוּם תועלת בכך. רצינו לצאת סוף סוף מן הזוּהמה הזאת וללכת, ללכת לכל אשר יובילוּנוּ… מאז הבוקר ירד הגשם – תחילה לאט לאט, אחר כך זרמים־זרמים. וגם הפּעם שׂיחקה לנו השעה: בין האנשים שהלכו אתנו היו גם כמה עשירים ששיחדו את המשמר במתנת יד, והללו הביאו שתי עגלות אל החצר. הון רב שילמנו דמי שכירותן של העגלות שתעברנה את מטענינו עד לאזארינץ, כפר במרחק של שנים־עשר קילומטר ממוהילוב. שילמנו מאה רובלים והוּרשה לנו לטעון מזוודה אחת וּלהושיב עליה את אחותי הקטנה דבורה, ילדה בת תשע, עדינה ומפוּנקה, שלא תוּכל – לפי דעתנו – ללכת בבוץ העמוק. הו, כמה תלאות וצרות היו מיועדות לילדה נחמדה זו! והיא תעבור על כולן, תתגבר על הכל, ותצא כמנצחת מהתוּפת הארורה הזאת!…
בשעה מוּקדמת מאוד יצאנו את השער ושׂמנו את פּנינו ההרה. דרך־ההר היתה סלוּלה והגענו כמעט בלי קושי עד למעלה. רגע חשבנו: אם כל הדרך תהיה כך – נגיע בשלום. ואולם – החיילים שנשלחו לשמור עלינו בדרך, סרוּ מדרך־המלך הסלוּלה, המובילה ממוהילוב לשארגורוד והלאה, והובילונו בשביל בין השדות. הטיט והבוץ התחיל מידבק לנעלינו ולא יכולנו ממש לחלוץ את רגלינו. ברוּר שלחיילים, הרוכבים על סוּסים, לא היה איכפּת הדבר. הם רכבוּ מסביבנו ודחפו אותנו מאחור, נכנסו עם סוּסיהם לשוּרותינו, כדי להפחיד את האנשים. ואלה שנמצאו בסוף התחילו לרוּץ, כדי להימלט מדריסת־הסוסים; אוּלם נעליהם שמלאו טיט הכשילוּם, וכן נפלוּ לתוך הבוץ. אך הרבה זקנים וחלשים, שנפלו לתוך הבוץ, שוב לא קמוּ…
אפילו באמצע השביל היה הבוץ כל כך עמוק, שלפעמים לא יכלו הסוּסים למשוך את העגלות ולהוציאן. אז היו רותמים שנים־שלושה זוּגות לעגלה אחת, כדי להוציאה. כך הלכנו והלכנו, ירדנו ועלינו, עלינו וירדנו, וסוף לא ראינו; רק שדות ושדות בלי קץ… כבר הגיעה שעת הצהרים וחשבנו שרוב הדרך כבר מאחורינו. אך הנה באו לקראתנו שני איכרים אוּקראיניים.
“סקולקו קילומטרי דו אזארינצי?”1 – שואלים מכל צד.
“ווסים,”2 עונים האיכרים.
פו, ארורים! – חשבנו. הנה אנו הולכים והולכים ועוד שמונה קילומטרים לפנינו! התחלנו שוּב ללכת, ונחליט לבלי לחשוב עוד על קצה של הדרך, אלא ללכת וללכת, כבהמות הללוּ המושכות את העגלות, בלי לחשוב על הקץ. ברם, רק בני־אדם היינו ולא יכולנו להידמות לבהמות. כעבור זמן מה, פּגשנו שני אנשים, איש ואשה.
“סקולקו קילומטרי דו אזארינצי?”
“ווסים!”
“לעזאזל תלכו!” – קראנו בלשוננו. “שנה שלמה נלך, והללו רק “ווסים” יענו!”
וכה נמשכה התהלוכה ונמשכה כל היום. יש אשר הייתי מחיש את צעדי ומגיע לראש־התהלוכה, עולה על גבעה ומסתכל באורחה הארוכה הזאת, שסופה כמעט שלא נראה לעין; ורעיון מוּזר עלה אז על לבי: משווה אני את התהלוכה הזאת לאחרת, ל“פגוד נא סיביר”, לאורחת האסירים המוּבלים לסיביר. וזוכר אני איך שתוארו האורחות ההן על ידי טולסטוי; וזוכר אנכי את שירו הקורע לב של המשורר הרומני אלכסנדרי, ושוב משווה אני את שתי האורחות הללוּ, את הגירוש לסיביר, אשר בדמיוני, ואת הגירוש הזה שלנגד עיני; ואיום ונורא שבעתיים נראה לי הגירוּש אשר לנגד עיני! עודני עומד ומהרהר, ורובה יורד על שכמי ומחזירני למציאוּת: עלי ללכת, רק ללכת…
היום נטה לערוב. הגיע הלילה ואנחנו טרם הגענו. עוד שני קילומטרים נשארו לנו. הענין התחיל משעמם את חיילינו, והם התחילו דוהרים מאחורינו; ואנחנו רצים… רצים, על אף הטיט ועל אף הבוץ…
סוף סוף הגענו לאזארינץ, כל עוד נשמה בקרבנו. הובילונו לרחוב שכוּלו יהודים, אנשי־המקום. הללו יצאו מבתיהם והתחילו קוראים לנוּ ללוּן אצלם. אנחנו נכנסנו לדירת היהודי פ', בנו של רב־הכפר. הוֹּא ביקש ממנוּ שלושה רוּבלים ליום ושלושה ללילה, בעד קרן־זוית בחדרו המלא אנשים. ואנחנו מאוּשרים היינו ללוּן סוף סוף בחדר, ואפילו על הרצפה, ושילמנו לו בחפץ לב את הכסף הדרוּש. באותו חדר נמצאו עוד עשרים איש, חוץ מאתנו, וכל אחד ואחד תפס לו מקום על הרצפה; ובלילה היו יושבים על החבילות, הראש סמוּך לקיר, ונרדמים.
למחרת הבוקר עברו החיילים מבית לבית, לאסוף את האנשים. היינו כל כך שבוּרים ויגעים מן הדרך שעברנו בה עד כה, שחשנו כי לא נוכל, בשוּם אופן, להמשיך. אספנו מכל אחד ואחד מאנשי חדרנו תרוּמה ושלחנו את הכסף בידי אחד מאתנו, מתנה לקצין. האורחה עברה ואנחנו הצלחנו להישאר בכפר ביום ההוא. למחרת היום לא נמצאו בכפר די אנשים לצרף אורחה, וחיכינו לבאים חדשים ממוהילוב.
בבוקר היום השלישי לשבתנו באזארינץ, נכנסו החיילים והוציאונו החוּצה, והפּעם לא הצליח איש להיחבא. עמדנו בשוּרה ללכת לוינדיצ’ני, עיירה במרחק עשרה קילומטר מאזארינץ, הפּעם לא יכולנו להשיג אפילו עגלה אחת. אבל הרבה בחורים מיהודי המקום הציעו לנו לשאת את מטעננו, כדי להרוויח משהו. גם אנחנו שכרנו בחוֹּר לשאת לנו את המזוודה הגדולה. ושוּב התחלנו ללכת על פּני השדות.
הפּעם שׂיחק לנו המזל והגשם פּסק מרדת. גם הדרך היתה יותר טובה, כלומר, הבוץ היה אותו בוץ, אבל מזג־האויר השתפּר בהרבה והלכנו ביתר קלוּת. המשמר החדש שליווה אותנו מאזארינץ, הלך אף הוּא ברגל, ופעמים ישבוּ לנוּח, וּבזכוּתם נחנוּ גם אָנוּ בדרך.
כשהגענו לוינדיצ’ני התחיל היום לערוב. הפּעם לא נתנו לנו להיכנס העירה, אלא הובילוּנוּ לקולחוז שמחוּץ לעיירה והכניסונו ל“קוניושנה”3. מי שהצליח להיכנס תחילה, תפס לו מקום בתוך האבוסים, והשאר השתטחו על האדמה הקרה והלחה.
הלילה היה ליל־חורף קשה וקר: כּכל שהתקדם הלילה, התחיל גם הקור מציק יותר ויותר; רגלינו קפאו. היינו כעמוּדי־קרח ולא יכולנו לזוּז. איש לא עצם את עינו כל הלילה. לפנות בוקר הוציאונו החיילים שוּב ואנחנו, יגעים ועייפים, הודינו לאל שנתחיל שוּב ללכת ונצא סוף סוף מה“קוניושנה” הארוּרה הזאת. אולם היום ההוא עלוּל היה להיות הקשה מכל שלושת ימי נדודינו.
כל הלילה ירד הגשם. והבוץ נעשה עמוק יותר והטיט דביק יותר. והגשם לא פסק כל היום, ונוסף על כך לא היה לנו הפּעם כל סבּל, ומוּכרחים היינו לשאת גם את המזוודה הגדולה. בגדינו נרטבו והמים נזלו מראשינו ומבגדינו. החבילות אשר על כתפינו נתמלאו מים ונעשו כבדות פּי שבעה, הטיט הכבד נדבק לנעלינו, – אך אנחנו צועדים הלאה, הלאה…
אמא נתעייפה כל־כך, עד שנאלצנו להסיר משכמה את חבילתה. גם אחותי הגדולה, חנה, שזה לא מכבר עבר עליה ניתוּח במעי־העיוור והרמת כל משקל היתה אסורה עליה, סחבה אף היא את מזוודתה, עד שכרעה תחתיה. וכדי שלא להשאיר שם את שארית רכושנו, לקח אבא שתי חבילות, קשורות זו בזו, אחת על שכמו ואחת על חזהו; ואף אנכי, החלש והרזה מעודי, נעשיתי פּתאום לגבור שבחבוּרה ולקחתי עלי שתי חבילות; את המזוודה הגדולה סחבנו שנינו, אבא ואני – וּביד השנייה, הפּנוּייה, תמכנו אני באמא ואבא בחנה. וכך צעדנו קדימה, קדימה…
*
רבים היו החללים ביום ההוא; זקנים וזקנות שנפלו לתוך הבוץ ולא הוסיפוּ קוּם, בעוד שבניהם וּבנותיהם הצעירים משאירים את הוריהם באמצע השדה, טובעים בבוץ, ועוברים הלאה, בלי להביט לאחוריהם. הגיעו הדברים עד כדי כך, שאיש לא רצה לדעת את רעהוּ ואפילוּ בנים לאבות ואבות לבנים התחילו להתנכּר! כבר אז התחילה הטרגדיה הגדולה של האֶגואיזם הארור, אשר את תוצאותיו הנוראות נראה הלאה!…
הוספנו להתקדם, צעד צעד, עד שהתחיל היום לערוב. ואז הגענו ל“סטאֶרטה” של קש ונפלנו לרגליה כמתים. רק שני קילומטרים נשארו לפנינו עד לוצ’ינץ אך חשנוּ שלא נוּכל לעבור עוד את שני הקילומטרים הללו. כשעה ישבנו תחתינו, לרגלי ה“סטאֶרטה”, בלי נוע. רוב האנשים כבר עברו לפנינו וגם החיילים עזבוּנוּ לנפשנו, בדעתם כי שתי דרכים לפנינוּ: להיכנס העירה או לגווע בשדה. ואנו גם אנו ידענו זאת. כּכל שהחשיך, נוכחנו שנאבד באמצע השדה, אם לא נקום וניכנס העירה. ואז התעודדנו בשארית כוחותינו והתחלנו שוּב ללכת.
כשהגענו סוף סוף ללוצ’ינץ היה חושך ואפלה והגשם טרם פסק מרדת. דלתות כל הבתים היו סגוּרות ומסוגרות, כי מלאה היתה העיירה פּליטים ולא רצו עוד להכניס אחרים. ניגשנו לבית הראשון והנחנו את מטעננו לפני פתחו. בראותו אותנו בעל־הבית מבעד לחלון, רטוּבים ושבוּרים, פּתח את הדלת ונתן לנו להיכנס ולנוח אצלו שעה קלה. הבית היה מלא פליטים עד אפס מקום. ישבנו על הספּה לנוּח. מיד ניגשה אשה אחת מבית הפּליטים, גוּצה וֹּשמנה, והתחילה פּושטת מעלינו את בגדינו הנוזלים מים. ובעשותה את מלאכתה, מדברת היא אלינו וּמנחמת אותנו בדברים טובים:
“וּבפרט שלא תצאו מכאן” – אומרת היא; “בעל הבית, חנא הנפּח שמו, איש טוב הנהו, הטוב מכל יהודי־המקום. וגם אשתו מלכּה לא רעה היא. הלא עיניכם רואות את ביתם והנהו מלא אנשים זרים ואף פּרוּטה לא יקחו מהם. כארבעים איש גרים כאן בכל חדר, אלה יוצאים ואלה באים, פּשוט כבבית־מלון. הם הפכוּ את הבית על פּניו, ובכל זאת לא יגרשו את האנשים, כדרך שעושים שאר יהודי־המקום, אלא, להיפך, עוד מגישים להם “סמוֹבאר” לחממם. וגם אתכם לא יגרשוּ, רק עליכם לסרב בתוקף לצאת.”
וּכך הוא. נשארנו ללוּן שם, בחדר הגדול. היינו כארבעים איש בחדר זה; השתטחנו כולנו על הרצפה, אבל המקום לא הספּיק ושכבנו אחד על רעהוּ, רגלי כולם מעורבות. ומדי פעם, במשך הלילה, בצאת מישהוּ החוֹּצה, היה דורך עלינו, וכל הלילה שמענו רק צעקות ויללות וּמריבות.
*
למחרת היום התחילו שוּב מלאכי־החבלה להתפּרץ לתוך הבתים כדי להקים אורחה ללכת הלאה. שוּב שלחנו מתנת־יד לקצין ונשארנו. יום־יום היו מביאים אורחות חדשות ממוהילוב וּמוציאים אורחות אחרות ללכת הלאה. בבוקר השני לשבתנו בלוצ’ינץ, עלינו לעלייה להתחבא, הסרנו את הסוּלם וחיכינו למתרחש.
החיילים נכנסו, הוציאו כל איש החוּצה, ואחר כך רצו לעלות אל העלייה, כי חשדו שמתחבאים שם. אנחנו עמדנו שם כנידונים למות ושמענו את כל המתרחש למטה. אם ירצו לעלות ולא ימצאו את הסולם, הרינו אבודים, כי הלא יבינו את הדבר; אולם לאָשרנו הצליח חנא הנפּח להרחיקם, בהישבעו להם שאין איש בעלייה. כך ניצלנו גם הפּעם. אולם נוכחנו לדעת שאין העלייה מקום מחבוא הגוּן, ומהיום ההוא והלאה היינו יוצאים את הבית כעלות השחר, עולים על ההרים שמסביב ללוצ’ינץ, מתחבאים בנקיקי־הסלעים ושבים אחר הצהריים, כשידענו שהאורחה כבר יצאה את העיר. כך היינו נוהגים יום יום, במשך חודש ימים, עד שהפסיקו להביא אורחות ממוהילוב, ונשארו רק כמה מאות אנשים בלוצ’ינץ, שיכלו כבר לגוּר בעיירה זו, מבלי לחשוש לעת עתה שמא יגרשום הלאה. וכך נשארנו גרים בלוצ’ינץ.
*
עתה, כשנשארנו רק מעט אנשים בעיר, התחיל כל אחד ואחד לחפּש לו מקום־מגוּרים בבתי היהודים המקומיים. אנחנו נשארנו בבית חנא הנפּח ושילמנוּ לו חליפת בגדים בשכר החודש הראשון. בחדר הקטן שליד המטבח גרנו יחד עם עוד שתי משפּחות. הבית היה מסוּדר כך: היו נכנסים למבוא, ששימש עתה חדר לשלוש משפּחות; אחרי המבוא היה חדרנו, אחריו מטבח צר מאוד, עשוּי ככל המטבחים הפּרימיטיביים באוקראינה, עם תנור ו“פּריפּיטשיק”, ואחר המטבח – החדר הגדול שבּו לָנוּ בלילה הראשון. כל הבית היה מלא מגורשים, ששילמו בעד מקומותיהם בחליפות, במעילים, בנעלים או במזוּמנים. בעלי־הבית, כלומר, חנא הנפּח, אשתו מלכּה וּבנם אברהם, גרו בחדר האוכל הגדול, יחד עם יתר האנשים.
הרובע היהוּדי אשר בלוצ’יניץ היה מצוּמצם מאוד; מספּר בתים, מסוּדרים כעין עגול, ובאמצע ה“בּזר” – כלומר, השוק האוּקראיני. מזמן שבאו המגורשים היה ה“בּזר” מפותח מאוד: יום יום היו באים איכרים לקנות מן היהוּדים את בגדיהם וכל מה שהללו יכלו להציל מרכוּשם וּלהביא לשם. והיהוּדים התפּרנסו ממה שמכרו. גם אנחנו מכרנו את שארית חפצינו והתקיימנו במשך זמן מה.
חלק מן היהודים שכשרון המסחר היה מפוּתח אצלם, וּבייחוּד יהוּדי בוּרדוז’אֶני, עסקו במסחר: היו קונים את בגדיהם של אחרים וּמוכרים אותם בריווח. כעבור זמן מה התחילו אפילו לעשות עסקים יותר גדולים: היו עוברים בעגלות למוהילוב, קונים שם, במחנה, בגדים בזיל הזול, מביאים אותם ללוצ’יניץ ומוכרים אותם. היה זה כרוך בסכנת מות, כי חוק חמוּר יצא לבל יעזו היהודים לצאת מכפר לכפר; ומי שיימצא מחוץ לכפרו, הרשוּת לחייל לירות בו במקום. אולם הרבה אנשים שמוּ נפשם בכפּם והיו עוברים ושבים למוהילוב וּמביאים סחורות. בייחוּד עשו מסחר טוב בכל מיני תרוּפות ובסחורות, כגון שמרים, סודה, גפרוּרים, סיגריות, שלא היו בנמצא בכפר והאיכרים היו משלמים יפה בעדם.
אבא היה שייך לאינטליגנציה וחוּש־המסחר לא היה מפוּתח בו. לא אחת פּרצוּ מריבות בינו לבין אמא בגלל זה.
“כל היהודים סוחרים וּמרוויחים את לחמם, רק אתה יושב בחיבוק־ידיים ואוכל את שארית רכושנו, מוכר ואוכל, מוכר ואוכל!”
לשוא רצה אבא להסביר לה שאין לו חוּש מסחרי כל עיקר, שאיננו מסוּגל לספסרוּת, ואמא היתה טוענת את שלה. כך נמשך הדבר כחודש ימים. בינתיים הגיע החורף, את כל שארית רכושנו מכרנו ואכלנו ושוּב לא היה לנו במה להתקיים.
“אין ברירה,” אמר אבא. “ננסה את מזלנוּ במסחר!”
ובשארית הפּרוּטות קנה חבילת־שמרים ושנינו סובבנו בבתי־האיכרים שמחוּץ לעיירה. והעסק עלה יפה: פּלוני נתן קצת קמח, אלמוני – קצת פּולים ופלמוני כמה תפּוּחי־אדמה. בשוּבנוּ הביתה היינו מוכרים את רוב הפּרודוּקטים, כדי לקנות סחורה חדשה, ובמעט הנשאר התקיימנו. באותו זמן החליפו, מטעם הממשלה, את הרוּבלים במַרקים גרמנים ורבים מעשירי היהודים הגיעו עד משבר, כי החליפו שלושים רוּבל במרק אחד, אשר ערכו היה כערך הרוּבל.
*
כל מיני אנשים גרו אתנו יחד בביתו של חנא הנפּח. במבוא גר הסנדלר הטשרנוביצי, פ‘, איש גס־רוּח ואַכזר. כל היום נזף וגידף ונעשה לנגע לכל. אתם גרה גם “מַדם” פ’, – האשה הטובה שקידמה את פּנינו בבואנו ללוצ’ינץ – ובעלה, האדון פ‘, איש חלש וחולה, שהיה מרבה שיחה כאשה ונתפּרסם בבדיחותיו ובסיפוּריו על חלומות ואוצרות. אנחנו גרנו ביחד עם שתי משפּחות – האחת מדורנה והשניה מטשרנוביץ. בחדר הגדול גר בן־עיירתנוּ, רופא־השיניים מ’ וּמשפּחתו, משפּחת ר‘, גם הם מקומפולונג. על ידם גרה משפּחת ק’ מראדאוץ, עשירים ויחסנים, שנחשבו לאריסטוקרטיה.
אמנם כולנו חיינו בידידות, אולם אהדה והבנה לא היתה כאן, ואיש לא עזר לרעהו, אפילו במקרים יוצאים מן הכלל. לא פעם קרה שהגברת ק' היתה אוכלת בשר לעיני השאר שהיוּ רעבים ללחם, והדבר לא נגע ללבה כלל. ולא רק היא: לכל הדור ההוא אבד כל רגש אנושי, כל רגש של מוּסר ויושר; כולו נעשה אֶגואיסטי, אכזרי ודומה לחיה.
“אין דבר,” היה אומר מר פ' ההוזה. “נשוּב הביתה והכל ישוּב למקומו. האמינו לי, יהודים, שנשוב הביתה ובמהרה. שמעו נא לחלום אשר ראיתי הלילה: והנה…”
“שוב אתה וחלומותיך! הלא רק כזבים תדבר וחלומותיך שקר המה!”
ואוּלם מר פ' לא חדל מלחלום על שוֹּבנוּ הביתה והיה מאמין בכך באמוּנה שלמה.
*
חנא הנפּח היה מרבה לדבר בשבח הכפר נמרשטי, שנמצא במרחק שמונה קילומטרים מלוצ’ינץ, בזמן המשטר הסוביטי היה עובד שם, ב“סֶלֶקסטנציה” המפורסמה, כנפּח. ואף עתה היה מרבה לשבחה. ולא רק את יפי הכפר ונופיו הילל, אלא גם את דיירי־הכפר, את האיכרים האוקראינים, היה מרבה לשבח. הלא רוב איכרי־אוקראינה אנטישמיים הם ורשעים, אולם איכרי נמרשטי הם יוצאים מן הכלל.
דבריו נכנסו ללבו של אבא והוּא החליט לבוא במגע עם האיכרים הללוּ. מסחרו הזעיר בשמרים, גפרוּרים וכו', לא עלה יפה. כי רבים היוּ הסוחרים החוזרים על פּתחי לוצ’ינץ ומציעים את סחורתם לאיכרים. לכן החלטנו לנסות את מזלנו בנמרשטי, הכפר שלא דרכה בו עדיין רגל יהודית. אמנם כרוּך היה הדבר בסכנת־מוות, כי הרי אסוּר ליהוּדי לעזוב את כפרו ולסוּר לכפר אחר. ולא אחת קרה שנרצחו יהוּדים בדרכם למוהילוב לרגל־עסקיהם. אולם הרעב לא יתן זמן לחשוב, ובמקום למות ברעב, טוב שבעתיים למות מכדוּר־הרובה. ובכן, החליט אבא ללכת אתי בבוקר יום אחד לנמרשטי. לקחנו אתנו איש חבילתו על שכמו, ונשׂים את פּנינו להתם.
הימים היו ימי חורף קשה. שלג רב כיסה את פּני הארץ. באותו בוקר היה קור כה גדול עד שהידים קפאו בתוך הכיסים. נעלים לא היו לנו זה כבר, כי נתנו אותן בשכר־דירה, ולכן עטפנו את רגלינו בסמרטוּטי־שׂקים, קשרנוּם בחבלים, וגם ידינוּ עטפנוּ סמרטוּטים לבל תקפאנה, וכך התחלנו ללכת. הפּחד שעבר עלינו כל הדרך לא יתואר; מדי פעם בפעם, בראותנו בן־אדם הולך ומתקרב, חשבנוּהוּ לחייל – ואם פרש נראה לנו, רוכב על סוס, חשבנוהו לקצין, ולבנוּ נמוג בקרבנו. אך אלו לא היו אלא איכרים פשוּטים, שהלכו לתומם ללוצ’ינץ. אחרי שעתיים של הליכה, הגענו לקצה הכפר. שם עמד הקולחוז ונעבור בשלום הלאה.
נכנסנו לבית הראשון. האיכרת, שישבה על ה“פיטש” החם, ירדה לקראתנו וקיבלתנו בסבר פנים יפות. אף הגישה לנו “בּורשט” חם כדי שנתחמם. מפּיה נודע לנו שאין יהודים בכפר ושנוכל למכור את סחורותינו יפה, כי בכל הכפר אין דברים כאלה בנמצא ואיש לא הביא עדיין סחורה כזו למכירה. אלא שהזהירה אותנו מפּני ה“מיליציונרים”, השוטרים האוקראינים אשר בשירות הצבא הנאצי.
התחלנו לשוטט על פּני חוּצות־הכפר ועשינו עסק טוב. תמוּרת הסחורות קיבלנו קמח, פולים, עדשים, בצלים ותפּוּחי־אדמה, ובערב חזרנו שבעי־רצון. הדרך אמנם היתה קשה. קפוּאים כקרח היינו, אוּלם הבאנו הביתה מאכל לשני ימים! וזה היה מעשה רב. מן היום ההוּא והלאה התחלנו ללכת לנמרשטי פעמיים בשבוע. היו לנו מכרים בין האיכרים, שאליהם סרנו לנוּח ולהתחמם, וגם את קונינו הכרנו. אולם להישאר אצלם ללון היה בלתי אפשרי, כי פּקוּדה ניתנה מטעם הצבא לבל יתנו ליהודים להיכנס אל הכפר; ובלילות היו עורכים חיפוּשים בבתי־האיכרים, ולכן פּחדו הללוּ להלין אצלם יהודי.
החורף הלך וגבר, ואף העוני והלחץ כן. ילדים ערומים כמעט, רועדים מקור, רגליהם עטוּפות סמרטוטים וראשיהם מכוּסים שׂקים, התחילו משוטטים בעיר, מחזרים על הפּתחים וּמבקשים פּרוסת־לחם. היו אלה יתומים, בעלי־מוּם, שגרו לפנים בבית־היתומים אשר בטשרנוביץ וגורשו ממנו. ועתה מתגוללים הם במחנה מזוהם, רוחש כנים וספוג מחלות. יום יום היו באים גם אלינו, עומדים ליד הדלת, חיוורים ורועדים. יום יום נעשוּ חיוורים יותר ויותר, נפוֹּחים מרעב יותר ויותר, רועדים יותר ויותר – גם מקור וגם מחוּלשה. הנה הם הולכים על שני מקלות, כי רגליהם לא תשאנה אותם עוד. הנה הם זוחלים על ידיהם, נשענים בכל משען ומסמך, ניצבים על פּתחי־הדלתות – והאנשים מגרשים אותם, כי הם מלאים כנים, וגופם מעלה סרחון! ולאט לאט הלכו והתמעטו הילדים. היום נעדר אחד ולמחרת שני – עד שלבסוף התפּטרו מהם. כולם הלכו לעולם אחר, עולם שכוּלו טוב…
*
אבל גם בגרשם את הילדים העניים, המלאים כנים, לא עלה ביד הציבור להישמר מנגע־הכינים. חוסר המים ואמצעי־הרחיצה והשכיבה על הרצפה גרמוּ לכך שלאט לאט נתמלאוּ כולם כנים, אפילוּ המפוּנקים ביותר והמדקדקים בנקיון. ובכל מקום היו רואים את האנשים כשידיהם ממשמשות מתחת לבגדיהם, וכל היום היו ממעכים את היצורים הרומשׂים בין צפּרני־אצבעותיהם. כל מיני כנים היוּ כאן: שמנות וגדולות ומלאות דם, וגם קטנטנות ולבנות, הניראות בקושי לעין; עגולות ונפוחות, ארוכות וצרות… והיו ליצנים שנעשו מוּּמחים להבחין בין סוג לסוג והיו מתפּארים ואומרים בהלצה שיכולים לפתוח “גן חיות” מיוּחד לכנים והכנים הללוּ – עדיין לא ידענוּ מה הן עלוּלות להביא עלינו…
וּככל שגדלו הצרות והדאגות, כן נעשו בני־האדם עצבניים יותר ועל לא דבר פּרצו מריבות וקטטות בין המשפּחות. מריבות שנגמרו תמיד בכל רע. העצבנוּת הנוראה הזאת התפשטה כמחלה מידבקת בכל מזקן ועד טף. כעין צורך פּנימי היה לריב, רק לריב…
“אינני יודעת, מַדם קופשטין, מה זה קרה לבעלי,” – היתה אומרת מרת ק' לאמא. “הלא בבית, שם, הייתי בשבילו עקרת־בית מצוּיינת, רעיה טובה, וכל מוצא פּי היה חוק לו, – ועתה, כאילו נכנסה בו רוּח רעה: כל מה שאני עושה אינו מוצא חן בעיניו, וכל היום הריהו מתקוטט וּמתקוטט!…”
ולא רק במשפּחה זו הוּפרה ההרמוניה בין בני־הבית אלא שעל כל המשפּחות שבכל המקומות עברה כוס זו.
היה זה ראשון בינואר, ראש־השנה לנוצרים, ואנחנו עוברים בכפר, והנה באמצע הרחוב עומד אוּקראיני אחד ליד ביתו; בעל קומה זקוּפה היה ופניו אדומים מיין. היה זה ה“סטארוסטה”, ראש־הכפר. תמיד פּחדנו ממנוּ ונזהרנו שלא לפגשו, והנה הוא ניצב לקראתנו.
“הי ז’ידיורה, מנין?” קרא.
“מלוצ’ינץ,” ענה אבא ברטט.
“תעודותיכם!” פּקד עלינו.
“תסלח לנו, הוד־מעלתך, אין לנו תעודות. יהוּדים עניים אנו וּבאנו לחפּשׂ עבודה.”
“חכו, אני אתן לכם עבודה!” קרא ה“סטארוסטה”.
מיהר אבא והוציא קופסת סיגריות ויכבד אותו. ה“סטארוסטה” השיכּור לקח את הקופסה בשמחה רבה.
“אם כן,” אמר, “אורחי אתם.”
מיד הכניסנו לביתו ויצו לאשתו להביא “וירילקה” ואנחנו שתינו לכבודו. אחר כך פּתח את הפּטיפון והשמיע לנו תקליטים רוסיים. ומתוך שיכּרון התחיל לשוחח בפוליטיקה, מדבר בשבח הבולשביקים ושואל גם לדעתנו. נזהרנו מאוד לדבר מטוב ועד רע, וכעבור חצי שעה יצאנו מביתו, מתוך הבטחה להביא לאשתו מתנה: מגפיים יפים.
מאושרים היינו שיצאנו ממאוּרת־האריה, חיים וּשלמים…
*
הסנדלר פ', שכננוּ, היה מרויח יפה בתיקוּן ערדליים וּמגפיים בשביל האיכרים. היו באים אליו מכל הכפרים הסמוּכים. וגם מנמרשטי. אבא ידע מנעוריו לתקן ערדליים, ועתה עלה בלבו הרעיון להתחיל במקצוע זה. הלך וקנה שפופרת של דבק, הדרוש לשם כך. אמא כעסה מאוד על אבא שהוציא את הפּרוטות האחרונות לדבר בלתי מועיל. אולם אבא ידע היטב מה הוא עושה.
לא ארכו הימים ואנחנו שוּב בנמרשטי לרגל עסקנו. אבא הציע לי שנישאר בכפר ימים מספּר ונתחיל בתיקוּן־ערדליים. מצאנו מקום ללוּן, בבית איכרת אחת אלמנה, הַנה יאקובץ שמה. הודענו לכל שכניה שאָנוּ מתקנים ערדליים. שנינוּ ישבנוּ ועבדנוּ שלושה ימים, עד שאָזל הדבק ולא יכולנו להמשיך. האיכרים שילמו לנו בקמח, פולים ושאר ירקות. חזרנו הביתה ומכרנו את הכל, כדי לקנות דבק חדש. הדבק הזה היה יקר מאוד, כי הביאו אותו ממוהילוב ולשם מרומניה, בדרך קונטרבּנדה, ועד שהגיע לידנו, עלה מחירו פּי מאה מערכו האמיתי, ובכל זאת קנינוֹּ קצת דבק, כי ראינו שזה ישמש לנו מקור־קיוּם חדש.
הקיום שלנו בימים ההם היה עדיין טוב – טוב לעומת מה שעתיד היה לבוא. היינו אוכלים אז מרק אך העיניים יצאו מחוריהן עד שזה נתבשל. בעצם, מקום לבשל לא היה לנו; אל ה“טאיניטשקה” של מלכה, בעלת־הבית, לא יכולנו אפילו להגיע. לכן מוּכרחים היינו להיות תלוּיים בחסדו של פ' הסנדלר, שקנה לו תנוּר קטן של פּח וּבישל עליו כל היום כולו, כדי להכעיס את האחרים. וכשנאות לבסוף להרשות גם לנו לבשל משהו, בא הקושי השני: לא היו עצים להסקה, כי את העצים מכרו. במחיר “פּוד” עצים לקחו חמישה־עשר מרק; ומי היה יכול להרשות מותרות כאלו? לכן היינו גונבים חתיכות־עץ מן הגדרות והיינו כורתים את ענפי העצים היחידים שבעיירה, בחשאי, כמובן, וכשהיינו מביאים הביתה אי־אלו ענפים לחים, התקשינו בהבערתם וכאן היתה מתחילה פּרשת־הנפיחה: כל אחד היה עובר לפני התנור לנפח באש, וכמעט שהיינו נופחים את נשמתנו עד שהיינו זוכים לראות קצת מרק. לא ידענו אז שימים יבואו ונרצה לנפח כל היום כדי לאכול קצת מרק – וגם זה לא יהיה…
והחורף הלך וחזק. מחוסר הסקה התחילו קירות־חדרנו להתלחלח לאט לאט. בחדר היה הקור גדול מאשר בחוץ, נעלים לא היו לרגלינו, אלא ערדליים בלבד, ואלה עוד הגדילו את הקור – אי־אפשר היה לעמוד על הרצפה מבלי לקפוא וכל היום היינו מעמלים את רגלינו, כדי לחממן, אולם ללא הועיל. ואני חשתי יום־יום את אצבעות רגלי הולכות וקופאות.
בבוקר אחד, אחרי עבודה של שלושה ימים בנמרשטי, יצאנו את הכפר ונשׂים פּנינוּ הביתה. השדות היו מכוסים שלג עמוק, ואנחנו צעדנו וצעדנו, כשעה וחצי. למעלה ממחצית הדרך היתה כבר מאחורינו. והנה פּתאום נראה לנו מרחוק המון עם הולך ומתקרב. בן רגע הבינונו שעשו “ציד” בלוצ’ינץ והקימו שיירה להגלותם למקום אחר. נפעמנו ולא ידענו מה לעשות. הנמשיך ללכת? אם נעשה כן יראונו ויסחבו גם אותנו אתם; והלא משפּחתנו נשארה שם, בלוצ’ינץ, ולא תדע מה היה לנו. ואולם אם נחזור או נתחבא, נוכל לשוב ללוצ’ינץ, אבל מי יודע אם לא תפסו גם את בני־משפּחתנו ואם אין הם נמצאים אף הם בין הגולים!
מצב־רוחנו היה קשה, אבל פּנאי לחשוב לא נשאר לנו, ונחליט להתחבא; ואם לא נמצא את משפּחתנו בבית, נוכל לחקור ולדרוש אנה הלכו הגולים ונוכל למצוא אותם. לחזור לנמרשטי לא יכולנו, כי פחדנו שמא יראונו; ומקום להתחבא לא היה כאן, באמצע השדות, הרחק ממושב־אדם.
פּתאום נראה לנו במרחק רב, ימינה בין השדות, “סטרטה” של קש. התחלנו זוחלים לשם, כדי שלא יראונו החיילים שהובילו את הגולים. מדי פעם בפעם הבטנו אחורנית, לראות אם אין רודפים אחרינו. סוף סוף הגענו ל“סטרטה” והשתטחנו מאחוריה, על השלג. כן שכבנו על השלג הקר, בלי נוע, שעות רבות, עד שעברה התהלוכה ונעלמה מעינינו. אז יצאנו ממחבואנו ונתחיל שוב ללכת. עבר זמן רב עד שחזרנו לכביש ויכולנו להמשיך בדרכנו הביתה. היה כבר חושך כשהגענו. לאָשרנו הרב מצאנו את משפּחתנו ונודע לנו, שהצליחו להתחבא בשעת ה“ציד” ולהישאר בעיר.
ויהי היום ואנחנו מסתובבים בנמרשטי עם סחורותינו ואין קונים. עלה רעיון בלבנו לעבור לוינוז‘, כפר קטן במרחק שני קילומטרים מנמרשטי. הגענו לאותו כפר והנה איכריה עניים ודלים אין להם במה לקנות דבר. לשווא הסתובבנו כל היום וגם לחזור הביתה לא הספּקנו. והיכן נלוּן בכפר נכרי? לפתע נזכרנו שלוינוז’ גרשו את השיירה שפּגשנו לפני זמן מה. בדרך גרוּ כוּלם במחנה, שהוּקם בבנין ה“קלוּבּ” לשעבר. נכנסנו לשם וּביקשנו מקום; אפילו לשבת על הרצפה לא הספּיק להם המקום.
בין דרי־הקלוב מצאנו גם את שרה, בת דודתה של אמא. אותה הביאו לשם מכפר סטופנקה, לא רחוק מלוצ’ינץ. מצאנו אותה גוססת, נלחמת עם המוות. גם בשאר אנשי־המחנה ניכר היה שלא זמן רב יתהלכו עוד עלי אדמות.
כל הלילה ישבנו על חבילותינו בפתח־הבית וכמעט קפאנו מקור. הלילה ההוא היה אחד הלילות הנוראים ביותר שעברו עלינו עד אז. כל הלילה ירד שלג, וּבבוקר השכם, כשיצאנו לדרך, היה השלג גבוה מקומת־אָדם. טרם נעשוּ בו שבילים על ידי האיכרים, ובאין כלי בידינו, התחלנו לפזר את השלג בידינו וברגלינו ובעמל רב יכולנו להתקדם צעד צעד. כעבור זמן מה, התחילו האיכרים לפזר את השלג שלפני ביתם באתים ואז יכולנו להתקדם.
יצאנו את וינוז', עברנו את נמרשטי והגענו לדרך המובילה ללוצ’ינץ. והנה לקראתנו יהודי, עטוף כפתן ארוך, זקנו האדום ושׂפמו לבנים משלג קפוּא והוא מתנהל בכבדוּת בתוך השלג העמוק.
“הלא זה משולם!” קרא אבא.
השתוממתי: הזה משולם, בנה של שרה, שאליו התגעגעה הזקנה כל הזמן, ולא ידעה היכן הוא?
מפּיו נודע לנו שעד כה הצליח להישאר במוהילוב וּבמקרה נודע לו שאמו נמצאת בוינוז', ויצא לקחתה אתו למוהילוב. את בגדו האחרון ימכור, ישׂכּור עגלה ויוביל אותה למוהילוב. המסכן! לא רצינו להדאיב את לבו ונחריש ולא הגדנו לו דבר על אודות אמו הגוססת. והלא בקרוב יוודע לו!…
וכעבור יומיים בשבתנו בלוצ’ינץ, נכנס אלינו משולם, אך לא משולם הגבר, כי אם בן־אדם שבור בנפשו וברוחו. בזרועותיו נפחה שרה אמו את נשמתה; היא הספּיקה עוד להכירו לרגע קט. עתה ימכור את בגדו האחרון וישׂכור עגלה להוביל למוהילוב את גוּפת אמו. הוא לא יתן חלילה לקבור את אמו ב“ספינטר”, בבית־העלמין של נוצרים. למוהילוב יביאנה, לקברה במקום קדוש ליהודים, כדת וכדין!
מפּיו שמענו על הנוראות במוהילוב. רשיונות להישאר שם, בגיטו, אין ניתנים אלא לעשירים, ולאביונים אסורה הישיבה בעיר זו. קהילה יהוּדית הקים המאיור שם, וּבראשה עוכר־ישראל אחד מוסר וּמלשין. משטרה יהוּדית הקים לו, שוטרים יהודים, מלאכי־חבלה המשוטטים כל הימים ככלבי־צייד בחוּצות־העיר ושוטים בידיהם וחוטפים זקנים ונערים, נשים וטף, עניים, חלשים, חולים ובעלי־מוּם, מקימים אורחות בנות מאות ואלפים ומגרשים אותם למחנה־הריכוז הנורא, אשר בסקַדינץ. ארבעת אלפים איש כבר גורשו מן העיר ועוד שישה־עשר אלף נתוּנים יומם ולילה בסכנת־גירוּש. ונוסף לכל פּשטה בעיר מחלת־הטיפוּס העושה שמות באוכלוסיה. באין תרוּפות ואמצעי־רפואה מתים האנשים לאלפים ואין בית במוהילוב אשר אין שם מת. יום יום עוברת עגלת־המוות ליד הבתים והקוברים ישאלו: “האין כאן מתים?” הם משליכים אותם לתוך העגלה, גוף על גבי גוף, וכשהעגלה מלאה, היא עולה על “ההר השֶרנורודי”, הוא שדה־הקברות של מוהילוב. שם חופרים בורות גדולים וּמשליכים את הגוּפות לתוכם – שכבת־גוּפות ושכבת־סיד עד שהבור מתמלא, ואחר כך יעברו לבור אחר.
היה זה סופו של ינואר. לא היה לנו עוד במה לשלם שכר דירתנו: נתַנוּ כבר את שארית בגדינו ומנעלינו ומאום לא נשאר לנו עוד. בעלי־הבית התחילוּ להציק לנוּ, וּבייחוּד מלכה, שלא היתה דומה לבעלה הרך והביישן, אמרה לנו בפירוש שעלינו לצאת מחדרה. לא ראינו לפנינו כל אפשרות להישאר עוד בלוצ’ינץ, והחלטנו לעבור לנמרשטי.
בזמן ההוא כבר גרו בנמרשטי שלוש מאות איש, מאורגנים בקבוצה אחת, ונשיא להם, הוּא הד“ר ב', איש־בּסרבּיה. כשמוע האנשים הללוּ את שמע הכפר נמרשטי, נתנו הון רב למאיור, מפקד מוהילוב, וקיבלו רשיון לגוּר שם. וכדי שרק הם ייהנוּ מן המצב הטוב של אותו כפר – שהיה יוצא מן הכלל, לעומת כל יתר הכפרים אשר עינוּ, הרגוּ וגרשוּ את יהוּדיהם – שיחדוּ את ה”סטארוסטה" לבל יתן זכוּת לשוּם יהוּדי אחר, לא רק לגוּר שם, אלא אפילו להביא את סחורותיו ולהוציא את טוב הכפר מחוּץ לגבוּלותיו.
כזה היה המצב, כשהחלטנו לעזוב את לוצ’ינץ ולעבור לשם. ראשית עברו אבא וחנה, אחותי הגדולה, כדי למצוא בשבילנו דירה. שלושה ימים התמהמהו שם ואנחנו היינו נתוּנים בדאגות, שמא קרה להם אסון. אולם ביום השלישי שב אבא בבשׂורה, שמצא חדר קטן, בו נגור יחד עם איכרת אחת וילדיה הקטנים. שכר דירה – חמישה־עשר מרק – בזיל־הזול לעומת מה שמשלמים כעת. מניין נקח את המרקים הללו, לא חשבנו אף רגע.
משום שהדרך היתה בחזקת סכנה, בייחוד לקבוצת אנשים, עברתי קודם אני עם אבא. כשהגענו לנמרשטי כבר החשיך הערב ובקושי רב מצא אבא את הדרך לדירתנו החדשה. כי הבית ההוּא נמצא בקצהו השני של הכפר, בדרך המובילה לוינוז’י מול בית־העלמין הנוצרי. הבית נמצא באמצע שדה רחב־ידיים. מן המבוא הצר והאפל נכנסנו לחדר היחיד של הבית ההוא. חדר – לא של ד' אמות, ואפילו לא של שתים! התנור בלבד תפס כשליש החדר. מאחורי התנור, בינו לבין הקיר, עמד מצע פּרימיטיבי, עשוּי שלושה קרשים, וזה היה חלקנו בחדר: על מצע זה היה עלינו להסתדר. הוא היה קצר ביותר, כי לרגליו עמד ה“פיטש”, שעליו השתעשעו כל היום שני הילדים הקטנטנים של בעלת־הבית: פאטיקה, בן חמש, וליונקה, בן שנה. מעל למצע התנדנדה כל היום וכל הלילה נדנדה, קשוּרה בחבל לתקרה, ועשויה ממשארת. ליונקה הקטן היה ישן בה ועושה בה את צרכיו (לעתים גם עלינו, הישנים על המצע, מתחתיו) – ופעם בשבוע היתה אמו מורידה אותה מעל התקרה ולשה בה את בצקה, להכין לחם לכל השבוע.
אני וחנה אחותי נשארנו שם, ואבא הלך להביא גם את אמא וּדבורה. הוּא יצא בבוקר השכם ואמר לחזור באותו ערב. אולם חלף היום וּבא הלילה והם טרם הגיעו. אנחנו כבר לא ידענו מה לחשוב, והנה נכנסה שכנה, מאריה איבאנובנה, וסיפרה לה שראתה במו עיניה כשאסרו את אבא, ליד הקולחוז. לא יכולנו להאמין, כי הרי ידענו שאבא שיחד לא פעם את ה“סטארוסטה” ושהלז לא יאסור אותו. חנה אחותי רצה תיכף וּמיד אל הד"ר ב', נשיא היהוּדים בכפר, ותתחנן לפניו שיוציא את אבא. הלז לא רצה לשמוע ואף גער בה:
“מי אמר לכם לבוא הנה? לעזאזל תלכו וממני הרפו!”
חנה המסכנה שבה אלי בוכה ומיללת וסיפרה לי את המעשה. אך תוך כדי דברה, נפתחה הדלת ואבא התייצב בפתח. נפלנו על צואריו בשמחה. הוּא סיפר לנו איך נזדמנה לו עגלה, שהובילה שק קמח ליהודי אחד מלוצ’ינץ, במחיר אדרת־חורף שמכר; וגם אותו, את אבא, קיבלו לתוך העגלה. אולם בעברם ליד הקולחוז, ניגש ראש־הקולחוז עם מפקד המיליציה ואסרו את כולם ואת הקמח החרימו! כל היום וכל הלילה ישב במאסר, עד שנכנס במקרה ה“סטארוסטה”, ושיחרר אותו. המקרה הזה לימד אותנו לקח, שנחוץ יהיה “לקנות” גם את ראש המיליציה, אם נרצה לשבת בשלום.
למחרת הביא אבא גם את אמא ואת דבורה למקום מגורינו החדש. בו ביום הרגשתי פּתאום את עצמי חולה, והמדחום שלנו (שהצלנו אותו מכל רכושנו ולא מכרנוהו אפילו בימי־הרעב הנוראים ביותר), הראה ארבעים. חשבנו שפּשוּט הצטננתי. אולם בערב נכנסו שכנינו היהודים, שגרו בבית מאריה איבנובנה, וסיפרו שגם בנם חלה פּתאום במחלה מוזרה מאד: ראשו כואב עליו מאד, הוא אינו שומע ואינו רואה, מוחו מבולבל ועל עורו הופיעו כתמים. האיכרים בכפר קוראים לזה מחלת־הרעב, אולם החובש האוּקראיני יקרא לה “טיף”. אכן, הצדק היה אתו: זו היתה מחלת־הטיפוּס.
כעבור יומיים נלוותה אלי גם אמא, ושנינו שכבנו על המצע הצר והקשה במשך שבועיים ימים, בלי לאכול ובלי לשתות, בלי רופא ובלי תרופות. בייחוד היתה קשה מחלת־אמא: לא שמעה גם כשצעקו אליה ונדמה לה כל הזמן כאילו היא נמצאת בעולם אחר. אף אנכי, בקומי ממחלתי, כעבור שבועיים, לא ידעתי היכן אני נמצא והרגשה היתה לי כאילו באתי מעולם אחר. שנינו קמנו ממחלתנו חלשים ורזים יותר משהיינו, והבית ריק, אין לחם ואין דבר אחר לאכילה. זמן רב אחר כך – כשהיינו שומעים את האחרים מספּרים על מחלת־הטיפוּס, על רופאים ותרוּפות, על חמאה, ביצים, חלב וכל מיני מטעמים שנתנו למבריאים, כדי שיוכלו לקום ולעמוד על רגליהם – היינו משתוממים איככה יכולנו אנו לקוּם ממחלתנו בלי רופאים וּבלי תרוּפות, וגם “שׂבעי רעב” לאחר שקמנוּ…
*
במשך חודש הימים שגרנו בבית מאריה בוהמינה, עבדנו הרבה אצל האיכרים בתיקוּן ערדליים והתפּרנסנו בדוחק רב. שנינו, אבא ואנכי, היינו אוכלים בבתי האיכרים שבהם עבדנו ולפעמים היו נותנים לנו גם משהו הביתה: פּולים או עדשים לבשל מרק. אז היו יוצאות חנה וּדבורה ליער, שמסביב לכפר, מקוששות ענפים ועלים יבשים וּמביאות לאמא, והיא היתה מבשלת מרק מתחת ל“טריניטשקה”, אך זה קרה רק לעתים רחוקות ולכן היינו מביאים להן קצת אוכל מסעודותינו אצל האיכרים: מרק, תפּוֹּחי־אדמה ולפעמים פּרוסת־לחם.
בימים ההם נזדמנתי לעבוד בביתו של מיליו מֶלניק, הוּא מחסנאי הקולחוז. יושב אני בחדרם ועובד וּפַרסקה מלניק, בעלת־הבית, מביטה אלי ומביטה ואינה גורעת עין ממני. לבסוף לא יכלה להתאפּק וקראה:
“הלא זהו פֶּטיקה שלי! בדיוק פּטיקה! בדמוּתו ובצלמו! אותו קלסתר פּנים, אותו חוטם, אותו פּה, רק משקפיים לא היוּ לו לפטיקה שלי!”
נודע לי שפּטיקה הוא בנה הצעיר שנמצא עתה אי־שם בחזית, בצבא הרוסי – “אם בכלל הוא עוד נמצא בין החיים” הוסיפה בדמע. מהיום ההוּא נעשיתי לאהוב נפשה של פרסקה מלניק ולבן־בית אצלם. כל משפּחת מלניק היתה שופעת חיבה, אהבה וטוב לב. והרבה אני חייב להם, על העזרה הנדיבה שהגישו לי, ולא אחת הצילו את כולנו מרעב. הם היו מאותם האוּקראינים המעטים שנשארו נאמנים בכל לבם למשטר הסוביטי. דלתם היתה פּתוּחה תמיד לאביונים, וכל עניי־היהודים דיים שנכנסו לביתם ושוב לא יצאו ריקם. בביתם הייתי מעז לשוחח גם בפוליטיקה. וכך נודעו לי פרטים רבים על הלך־רוחם של האיכרים האוקראינים. בזמן שהסוביטים לקחו את אדמתם וספחום לקולחוזים, לא השלימו האיכרים עם הדבר. ועתה, כשנכנסו הכובשים, קיבלו אותם האוקראינים כמשיחים וגואלים, והאמן האמינו להבטחותיהם. אמנם הכובש השאיר את הסדר הישן, ורק חלק מהקרקעות חולק בין האיכרים. אבל גם על זה ישמחו האיכרים, ישאו ברכה לכובשים ואָלָה לבולשביקים ולסטלין, אשר בזמנו – לא די שאדמתם נלקחה, אלא אפילוּ ה“איקונין” מעל הקיר סולק, ואת מקומו לקח הוא, סטלין, בכבודו ובעצמו. רק מעטים היו אלה שהבינו שלא מגרמניה תבוא הישועה. ובין המעטים הללו היתה גם משפּחת מלניק אשר ייחלה בכליון־עיניים לשיבת הצבא האדום.
*
כעבור החודש, שילחה אותנו בעלת־הבית מביתה, בראותה שאין לנו במה לשלם לה (גם את חמישה־עשר המרק לא שילמנו לה במזומנים, אלא תיקַנוּ לה את כל ערדליה ומגפיה שמצאה בבית ובעלייה). מצאנו דירה על יד ה“סֶלֶקסטנציה”: חדר ענקי, ריק וקר, בעד שלושים מרק לחודש ימים, עד חג־הפּסח. כשבוּעיים לפני פסח חלה אבא במחלת הטיפוּס ושכב שבועיים. כל הזמן היתה דעתו מבוֹּלבלת עליו ומתוך החום היה מדבר נוראות: הוא ראה את מלאך המוות מתייצב לפניו ומודיע לו שהרעילו את גוּפו ושאין לו יותר משעתיים לחיות. לא יתוארו הפּחד והיאוּש שתקפוּנוּ, בשמענו אותו מדבר כדברים האלה; לבנוּ נמוג בקרבנוּ בחשבנוֹּ כי אבא שלנוּ עלוּל, חלילה, לעזוב אותנו! כעבור עשרים יום למחלתו שבה אליו דעתו, אוּלם גוּפו היה קר כקרח ואת רגליו לא יכול אפילו להוריד על הרצפה. ניסינו לחממו, בשכבנו אתו, ליד גוּפו ובחבקנו אותו. אוּלם אי־אפשר היה לשכב לידו, כי גוּפו היה כקרח ממש. השתדלתי להורידו מעל מיטתו ולהתהלך אתו בחדר אנה ואנה. בעמל רב עלה הדבר, אך הנסיון הצליח וסוף סוף יכול היה אבא לילך כמה רגעים בחדר, כשתמכו בו בשתי זרועותיו.
*
אור לחמישי של פסח, יצאה פקוּדה מאת האינז’ינר דימיטריו – ראש ה“סֶלֶקציה” לעניני חקלאוּת ומפקד־הכפר למעשה – לגרש את כל היהוּדים לקרסנה, מקום שנמצא במרחק של מאה וששים קילומטר מנמרשטי. קשה לתאר את הפּאניקה שפּקוּדה זו גרמה. הד"ר ב', ידיד האינז’ינר, ניסה להמליץ בעדנוּ ואמנם נאות האינז’ינר לטלפן למוהילוב, למאיור מפקד־המחוז, ולהדגיש שיהודי נמרשטי ישרים הם וטובים ושגרוש לקרסנה, בבוץ כזה ובגשמים אלו, פּירושו מוות בטוח בשבילם. והתשובה ממוהילוב לא אחרה לבוא: היהודים גורשו מרומניה לטרנסדניסטריה – למות ולא לחיות…
הימים היו ימי־גשמים, גשמי־אביב, והבוץ דומה לזה שבימי הגירוש והאורחות הנוראות בסתיו 1941. יאוש אין־קץ תקף אותנו. ידענו שלא נגיע אפילו ללוצ’ינץ. דאגנו לאבא החולה, שלא יכול אפילו לעמוד על רגליו ואבא היה מתייפּח כתינוק ומילל: “לא אזוז מכאן! יירו בי ויבוא קץ לדבר!”…
הפּקוּדה היתה להתאסף בבוקר שביעי של פסח ליד הקולחוז. עזבנו את ביתנו ונתחיל להוליך את אבא משני עבריו. ואבא, שלא יכול להתהלך אפילו בחדר, זחל בבוץ העמוק מתוך יאוש ופחד. בקושי רב התקדם קמעה קמעה. עברנו ליד ביתם של המלניקים, והללו ספקו כף, בראותם את אבא האומלל וגם את אמא החלשה, וינוּדוּ ראש לאמור: לא, הללו לא יגיעו… וודאי לא יגיעו. פרסקה מלניק הביאה כיכר־לחם מביתה ותשׂם תחת זרועי, כּשהיא בוכיה בקול, למראה המזעזע והקורע לב, אשר לנגד עיניה…
בקושי רב הגענו אל הקולחוז ושם נפל אבא לתוך הבוץ, בוכה כתינוק. רק אנשים מעטים עמדו שם והחיילים טרם הגיעו. לקחנו חיש את אבא ונכניס אותו לבית איכרת אחת, מכרתנו, שגרה מול הקולחוז; גם היא פּרצה בבכי למראה עיניה, ותשׂם מרק חם לפנינו. לחממנו. בינתיים נתפּרסמה הידיעה, שהגירוש נדחה למחרת בבוקר. לא יכולנו להישאר בבית ההוא, באשר נכדה של האיכרת היה “מיליציונר”; עברנו לבית אחר, באותו הרחוב, לאליושה – איכר זקן, ירא־שמים וטוב־לב, אשר הסכים להחביא את אבא עד יעבור זעם. החלטנו שחנה תישאר עם אבא ואנחנו הנותרים נעזוב את הכפר בחשאי כעלות השחר ונמלט את נפשנו ללוצ’ינץ. וכך הוא.
ובבוקר השכם, טרם האיר השחר, יצאנו את הבית ונתחיל ללכת בשדות. פּחדנו ללכת בשביל, המוליך בין השדות, שמא נפגוש במישהו; ונלך באמצע השדות, בתוך הטיט שנדבק לחותלות־רגלינו. נפלנו וקמנו ושוּב נפלנו, ושוב קמנו והוספנו ללכת. הגענו לתחנת־הרכבת, שני קילומטרים מחוץ לנמרשטי. התחנה היתה מלאה חיילים אך דרך אחרת לא היתה לפנינו ומוּכרחים היינו לעבור שם. מרחוק ראינו בן־אדם עומד באמצע הדרך, על מסילת־הברזל, וּכאילו מחכה לנו שנתקרב. ואנחנו, ברירה לא היתה לנו: לחזור לנמרשטי, – זאת אומרת: להשליך את עצמנו לתוך לוע־הארי. אם כן הלכנו הלאה, מוכנים לכל. אותו בן־אדם לא חייל היה, כי אם איכר, שומר־התחנה. הוא רצה לאסור אותנו ולהחזיקנו בתחנה עד שיבואו שאר המגורשים, אולם אנחנו לא נבהלנו ונעמיד פּנים תמימים ומתוך כובד־ראש הגדנו לו שדבורה הקטנה, זו הילדה העומדת לפניו, חולה היא, וגם אני חולה אנוש הנני, ופקוּדה היא מלפני האינז’ינר להעבירנו לבית־החולים אשר בלוצ’ינץ. אמא רק מלווה אותנו; אין לנו שום חלק ונחלה עם היהוּדים ההם, שמגרשים מנמרשטי. האיכר האמין לדברינו ונתן לנו לעבור. בשמחה עברנו מהר הלאה והגענו בשלום ללוצ’ינץ. נכנסנו לביתו של חנא הנפּח ושהינו שם שבוע ימים. ימי־רעב נוראים היו אלה לנו. במשך ימים רצופים לא בא אוכל אל פּינו. זכורני שעמדתי פּעם על יד פ' הסנדלר ואראה את אשתו מבררת פולים למרק ואת הרקובים והשחורים שמה הצידה, כדי להשליכם החוצה. שמתי עיני בהם וּברגע שאיש לא הביט, חטפתי אגרוף מלא מהפולים הרקובים הללו ואבלע אותם. בזה השקטתי את רעבוני.
מפּי האיכרים שבאו מנמרשטי ללוצ’ינץ ל“בּזר” נודע לנו שעשירי־היהודים בכפר קנו את לב האינז’ינר דימיטריו במתנות ונשארו. אולם העניים גורשוֹּ משם. כוּלם, גם יהוּדי כפרים אחרים, רוּכזוּ בתחנת נמרשטי, ועדיין הם נמצאים שם. כשנודע לנו, בסוף השבוע, שעזבו כבר את התחנה, שבנו לנמרשטי ונמצא את אבא ואת חנה מסתתרים בביתו של אותו זקן, כי פחדו לצאת, פּן ימצאום וישלחוּם אחרי האורחה. וצו יצא מלפני ה“סטארוסטה” לכל היהודים הנשארים בכפר, להירשם מחדש ולקבל כל אחד ואחד רשיונות לגוּר בכפר. למזלנו הרב נמצא אחד העשירים וידיד־ה“סטארוסטה”, שחמל על אבא החולה והמליץ עליו בפני ה“סטארוסטה” וכן קיבלנו גם אנו רשיון־ישיבה בכפר.
הגיעו סוף סוף ימי־האביב, זה שכל כך צפינו לו, שלו חכינו בכליון־עיניים. באביב, חשבנו, אפשר לגוּר מתחת לכיפּת־השמיים. באביב אולי נמצא גם עבודה בשדות האיכרים. כל מיני תכניות עשינו: חנה ואני נעבוד יום יום בשדות־האיכרים, נאכל אצלם ונביא מזון גם לשאר בני הבית. אפילו אמא הודיעה, כי היא מסוגלה לעבוד במעדר. כשהתחלנו לעבוד, חשנו מה עוללו לנו הרעב והיסוּרים. לעמוד בשדה מחמש בבוקר עד שבע בערב, תחת השמש הלוהטת, ולעדור את האדמה, היה למעלה מכוחותינו. אך למרות הכל, המשכנו לעבוד ימים רצופים. שלוש פּעמים ביום היינו מקבלים אוכל בבית־האיכרים וגם הביתה היינו מביאים משהו. אך עד מהרה נגמרה עבודה זו ושוּב ידענו רעב ומחסור.
באחד הימים פורסמה הודעה מאת האינז’ינר דימיטריו, שהוּא מוּכן לקבל יהוּדים לעבודת השדה ב“סֶלֶקסטנציה”. מוּבן שכוּלנוּ רצנוּ לעבודה זו, שנחשבה כהצלה בעינינוּ. תחילה עבדנוּ חנה ואנכי וכעבור ימים מספּר הצטרפו אלינו גם אמא ודבורה. אבא היה עוד חולה ואי־אפשר היה לו לעבוד. היינו קמים בחמש בבוקר, עומדים בתור לפתח מזנון ה“סלקסטנציה” וכלים בידינו ומחכים לקבל מנת המרק. היו מבשלים מרק פולים רקוּבים, את הפּולים נתנו לפועלים האוקראינים ואת המים – לנו. ועוד טרם יקבלו כל היהודים את מנותיהם בא הצלצוֹּל לעבודה; ובאין זמן, לוגמים מי־פולים אלו תוך כדי ריצה למקום־העבודה.
מקום העבודה הוא שדה, במרחק ארבעה קילומטרים מהמזנון; במשך רבע שעה מוּכרחים הכל להיות שם; בריצה מטורפת מגיעים בעוד מועד למקום־העבודה; שם מחלקים את הפּועלים היהודים לבריגדות וּבראש כל אחת עומד “בריגדיר” וּמפקד על העבודה. בשתים־עשרה בצהרים – צלצול לארוחה, ושוּב ריצה של ארבעה קילומטרים למזנון, וגם הפּעם, על אף ההפסקה, רצים הכל כמטורפים; כי מי שלא יגיע למזנון בעוד מועד, לא ימצא מה לאכול. ולכשמגיעים – תוהו ובוהו. ערבוּביה נוראה. שוּב עומדים בתור. נדחקים אחד על השני, קופצים על החלון הפּתוּח, שמשם מחלקים את המנות. ובראות המחלק את הרעש וההמוּלה, הריהוּ סוגר את החלון ומחכה שישׂתרר השקט. רק אז הוא מתחיל שוב ושוּב מתחילים הכל להסתער ולקפוץ על החלון. והמחלק יש לו זמן וסבלנוּת, ושוּב יסגור את החלון ויחכה. והמשחק חוזר כמה פעמים. אך כשזוכים לקבל את האוכל – מי־פולים וחתיכת־לחם במשקל של שמונים גרם, עשוֹּי קמח־תירס – מיד נשמע הצלצוּל, המבשׂר את סוף הפסקת־הצהריים. טרם יספּיקו לבלוע את האוכל, רצים שוּב למקום־העבודה, עובדים עד שמונה בערב. ושוב מתחילים לרוץ, כדי שלא לאחר את ארוחת־הערב. ולמחרת יתחיל שוב יום־עבודה. כן עבדנו כל הקיץ עד התחלת־הסתיו ומאושרים היינו שנתקבלנו לעבודה זו, שהצילה אותנו מרעב ממש. רוב העובדים היהוֹּדים היו מחוּסרי־דירות, ולכן ביקשנו להרשות לנוּ לעבור לקוקבקה לחלוּטין, לכל עונת־העבודה. הדבר הוּרשה לנו. עברנו לאותו משק וגרנו ב“קורוברניה”, רפת ארוכה מאוד, ליד המשק. וכך נפתרה גם בעיית־הדירה.
ויהי היום ואנו עובדים בשדה, הרחק הרחק מאוד מן המשק, ליד מסילת־הברזל, והנה עברה רכבת ארוכה מאוד, מלאה יהוּדים. לרגע קט נעצרה הרכבת ונרוץ לראות מי ומי הנוסעים. והנה לתמהוננו הרב נודע לנו שאלה הם יהודי טשרנוביץ שנשארו שם בשנה שעברה, בזמן הגירוּש הגדול, ברשיונות מיוּחדים. והנה גם עליהם עברה הכוס. אכן, שמנים וּבריאים ניראים הם עדיין, לבוּשים בגדים חמים ויפים וכל הונם ורכוּשם אתם, כי הוּרשה להם לקחת את הכל, אפילו את תכשיטיהם. ואמנם התקנאו בהם היהודים שלנו. איש מאתנו לא חשב ולא פילל אז כלל, כי על בני־מזל אלה תעבורנה צרות ותלאות נוראות פי כמה ממה שעבר עלינו…
*
אוקטובר, 1942.
חלפה עונת גשמי־הסתיו והשלג התחיל לרדת. ילדים יחפים ועטופי־שׂקים מסתובבים בחוּצות־הכפר, חוזרים על הפּתחים לבקש לחם.
“האזיאיקה, דאבאיטי קוסוטשוק חליבה!”4
“האזיאיאן, לושק בורטשו!”5
יש שאיזו בַּבּוּשקה ריחמה על תינוק והושיטה לו פרוסת־לחם, אבל רוּבם היוּ משסים את כלביהם בפעוטות!
ואנחנו, המגורשים, חוּשינוּ קהוּ. לא איכפּת היה לנו דבר. מה לנו ולמפּלות־גרמניה, מה לנו ולנצחונות־הברית? אם גם יפּלו הנאצים, אנחנו אבדנו גם אבדנו. אין דבר שיוּכל להצילנו. כי נסיגת־האויב הוֹּא מוות בשבילנו. אין עוד כל רגש בקרבנו. אדישים אנחנו, לא איכפּת לנו דבר. לבהמות דמינו.
נעשית פּעולה בנמרשטי: כל גבר מבן שש־עשרה ומעלה, נלקח לעבודת־פּרך, ליערות ז’מרינקה. אנו עומדים בשורה מוקפים חיילים. עוד מעט ונלך למוות בטוח. אני עומד יחף בשלג. איכרת זורקת לי זוּג נעלים קטנות וקרוּעות. הן קטנות ממידת־רגלי, אבל אני נועל אותן, כי אצבעות־רגלי קפוּאות. מתחילים להעיף שוטים עלינו והשיירה זזה. אנחנו הולכים! לאָן? הנוסיף עוד ראות את משפּחותינו?! כל הנשארים בכפר, נשים וטף, יעבדו יומם ולילה על הכביש בסלילת־הדרך.
עייפים אנחנו, יגעים עד מוות. מישהו נופל לתוך השלג. מתחילים להצליף עליו בשוטים, לדרוך עליו במגפים. הוא אינו קם. מלאי קצף דוהרים עלינוּ החיילים בסוּסיהם. ואנחנוּ רצים… רצים… רגלי כואבות, נעלי הצרות גורמות לפצעים עמוקים. אני רוצה לחלצן, אבל אין לי פנאי, אני רץ…
עשינו שבעים קילומטר. בז’מרינקה אנחנו. ליל־אפילה. מכניסים אותנו לחדר צר, כמאתיים איש. עומדים אנו דבקים זה לזה, כדגים מלוּחים בקוּפסה. הדלתות מסוגרות, חלונות אין. האנשים עושים צרכיהם תחתיהם. איום ונורא היה ליל זה. בבוקר באו שליחי הקהילה היהודית מז’מרינקה להעביר אותנו לתוך הגיטו. הגיטו בז’מרינקה הוא גדול; גרים בו הרבה יהוּדים מגורשים ושׂרידי יהודי המקום. ד“ר ה' הוּא נשיא־הקהילה. לשירוּתו עומדת מיליציה יהוּדית, בחוּרים אכזרים ושוטים בידיהם, והם משליטי הסדר בגיטו. האוכלוסיה היהודית מפחדת מפני ד”ר ה' כמפני קצין גרמני. כשהוא נראה ברחוב, ושוטו בידו, נעלמים הכל לתוך בתיהם. כל רכוש־הגיטו הוא קנין־הקהילה, והכל קונים את לחמם מהקהילה. יום יום מספּק הד"ר ה' את מכסת העובדים הנדרשת ממנו לעבודת־כפייה. העובדים הללו מקבלים ממנו אוכל במטבח הציבורי.
שבוע ימים ישבנו בגיטו באולם גדול של הקהילה. סגורים וּמסוּגרים, אין יוצא ואין בא. והמיליציה היהוּדית שומרת על כל הפּתחים, אולם אוכל נתנו לנו וגם דאגו להעברתנו למקומות העבודה ביערים. שם התקרבתי ליַשה בן־בסרביה. ממנו נודעה לי על פרשת־היסוּרים של היהוּדים במחנות־העבודה של הגרמנים, על שפת הבּוג. גם על ישה זה עברה כוס. הוּא היה בין אלף היהודים שהובאוּ לכפר מוסטובוי להריגה. הובילו אותם אל מחוּץ לכפר, על פּני השדה. לפי הגורל נבחרו עשרה בחוּרים ועמדו בשורה לחפּור בור אחד עמוק וארוך. מעבר האחד של הבור עמדה תזמורת ובעבר השני – מכונות־ירייה. הגרמנים פּשטו מעליהם את בגדיהם, הוציאו את הבחוּרות היפות ועשו בהן מעשה־תועבה לעיני הקהל. אחר כך העמידו את כולם שוּרות שוּרות, וירוּם לתוך הבורות! ויריות־המכונות התערבו עם שירת־התזמורת וזמר־החיילים…
ישה נפצע קשה, אך לא מת מפּצעיו. ובלילה הצליח לצאת מהבור ולהתחבא בבית איכר אחד במוסטובוי. אחרי תלאות רבות הגיע לסובאיה באלקה ועבד שם בסובחוז. אך כעבור זמן מה הוציאוּ שוּב את כל היהוּדים והובילוּם לוארבארובקה, על שפת הבּוג. שם היה מחנה גדול, שמור על ידי הקוזקים. כשהביאו אותם למחנה, ציווּ עליהם הקוזקים לרוץ במורד ההר, עד לנהר, להתרחץ ולעלות שוב בריצה. והכל במשך חמישה רגעים. ומי שלא הגיע בזמנו, נפל בדרך מכדורי־הקוזקים.
הם גרו שם במיני צריפים עשויים מתחת לאדמה, על שפת הבּוג. מדי יום ביומו, מבוקר השכם עד מאוחר בערב, עבדו בהקמת הגשר על הנהר. הם נמצאו תחת פּקוּד חברת טודט המפורסמת. על כל קבוצה של יהודים היה ממוּנה חייל גרמני ומסביב לכולם עמדו קוזקים. לא יתואר כל מה שהמציאו הגרמנים, כדי לענותם. קצין אחד היה יוצא לעבודה עם כלב ציד גדול, ומדי פעם בפעם היה משסה אותו ביהודים. הכלב היה מתנפּל וקורע חתיכות בשר מגוּפות־העובדים ואיש לא העז אפילו לנגוע בו ברגל, כי הקצין עמד מרחוק ובידו אקדח, וירה בכל מיני המצאות שׂטניות נגד היהודים. פּעם פּיזר הקצין פתותי־קש בתוך החול ופקד לבור אותו במשך עשרה רגעים. פּעם אחרת ציווה על כוּלם לצאת מהצריפים ולשכב על האדמה, להיכנס איש איש למקומו, שוב לצאת ולשכב על האדמה ושוּב להיכנס – עד שיצאה נשמתם.
החולים האנושים היו נשארים בתוך הצריפים בשעת העבודה. לכן התחילו הרבה אנשים לבקש תחבולות, כדי להישאר בין החולים. היו כאלה שהכניסו את ידיהם או אצבעותיהם לתוך המכונות כדי לקצץ אותן ונשארו מרצונם הם בעלי־מוּם, כדי שלא לעבוד. מספּר החולים הלך הלוך ורב. וכשבא פּעם קצין הס"ס לביקוֹּר וראה את החולים, הוציא את כולם החוּצה, ציווה על עשרה מהם להכין עמודים וחבלים לעצמם ותלה אותם לעיני יתר החולים. שני חולים אחרים נצטווּ לחפּור בור בשבילם ועל גוּפותיהם של התלוּיים השליכו גם את שני החופרים כשהם חיים. כל יתר החולים כיסוּ באדמה את המתים ואת החיים גם יחד.
“אני מקוה ששוּב לא אמצא פה חולים,” צחק הקצין והלך לו.
על כל המחנה היה ממוּנה יהודי אחד, ידיד־הגרמנים. הוא הרבה להציק לאֶחיו ולהלשין עליהם באזני הקצינים. פּעם אחת, כאשר איים עליו אחד העובדים שיתנקם בו, לכשיבואו הרוסים, הלשין זה לפני הקצין והלה אסף את כל היהודים לשדה, והתחיל לירות בהם. הרבה מאוד נפלוּ ביום ההוא. אחר כך הוציאו את היהודי המורד ותלוּ אותו קבל עם.
אכן פּרשה נאה עברה עליו, על ישה זה. הוא הצליח לברוח גם משם מכפר לכפר, בבגדי אוקראיני, עד שהגיע לצפון הארץ, לקופיגורוד. ועתה הביאוהו לז’מרינקה, בין יתר היהודים, לעבוד ביערים…
לשלוש קבוֹּצות חילקו אותנו: האחת נשארה בעיר ז’מרינקה, השניה נשלחה כעשרים קילומטרים הלאה מן העיר, לחטוב עצים, והשלישית צריכה היתה לחזור בדרך שבאה, כעשרים קילומטר, לעבור ב“קושיגורודסקי ליס” – יערות בין קושיגורוד ושארוגראד. גורלי היה עם האחרונים. עזבנו את הגיטו של ז’מרינקה בבוקר השכם, אחרי שהייה של שבוע ימים. באותו יום הגענו ליערות קושיגורוד. במקום בית לגוּר והנהלה – כמו שהבטיחו לנו – מצאנו כעין אוּרווה קטנה עם עלייה מלמעלה; שממה נוראה, אין מנהל ואין מקום ללוּן וגם אוכל אין. ה“לסניק” שהביאנו לשם נסע העירה להביא את מנהל־העבודה, ויעזוב אותנו בינתיים לנפשנו. מצאנו לנו מקום ללון, מי באוּרווה ומי בעלייה. הקור היה גדול. התחלתי להרגיש כאבים נוראים ברגליים: הנעליים הצרות גרמו לפצעים עמוקים, מלאים מוּגלה, והקור מבחוץ עוד הגדיל את הכאבים. לא היה לאל ידי לעשות דבר כדי לעצור בכאבים. נעלי נקרעו כליל ושוב הייתי יחף. למחרת היום החלטנו לברוח.
קבוצה ראשונה יצאה בצהריים, קבוּצה שנייה יצאה אחרי־הצהריים, והשלישית – ובה גם אני – לפנות ערב. אנחנו החלטנו ללכת דרך השדות, עד לוצ’ינץ, כי ידענו שבדרך זו אין כפרים. היינו למעלה משלושים איש, ואני הצעיר ביניהם. מפי איכר אחד נודע לנו שלוצ’ינץ נמצאת במרחק חמש שעות הליכה.
היום נטה לערוב, כשיצאנו את העיר. כשלוש שעות בערך הלכנו. הלילה ירד והנה לקראתנו קבוצת־אנשים! בחשיכה לא יכולנו לדעת מי הם ובטוּחים היינו שהפּעם נפלנו בפח. עמדנו תחתינו לראות מה יקרה. והנה פלא: גם הללו עמדו תחתיהם, כאילו רצו להתחמק מפּנינו. נתברר שהללו איכרים פּשוּטים, עובדי־הקולחוז, שהצפינו במשך היום אי־אלו שקי־תבואה בשדות, ושבוּ עתה, בלילה, לקחתם. כך היו נוהגים האיכרים זה כבר, כדי שתימצא להם פּת־לחם, כי את כל התבואה היו לוקחים הגרמנים בשביל הצבא.
המשכנו בדרכנו, הלכנו כשלוש שעות, ורק שדות ושדות לפנינו. אף מרחוק לא נראה אור כלשהו. זמן רב הלכנו כך, ועיר אין. הפּחד היה גדול: כל צל נראה לך כחייל וכל עלה נדף כירייה!… ובכל זאת מוּכרחים היינו ללכת, להמשיך, כי הקור היה גדול ובאפס תנועה אפשר היה לקפוא. עברנו על יד “סטרטה” של קש ואחדים מאתנו הציעו לשכב כאן ולחכות לאור־הבוקר. ישבנו על יד ה“סטרטה” והעיניים נעצמו־נעצמו מאליהן. אך סכנה! מי שיירדם כאן – לעולם יירדם, כי למחרת יהיה גוף קרח… אין לנו אלא ללכת הלאה, ללכת. הלכנו כבהמות הללו, מבלי לדעת אנה אנו באים. והנה פּתאום עמוּד ושלט עליו: סטופנקה. שבנוּ לתחיה! הלא סטופנקה נמצאת רק במרחק שמונה קילומטרים מלוצ’ינץ! ובכן, לא תעינו, בדרך הנכונה הלכנו! מרצנוּ שב והתעורר והתחלנו צועדים מהר בדרך ללוצ’ינץ. היטב ידענו שרק עתה יתחיל הקושי: לעבור את לוצ’ינץ. כי היהודים גרו שם רק בגיטו ועלינו היה לעבור מחוּץ לגיטו. גם קצין־המחוז וחייליו נמצאים בעיר זו. ואנחנו – קבוצה שלימה של יהודים, באמצע הלילה, ובלי תעודות…
קילומטר אחד לפני העיר עמד “סטורוז'”, שומר־השדות, (זה היה מיליציונר אוּקראיני) ורובה על שכמו. הערמנוּ עליו וניגשנו ישר אליו. העמדנוּ פּנים כאילוּ נשלחנוּ מקושיגורוד לקצין לוצ’ינץ בדבר חשוב מאוד. נודע לנו מפּי ה“סטורוז'” שהקצין נמצא לא רחוק משם, בטחנה על שפת היאור, מעבר מזה של העיר. ובכן, יש להיזהר מטחנה זו!
גמרנו בינינו לעבור אחד אחד, על בהונות רגלינו, את הגשר שלפני הטחנה, מבלי להקים רעש כלשהו. גם חשכת־הלילה עזרה לנו והצלחנו לעבור בשלום. נכנסנו לתוך העיר. עתה היינו מחוץ לגיטו, ברחוב צר של בתים אוּקראיניים. כאן אין סכנה – חשבנו. אך פּתאום הרגישו בנו הכלבים, וכוּלם כאחד התחילו נובחים לתוך חשכת־הלילה. רגעים איוּמים עברו עלינו.
נכנסנו כולנו לתוך העיר. ועתה התחילה פּרשה שנייה: לעבור את הכפר. כמעט שיצאנוּ את הכפר והנה, ליד הקולחוז, יוצאים לקראתנוּ ארבעה מיליציונרים אוקראיניים. תיכף הבינו שבורחים אנחנו ורצו להביאנו לפני הקצין. ידענו שזה יהיה הסוף. לאָשרנו נמצאו בינינו חמישה אנשים, שעוד נמצאו בכיסיהם כמה פּרוטות. בקושי רב הצלחנו לפתות את המיליציונרים לקחת את המתנה הקטנה ההיא. ניצלנו גם הפּעם. ועתה – לנמרשטי. כאן הכרנו את כל השבילים וידענו איך להגיע הביתה. מבלי שירגישוּ בנוּ. כשנכנסנוּ לנמרשטי, כבר היה בוקר.
למחרת, נודע לנו שכל שלוש הקבוּצות הגיעו בשלום. הודיעו לד“ר ב', נשיא הקהילה, על דבר בריחתנו. אנחנו הסתתרנו כשבוע ימים עד שהד”ר סידר את הענין עם קצין לוצ’ינץ – כמובן בעד סכוּם הגוּן.
חורף שנת 1942 היה הקשה ביותר לנו. אבא – שעוד בסוף הקיץ הלך בחשאי למוהילוב, כדי למצוא איזו אפשרוּת להעבירנו מן הגיהינום הזה להתם, “לגור ולסבול יחד עם עוד אלפי יהודים” – לא נודעו עקבותיו. ואשאר אני הגבר היחידי במשפּחה. החורף היה קשה מאוד. עטפתי את רגלי בסמרטוּטים ואלך לחפּש עבודה, בבתי־האיכרים. ימים רבים הסתובבתי, בלי למצוא עבודה. בינתיים גברו כאבי־הפּצעים. כשהסרתי את הסמרטוּטים המלוּכלכים, ראיתי ארבע גומות עמוּקות עד העצם, והבשר מסביב התחיל להרקב! אז התחילה תקוּפה של עינוּיים נוראים בשבילי: סבלתי כאבים נוראים כאלה, שיומם ולילה הייתי צורח בלי הרף. לא יכולתי לעמוד או לשבת. ולא מצאתי לי מקום־מנוחה. והרי ידעתי שאם לא אביא משהוּ לאכול נגווע כוּלנוּ ברעב, אם לא נקפא מקור לפני כן. אמא ושתי אחיותי שכבו זה כבר בלי נוע, וּמשעה לשעה ראיתי אותן הולכות וניספות. ואני לא יכולתי לעמוד על רגלי. שוב עטפתי את פּצעי בסמרטוטים והלכתי (לא, כי זחלתי) לבקש לעבודה, ואמנם הפּעם מצאתי תיקוּן ערדליים בבית אחד ויכולתי להביא משהוּ הביתה.
והנה בא אביב 1943. בא היום בו נודע לנו שאבא אף הוא נפל קרבן על אדמת טרנסדניסטריה, גלמוד, בעיר נכרייה, בין אנשים נכרים. באותו יום ארור תקף אותנו היאוּש ופסה כל תקוה מקרב לבנוּ. נוסף לכל עברה עלינוּ אז תקוּפה נוראה, שלא בא אל פּינוּ אוכל כלשהוּ במשך ימים רצוּפים. מחזרים היינוּ עתה על פּתחי־האיכרים, לבקש – לא חתיכת־לחם או כף־“בּורשטש”, כי אם קליפות תפּוחי־אדמה, כדי לבשלן במים. וגם את זה לא נתנו לנו האיכרים, כי מצבם עתה נשתנה אף הוא לרע, ובאין ברירה מוּכרחים היו להאכיל את בהמותיהם רק קליפות. ואם שיחק לנו המזל להשיג קצת קליפות, היינו מבשלים אותן במים, בלי מלח (כי זה היה יקר ביותר) ואוכלים אותן. יום יום היינו מחפּשים ביער שבלוּלים ואוכלים אותם. וּמי שמצא עוז בלבו, היה מחרף את נפשו וגונב תפּוחי־אדמה בשדות.
באחד הימים החלטנו לעזוב את הכפר נמרשטי ונשׂם פּנינו למוהילוב. ידענוּ היטב את סכנת הדרך בזמן ההוּא, וכי כל חייל אלמוני הרשוּת בידו להרגנו. אך טוב למות מכדור־רובה מאשר מרעב; כי הכדור ימית בן רגע, ואולם הרעב יענה זמן רב, טרם יכלה את קרבנו לעולמים…
שבנוּ למוהילוב באותה דרך בה גירשו אותנו לפני שנה וחצי ללוצ’ינץ. בשלום עברנו את עיר הסכנה וינדיטשני והגענו בערב לאזרינץ. בקושי רב מצאנו מקום ללון, בבית אלמנה אחת, מיהודי־המקום. למחרת המשכנו את דרכנו, בלי להיפגש בשום מכשול. חשבנו שהגורל התחיל להטות לנו חסדו. אולם אך הגענו להר השארגורודי, יצאו לקראתנו איכרים אחדים, והזהירונו. טוב כי נשוב בדרך שבאנו, כי בעיר מתחוללת סערה: עושים פּעולה וחוטפים אנשים בכל הרחובות על מנת לשלוח אותם למחנות העבודה בלוטשין. ענינו: “אין לנוּ לאָן לשוב.” והמשכנוּ בדרכנוּ.
בראש ההר יצא לקראתנו חייל וּביקש לירות בנוּ. אך בראותו את פּרצופינו, שדמוּ יותר למתים מאשר לחיים, חזר בו, כי מה בצע בדמנו? ובכמה דחיפות שלח אותנו לעזאזל, הלאה. ירדנו את ההר והגענו לפרברי הגיטו. היהודים הזהירונו שלא להיכנס העירה, חלילה, פּן יחטפונו לעבודה. בייחוד אסרו עלי לעבור את הרחוב, באשר גבר אנכי ורק גברים מחפּשים עתה. בדעתו היה לגשת לדירת הדודה דבורה, ברחוב בַּזַרנה. לשם כך היה עלינו לעבור את הרחוב פושקינסקיה. אך גם הפּעם שיחק לנוּ המזל ונעבור בשלום את הרחוב. בבית הדודה הלבישוני בגדי אשה, כדי שלא יתפשוני לעבודה, כשיבואו לחפּש גברים בתוך הבית.
בימים ההם התקיימו במוהילוב שלושה בתי יתומים ובאחד מהם – בית־היתומים מספּר שלוש – שימש מיכאל, בנה של הדודה דבורה, כמנהל־חשבונות וּמזכיר. הודות למאמציו נתקבלנו שלשתנו – כלומר שתי אחיותי ואני – כילדים בבית־היתומים. שני יתרונות היו בדבר: ראשית היה לנו מקום לגור וקצת אוכל, ושנית היתה לנו חסוּת בפני הפּעולות ועבודות־הפּרך. אמא נשארה יחד עם אחותה, הדודה דבורה, שגרה עם עוד ארבע משפּחות בחדר אחד קר ואפל, שמתוך תקרתו השבורה דלף הגשם. עם כל זאת היה חדר זה גן־עדן ממש לעומת מקומות־מגוּרינו עד כה. הדודה דבורה, שגם אישה מת עליה מטיפוּס, התקיימה עם בתה מן האוכל שמיכאל בנה היה מביא מבית־היתומים, כי פּקידי הקהילה במוהילוב לא קיבלו משכורת, מלבד את האוכל בשבילם וּבשביל משפּחתם. אך גם זה היה דבר גדול. וחשוּב מזה היה הבטחון שלא יקחוּם לעבודת־כפייה, כי פּקידי־הקהילה נחשבו ל“מגוייסים במקום” ולא חטפום לעבודת־פּרך.
שמונה חדשים היינו בבית־היתומים. יתומים מכל קצווי טרנסדניסטריה, שמזלם הביאם למוהילוב, נקבצו לכאן. פּה שמעתי הרבה שירים מן ההווי הטרנסדניסטרי, שנתחברו על ידי משוררים אלמונים. בין השירים הללו שמעתי גם את השיר “האם”.
שקוע בית קט בתוך השלג,
שומעים מתוך הבית קול צווחה!
מקוננות מספּר נשים לפני הבית
וגם גברים שניים או שלושה:
אשה עניה זה עתה כאן מתה,
מעיר מבוקובינה היא היתה.
חדשים סבלה קור ורעב פה,
גלמוד עתה נשאר בנה יחידה!
הה, אמא, הוי אמי היקרה!
לא אוכל הבין את זאת
שלא לראותך עוד
ולהשאר גלמוד!
אצעק מרה,
עלי לבי דוי,
כסנורים עיני!
עונות רק הרוחות:
את בנה לא תוסיף ראות…
כשק הושלך המת עלי האדמה!
ובני אדם עומדים בסקרנות;
“אל מלא” קריר אומר שם גבר,
מתפּרץ בכי הנשים במרירות!
על שכם את המת עתה ירימו.
את אמא כבר כסו בשמיכתה;
שחור המת, שחורים גם המלוים!
לאן זה מובילים את אמא שלי?!…
הה, אמא, הוי, אמי היקרה!
לא אוכל הבין את זאת…
הלויה כבר לעלות התחילה;
חשוכים הולכים המה, כפופים.
רוצה הבן לרוץ אחרי אמא,
אך הוא נשאר קפוא תוך השלגים;
רגליו קפואות מקור החורף
אינן נותנות לרוץ אחר האם;
הוא צועד צעד, ונופל לתוך השלג,
ושם הוא מתפּרץ בבכי איום:
הה, אמא, הוי, אמי היקרה!
לא אוכל להבין את זאת…
והרי עוד שיר: “מעבר לבוּג”.
זה לא כבר זה היה –
אותו יום נורא;
שם, מעבר לבוּג,
שם הדבר קרה;
מבכות האמהות,
גדולה הצרה:
ילדים יהודים
נדונו למיתה!
"אלהים משמים,
חושה לעזרתם!
אַל תתן לילדינו
למות לפני זמנם!
במה הוא אשם
התינוק הקטנטן;
הן זך הוא כמלאך
וכפרח בגן.
במה הוא אשם
שאני ילדתיו,
ילדי, מתנתי?
רחם נא, אלהים!"
אלהים בשמים
הזעקה לא ישמע,
ואבי ישראל
הושיעם בל ידע…
בין אלפי שדים נמצא מלאך אחד: פריץ, חייל גרמני משלזיה, מפקד קבוצת־פּועלים. הוא חירף נפשו, גנב תינוק בן שלוש, מבין הפּצועים, כיסה אותו בכתנתו והעביר אותו בחשאי לגיטו טולטשין.
“חרפּת עולם היא לעמנו”, אמר בקהילה היהודית, כשמסר את הילד. “בושה וכלימה תכסה פּני בזכרי שהרוצחים האלה אחי הם!”
אותו פריץ עצמו הציל ממוות גם את חברי שרוּליוּ. באחד הימים לפני הפעולה החדשה, סיפר לשרוּליוּ על הסער המתחולל ובא ועזר לו להתחבא בבית איכר אחד נאמן. משם עבר שרוּליוּ על פּני ערים וּכפרים, עד שהגיע למוהילוב…
רע ומר היה גורלם של היתומים גם בבתי־היתומים במוהילוב. הכסף שהגיע מאמריקה לתמיכתם ירד ברובו לכיסיהם של נשיא העדה, אדוני ה“קואורדונארה”, ידידי־הקצינים. היתומים הסתובבו בבלויי־סחבות, קיבלו לחם צר ומים לחץ, וכדי להשתיק את רעבם היו מחזרים על הפּתחים לבקש פּת־לחם. אך הדבר הזה לא נעם להם, לאדוני־הקהילה, שאכלו את כספּם של היתומים הללו – וּמדי פעם בפעם, כשנודע למנהל בית־היתומים על יציאת תינוק לבקש נדבות, היה נוהג בו הלה כאכזר, ובלי כל רגש אנושי היה מכה את האומלל, עד זוב דם ממש. אבל זה היה ללא הועיל; כי הרעב שוב דחף את היתום העלוב לצאת לבקש פּּת־לחם…
בהתגבר עליהם הרעב, היו היתומים מתקבצים בחדר אחד ושרים יחד:
אני יתום קטן,
יתום מאוקראינה;
עוד נהיה חפשים כולנו,
נסע לפלשתינה.
שם בפלשתינה
תפּוזים נאכלה,
נעבד בקבוצים
והורה גם נרקדה.
שם בפלשתינה
אבנים נשברה,
כמו שבגלות,
שוברים את עצמותינו.
הוֹ, גלוּת מרה –
גם היא תחדל אי פעם
ואנשים חפשים
נהיה אַז בארצנו.
ולמרות הכל עשו בתי־היתומים מעשה רב, שכן הם הם שהצילו את שארית הפּליטה של הנוער, בהם נמצא להם אש"ל והם שימשו גם מקלט מפּני כל, ואילמלא הם לא היה נשאר מהם שריד ופליט. גם מורים ניתנו להם, ליתומים הללו, מורים שעשו מלאכתם על מנת לקבל סיר מרק וחתיכת “מאלאי”; אלה השתדלו להרים את מוסר הנוער הזה ולתת לו תקווה לימים יבואו. ובמקצת הצליחו בתפקידם החשוב הזה.
במוהילוב נשארו כששת אלפים יהודים. רוּבם עניים ומקצתם עשירים מופלגים. כמו בכל מלחמה, נמצאו גם עתה כמה אנשים שהצליחו לצבור הון, על חשבון העניים, בני־עמם. כל מיני סוגים של עשירים היו: יש שהתעשרו מקונטרבּנדה, בהעברה חשאית של סחורות אסוּרות דרך הדניסטר – מרומניה לטרנסדניסטריה; מספּקוּלציה, בהבוּרסה השחורה כהחלפת כל מיני וואלוּטות, – ביחוד ליים למרקים וּמרקים לליים; ואף ממלשינוּת. בייחוּד הכניסה המלשינוּת הרבה, ונהוּגה היתה בין ה“גארדה היהודית” בעיקר: בבוא פּקוּדות־גירוש היו נכנסים לבתי־העשירים וסוחטים מהם כסף רב, כדי להשאיר אותם במקום; וּבמקומם היו חוטפים בחוּצות־העיר עניים, חולים, חלשים וגם ילדים – וּבלבד למלא את המכסה. העשירים היו נותנים את מיטב כספּם למלשינים ולחיילים, אך בהיכנס יתום לבקש פּת־לחם, היו מגרשים אותו בחרפּה.
והנה בא היום והרוּסים הולכים וּמתקרבים הלוך והתקרב, הגרמנים הלוך והסוג, ובכל קצווי אוקראינה מתחילות פּעולות הפּרטיזאנים. מספּרים עליהם נפלאות. אז נולדה בקרבנו תקוה חדשה: יודעים אנו על תכניות הגרמנים להפציץ את גיטו מוהילוב, אם לא יספּיקו להשמיד את היהודים בנסיגתם. אולם אנו מצפּים לנס: אולי… אולי לא יספּיק להם הזמן.
והנה באות שמוּעות על פּעולות הצלב האדום לטובתנו; על משא־ומתן עם הממשלה הרומנית לתת “אַמנסטיה” כללית לכל מגורשי טרנסדניסטריה. חלומות! מי יאמין לדבר כזה…
ולפתע פּתאום הגיע בא־כוח הקהילה מבוּקרשט, שַרגה, למוהילוב, יחד עם באי־כוח הצלב האדום! מעשיות פנטסטיות הולכות ומתפּשטות בעיר: מדברים על יציאת מצרים. בינתיים עורכים באי־כוח הצלב האדום ביקור בבתי־היתומים. נעשות הכנות לקבל את פּניהם בכבוד. האמת מבתי־היתומים איננה צריכה לצאת החוצה; הרושם מוּכרח להיות טוב! הלא שולחים מיליונים בשביל היתומים ואסור לאיש לדעת את הנעשה כאן באמת… באי־כוח הצלב האדום נותנים לנו תקוות: בבוּקרשט מטפּלים בהוצאת היתומים מטרנסדניסטריה ובהעברתם לארץ־ישראל. צהלה ושמחה!… מתברר ששרגה בא להוציא רק את יהודי דורוהוי (עיר שיהודיה גורשו “בטעות” לטרנסדניסטריה). הוא מבטיח לבוא בקרוב ולהוציא את כולנו. ואנחנו מאמינים.
הרעש של נסיעת יהודי דורוהוי נגמר ושוֹּב משתלטת דממה. חלפה שנת 1943 והתחילה השנה החדשה. ושרגה איננו.
ובינתיים עורכים מטעם הקהילה ספירות כל היהודים שנותרו בחיים, איש איש למשפּחתו ולמקום־מוצאו. מתחילה התחרות בין הערים: כל עיר מביאה זכוּת־אבות וטוענת כי לה הבכורה, והיא תיגאל תחילה. קמות שתי מפלגות – צפון־בוקובינה ודרום־בוקובינה: הראשונים, שהיו תחת כיבוּש הסוביטים, והאחרונים שנשארו “פּטריוטים” רומנים. הללוּ חושבים שלהם משפּט־הבכורה והללו סבורים שנהפוך הוא…
והנה בבוקר השכם של יום חמישי אחד נתפּשטה השמועה: שרגה בא! הפּעם לא האמינו האנשים, עד שראוהו במו עיניהם. ואמנם זה היה באמת שרגה, אלא שהוא הודיע כי רק היתומים, עד גיל חמש־עשרה, נוסעים לרומניה, והשאר – – –
בהתרגשות רבה נערכו הרשימות של ששת אלפים יתומים, שהוּבאוּ מכל קצווי טרנסדניסטריה למוהילוב. אולם שרגה הביא אישור לאלף וחמש מאות בלבד, ורק עד גיל חמש־עשרה!
*
על ידי התחנה עמדה רכבת ארוכה, בת שלושים ושלושה קרונות, ועל ידה באי־כוח שש ערי־רומניה, אשר לשם עמדו להביא אותנו. אחד אחד עברנו לפני המאיור, שערך בקורת נמרצה על שמו וגילו של כל אחד ואחד. ורבים היו אלה ששולחו בחזרה מתחנת־הרכבת…
ערב שבת היה זה, 4 במרץ 1944 – יום היסטורי לנו! יום שחרוּרם של אלף וחמש מאות יתומי טרנס. בתוך דומית־מוות יצאה הרכבת הארוכה מתחנת־מוהילוב; עברה את גשר הברזל מעל הדניסטר, אותו גשר ארור, שנבנה בקרבנות יהודי־מוהילוב – ופתאום התפּרץ מפּי מאות השיר הידוע, בשנוי נוסחא:
רצות, טסות המכונות
ושורקת הרכבת,
אותנו היתומים,
הביתה היא סוחבת…
במהירות בזק טסה הרכבת על פני שדות־בסרביה, ומלאי בטחון ותקווה נסעו היתומים לקראת גורלם החדש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.