17.5.41

כשאני נוטל בידי זו את העט ומנסה להעלות זכרונות מעולם הנשיה הקרוב, מנקרים במוחי בד בבד עם זאת ספקות – ספקות נער צעיר, אשר לא נוסה בעט־סופרים, המפקפק אם יוכל למסור את הגיגיו ועברו באמצעות אותיות… בלא מלים – כך יפה; אולם באותיות?

ואף על פי כן! מנסה אני ושפתי רוחשות תקוה, “עוד תהי מחברת צנומה זו ראי משקף – אספּקלריה לנוער בכלל ובפרט לארצישראלי…”

7.6.41

המצב־רע־רע. אנו מוקפים כבצבת. אחרי יוגוסלביה, יון וכרתים, עומדת סוריה על הפרק. עמדותינו הישוביות על הגבול פוזרו ועוד יש נוער ההולך בטל ואינו מתגייס… שמעתי השבוע את שיחתו של משה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות… שמעתי – והחשיתי…

23.6.41

מלחמה מכאן ושלום מכאן… בעוד שכוחות־ההרס נלחמים להשמיד את התרבות – אנו מקיימים ובונים… עדוד רב היה בשמיעת צ’רצ’יל אמש. הקשבתי לנאומו (הבנתי את כולו אם כי דיבר אנגלית), ולקול־דבריו, בלא רעם מחיאות־כפיים כשל היטלר, ראיתי את הרוח – רוח־התקווה, כמה עזוז, כמה גבורה יש בדבריו… ואנו… עובדים – השכבה המתבגרת החליטה לצאת לעבודה; חוסר ידים עובדות מורגש במשק העברי והנוער החליט בהמוניו לצאת לעזרת המשק… הנעמוד מנגד לנוכח הקשיים בהם מתחבט המשק? לא! כולנו יצאים לעבודה… הידים מיובלות, אנו בזיעה – כך כובשים מולדת… כך כורתים עמה ברית… בדם – אותו הדם הנשפך כרגע בערבות רוסיה; בזיעה – אותה הזיעה הנוטפת בין סלעי הגליל והעמק בשנים אלו. כן רוכש אדם את ארצו, את מולדתו, את חייו…

30.7.41

אני עובד! חוויה זו ממלאת את כל ליבי – אני עובד וחי חיי־עבודה – חיים ללא מחשבה, ללא “השתפכות”, חיים קשים, חיי־מציאות חדלתי לחשוב ולהזות – חדלתי להשתפּך, ההשפּעת היבלות היא זו? אני עובד – מה טוב לעבוד – אני משקה את העצים – רגלי משתכשכות במים וכה נעים וטוב… אני שכחתי את העורף, – – – ואת השטויות… אני צועד הלאה…

אפיקים מלאה צבא. אוסטרלים באו לשכון כאן והם שוכנים כשבוע – רוקדים ומשחקים עם הנוער. השבוע היתה כאן חגיגה לכבוד חיילים דרום־אפריקאים יהודים. שחקנו ושמחנו, שוחחנו על מפעלנו הציוני והם התרשמו מאוד מן הארץ והעבודה. – – – אחד החיילים ששמע את גילי שאל את חברו מה עשה הוא בגיל זה – גיל שש־עשרה. ולתשובתו הסתמית אמר: ראה, הנה אדם לפניך! A Man.

“…מדליות אתם צריכים לקבל”, אמר לי חייל אחד. “אבל הרי אינכם זקוקים לכך!…” הם לחצו את ידינו בלי אומר…

אני מפסיק! העבודה דוחקת – שלום.

8.8.41

היום יום־עבודתי האחרון. יצאתי, כרגיל, לעבודתי בעוד השמש מנצנצת מבין הרי־הגולן הקרובים… עבדתי עבודה מגוונת, וראה זה פלא: העבודות כללו את כל סוגי־העבודה שעבדתי בהם עד עתה… היום היה בשבילי שמח, העבודה נעימה – – –.

הנה עומד אני להיפרד מהקיבוץ, מן הילדים הקטנים המטיילים חצי־ערומים, מעל הנוהגים בטרקטור בפרדות ובסוסים, מעל החברים העובדים בגרג' ובמשק, ומעל הזקנים העובדים כמחלקי־מכתבים, ספרים וכו'. שלום להם..

שלום לכם, חברי בנוער ובבחרות.

יום רביעי, 4.9.41

הייתי אתמול בצריפין במסדר של היחידות הא“י. המשתתפים, רובם ככולם יהודים, השתתפו בתרגילי־סדר, “התקפות” עם רובים מכודנים, התעמלות, נגינות בחמת־חלילים! כוח צבאי עברי מאורגן כזה לא ראו פני־הארץ זה זמן רב – צבא יהודי – עברי ורוח עברית. אנו מצפים ליום שבו נסיים את מסדרנו ב”התקוה" יחד עם “אל, מלך נצור”. “V הנצחון” הוקם על ידי המשתתפים לבושי הלבן ובעוד שחיילים מחומשים “הגנו” על זה הונף הדגל הבריטי.

9.10.41

מעיין הייתי היום ביומני וראיתי בו את מראה הפרט – זכרונות מאורעות פרטיים – ואילו הרקע הלאומי ההיסטורי כמעט מוסתר לגמרי! והיכן רקע זה? – הן שקוע הוא בלבי – ואיו? מדוע אינו מורגש במחברת זו?… הנני ואתקן את המעוות ואכתוב על גיוס ועל משתמטים; על מות אוסישקין ועל מות ברנדייס; על מלחמות רוסיה… מדוע לא אכתוב על אלה ביומן? הן עובדות אלו היסטוריות הן ואזכרן תמיד ואילו פרטי־הפרט תועים ואובדים בעולם הנשיה, תועים ונעלמים…

24.10.41

הימים עוברים וחולפים. הנה היום תמלאנה לי שש־עשרה – פרק זמן הראוי לשמו בחיי – אולם בחיי האנושות והעולם?!… שוב – ובפעם השש־עשרה – חוגג אני את יום הולדתי וסוקר על סביבותי, צופה ומביט על ההווה. לקראתי מרצדים זכרונות־העבר והתקוות־לעתיד משתלבות אף הן… פרק זמן ראוי לשמו – ואמנם כן הוא! – אוצר רוחני, נסיוני ומעשי, לא קטן צבורים בט"ז שנים אלו. אני תקוה שאוצרי זה לא יהיה נכס שלי בלבד אלא שאוכל לחלקו חלק כחלק עם חברי… היום, לקראת חגיגתי, חשבתי רבות על גיוס, ואצדק אם אומר שאין אלו מליצות נבובות סתם כשאני חושב על הגיוס אלא החלטה ברורה ומוצדקת… כן, זוהי החלטת צעיר היודע דרכו בחיים…

2.11.41

היום שניים בנובמבר – יום הצהרת בלפור… היום יום השלושים למות אוסישקין… בגמנסיה התקיימה אזכרה שלא תישכח לעולם מזכרוני כאחד הרגעים המזעזעים ביותר: מלים מעטות של חבר… כבוד לדגל־הגמנסיה: לקול תרועת־חצוצרה ורעם־תופים הופיע הדגל והוד השיבה החופף אותנו… הנפת הדגל הלאומי… נאום מנהלנוּ… הורדת הדגל לחצי התורן… ענידת אות־אבל לדגל־המוסד… ו“התקוה”… רגעים שלא יישכחו… רגעים בהם מוכנה הנשמה להקריב עצמה ללאום – ולמות בנשיקה…

11.11.41

היום י"א בנובמבר – יום שביתת־הנשק: ביום זה נהגו להניח זר־פרחים על קברות הגבורים עלומי־שם… ועתה – שלום ומלחמה… אנו עונדים את הפרג האדום… אנו חושבים על השלום בעתיד ועל עתידנו־אנו ורעם התותחים משתיק את דברינו… ויללת־הסירנות ואנחות־הפצועים ונחלי־הדם ולהבות־האש זורמים ומכסים אותנו, את הפרט הקטן, בקרב־המיליונים – זוהי מלחמה! האין זה פּשע? בגלל שלטון, בגלל ממשלה, בגלל שאיפות־יחיד, לשפוך דם!… האומנם לא טוב היה להשאיר את היטלר לנפשו ולמנוע “נזק” מן העולם…

מלחמה היא!… היטלר נלחם לא באדם אלא ברוחו – בחופש־המחשבה, בעקרונות־השויון־והאחוה, בתרבות ובציויליזציה, בכל החשוּב והיקר לנוּ, בכל מה שרכשנוּ במשך אלפי שנים – והוּא רוצה להרוס כל זאת…

מיליונים נהרגים! אך מהו הפּרט? מה הם בני אדם?… עפר ואפר… המתים נשכחים, אך רוחם וחזונם נשארים לעולם… אָנוּ נלחמים לרוח־האדם… אנו נעצור את מכונת־ההרס בדמנו, בגויותינו. אנו נלחם לרוח!… נלחם וננצח… י"א בנובמבר… שוב זכרון חיל ורעדה למיליוני האחים בחזית, בטבח ובמחנות־ריכוז, ברוסיה, באנגליה, בטובּרוק ובאשר הם שם – חיילים אלמונים – חיילי האנושות. חזקו!…

18.11.41

– – – –.

כיתתי… מה רבה יראת־הכבוד לה. הוד־השׂיבה החופף עליה, על ספסליה החזקים אשר נשחקו מאלפי תלמידים, על קירותיה ומוריה השׂבים עם הצעירים… מעולם לא הרגשתי רגש כבוד כזה… מעולם לא ישבתי במחלקה כה בשקט כאשר אני יושב בכתתי היום. הן על ספסל זה ישבו עשרות שנים לפני ועוד עשרות שנים ישבו תלמידים, והכל יחזור חלילה והספסלים והקירות עדים לכל החיים, לכל י"ב שנות־הזיו של האדם הנכנס למחלקה בעודו תינוק ויוצא בעלומיו… כיתתי… מה רבות רוחש לי שם זה… מורי… מחנכי ומחנכי־המוסד… הדרת־קודש… הרכנת־הראש והקדשת־לב… אתם הקימותם את החינוך העברי, אתם גיבורינו!… לא גבורי־הכוח־והחרב אלא גבורי־הרוח־והעט… חזקו!…

12.12.41

– – – –.

דם ואש… האניות הבריטיות – – טוּבעוּ, גרמניה ואיטליה נכנסו למלחמה נגד אמריקה. רק מרוסיה ומלוב זרחו קרני נצחונותיהן של בנות־הברית… מערכה חדשה מתחוללת בתבל ועוד מיליונים נכנסים למערבולת־האימים…

ולפני, מבעד לחלון, מזדקר הנוף השקט – שדות ופרדסים, הרי־יהודה מכחילים באופק… איזה שקט, איזו שלוה נצחית וּמעמיקה… כמה שקט הוא הלב פּה… ושם – שם רעש־התותחים וזמזום־האוירונים פּולחים את לבותיהם של בני־אדם… צעקת התאוה לדם ולרצח מפלחת את השמים האפורים… זוהי מלחמה! כן! מלחמה לצדק, לתרבות וציויליזציה!… בני אדם ימותו, אולם נכסי־רוח אלה ישארו לעולם – ולמענם אנו נלחמים, לא למען התינוקות הנרצחים והזקנים המתבוססים בדמם הזועק על העוול, אלא למען הנצח נילחם! אני מתפלל לזכות להילחם ולהכות באויב. אולם זה יהיה רק בעוד שנתיים, והכדאי, למען רצוני, שמיליונים ייהרגוּ בינתיים?… המוּתר יהיה לי לדרוש כזאת?… אולם אם תימשך המלחמה והחלטתי מוּצקה – אתגייס!…

14.12.41

נרות־חנוכה דולקים ומהבהבים… שני נרות מגבירים את השלהבת… רבות ראוּ נרות אלה: מלחמות ושלום, אהבה ושנאה.. מבחוּץ ילל־הסופה ורעם תותחים נוהם במרחק, אש־זוועות מתלקחת בתבל – וכאן מהבהבים הנרות, נרות־החנוּכה… הבהבוּ, נרות! הגבירוּ האש! תתלקח אש־האהבה, אש האחוה והצדק! יתלקחו אשים אלו ויכסו באורם הזהוב את עשן השנאה, את עשן־הדמים… ועל חרבותיה של שריפת־אש זו יקום עולמנו החדש – עולם אמיתי, עולם טהור, עולם בו נתפוס אנו חלק חשוב!

אש! אש־מלחמה מאפילה אורות־תבל… אש! אש־אימים מתחוללת… ראיתי ביומני־הקולנוע את חזית רוּסיה ואת אניותיה. ראיתי עתה בדמיוני את מיליוני האחים הלוחמים בחזית, בשלג, בקור, ביַמים ובאויר… בבתיהם דולקים הנרות, בבתיהם האח מבוערת – והם נושאים את דגל־האנושוּת בגבוּרה… הם הגבורים… צאצאי־המכבים קמוּ לתחיה…

23.1.42

התענינותי בתנועה הולכת וגוברת. הפּעולות בקבוּצות מעניינות ונפלאות. קראתי היום מכתב משש חברות־התנועה בבית־הספר החקלאי בנהלל. קראתי על הרגשותיהן ואת דעתן על התנועה וההגשמה. וחשבתי ברגע זה על חבר־התנועה האלמוני המתלבט כמוני אי שם! חבר אחים – לזה הגענו בתנועה. השבוע היתה כאן מועצת־נוער לגיוס ודיברתי שם על התופעות הללו, קראתי לנוער להתרומם מעל הקטנוניות וחילוקי־הדעות היומיומיים ולצאת שלובי־זרוע לקראת מטרת־הלאום! אנו מתכוננים לפגישה מחוזית בקשר להגשמה. כתבתי היום בקשר לזה לחברי בגליל ובחיפה: על מטרת־התנועה ועל צורת־ההגשמה. היום יהיה לנו “ערב־סניף” ורצוני לדבר שם על החברתיוּת בתנועה ועל הצורך בחברה מסוּדרת ואמיתית. ואנו יכולים ליצור חברה כזאת משוּם שהרקע לכך נמצא. כל בעיות־התנועה החברתיות וכו' סוּכמוּ במכתבי החברות מנהלל ורבות שמחתי על כך. הערצתין ברגעים ההם, הערצתין מאוד.

25.2.42

את אשר יגורתי בא… היום הודיעו מסגרות שחורות בעתונוּת על טביעת האניה “סטרומה” על שבע מאות מעפיליה, אשר לא הורשו להיכנס לארץ על־ידי הממשלה המתיימרת להיות נושאת הצדק, הדימוקרטיה וחופש האדם ורוחו – ממשלת בריטניה! הצנזוּרה אסרה על ידיעות בנידון זה, כי גם מבעד ללב־האבן של רוצחים אלה עוד נצנצה קצת רוח אדם ומצפונם הכאיבם והציקם… הלב סוער, השניים חורקות על הנבלה, על העדר המצפון!… ידענו, אין זה רצון העם הבריטי, אך הוא אחראי לדם זה! ידענו, אך אין ברירה… ושבע מאות מעפילי “סטרומה” השוכנים כרגע שם עמוק במצולות־הים יצטרפו לקריאה של עם השואף לחירות ולגאולה…

הלב סוער וזועק לנקמה. חזרתי היום מהגימנסיה לאחר אזכרה, לאחר דבריו הסוערים של המנהל, ד"ר בוגרשוב, שאמר: “כל העומד נגד אחינו ורוצחם דינוֹ כדין שונאנו היטלר!” יש לי חשק ורצון לנקום בכל שוטר בריטי… כשראיתי טֶנדֶר מלא שוטרים בריטים, עם קובעי פּלדה ואַלות, שיצאוּ בשמחה ובחיוּך על שפתיהם ליום־הדמים, חשבתי כי הם הרי יוכלו לרצוח אנשים המפגינים את זכוּת האדם שבהם. רציתי להטיל פצצה לטנדר ולנקום!… אך היה זה ברגעי התפּרצוּת־הרוח. נרגעתי, התיחדתי עם עצמי, לא הלכתי לשום איש, למדתי, כתבתי במחברת, אך רוח העם והמעפילים חפפה עלי בהכנת השיעורים שלי ובכל מעשי התלבט הרצון להמשיך ולבנות ולהקים, להשתרש בקרקע־המולדת ולנקום במעשים… לא זו הדרך לעם, לא זו הדרך לעם בן עבר היסטורי־רוחני לנקום בצורה כה פּשוּטה ואכזרית, בצורה כה מזעזעת…

עתה עטפו צללים את המושבה הממשיכה לשתוק זה שש שעות… ואני מסיים בגלל הדמדומים… יד מוצקה ובטוחה בפעולה לאומית, אם בקרקע ואם בחינוך־הדור, אם בעבודה תנועתית רגילה ואם בהכנת ערב לי"א באדר – מעשים ולא דברים… זהו הצו, זו התשובה: גיוס מוגבר, היחלצוּת לעזרת העם ביתר שאת. זו החובה. מאמין אני שחובה זו תיכנס ללבות־חברי. מאמין אני כי מחר, ביום הגבורה של תל־חי, נעלה את זכר מאורע זה…

21.4.42

רק שלושה ימים אנו כאן ובכל זאת ניראות המושבה והעיר כה רחוקות ממני. כבערפל נשארו חוויות־המושבה־והתנועה אף הדרך המקסימה – הר תבור, גבעת־המורה, הירדן, וַדי בירה וכוכב־אל־האוא לוטים אי־שם. אני כאילו התחלתי בחיים חדשים קשים ומאכזבים ברגע הראשון, אך ממלאי סיפוק אחר כך.

23.4.42

מה יפה היציאה לעבודה! עם שחר אתה נעור, עובר בשׂדרת־הברושים… הכנרת מתבלטת לפתע לפניך, קרני־השמש הראשונות מרצדות על פני הגלים השוקטים ואתה עובר בין המטעים, בין שדות שבלי־הזהב (זהב אמיתי – שבלים בלונדיניות!), הכל כה טבעי ורומנטי…

29.4.42

כשאָנוּ חוזרים מהשדה והכנרת מכחילה בתכלת כה עמוּקה, מתבלט באופק החרמון הסב עם שלגיו המזהירים לנוכח השמש השוקעת… מראה זה נהדר – התכלת העמוּקה והשלג הטהור והמרחבים הירוקים והזהובים יוצרים תמונה אדירה. היום ראיתי מעל פּסגת אחד ההרים את צפת וחלק גדול מהגליל העליון וכן את שפך הירדן לכנרת, שנראה כערוץ גדול בשלשלאות־הרים. תמהתי ושמחתי על כך מאוד כמוצא שלל רב.

10.5.42

שוּב הזמנים חולפים… שלשום היתה כאן מסיבה נאה לכניסת חברים חדשים לקבוּצה. הפּעם היו אלה הבנים של החברים הותיקים והיה נעים לראות שבת בני־דגניה, נערים שנולדו בדגניה, בהתקבלם לקבוצה בה נולדו וחיו… היו אלה בחוּרים נפלאים, אנשי־עבודה כהוריהם, אשר ספגו את כל הטוב והיקר בחיים, את כל האמיתי שבהם… בדברים פשוּטים ענו הבנים על מסורת התורה, העבודה והחברה של הקבוצה ולאחר “לקיקה” פּשוּטה החלו הריקודים שנמשכוּ זמן רב… התכנית היתה די מוּצלחת וכשנכנסתי למיטתי ראיתי בדמיוני את כפר המכבי לעתיד שיהיה למופת לבנינו… אכן, רבות יש לומר על החברה העובדת. למדתי כאן להעריכה ולהיות רציני יותר.

אני קורא כרגע את השאלה הלאומית של באוּאֶר. זוהי עבודה עמוקה וּמעניינת…

אתמול עם שחר יצאנו בסירה לעין־גב – כשבעים תלמידים ממשקי עמק־הירדן… הכנרת היתה חלקה כראי ומנצנצת לנוכח השמש העולה. הנסיעה היתה נעימה וכשהתקרבנוּ לעין־גב החל הים להכות גלים. בקושי ירדנו למזח. – הסתובבנו בעין־ גב והחילונו לעלות לסוסיתא, זה המבצר העתיק על ההר העצום. עלינו אליו במשך שעתיים והגענו לשׂיאו, ראינו את שׂרידי־המבצר – עמודי־שיש־וגרנית, כותרות־מקדשים, דלתות וכו': העבר משתרע בכל עבר, הקנאים, בעלי־המבצר, ורוחם חפפה את הנקוּדה ואותנו – רוח לאוּמית ואוירה יהודית שפכו את רוחם עלינו.

– – – –.

נסענו לאורך הכנרת בדרך־לא־דרך. באוטו רקדנו ושמחנו ושבנוּ לדגניה בשעה מאוּחרת. – – –. היה זה כאילוּ שבנוּ הביתה. ריח־הבית עלה באַפּנוּ – חציר, שחת, בהמות – הכל שלנוּ… הכל שלנוּ…

24.5.42

– – – –.

נמצאתי שוּב במחלקה והרצון ללימודים ממני והלאה: לא ידעתי פּשר הדבר אם זו עייפותי ואם נטייתי לעבודה – אך בכל אופן נמשכתי לירדן ולכנרת, לעבודה הקשה. מוּזר, בשעות־העבודה היו רגעים שרציתי שכל זה יעבור, שהסבל יחלוף, כי אחיה שוּב חיים קלים בלי עמל: אכילה ושתייה בלא מאמצים. ועתה, כשהגעתי לכך, אני מואס בזה. אני מבין עתה מה זה “אדם לעמל יולד”. עתה אני מבין מה זאת עבודה, יגיע־כפיים…

ישבתי משמים וקודר. לפתע בצבצה קרן־אור לפני. היא חדרה דרך החלון הפתוּח עם ציוּץ־הצפּרים. נזכרתי שהקיץ, והאָביב שניהם רוחשים בחוּץ. לעיני נגלה עתיד קשה אך יפה: אהיה חקלאי, ואוּלי נוטר, ואוּלי חייל – הן זהו צו־השעה… האור התגבר… אני אלמד עוד זמן מה, אגמור את בית־הספר ואז אוּכל להקדיש את עצמי לכל, – ללאום, לתנוּעה וכו’…

4.6.42

– – – –.

חברים שלי יוצאים כרגע לפלמ“ח ובזה הם מוותרים על עבודה כרגע ועומדים לשירוּת־הארגוּן. התנאים כאן טובים מאוד: כלכלה וּמשכורת ושירות תחת חסוּת־הצבא. החבר בפלמ”ח אמנם עומד לשירוּת וצריך לוותר על הכל, אך חייו רומנטיים. לוּ רק היו מרשים לי להפסיק את לימוּדי הייתי מצטרף לכך, אך אני צריך ללמוד וּמצד שני קשה לי לעזוב את עבודת־התנועה. אני אגמור את הלימודים בעוד שנה ואלך לנוטרות ואז אוכל גם להקדיש עצמי לתנועה.

7.7.42

– – – –.

מצבנו בא“י אינו בטוח עדיין. יש לחשוב, כי התקפת־לוב אינה אלא מסוה לפלישה למזרח התיכון שתיערך בקרוב. במקרה כזה יהיה מצבנו טרגי, כי הערבים מתכוננים רבות לקראת הצבא הנאצי. הערבים צוברים נשק רב ומתכוננים, והחיילים הערבים בורחים על נשקם מהצבא ומחסנים צבאיים נשדדים לעתים תכופות. כתבתי זה לא כבר כי ירדוּ צנחנים בא”י; עתה נתברר כי אלה ירדוּ בהמלצת הסוכנות ולמעשה היו חיילים אנגלים שהתחפשו לגרמנים. הדבר בא כדי להוכיח לממשלה הבריטית עד כמה יש לה לסמוך על הערבים כאן. מובן שהצנחנים נתקבלו בסבר פּנים יפות, הראו להם נשק ואמרו להם שהאומה הערבית מוכנה לקבל פּניהם. מצבנו, איפוא, אינו מזהיר. המשטרה בא“י הפכה כרגע לגוּף צבאי העומד לרשות־הצבא. הפּלמ”ח, הנתמך על־ידי הצבא והממשלה בלונדון, שהראה יכלתו בימי המאורעות כשהוא משוטט בכפרים הערבים וּמראה את מציאות הכוח העברי, התרחב כרגע. אנו כולנו כרגע מגוּייסים ועומדים הכן…

16.10.42

שלשום נכנסתי לשנה השמונה־עשרה של חיי. היה זה ערב רגיל כמעט ואני בגרתי בעוד שנה. אמא שבה מן השוק והחנות וּבפיה בשורות על צמצום מנות־הלחם, על קצוצים במזונות והיא מקוננת על מצבה של עקרת־הבית המחפּשת מקור להזנת־משפּחתה. אני הכנתי שיעורים עד שעה מאוחרת וכשסיימתי אכלתי אכילה חטופה ביחידוּת והלכתי לפעוּלה בארגוּן. את חגי הקדשתי לעבודה הקדושה, ואם כי מפּני כן לא יכולתי לערוך ארוחה חגיגית של המשפּחה כשם שישבנו יחד בשנים הקודמות, שוחחנו בינינו על העבר והעתיד ועל כוסית יין, קוינוּ לרבות… אך למרות זאת סיפּוּק ממלא את לבי: אני עושה משהו… אני עושה את החובה הלאומית לא רק בדברים אלא גם במעשים.

22.10.42

ליד הרשימה השחורה נאסף קהל רב, מתקלסים ולועגים למשתמטים ממרוּת לאומית, לאלה הנחבאים בבתיהם מתוך אמונה כי הסער יעבור מעל לראשם ולא יפגע בהם. והנה עבר שם אדם אחד צולע. הוא השהה מבטו ברשימה – ונדם. פּניו הביעו מין עצבות ועוז־רוּח גם יחד. הוא כאילו נד בראשו: הנה קיימים בנוּ בני־אדם שלמים בגוּפם והם משתמטים… ואילו הוּא, הוא הצולע, מה שאף ללחום, לשאת נשק ביד – והוּא אינו יכול! עד כמה אין הגורל צודק בחלוקת הכוח והיתרון הפיסי בהתאם לרגש־הלב ראיתי בפעם זו לראשונה…

20.11.42

– – – –.

השבועות האחרונים הביאו חדשות־אימים. ההרג השיטתי ושחיטות־קלגסיו של היטלר ביהודים מרתיחים את דמי. על רצח ואכזריות כאלה טרם שמע העולם; קבוּרות־חיים, שעבוּד ובזיון טרם ראתה אירופּה. מקצת מהזוועות נזדקרו לפני בחוברת על י"ב הפּליטים, שיצאה זה עתה בעברית. בגרמניה הֶרֶג; הפּולנים משסים את הגרמנים להתעלל ביהוּדים שבשבי־גרמניה; הרוסים משעבדים ורודפים את הפּליטים היהודים שאינם קומוניסטים; הקומוּניסטים שבהם מתנתקים מן היהדוּת. במפעל־העזרה הפּולני לפליטים והעברתם לארץ מַפלים לרעה ביהוּדים למרות זה שרוב הכסף בא מיהוּדים, וממשלת פּולין מצהירה רשמית על זכוּיות היהודים בפולניה! והאנגלים סוגרים את העליה. אנו יכולים לבטוח רק בעצמנו. אנו נעשינו אדישים מעט לטרגדיה של עמנו. אולי קפא לבבנו והתאבן מרוב הצרות, אך נדמה לי כי על אסון הצי הצרפתי כאב לב־רבים מאתנוּ יותר מאשר על כאב מיליוני־האחים. מגילות־האימים, שאך מקצתן הוּבאוּ בספר הנזכר ואך מעט מהן רשמתי, הן איומות במציאותן המרה. אמרתי לקבוצתי שהתנהגה למופת באבלה על אסון פּולין – אבל שהוכיח לי כי לב יש לנו עדיין; אמרתי להם כי רצוני הוא שספורי־מוות אלה יישארו חקוקים על לבם ולא יעזבוהו לרגע גם ברגעים העליזים, כי כל מי שלב בקרבו ידע ספורים אלה, וידע כיצד לנצל ולהפעיל את רגשותיו ולבבו בהתאם לעוּבדות. אין זאת אומרת כי חוּש ההוּמור והחיים צריך לקפוא, אך רצינוּת צריכה לאפוף אותנו. רצינוּת של צער וכאב הוא דבר שכל ציבור צריך לו בעת מסויימת. עלינו להמשיך לבנות מיקלט לעמנו כאן, משמעת של עמידה איתנה מאחורי מוסדותינו. משמעת וציוּת ללא ערעור יביאונו למטרת החופש וההשלמה הלאומית.

20.12.42

סוף סוף נשמעה השבוע מחאת בעלות־הברית על רצח היהודים ואיומן על הרוצחים בנקם; סוף סוף נשמע שמץ מצפונו של העולם. אך למרות כל זאת קיימת עוד הסתייגוּת מהצלת־הפּליטה מיד. שערי הארץ עודם נעולים – ואנו מתכוננים. אנו יודעים, כי מלחמה צפוּיה לנוּ ויש להתכונן לכך… הכנה נפשית והכנה לעתיד – זהוּ הצו לעצמנוּ.

9.5.43

– – – –.

על שורת ההפליות ומעשי־החרפה של ממשלת המנדט נוסף מעשה חדש. אחרי אשר לפני שלושה חדשים, בצאת חוק־ההגנה שאסר על ענידת סמל־הגיוס וכו', הודיעה הסוכנות לממשלה, כי קיים רושם שהממשלה אינה מעוניינת בגיוס, לא היתה תשובה. התשובה הברוּרה המאַשרת זאת היתה לפני שבוע, כששוטרים בריטים התפּרצו ללשכת־הגיוס המרכזית בתל־אביב, ניתקו את הטלפון והקשר החיצוני וערכו חיפוּש והחרימו חומר, עיכבו עובדים, תפסו את החיילים העוסקים בגיוס והכריחוּם על־ידי מכות להודות שמעשי־כפייה־ואלימוּת נעשו בהוראת הסוכנוּת. מעשה־חרפּה זה המתנגד לחוק המנדט בדבר חפוּשים בסוכנות עורר זעם־המונים. הפגנות עצומות נערכו נגד הממשלה ומק־מייכל הנציב הנבל. לבסוף הודיעה הסוכנוּת על הפסקת הגיוס לצבא. הממשלה והצבא ישתדלו עתה לגייס בלבד וחודש מאי הוכרז כחודש מוּגבר של גיוס, אך נקוה שהרוח הלאומית תוכיח שבלי הניצוץ¹ הלאומי של הסוכנוּת אין אף אחד מוּכן לשרת את ממשלת הצדק המדוּמה. הממשלה חושבת שאחרי שהישוב נתן עשרים ושניים אלף חיילים אפשר “לצפצף עליו”, אבל אנו נראה כי רוח לאומית מתגברת על הכל. איני חושש לכלום אפילו אם תפול לידיהם תעודתי המאַשרת את תפקידי בארגוּן. אין דבר העומד בפני עוז הנעורים של לאום.

ושוב תוספת למעשי־הממשלה. ממשלת הספר הלבן אשר שם א“י בל ייזכר וייפקד בספריה, אשר עוררה ומעוררת את טינת הערבים עלינו, וגזרה על העלייה בגלל כעס הערבים ובסיס אבסוּרדי שהארץ אינה יכולה לקלוט יותר תושבים, – ממשלה זו פתחה בשורת פעולות להגשמת הספר הלבן. פּליטים מעל הסיפון אינם רשאים לבוא בה, כי החוק יקר מהלב והמצפון. וועידת ברמודה שוב אישרה עד כמה הצדק הבריטי הוא דבר רלאטיבי – כלומר: מה שהוא לתועלתנו – צודק, ומה שאינו מוצא חן בעינינו אינו צודק. לפי חוק־הקרקעות שוּב נתקלת ההתיישבוּת בהתנגדוּת. לאחר הקמת עשר נקוּדות בדרום נאסרה על היהוּדים בכלל הכניסה לאזורי באר־שבע ועזה. תכנית הריקונסטרוּקציה לאחר המלחמה פּירושה ניצול היהודים כמקור כספי לשם העלאת רמת החיים הערביים עלינו. הערבים נעשו “תומכים נלהבים” של ממשלת בריטניה ויוצאים חוצץ נגד ויצמן המעז להעליל שוא על הבריטים. יש חשש שאף יחס אמריקה ישתנה כלפּינו, כי רצונה לשפּר את עמדתה במזרח דורש אוריינטציה ערבית. על כל זאת השיבו (נוסף על נאומי בן־גוריון על הריקונסטרוּקציה) וייצמן וסילבר באמריקה, שפּנו באופן חריף לממשלות הנ”ל. דבריו המנחמים של וילקי נשמעים כקול בודד במדבר. האומנם ישְכְחו צ’רצ’יל ורוזבלט את עמדתם הקודמת וימכרונו בגלל ויתור על קרב פּוליטי עבורנו. והעובדות שונות לגמרי.

הארץ סובלת יותר מכל מחוסר אנשים. עַם הבא עם חזון לאומי, ולא כמו האדמיניסטרציה הבריטית, יכול להפוך את אדמות הטרשים, הסלעים, הביצות ומדבר־הנגב למקור מחייה לאלפים ורבבות. יש עוד כחמישה־עשר מיליון דונם בלתי־ מעובדים בארץ, אשר לאחר סידורי השקאה, ייבוש, סיקול ונטיעת־יערות אפשר יהיה להפוך למקור־עושר על־ידי בניין, חקלאות מסודרת ותעשייה. הנסיון היהודי בחקלאות ותעשייה מוכיח זאת. בידי היהודים יש כוחות־אדם נפלאים. יש צורך בעוד כוחות שיבואו מן הגולה. הארץ היא המיקלט היחידי ליהודים שיבואו אליה גם מול הרובים הבריטים, כי אין דבר שיפחידם לאחר התופת הנאצי. המדינות הערביות זקוּקות לערבים (עירק הצהירה זאת רבות) ואנוּ נאַפשר העברת כל ערבי לעירק ברצונו הטוב ובתנאים מצוּיינים שירימו את רמת־חייו. מוסדות החינוך שלנו הנם למופת, וצרוּת־העין של הממשלה לא תכריח ולא תגרום להורדת רמתם. השירותים הסוציאליים ימשיכו לעבוד ולהתפּתח ואנו ננצח – כי זהו יעודנו.

14.11.43

השבועיים החולפים היו אצלי מסוּג הימים שבהם אין הלב נוטה לכתוב, אם כי העין חודרת ומגלה רבות וצפוּנות… קשה להסביר את סיבת אותה דחייה מסוּיימת לכתוב, אם כי אפשר אולי לתרצה בלימוּדים וחוסר זמן וכו'. במרץ רב אני מכין את עצמי לבחינות הלונדוניות, וכך שוב יושב אני על מדוכת הלימודים – לימודים המוּכרים לי יפה אלא שעלי לשננם באנגלית – הרגשה מוּזרה במקצת! נדמה לי ששאלת מקצועי בעתיד גם היא הולכת ובשלה. רוצה אני להכין את עצמי לכניסה ללימודים באוניברסיטת לונדון באופן אכּסטרני ולסיים בשנתיים־לימוד שם. נוטה אני לכלכּלה וּמשפּטים, – בייחוּד לכלכּלה, משום שבה רואה אני את תכוּנות המקצוע הלאומי – מקצוע אשר היקפו הוא כללי יותר ותועלתו היא כלל־ישראלית… תעשייה וחקלאות הם הכלוּלים בשטח מקצוע זה ומכאן רבה הטובה לארץ וכן טובתי אני. בעוד שמקצוע כגון משפּטים יש לו יותר אופי אנוכיי, אופי של עסק פּרטי, אשר ההכנסה הפּרטית מסנוורת את העיניים – וסכוּם־הכסף קונה את חידוד־מוחו־ולשונו של הפּרקליט… מובן שלמראה עתיד זה, שהוּא כרגע התכניתי ביותר אצלי, אין באים בחשבון שטחי־פעולה־ומחשבה שעליהם אני מרבה לחלום ולחשוב ושאותם אני מעריך ואוהב: צבאיוּת, ספרוּת, או הנהגה פוליטית… מעניין, שבשטחים אלה רבה ידיעתי יותר מבשטח המשפּט והכלכלה, ואף שאיפתי הנוכחית לדעתם גדולה יותר…

3.12.43

זמן רב חלף ללא כתיבה, אם כי חומר לא מועט הצטבר. הרהוּרים רבים עלו בקרבנו במאורע רמת־הכובש. נדמה לי שמעולם לא היה יישוּב כה אחיד, כה משותף ברגשות ופעוּלה כבפעם זאת. החיפוּש האכזרי שם באמצעים נאציים, עם גדרות־תייל ומשמרות של מכונות־ירייה, שנסתיים במות אחד המתגוננים ומאסר רבים, החריד את כולנו. העתונוּת שהודיעה דבר זה למרות הצנזוּרה נסגרה ולוּותה אהדת כל היישוּב שבמעשים טובים או מעשי תוקפנוּת לחץ את לחצו. העתונים לא הופיעו משוּם שלא רצו להפר את אחדוּתם כשהממשלה התנכּלה להטיל פירוד ביניהם והיישוּב, החל מהילדים שהפגינו בתל־אביב, ועד גדולי מנהיגיו: אחיד ברוחו דחה את עתונוּת־הממשלה החותרת והסתייג מההודעה המתחמקת והמסולפת למאורע “האידילי” שברמה. היו רגעי התרוממוּת־רוח בתסבוכת זו – כיצד עם מתרומם וקם שכם אחד לשמירת ערכי־קיומו – הגנה… ההיסטוריה של רמת־הכובש על הרוגיה וחלליה במאורעות הנֶהָ ניגוּד עצום להשקפת הממשלה על פּירוק היישוב. כי פירוק נשקנוּ פירושו חולשה וזו פירושה כליון ואבדון. רק ברוּח איתנה **וכוננות נפשית ומעשית נוכל להחזיק מעמד. **

בשטח ההתכוננוּת עשיתי רבות. נוסף על ההשתלמות של יומיים בגבעת־מיכאל, הרי אצעד צעד קדימה בעשרת הימים בצפון ובלימוד הנשק האוטומטי. אף כאן מוּזרת התקדמוּתי והצטיינותי לאחר רפיון מסוּיים בהתחלה… ואכן אני מצטיין… את “מקוה” סיימתי כמדריך ומפקד ובציוּן “טוב מאוד” ואף כאן אסיים בצוּרה מצטיינת…

17.2.44

– – – –.

מעשי החבלה האחרונים מעוררים הרהורים קשים בכל אדם אחראי, היודע מהי ציונוּת ומהוּ רעיון ציוני. הרהורים על הדור המנותק בנפשו מהציונוּת והקשוּר אליה רק כרובּוט במעשים שלא בהם ניוָשע… אין כאן הבנה מסולפת של הציונות, אלא חינוך מסוּלף לקראת בוּרוּת ציונית!… בתנועה אני מרבה לעמוד על דברים אלה…בקבוצתי חוזר אני השכם והערב על דברים אלה… אני שׂבע־רצון ממנה, מכל האוירה וההבנה. רואה אני כי בהתמדת־מה של מדריך וברצון טוב גם הנוער המרוחק ביותר מכל רעיון ומחשבה עובר בכוּר־ההיתוך ויוצא צרוּף ומזוקק.

26.3.44

– – – –.

קבלתי את תעודת־הבגרוּת. היא טובה למדי: “מצוּיין, אחד, חמשה – “טוב מאד”. ששה – “טוב” ושניים – “כמעט טוב”. זוהי תעודה שקשה למצוא דוגמתה! אין ציוּן פחות מכ”ט והרמה גבוהה… לא קיבלתי את התעודה בטכס; נזדמן לי חלף, ידידי מספסל־הגימנסיה, ושנינו ניגשנו לגימנסיה לקחת את התעודה. נתקבלנו יפה. שמעתי שרבע מחברינו השתמטו אף קיבלו תעודות. אין הדבר משמח בכלל, אך שנינו שמחנו כי על אף האוירה הקשה והמעייפת של נוטרות אנו עושים משהו, ומשהו זה הוא רב למדי. שבוע לפני זה נפגשתי עם חבר אחר שישבתי גם עמו שנה שלמה, זה מלאכי; אף הוא לא עשה מאומה… בזתי לו; לא רציתי לשוחח עמו רבות, אך לא כעסתי עליו. לא קנאתי בחייו הקלים, ב“שחרורו” מן השירות. רק שוב נקשר מקרה זה לאותה שלשלת של נוער הזקוּק לגאולה…

6.5.44

עודני עומד תחת רושם כיבוּשה של רומא אתמול וכבר נתבשרנו על תחילת הפּלישה לאירופּה.

לפני שלושה שבועות החלה האופנסיבה באיטליה, שכתוצאה ממנה נוצר מגע בין ראש הקשר באנציו לבין הצבא שכבש את קסינו. לא שערתי שהם כה מהר יכבשו את רומא. ועתה החלה הפלישה…

– – – –.

עתה, כשרומא נכבשה, ובין כובשיה – אחינו החיילים, הגיע תורה של יהודה להגאל! הנזכה לכך במהרה? עניינינו יגעים מאוד בינתיים…

---

אני מועמד למחנה של שלושה חדשים בערך – מתחילה יוּלי, אך ייתכן שהעניינים יתנהלו קצת אחרת. מההנהלה הציונית מציעים לי לצאת להדרכה באחת מארצות המזרח התיכון וייתכן שאצא לבירוּת וגם אנצל את הזמן ללמוד באוּניברסיטה בבירוּת. אמנם טרם קבעתי את מטרתי שאני מתחבט בה רבות, אך חושבני להתחיל בשנה אוּניברסיטאית ומקוה אני במשך הזמן למצוא את דרכי. בזמן האחרון מרבה אני לכתוב. כתבתי את המאמר שלי על ברנדייס – כמו כן כתבתי עוד כמה רשימות קצרות.

בייחוד מרבה אני לעבוד בחוברת המשותפת של אבא ושלי על הרצל. אני מאמין שתצא מתחת ידינו עבודה מתוקנת, כהלכה.

18.5.44

בפגישתי היום עם ד"ר ב' מהמחלקה לעניני הנוער של ההנהלה הציונית הציע לי זה לצאת לשליחוּת לסוּריה. נתבררו התנאים השונים לאחר שעניתי על מכתבו מלפני כמה שבוּעות בחיוב. המטרה היא לארגן את הנוער היהודי שם מסביב למפעל הציוני והתנועה החלוצית ולהקים גרעינים שיעלו לארץ. הרעיון מתקבל על דעתי. יתר על כן: ראיתי לי לזכות את דבר היותי השליח הראשון מבין מסיימי הסמינריון שהתקיים החורף. עומדת אמנם שאלת שחרורי מן הנוטרוּת והשירוּתים המקוּבלים, אך הוּבטח לי שזה יסוּדר. הבטחתי להשיב סופית במשך שבוע.

29.5.44

הרהורים קשים חלפו במוחי טרם הכרעתי לקבל את השליחוּת. לא היו אלה הרהורי ספקות לגבי יכלתי כמדריך־נוער, או חששות מפּני העול המוּטל עלי, קודם כל היו כאן שיקוּלים על הניתוק מן הארץ. קשרתי את גורלי בארץ הזאת, אהבתי את מרחביה והמחשבה על פּרידה ממנה מעלה בקרבי פקפוּקים… עתה, כשהעתיד כה לוט בערפל, האפשר להפקיר את המשמרת? והיה אם יפרצו מחר־מחרתיים מאורעות בארץ – האוכל לשבת שם בשלוה, להדריך ולחנך ולארגן, ואני כה שרוּי בעבודתי כאן, וכה מחשיב אותה?!…

ומאידך גיסא, הידיעה הברורה וההכרה שכיום כל אדם מישראל יקר הוא, ושבעתיים חשוּב הוא קיבוץ יהודי בגולה, עתה עת מרכזי־ישראל הולכים ונכחדים… זכרתי את אמונתי בנוער היהודי באשר הוא וּביכולת חינוּכו והרגשתי מתחת לסף־הכרתי כי אני נדרש לשם, לצפון… ומוּזר, כשהייתי קורא בספרים שונים על מאבק נפשי מעין זה ועל שיקוּלים כאלה, היה נדמה לי, כי יד הסופר המפריז היא המגישה את הלבטים באור זה. הייתי לועג לנסיון להפוך בני־אדם לקדושים המקריבים עצמם למען משהו. עתה חשתי ממש אותם הדברים בנפשי, וידעתי, כי אלה חזקים הם מנטיות אנוכיות של שאיפה לתוּר ארצות… ראיתי בכך סימן טוב לי ולמפעל אשר נטלתי על עצמי…

תשובתי למוסדות היתה קצרה: “כן!”

4.9.44

– – – –. אתמול מלאו חמש שנים למלחמה. כבר חמש שנים, ואתה עומד ומהרהר… אמש כששמעתי את סקירת חמש השנים נזכרתי בכל הצער והשמחה – בצער הפּלישות והכניעות ובשמחת הנצחונות. כאילו קרה הדבר אתמול: זכרתי את היום בו היתה הפּלישה לפולין, את היום בו נכבשה פּריז וצרפת נכנעה… זכרתי הכל…

פּרשת הימים האחרונים על נצחונותיה היתה נעימה. פּריז נפלה במשך זמן קצר. כמעט כל צרפת נכבשה והצבאות זורמים לבלגיה וגרמניה. זה עתה נתקבלה הידיעה על כיבוש בירת בלגיה, בריסל. רוּמניה ובוּלגריה נכנעו לרוסים. הצבאות הרוסים אינם רק בפתח וַרשה אלא גם בגבול יוּגוסלביה והוּנגריה. פינלנד אף היא נכנעה ופעמי־הנצחון נשמעים מכל עבר. היבוא גם נצחוננו? הבאמת נהיה “המנצחים היחידים שיהיו מנוצחים” לא רק בלא עם בגולה, לא רק ללא המיליונים של האחים שנשחטו אלא גם ללא מולדת? מחר־מחרתיים יבוא נציב חדש לארץ. היהיה זה האחרון או שהוּא ישמש חוליה חדשה בשלטון הקולוניאלי בארצנו?

בימים אלה סיימתי את שירותי בחיל־הנוטרים. למרות כל דברי הלגלוּג על הנוטרים עברה עלי השנה בנעימים וכמעט שהייתי מוכן לשרת בה שנה שנייה. אין כוָנתי רק לאפשרויות העצומות לבחור חפשי כמוני ללמוד, לצאת לקוּרסים במידה שאין דוּגמתה, לטייל טיולים ולשרת שירוּתים פּנימיים חשוּבים. עלי לומר שהשנה מצאה חן בעיני, כי בה יצרתי קשרים חברתיים עם הרבה חברים, קשרים המהווים חוליה בקשרים עם חוּגים חדשים ומעניינים. נעימים היו לא רק האבטיחים והענבים והשׂחייה בבריכה בסיורים, לא רק הישיבה עם השומרים בשדות אלא גם השיחות עם הנוטרים, השיחה בסיור, השיחה לפני השינה בחדר המשותף. – – – –.

נפרדתי מהנוטרים מתוך הרגשה שאני קשור להם, קשור מאוד־מאוד בכל נימי־נפשי, מפני שהם עומדים במערכה קשה, לא רק מערכת־הפּעוּלות המעשית בבטחון, אלא במערכת הזלזול של הצבור… ובשתי מערכות כאלה גם יחד יש צורך באורך־רוח וכוח־רצון גדולים, בייחוד כשהמערכה הכלכלית לקיומם ניצבת לפניהם בממדים הרבה יותר גדולים… – – – –.

לפני שבוע היתה מסיבת־פרידה במועדון מטעם התנועה. היתה זו מסיבה לכבודי ולכבוד אר’קה היוצא לשנת שירות בגרעין התנועתי שיהיה השנה ברמת־דויד. היתה זו מסיבה נאה בה העריכו לא רק את יציאתנו, אלא את עבודתנו בסניף בשלוש השנים האחרונות. קיבלנו מתנות – סמל מכבי מזהב מאגודת “מכבי”, ותיק־עור לכתיבה מהמפקדה. את התשורה של המפקדה הגישו לנו חניכינו; אלדד מסר את השי בשם חברי קבוצת “ברוש” בצירוף ברכה. היתה אוירה כה חברתית וחמימה עד כי דמעות חנקו בגרוני כשהייתי צריך להשיב והרגשתי כעין רטיבות בעיניים. אמרתי שרגיל אני לדבר ממקום זה אבל מעולם לא הייתי נרגש כמו במקרה זה. הזכרתי כי אין ספק שאתגעגע לבית זה והעליתי זכרונות מהיום בו הכניסני אבא ל“מכבי”, על ה“מכבי” בפרדס, על פּעולות הרעים והגורים בהיותי בן עשר, על הפּעוּלות בזמנים האחרונים, על הפעוּלות עם קבוּצת “ברוש” ועל ערבי ה“מכבי”.

למחרת נסעתי בבוקר לבקר את דויד בבית־הסוהר המרכזי בירושלים. דויד התחבא בעמק אחר החיפוּש בקיבוץ ו' ולבסוף הסגיר את עצמו למשטרה שחיפּשה אותו לפי המלצת מחלקת הבטחון של הסוכנוּת. בפעם הראשונה ביקרתי בבית־סוהר ולמרות מראהו הנאה במדים נהדרים (הוּא עדין לפני המשפּט ודינו כדין אסירים בעל יחס מיוחד) ולמרות צורתו הנעימה (הם אוכלים וזוללים) התעצבתי לראותו מאחורי תייל וסוגר, וּבייחוּד נגעה אל לבי הפּרידה כתום רבע־שעה הניתן לפגישה. הוא נמצא ביחד עם יתר אסירי־ההגנה ומשפטי־הנשק, ואם כי הוא נחשב כגבור ומקבל אוכל ומתנות הריהו מיואש במקצת וחושש שמא יועמד למשפּט צבאי. הרצח של וולקונס בירושלים וההתנפּלוּיות של האצ"ל על המשטרות – מחוץ לכל הנזק שהן גורמות לציבור העברי ולמפעל הציוני שצריך להיבנות על הסכם עם בריטניה (כי מפעלנו הוא בינלאומי וללא תמיכה בינלאומית לא יוּגשם), הרי הם מסכנים את עתידו של דויד ואת תוצאות משפּטו. אני אהיה בנכר כשהוא יישפט, אך לבבי יהיה עמו כמו שלבות כל חבריו בראשון וכל פעילי משמר־היישוּב בארץ.

בימים האחרונים הנני מטפּל שוב בשאלות הסניף. – – –. אני שוב מטפל בשאלות חנוּכיות ומעבּד תכניות לארץ ולבירות.

חדשה מרעישה לפני כשבועיים היתה הקמת הבריגדה היהודית על מפקדיה וסמליה היהודיים. הידיעה באה במאוחר, אך הנה זה פיצוּי קטן לדרישת היהוּדים להיות מוּכרים כצד לוחם. מיד כשנתקבלה הידיעה רציתי ללכת לבריגדה, אך בגלל התקשרותי לענין סוריה נדחה הדבר. בינתיים אין עוד כל חדש על הבריגדה.

יום שלישי, 24.10.44

אני כבר ממש תושב בירוּת. – – – –. ואני נכנס לבעיות־הנוער כאן ולסבך שהוא מצוּי בו, ומקוה לעשות כמיטב־יכלתי להקמת נוער לאומי במקום וציבור ציוני מתקדם.

1.11.44

– – – –. ב“מכבי” כבר אירגנתי מסיבה כללית במוצאי־שבת. טיפלתי בתכנית לשיחה על הצהרת־בלפור מחר. הסדרתי את ההרכב בשכבות של הסניף ואני מתכונן לפעוּלה הראשונה במסגרת שכבות ביום ראשון. בכלל כוונתי להניף מחדש פעוּלות ומפעלים.

11.1.44

– – – –. מתכונן לנשף “חנוכה”. עיבדתי מחזה ארצישראלי “איש הפרדות” של ש' שלום, בליווּי שירים ומנגינות. הוא יעשה רושם רציני…

הענינים ב“מכבי” בכלל יגעים במקצת. אין סדר, אין מעשה וּמפעל, ואני כבר חודש כאן וכמעט שלא נעשה מאומה…

23.11.44

בעבודתי אני מתקדם. המקהלה לחנוכה, שאני מטפּל בה, מניבה את פּריה – שירים והופעות. אני מטפּל בחוּג דרמתי ובכל עבודתנו בסניף.

סבוראי – – הופיע. הביא עמו ספרים ומשחקים לנוער לרוב; גם פּנס קסם נמצא ברשותו והריני מתכונן להוסיף מראות ותמוּנות להסברות.

24.11.44 – 11.30 בלילה.

הייתי טוב־לב, ולפתע כשהאזנתי לחדשות שמעתי כי בבית־הדין הצבאי בירושלים החל להתברר היום דינם של דויד דודי מקיבוץ ו' ושל דויד אפּשטיין… לבי נצבט בקרבי… הם הסגירו עצמם לשלטונות משום שהיו אנשי־הגנה, משוּם שנשקם היה טהור, והם שמעו למסקנות אנשים אחראים כי בהסגירם עצמם לשלטונות יקל משפּטם. אין ספק כי לשנוּי מזלם גרמו לא מעט מעשי־הטרור האחרונים. אני עוקב אחר משפּטם בתשומת־לב מיוחדת…

ברכת עדוּד ממני לא תגיע אליהם, אבל אני מאמין בנצחונם – נצחוננו.

יום שלישי, 28.11.44 – 11.15 בלילה.

היום רק קראתי כי דויד ודויד קיבלו כל אחד שבע שנות־מאסר… אני רותח מכעס וכאב… שניהם היו חפשיים והסגירו את עצמם ועתה נגזר עליהם לתת שבע שנים מחייהם, והם עודם כה צעירים! דויד שלנו כיום בן כ“ד וכשיצא יהיה קרוב לשלושים ועדיין לא נשוי, ובודאי יהיה שבור ורצוץ. ודויד השני, רק לפני כמה שבוּעות נולדה בתו והיא נקראה דרורה… היא לא תזכה ללטופי־אב עד היותה בת חמש לערך… ואת אביה תראה לראשונה מבעד לסוגר ובריח… כשאני מעלה כל אלה לפרטי־פרטים ואני נזכר בשניהם, הצוחקים והעליזים, ודויד שלנו ודויד א' – איך דויד א' היה עמנו ב”מקוה", וישַנוּ יחד באוהל, ויחד שמחנו והתעצבנו, והתוכחנו ורבנו גם כן לפעמים – עובר בי רעד… הם היו אנשי המרחב והשדה הפתוח… דויד “הפלח” – כך קראו לדויד שלנו, והשני נהג היה שגמא מרחבי כבישים… היש עונש גדול מזה?

אני רותח מכעס… תקותי היחידה היא שמפקד־הצבא ימתיק את פּסק־דינם ושבמהרה תהיה חנינה של כוּלם… תקותי היחידה…

3.1.45

אחר הבילוּי הנעים בערב ראש־השנה האזרחית שוב חזרנו לעבודה והעבודה התקדמה. במשך השבועיים האחרונים הועתק מרכז־הכובד יותר ויותר לעבודה הציונית והלאומית. אם לפני כן היו האנשים רחוקים גם מהאוירה התרבותית של ארץ־ישראל וציון, הנה הולך עתה המצב ומשתנה במהירוּת. הקבוּצות והשכבות נקראות בשמות עברים: מסדה, משואות, בני־המכבים, חניתה, גלבוע, ירדן וכו'.

בקבוּצות אחדות התחלתי במחזור שיחות על הציונות, וההרצאות מושכות את הלב והאוזן. הגישה לריקוד הארצישראלי הוּטבה. ישנה דחיפה כלפּי הריקוּד הסַלוני אך רבים הם המבכרים את הריקוּד הארצישראלי.

אני מנצל את חילוּפי הזרם הזה לפעולות לקראת הגשמה ציונית.

יום שישי, 13.4.45

– – – –.

דרכי בתנועה היא דרך עולה, דרך של הצלחות, של בנין והקמה. תמיד תהיתי, תמיד הרהרתי וחשבתי. בשנתיים האחרונות החילותי בוחן הכל שנית. עתה הייתי שונה מאותו משה של פּעם, עתה צחקתי למליצות הרמות על מהוּת־תנועתנו, מליצות, אשר דוּגמתן כתבתי על תנועתנו לפני שלוש־ארבע שנים ובשעתן האמנתי, כי אני חש את אשר אני כותב. ראיתי כי אנו חיים בתרדמה, תרדמת אופּיוּם משכּר, כי אכן מוּצקים אנו בשטח האידיאולוגי כי הננו כלליים וּבלתי־מפלגתיים לאוּמיים וכיוצא באלה. במלים מעטות – בססמאות סנוורנוּ את עצמנו, חיינו בשקר. ואם קיימים עוד כיום בקרבנו הטוענים כי “סוד המעשה האידיאולוגי” שלנו ברור כל צרכו, הרי שאנו חיים גם ברקבון תנועתי. אין כלליות במסקנות עולם־הרוח. כללית היא רק האמת המדעית המדוייקת. כלליות של תנועת־נוער איננה בלימוד ציונות היוּלית סתמית אלא בחופש הברור העצמי, בחופש ובכלליוּת של המחשבה המחפּשת את דרכה.

כי מהי תנועת נוער אם לא חבר צעירים המחפּשים דרכם במשותף, הרוצים פּתרון לדרך־עולמם בכל החופף והסובב אותם ושואפים להנחיל פּתרונם לבאים אחריהם, התוהים תמיד, התוססים תמיד, אשר החיפוּש המתמיד מציינם? כי מהי תנועת־נוער אם לא השתחררוּת מקיום של אובּייקט לחינוך זרים, חינוך סתמי פילנטרופּי או תכססני מכוון לקראת מפלגה, תועלת אישית וכו'?

איככה נבנה אותה?

כל דור ודור כמסגרת יתחנך על היסודות הלאומיים הלימודיים, אך בבוא שעתו יברר את דרכו בשטח־הלאום. אסור לנוער עברי להשתעשע, לעסוק באמנות ולהתפּעל. מילדותו מוּטל עליו עומס הגורל הציוני. נוער זה יחפּש דרכו להגשמה בשטחי חיים ליצירה ופעולות. שנת־שירות בשבילו איננה מבחן אלא סיכום, נקודת־גיבוּש. החברים החיים יחדו יסכמו במשותף את החלטותיהם לעתיד, ועל־ידי השכנוּע ההדדי והיסוד המתנדב שבקרבם ימנעו תמיד חילוקי־דעות. מחזור של שנת־שירות קובע, איפוא, את עתידו כקולקטיב או כחבר־אישים פּרטי להקים מפעל תנועתי; חלק ממנו מחליט על הגשמה אישית.

בשטח ההגשמה האישית חייב להיות הֶסדר ממלכתי ותנועתי. בבירוּת באתי במגע עם חלק לא קטן של רופאים, אנשי־כלכלה ונושאי ענפי־חיים חשוּבים במדינתנו בעתיד. ומה פרצוּפם? קרייריסטים, אשר, ככל אדם מודרני קופא, עבדים הם לכסף ושוקלים הכל במצלצלים ורק למעטים מהם יש גם קריטריון מוסרי של תחושה לאומית חברתית. הנניח לכך שהנוער המאורגן יקים רק מפעליו ויוותר על סקטור־חיים חשוב כזה? לכן חייבים צעירינו לתפוס עמדות בשטח ההגשמה הפּרטית והאישית, אך לא רק בהתאם לשיקוּליהם. נוסף על נטיותיהם וכשרונותיהם יכוּונו הם במידה רבה על־ידי הועדה המייעצת והמתכננת את שטח־הגשמה זה. ועדה כזו תצטרך להיות מצוּייה בשאלות חינוך, בהשתלמוּת מקצועית ובראש וראשונה בכלכלה הנוכחית והעתידה של ארצנו. מוסד או משטר ההגשמה האישית הוא אחד מתפקידינו הגדולים. בוגרים אלה יהווּ גם להבא חוּג בוגרים שמרכז התענינותו – התנועה: הדרכתה, עזרתה המוסרית, עצה ועזר בהתלבטויות הנפש וכו'.

לכן צריך חינוכנו לשאוף לאדם מתקדם, ציוני, לאומי, חלוץ. כדי לחנך אדם כזה יש צורך קודם כל במטרה בידיעתו של הטיפוּס הזה ואחר כך בעיבוד התכנית החינוּכית.

יום שני, 7.5.45

היום אשר ציפינו לו הגיע. היום נכנעו שׂרידי הצבא הגרמני בכל מקום ללא תנאי לפני אנגליה וארצות־הברית ורוסיה. “הנצחון והשלום” – כמה תקוות וסיכוּיים לאלפים כלוּלים במלים אלה. ו“מלחמה” – איזה צער וסבל, זוועה ופחד טמונים במלה זו! ואני הייתי עד לאותה תהפוּכת־עולם. דור־המלחמה הנני. המלחמה היתה המסגרת להתגבשותי הרוחנית. בתחומה הבינותי מהי מהוּת החיים והחברה. ראיתי איך עמים נכנעים, בוגדים ומחליפים צורה שנית, ואיך עמים נלחמים ואינם מרפּים עד נפול האחרון. ראיתי בהתנגשויות של השקפות־עולם, וראיתי איך משליטי־עולם הפכו למנוּצחי־העולם.

2.9.45

חלפו ימים, פּרשות חיים וחוויות מאז יצא משהו מתחת לעטי. מחברתי הקודמת מסתיימת ברשימה קצרה מליל ה־8.8, הוא הערב האחרון להיותי בבירוּת. וּבה כתוּב, אם זכרוני אינו מטעני, “השעה מאוחרת. זה עתה חזרתי ממסיבת־הפּרידה שנערכה לכבודי על־ידי התנועה. אני עוזב את בירוּת מתוך הכרה שהנטעים אשר שתלתים כאן יכוּ שורש ויסתעפו לפארות, מתוך הכרה שהיה זה מפעל חלוּצי ראשוני, גדול וחשוּב”.

את הסיכוּם לתקופת החיים והעבודה – חיי החזון שם בגולה – חשבתי לגולל בארץ בשבתי שקט בביתי. אך אינה המקרה ומחברתי נלקחה ממני. בגבול כבר חשתי איך שועבדה ארצנו לזרים. כשעברתי את בדיקת המכס והתכוננתי לקבל את הפּספּורט נקראתי על־ידי הבלשים האנגלים שבדקוני מכף רגל ועד ראש, בדקו את כל חבילותי וחפצי שנית והשאירו אצלם לבדיקה את כל מחברותי, פּנקסי ומרבית ספרי. הרגשה זו של יחס מחפּיר זה כאל פּושע (ויש להודות שהם התייחסו כלפּי בכל הנימוס והתנהגו באדיבות יוצאת מן הכלל) לא נתנה לי מנוח. ידעתי היטב כמה הסתעפה עניבת־החנק הבריטית גם במזרח. שמעתי על מאסר בחוּרים ובני נוער, מהם על לא עוול בכפּם, אלא בגלל חנכם נוער עברי בעל הכרה ורצון, נוער שאינו כופף ראשו לתליין. אך לא שיערתי שככה ינהגו כלפּי. הרגשת המתיחות פּגה עד מהרה למרות הכל והארץ כבשה אותי כליל עד מהרה על חידושיה, על התוסס, החי והלוהט שבה, על אוירת החינוך והרצון. התמכרתי מתוך צמאון לקליטת חדשותיה והוייתה החדשה. אך ענן־צל עוד אפף אותי והוּא – “הקשרים” עם המשטרה. עד היום טרם קיבלתי את חפצי, בהם אלבּום־התמוּנות שלי, אוסף תמוּנות מן הלבנון, יומני וכיוצא באלה. לא פשעתי כל פּשע והרעיון שמא עלוּל אני להתגלגל ללטרון על לא עוול בכפּי – הטרידני. לא פחדתי, כי מהרגע הראשון למחשבתי העצמאית ידעתי מה צפוּי לבחוּר כמוני והייתי מוּכן לכל הכנה נפשית, אבל היתה זו הרגשה לא נעימה שסרה עד מהרה על־ידי שכנוּע עצמי.

– – – –.

וּמה העתיד? רבות הרהרתי בשאלה זו. יש ונדמה לי שהכל קבוּע וּברוּר ויום שני זורח ועמי חלומות חדשים, תכניות חדשות.

התכוננתי לטכניון. שאפתי לראשונה להיות מהנדס־מים, כי ראיתי בזה תפקיד לאומי חיוני. חשבתי לראות בעצמי את אחד ממבצעי תכנית לאודרמילק. במשך הזמן חשתי וידעתי כי אין המתימטיקה והפיסיקה ממקצועותי הברורים והידועים ביותר. לעומת זאת חשתי שעלי ללמוד עוד ועוד. חסר אני עוד רבות וכמו כן ניעורה בי תשוקה לעסקנות פּוליטית ציבורית. כששבתי הביתה התחלתי להרהר על כניסה לאוּניברסיטה העברית בירושלים…

– – – –.

בהשקפותי המפלגתיות חלו שינויים עצומים, כשאני מחפּש את סיבתם איני יכול למצוא אותם אלא במהלך־החיים הסובב אותי. מאז צאתי למחנה־העבודה הראשון וּבבואי במגע עם הציבור העובד ניעור משהו בלבי והחילותי להעריך אחרת את מפעלם. ומאז – צעד צעד. לראשונה קשה היה להסתגל. במאמץ נפשי גדול החלטתי להיכנס ל“הסתדרות” ועתה אני חבר בה בלב ונפש. השקפתי נשתנתה, אך למרות הכל משהו מחלחל בקרבי כששרים את האינטרנציונל ומניפים דגל אדום. אני תומך בלבי בסוציאליזם העולה בכל הארץ, אבל עדיין סולד במקצת מרעיון הבינלאוּמיוּת של מעמד־הפּועלים. אני אמנם מזדהה עם מעמד־הפּועלים בכל ארץ ושמח בשמחתו, אך איני מסכים לרעיון שקרוב אני לפועל הערבי יותר מאשר לרכושני היהודי. בכלל לוקח אני כדוגמה מדינה סוציאליסטית כניוּ־זילנד ולא קומוּניסטית כרוסיה עם הדיקטטוּרה הפּרולטרית שבה.

11.9.45

רק אתמול קיבלתי את המחברת שנלקחה ממני לבדיקה בגבול ביום בואי לארץ. לא יכולתי אם כך לסכם את שנת השליחות בלעדיה, והיום קראתי את שתי המחברות שרשמתי בבירות ורק עתה נפנה אני לרשימותי. עתה ראיתי עד כמה נכס עצום היא מחברת־רשימות. הכל צף ועלה במוחי מחדש, ודמוּת רעי שׂוּרטטה שנית בכל הודה. אין ספק כי היומן הוא רק ביטוּי מזער ואינו מגולל דמוּת שלמה. כך, למשל, על עבודת השליחוּת נכתב רק מעט; ניסיתי לחשב: מדוע זה? ויש להסביר את הדבר, כנראה, בכך, שהיתה זו העבודה היומיומית ולכן לא הוּסבה לה תשומת־לב מרובה. השליחוּת כבשה את לבבי. המפעל העצום הזה לקח את לבי. עתה, כשאני רואה את חניכי כאן והנה הם בני־אדם חושבים ופוריים, כשאני נזכר במסיבת־הפּרידה כמה הודוּ המדריכים והחניכים על הרוח החדשה הארצישראלית, על השיחות וההרצאות – הריני מעריך שבעתיים את עבודתי.

הרי אני הבאתי לנוער זה את השיר והריקוּד הארצישראליים שנתגבשוּ אחר כך במסיבות הנהדרות שהיו ארצישראליות לכל פרטיהן ועשו רושם כל כך גדול בקרב הארצישראליים והחיילים שהיו נמצאים בבירוּת. עשרים וחמש הרצאות בחוּג הידידים, אם כי נערכו בצרפתית, הוּכנו כמעט כוּלם בעזרתי או על ידי בלבד. ודרך צינור זה השפענו באופן עצוּם על הציבור שכה היה רחוק מן הארץ וּמן המציאוּת הציונית. עשרות השיחות, הקבוּצות, הטיולים שבהם שרנוּ וחיינו את חיי־הארץ, החגיגות וחידוּש החגים הלאומיים – כל זה היה מפעל עצום.

הסיכום הוא בערך כזה: 7 קבוצות ללימוּד עברית; 14 קבוּצות חינוכיות.

סדר־היום שלי היה כזה לערך: עד 4 –5 הנני עסוק בעבודת הכנת פעולות, תרגוּמים, סידור הספריה, קישוט המועדון וכו‘. מ־4 – פּגישות של ועדות מפקדה, מזכירות וכו’, החלפת ספרים ופעוּלות שונות עד 9 לערך. חייתי אז חיי־תנוּעה ציוניים וזה היה כל תוכן חיי.

הספּקתי ללמוד, להתבגר ברוחי. באָפיי, לטייל ולהכיר את הארץ הנפלאה ההיא, לבלות קצת ולמלא חלק מן החובות המוּטלות עלי, שלקראתן הכנתי עצמי תמיד – הגשמה ציונית חלוּצית.

כשאני נזכר בקבלת הפּנים ערב ערב ברחוב היהודי, עת היהודי הפּשוּט ראה בי כעין שליחו של המשיח, רטט עובר בי. בכל עשרות המשפּחות הבורגניות המתבוללות מצאתי גם נשמות בודדות והן ריכזו סביבן נוער ער – לעשרות! – המוכן לעלות, הרוקם את חזון שיבת־ציון.

9.10.45

אתמול נתקיים יום שבתון – מחאה ואתראה אחרונה לממשלת־בריטניה בטרם תחליט על צעדה לגבי ארץ־ישראל. זה כחודש חיים אנו באוירה של מתיחוּת שלשׂיאה הגענו בשבוע האחרון. עם עליית ממשלת הפועלים האמַנוּ כי יקיימו את הבטחותיהם שכה הרבוּ להודיע עליהן פוּמבית. בינתיים באו הידיעות על שׂרידי אחינו במחנות־ההסגר באירופּה המשוחררת והבהירו את הצורך בפתרון דחוף עבורם. כל השערים ננעלו; אין ארץ הרוצה לקבלם; אף בארצות מגוּריהם נתחדשה שנאת־היהודים; בפולין פּוגרומים והרג ברחובות; בפרג הדימוקרטית איבדו עצמם לדעת אלפים לנוכח האדישוּת וההפליה לגביהם. והם כולם, היושבים מאחורי התייל האמריקני ולעיניהם חלה ההתידדוּת בין גרמניה “הדימוקרטית” וחיילי בנות־הברית, נדונים לרעב ולמיתה בעירום ובחוסר כל. אך לכולם מטרה אחת – ארץ־ישראל.

רק מעטים בין אומות־העולם חשו את הטרגדיה הזאת, ורק יחידים שקלו ומצאו כי אין ארץ אחרת עבורם.

אבל העולם אינו נמדד בערכים אנושיים – צדק למעוּנים, זכוּת־חיים לעם – ומה אלה לנוכח מעיינות־הנפט והאוצרות המדבריות עירק וערב. ואותם חנפי ערב – הסירו מלבוּשיהם, ממש כשם שצהלו לקראת הגרמנים כן יודעים הם לספּר על המאמץ המלחמתי שלהם. אין ספק שאף זה בא בעטייה של הפּוליטיקה האנגלית, אשר במקום להצליף במדינות מתכחשות אלה, ידעה לעודדן ולדרבּנן.

לנו ברור: העלייה תימשך בכל הדרכים…

ואכן האינצידנט הראשון חל השבוע בצפון. חשבוננו עם חיל־הספר הוא ארוך. הימים בהם ישבתי בבירוּת צופה בחרדה לידיעה אם עברו ילדינו את הגבול או לא, קרובים הם מדי לשכוח. לא יישכחו גם פּרשות המאסרים של אנשינו שעבדו עמנו שכם אחד, היתה זו הוויה בשבילי של יותר מעשרים שעות ביממה. אך תמיד שמחנו – יש עוד גבול פּתוח… קשים היו המעשים בתחוּם גבול זה, אך חיילינו, ללא המדים, עבדו ללא חת, נאסרו – אך המשיכו. ביום ששי התחמקה חבורת שבעים עולים מידי קציני חיל־הספר וחדרה לכפר־גלעדי. הקיבוץ נדרש להסגירם והוּקף על־ידי חיל־הספר הערבי. מובן שהציבור העברי בצפון חש לעזרת כפר־גלעדי. החיילים בני־המדבר, אשר אינם יודעים קרוא וכתוב ואך יצר־השנאה־והחשד מפכפך בלבם, פּתחו באש ופצעו שבעה. אך היריות פּגעו בכל היישוב שכאיש אחד הגיב על מאורעות אלה בדרישת פּינויו של צבא זה.

אך לשמירת הסדר הוּבאוֹ חיילים מרוּבים. הדיויזיה המוּטסת של צבא־הפּלישה הוּבאה הנה. עתונות־העולם שלחה את טובי סופריה הנה והרדיו ביחד עם העתונים אינם פוסקים מכתוב, אלה לזכותנו ואלה לחובתנו.

הצבא מתקבל בפנים זעומות. הם עצמם מתפלאים מדוע שונה היחס כאן מאשר באירופּה. מוּזר. כלוּם אין הם יודעים שבה בשעה שבאירוֹפּה הם באו לשחרר את העם שרצה בהם כמשחררים וגואלים, הרי כאן הם באים אך ורק על מנת לפגוע בנו ובמפעלנו, למנוע את העליה ולהצר את כוחו?

המפגן אתמול היה אתראה. אך קשה להרהר מה יהא עתידנו, מה תהא הצעת בריטניה, ובאיזו מידה יעמוד הנשיא טרומן בדרישותיו לסרטיפיקטים למעננו. ואם נרצה להעלות עולים בכל הדרכים – הנוּכל לעמוד בפני דיויזיות אלה שניצחו את קלגסיו של היטלר?… אמנם אנו מוכנים, אך הנוּכל? הרהורים קשים עוברים במוחי ומטרידים אותי, אך נראה איך תהיה התפּתחוּת הענינים.

13.10.45

שלשום מלאו לי עשרים שנה. מוּזר, אם כי זהו תאריך מציין וגורלי: סיוּם שתי עשרות שנים! בכל אופן לא התרגשתי לקראת מאורע זה. המעטתי לחשוב עליו, הטכס המשפּחתי היה צנוע לגמרי, ומכיון שלא נשתוקקתי לאיזו מתנה מיוחדת, לא התפּעלתי אף מן המתנות שקיבלתי מאמא, אבא ודיצה: תיק עור יפה וארנק. מוּזרת מאוד העובדה כי לסיכוּם של “השׂבע רצון מעצמי?” הגעתי רק לאחר סחיטה עצמית ממוּשכת.

– – – –.

מה דעתי על עצמי?… ואמנם בגיל עשרים כבר אפשר לערוך מאזן כל־שהוא. אדם נבחן קודם כל בתכוּנות־נפשו, באוצר־ידיעותיו ובפעילות האקטיבית שלו. עבורי משמש קודם כל מודד הפּלוּס האקטיבי של האדם, או, במלים אחרות, מעשיו ומפעליו ללאום. אני קובע ברורות שבעיית הלאום ידועה לי יפה, – שאלות הבטחון, משק כלכלי על בסיס לאומי, חינוּך הדור – וּברוב המקרים אני פועל בהתאם לצרכי־הלאום. – –. עבודת־החינוך הוּגשמה הרבה שנים בתנועה, והחיים והפּעולות בה קרובים לי, ואני מקדיש להם זמן כה רב שאין לי מה לבוא בבקורת על עצמי. ייתכן שעלי לטעון שאני פועל יתר על המידה. פּרשת השליחות אף היא היתה תרוּמה בשטח זה. מה שמצערני הוא הניגוד בין ההכרה והמעשה לגבי הגשמה חקלאית. אני מבין ויודע שזהו היסוד הלאומי ואף הצורך התנועתי, אך אינני נוטה לכך מבחינה נפשית. ודבר זה הוא הפגם הגדול ביותר שלי בשטח זה. אני מוכן להקדיש את עצמי לגמרי לשירות הבטחון ואילו בשטח החקלאות אני מהסס כה רבות. מדוע? התשובה עוד איננה עמי. בשטח פּעולתי אני מציין עוד את הפעילות הרוחנית – כתיבה ויצירה. התחלתי עתה כותב כמה רשימות על פּעולות וּמקרים בלבנון. אבל הישגי הגדולים היו באיסוף החומר ללימוּד הציונוּת. אני בקי עתה בציונוּת באופן יוצא מן הכלל. וכן מכיל יומן־ההרצאות תמצית להמון שיחות. כולן בנות משקל וענין. על גבול מהוּתי כאדם ופעולותי אני מציין את המחשבה הרעיונית הבלתי פוסקת. נדמה לי לפעמים שאני מרבה לחשוב, להסיק מסקנות ולקרוא יותר מכל אחד מבני־גילי שפּגשתי עד עתה. ייתכן שהשקפה זו מוגזמת, אבל זוהי הרגשתי. טרם הרגשתי עצמי נחות בשטח המחשבה והידיעה כלפּי מישהו בן גילי או בן דורי. אוצר ידיעותי בשטח הקרוי מדע־החיים, מדיניוּת, היסטוריה ומדעי־החברה הוא גדול. אך יש עוד הרבה ללמוד, ולכך אני מתכונן בשנה הבאה לאוּניברסיטה. – – –. מכיר אני את הארץ ואם כי חושבים אותי לסייר מצוּיין, טרם ראיתי הרבה, אך תכוּנות סיירות ושוטטות מצוּיות בי. אני שר יפה, מחבב מוּסיקה, יודע משהוּ על מוסיקאים ומכיר יצירות מרוּבות; מתעניין במקצת בציור. תכוּנות נפשי: אני בעל מרץ ורצון ברור, לפעמים אוהב לשכב, להזות ולא לעבוד, אך בדרך כלל חרוץ, מסודר, מנומס למדי ותקיף בשעת הצורך. נדמה שאני טוב־לב ומשתדל להבין ללב אחרים.

נתקיים בי המאמר – יודע משהו על הכל. עתה עלי להשלים את הכל על משהו. וזה לא למדתי עדיין לגמרי. טרם יכולתי לקבוע את ה“משהו” הזה שעליו יש ללמוד הכל.

26.11.45

בני־אדם הם יצורים – – –!… כל זמן שהצרה אינה נוגעת בהם או במכריהם הקרובים, כמעט ואין הם מתרשמים לגמרי. המעטתי להגיב בנפשי על הרג הששה בתל־אביב, אך הערב נזדעזעתי כולי כשקראתי שבין ההרוּגים היום נמצא גם אליהו חינסקי מפּתח־תקוה – חבר הגרעין. שלשום, כשנתפסה ספינת המעפילים עם עשרת הנותרים מכלל העולים – מאתיים איש שהצליחו להתחמק, חשתי שהמצב יחריף בכמה שעות. כתגוּבה על הענין פּוצצוּ שתי תחנות של משמר־החוף ליד חדרה וסידנא עלי שבהן היו, כנראה, מכשירי ראַדאַר המגלים ספינות מתקרבות. הצבא הקיף מאז הבוקר את שפיים, רשפון וגבעת־חיים, גדרן בתייל ורצה לחפּש ולגלות שם משהו… מובן שנקהלו מכל עברי הסביבה לעזרה, ואליהו שהיה בפתח־תקוה בחופשה מן הגרעין או שכבר היה ברעננה (שם צריך היה לכונן באלה הימים את פּלוגת העבודה של גרעין־התנועה) חש לעזרה. וכך מצא את מותו. גם חברי הגרעין ג' בגבעת־חיים חשים בודאי את יד גורלנו הקשה. הרהורים קשים עולים במוחך, וקודם כל אי־שקט נפשי קורא לעשות משהו, לנקום! ואחר כך הרגשת אפסות־כוח בפני הקמים מולנו. חמשה־עשר אלף חיילים מן המאומנים שבצבא הבריטי – הנוכל להם בצאתם לקראתנו? מוּל 15 אלף אלה יצאו בשפיים וגבעת־חיים במקלות. הפּקוּדה היתה לא לפתוח באש – האפשר להמשיך בשיטה זו?…

– – – –.

עתה נתעורר זעמי. הבעייה נתגלתה לפני באור אחר. אמש עוד חייכתי ונהניתי מההעלאה הבלתי ליגלית ופיצוץ הראדאר, ועתה אין הלב פּנוי להערכות. ישבתי ארוכות והרהרתי… העליתי זכרונות וניסיתי להסיק קצת מסקנות… נעורותי הרגע מקפאוני… ומה?…

17.1.46

אדם אדם וכוכבו… לכל אדם שמיו כדי לחפּשֹ את האמת בהם ולמצאה… דברים אלה של מדם קירי כאילו הבהירוּ לי מקצת מהערפל שעטף את הוייתי. כוחו המשכר של המדע גדול הוא גם באכזבה ובדכדוּך. ככל שאני חודר ומעמיק גדֵלה המבוּכה, מרוּבה חוסר הביסוּס, מיטשטשת ההשקפה. והרגשה זו של חדלון, של אפסוּת האונים של האדם לנוכח ההוייה העצומה הבלתי־מובנת מעוררת הרהוּרים רבים. ויש ואני מקנא בבני־אדם פשוּטים המסתפּקים במועט, ויש ואני מקנא באלה המאמינים במציאות כוח עליון דתי־אלהי ודבקים בו בכל מאודם. וחיפּוּש האמת הזאת הוא שמטריד את מוחי ללא הרף, לא רק במדע המפשט אלא גם בחיי־יום, בתחום הפּעילוּת הפּוליטית. בתנועה פיתחתי מאוד את תורת החינוך העצמי, את ההשקפה על המאבק הנפשי של הנוער לחפוּש אמתוּתו, על אכזבות היאבקותו של כל דור על חייו הוא, ואכן המסגרת נאה ואולם מהי דרכי אני עתה כתום המאבק? כל עולמי, שהיה כה מוצק, נראה עתה כאפוף תמיהה ותהיה! בתחום חיינו המדיניים רבה המבוכה. חיכינו לעזרת גדולים, לפתרון במוסדות, ולבסוף נתגלתה אזלת ידם של הגדולים להתוות משהו ממשי, ושוב הסתפּקוּת במליצות, ומאידך גיסא – הטרור חסר־התועלת אשר נראה בעיני כפתרון קלוש… ובתוך המערבולת הזאת זקוק האדם לכוח רב. מוזר, החיים נמשכים כרגיל על סיפוּקם היומיומי בלימוד ובענין, במגע עם אנשים. תסכיתי נתקבל ברדיו, הצלחתי בשיחתי (ונהניתי ממנה מאוד ביום־העמק ברחובות), נבחרתי לאחת מוועדות אגודת־הסטודנטים, וכל אלה הדברים מעודדים ומחזקים, אך התהיה כה איומה. יש ואני מתחיל להבין מדוע היו בני־אדם צעירים שהתאבדוּ; ככל שתמהתי קודם על תופעה זו, אני רואה את מהוּתה כיום. לא עלתה על דעתי מחשבה על מעשה כזה, אך עצם העוּבדה שענין כזה צף ועלה במוחי בסתמיותו מראה על הריקנוּת הנוראה, יש ונדמה שכל זה יעבור כשמשהו יהיה בזרועותיך: חברה נאמנה, אהבה… ואולם הלב הקשיח כאילו מסרב לאהוב; הוא כה צונן… – –. ואשר לפעילותי הפּוליטית. יש ונדמה לי שגם כאן תהום. איני משתייך ל“תנועה לאחדות העבודה”, אך למעשה כאילו אני מקבל את הגוּשפּנקא שלה רק למען סיפוק יצר העליונות והכבוד – מלוּי תפקיד כל־שהוא. ואולם יודע אני שסירבתי לקבל מינוי כל שהוא ובכל אופן דרכי לתנועה מוזרה, מקרית ורבים המקרים שבהם איני מזדהה עמה. מלחמתי הפּנימית ברצון ההתבלטות היא מוזרה. כלום פּעיל אני ומרצה או כותב רק משום שאני רוצה להתבלט? לא! בעצם הפּעולה המביאה להתבלטות אני מוצא סיפוק עצום. בכתיבת התסכיתים חשתי הרגשה עילאית של סיפוּק עצמי.

וכאן הוברר לי דברי הסוציולוגיה על המשבר הנפשי וחוסר שווי־המשקל של האדם בעולמנוּ בין דחפיו היסודיים וסיפוקם, בין רצון הביטוי של כל אדם והגבלותיו במסגרת־החברה, אשר מכאן נובעים היסודות ההמוניים המוצאים ביטויים בקהל הנהנה מן ה“מיקי מאוז” ונוהר לרקוד הג’ז… מדוע אין אני מתפּעל מן הג’ז? משום שאני מוצא ביטוי מה לאישיותי בכתיבה, שיחה – אולי לא ביטוי לכל מהותה – אך מבחינה זו איני מזדקק לקצב ההמוני… ומכאן חלפו מחשבותי על הפּרסום, כיצד יכול אדם להיות איש בעל־שם, העושה תרומה לאנושות? האם זה בכוחנו? האם הכל תלוי בידיעה בלבד?.. נדמה לפעמים שאין ביכלתך לתרום מאומה. ואני יודעני שבתחום הרכוש הרוחני שואף אדם להקנות מידיעותיו לאחרים. ושוב בעיות… ושוב התהדרות…

30.6.46

חיים חרודי הוא אחד ההרוגים במאורעות יום אתמול. לא יכלו לו לחיים לא חיילי חיל־הספר הערבים, לא המשטרה הסורית, לא בתי־הכלא של דמשק על הרעב והענויים שבהם; לא היה כוח שמנע ממנו את מלוּי חובתו – העלאת אחים, עמידה על משמרת־ההגנה. אך יכלו לו סוף־סוף ה“טומים” הבריטים; הם יכלוּ למקל שלו… קשה לאבד את היקרים לך אחד אחד! הסיפוק היחידי הוא במה שניתן לך לעשות בעבר ומה שייעשה בעתיד… אני לומד היום על מנת לגמור את בחינותי, אך קימת הרגשה בקרבי כאילו זוהי השנה האחרונה. אסיים אותה ואז יהא סופי ככל אדם הנופל במערכה… אין לי אף פּחד קטן שבקטנים מן הדבר, ואני חושב על כך בשלות־נפש מוזרה, מוזרה עד כדי תשומת־לב מיוחדת. זוכרני: פּעם אמרתי לבחור שאמר לי כי אינו מפחד מן המות – “שקרן הנך!” את המות אתה מפחד, יש לפחד מפּני הדבר הזה. עלינו לאהוב את החיים, אבל אסור שפּחד־המות הזה יהפכך למוג־לב הנסתר ונרתע אחור! ייתכן שהרגשותי היום היו במקצת הרגשות־יאוש – אולי היה זה כך מתחת לסף־הכרתי. אך אני אינני מיואש, אמונתי ובטחוני אינם מתערערים בי ובכל זאת – הרגשתי היא כן! אהיה כאותו הקפּיטן של וולט והיטמן אשר את ספינתו הביא לחוף והוא מת! – – – –

היה זה אחר המצור על תל־אביב ופיצוץ מלון “המלך דויד” בו נהרגו כמאה אנשים. היום נתבשרנו על קמפּניה ממשלתית נגד המעפילים – והחזרת חלק מהם למעצר בקפריסין. בחיפה ניסוּ למנוע את הדבר ונהרגו שלשה בחורים. מי הם – מי יודע?

בפריס מתייעצת ההנהלה שלנו – אך מה יהיה מחר? רבה המבוכה במחנה – מה דרך נבור לנו בין גלי־השנאה – כוח עצום עומד מולנו המונע מאתנו כל אפשרות־מאבק ומאידך גיסא – שתיקתנו פּירושה כלייה אטית. משחקים ומספסרים בנפשות ומכריזים כי העלאת פּליטים מחוסרי־מולדת הוא מעשה של “מחוסרי־מצפון”. מה יביא יום המחר? היקום שוב חוזה גדול אשר יקרא להולכים בחושך לצאת לקראת **האור? **

26.9.46, ערב ראש השנה, תש"ז.

שוב שנה חדשה ומאזנה – מאזן הפּרט ומאזן כלל האומה, מאזן הציבור והעולם הפוסח בין שתי הסעיפים.

ובארץ מאבק קשה של עלייה, על זכוּיות מדיניות וזכוּיות־אזרח אלמנטריות – אניות־מעפילים, החל ב“ברל כצנלסון” וכלה ב“פלמ”ח“, על ההרוג שבה ושש מאות הפליטים המועברים לקפריסין למעצר; טרור ופעולות, החל במפעל שחרור מעפילי־עתלית עד לפיצוץ ה”אמפּייר הַיווד"; הרוגים – אליהו, חיים חרודי, יחיעם; מאסרים – לטרון, רפיח, חברי־הגרעין, הנהגת־הישוב, מאבק מדיני בלתי פוסק…

זהו בארץ. ובעולם מתיחות בלתי פוסקת בין רוסיה ובין הגוש המערבי. ועידת־שלום ללא גבול וקץ, מועצת־בטחון על לבטים, ויכוחים וּויטו, מועצות מיניסטרים ללא תוצאה, פּצצה אטומית!!!

בקיצור: שנת אכזבה – שנה ששׂמה לאַל תקוות אשר נרקמוּ במשך שנות מלחמה, חורבן ומאבק! הנה זהו הרקע לחייו של עלם עברי הגומר את העשור השני שבחייו… היכולים אלה לעבור מבלי להתרשם, מבלי שיקלטו את שואת־הימים?

ובאותו עולם קטן חלו רבות:

שנת העשרים! סיוּם פרשת סוּריה עם הקוּרס ב“מקוה”, כניסה לאוניברסיטה, עבודה ופרנסה עצמאיות לגמרי, הצלחה ברדיו בשידור תסכיתים, הצלחה בבחינות ובלימודי־האוניברסיטה, הנהגה בקרב הסטודנטים, הדרכה בקורסים הארציים במקצועות רוח ציוניות ומעשה, סכוּיים בבחינות, הצלחה – אביבה, בתיה, שושנה, שולה!!!

וּמה תביא השנה הבאה? עוצר, חיפוּשים, מעצרים, מאבק, מרי? ואולי הנהגה חדשה, ברורת־עין וצלולת־מוח המתווה דרך ויוצקת דפוּס לרצונו הרופס של הנער?

אכן, מה תביא שנה זו?

תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה.

18.2.48

עוד כמה שעות נכּנס ליום השלשים של המערכה הנוכחית. דומה, כי חדשים חלפו מאז נורו היריות ליד לוד ובמרכז המסחרי. כל התקופה שלפני אותו לילה שכור־נצחון נראית לי כמטושטשת בערפלי־העבר. לפעמים נדמה לי כי כל חלוקת השנים ועונות־הטבע כאילו נסתיימה ונתחדשה באותם הימים. סקירה קלה לעבר וכאילו מתיצבות על פּני הבד דמויות מוּכרות, מאורעות חולפים… אותו יום שטוף שמש במורד הנסיכה מרי… סנהדריה… פעולה ראשונה בשטח חלת א־טיחה… הפלוגה… “מעלה”… שיך ג’ראח… הר־טוב… וחוזר חלילה. הנה מזדקרים ציורי־פניהם של החברים הנופלים יצחק פוחס, דני מס, שאול פנואלי, יונה לוין, יעקב כהן, הרשקו, יענק’לה ישראלית, צ’צ’ו… חיילי לפלוּגה – יעקב שמואלי, בן, יהודה כשיוף… כל חלל ועמו המהלומה לנשארים.

כן, זוהי מלחמה! שנאתי את המונח “מאורעות” הנשמע עוד לעתים נדירות, רוחי הצבּרית נוקעת ממלה זו אשר רוח של עדת־חסוּת־ומיעוטים נודף ממנה. מלחמה – וספק אם רבות המלחמות דוגמתה. זוהי מלחמת־העצמאוּת… ספר אם אנוּ, שגודלנוּ ב“הגנה” והעצמאים ברוּחנו, אם אנוּ, בני הדור אשר לו מובנת כל כך הפרשה הזו, אם אנו יכולים לחוש כיצד תיראה תקוּפה זו בעיני הדורות הבאים. לפיכך מצאתי לנחוץ לחזור ולהעלות את חוייתי על הניר. יומני שבק חיים לפני למעלה משנתיים. עתה נגזר עליו להתחדש. ייתכן וחוש טמיר דחפני למעשה זה. ייתכן ועתה שונה הדבר מרצון התרברבוּת כלפּי חוּץ – עתה, לפחות, בעתיד… ואולי אין זה אלא ביטוי לרצון ההתיחדות שגבר שבעתיים בשמונים יום אלה עת כמעט ולא ניתן לך לקרוא בשקט, להאזין למוסיקה אהובה, להתייחד בחברה, לכתוב מכתב, לחוש את “האח הבוערת”, אותה אח סימלית של שלוה ובטחון… אני מקוה להעלות על דפּים אלה את מיטב הרגשתו של איש־המערכה, האדם הלוחם והמקיים את הצבא העצמאי. לחימה ובנית־צבא, צבא עצמאי: שתי פּעולות אלה משתזרות זו בזו בעבר הקצר.

ועתה חזרה למעגל־המאורעות.

ב־30.11.47 – אני צועד לתיבת הרדיו. אך, אינני מצליח לקלוט את לייק סקסס. בלילה הקודם האזנתי עד חצות ובלב נפעם שמעתי את ההודעה על דחיית־ההצבעה. בלילות ראשונים הייתי עד־שמיעה לכל רחש וחדוש שם באו"ם. הלילה נואשתי. הלכתי לישון בלב כבד. בשעה 02.00 (זהו כבר הרגל צבאי!) נתעוררתי לקול קריאות־השכנים: “המדינה ניתנה. העמים הכירו בזכוּתנוּ!” ומיד – לרחובות ההומים. אי־שם נורות יריות־שמחה. היריות מתלכדות. אחרון הבילוּיים, ר' מנשה מאירוביץ, לוחש בקולו הזקן מלות פּרידה למצטופפים על יד ביתו. דמעות מחניקות את גרונך… אני חוזר שכור־שמחה…

בבוקר – חזרה לירושלים. שם צוהלים הפּנים מכל עבר. מעיקה הבשורה מלוד על ארבעה הרוגים מיריות על אוטובוס מחיפה הרחובות הומים מאדם. מתכוננים לתהלוכה.

במוסד הכל שמחים. אנשים שונים מאחלים לנו הצלחה בתפקידינו הדיפּלומאטיים החדשים. לפני ארוחת־הצהרים מגיעה אלי הוראה להתייצב במקום מסויים. בזה למעשה מתחילה בשבילי פּרשת הגיוס. אך עד היריות הראשונות בשבילי עוד עתידים לחלוף יומיים.

אחר־הצהריים – תהלוכת חוגגים. עלי מוטל לשוטט באופנוע בפינות שונות על מנת לראות מה המצב. משמרות קטנות שלנו משוטטים ליד קולנוע ציון. בערב סובבים זוגות מזוּיינים ליד בתי הקולנוע למנוע התנקשויות. עם ערב אני נשלח מהר לבדוק את סדורי־השמירה במושב־זקנים. הכל עדיין פּרימיטיבי ביותר. האנשים מחכים בבית ההסתדרות עד 11 בלילה ומתפּזרים. למחר שוב משוטטים זוּגות. אנוּ יוצרים תכנית לארגוּן של כוח מצוּמצם, שהרי בינתיים הכל שקט. ביום השלישי בבוקר השכם אני נקבע לקצין הפּלוגתי התורני. עם בוקר אני משלח חמשה זוגות לסביבות שונות ושמח וטוב־לב אני נכנס לחדר על מנת לכתוב ולקרוא. לפתע – טלפון מתריע: הפגזה ערבית ליד קולנוע “רכּס”.

אני אוסף כמה אנשים, תופס את המ"פּ צבי ולאחר שהייה של שתי דקות בערך עד שהוצאו האקדחים המסכנים ממחבואם באחד מבתי המלון (נאלצנו להתפּזר משום שבעקבותינו הלכו עשרה יהודים סקרנים), ירדנו ברחוב הנסיכה מרי. הגענו עד פּינת רחוב זה ורחוב יוליאן כשההפגנה הערבית הופיעה. מלכתחילה חסמו משורייני המשטרה את הדרך וההמון החל יורד לרח' ממילא אך לפתע החלו המשוריינים נסוגים ואתם – ההמון. שלושה מפקדים נשארנו אז. מלפנינו מתקרב ההמון והמשטרה כבר מאחורינו.

די! מכאן לא נזוז – אני אומר לצבי המהסס, שולף את אקדחי ומנסה לירות. אך לשוא. בינתיים יורה חיים מן הצד השני. צבי ואני עונים אחריו. ההמון מתעכב. אני קופץ לאחור, תופס מחסה מאחורי עמוד־הכניסה של קולנוע “רכּס” ויורה שנית לעבר הקהל המתפּרע. בין רגע מזדקרים לשמאלי שני שוטרים עם “טומים”. מתחילה ההדיפה, למטה לעבר הקופה, איגוף קל לעבר הבנינים– והתבצרוּת. השניים עדיין רודפים. לפתע הבחנתי בדלת אחורית של חנות. נכנסתי פּנימה ויצאתי שוב ברח' מרי למעלה. אנשי־החנות שמחו לקראתי. פּרקתי את האקדח ושוב אנו מתלקטים למטה. ההמון נסוג לעבר מרכז מסחרי. אנו תפסנו בנין ליד קולנוע “רכּס”. הנשק ברשותנו כמעט אפסי. כעבור מחצית השעה מתברר לי, כי יהודים גרים בבנין שבפינת רח' הנסיכה מרי וס"ט יוליאן. אנו יורדים לשם. אחד אחד מתכנסים האנשים. לרשותי עומדת כתה בת שנים־עשר איש. אירגנו את ההגנה ושניים ירדנו לפקח על התנועה. כל ערבי וזר גורשו ללא רחם.

עשן עלה ממרכז מסחרי. תגובה נמרצת בקרב היהודים שבמעלה הרחוב. הם מנסים להתפּרץ מטה, אך המשטרה חוסמת בעדם. מתגודדים ליד קולנוע “רכּס”. הנה מן הגג אני רואה מישהו זוחל על גג הקולנוע ולפתע מתלקחת הלהבה. שוב מתלקטים ערבים. ממש למטה מן הבנין שלנו הם נעצרים על ידי שרשרת־צבא. אני מצביע על קו דמיוני בכביש ומודיע כי אם הערבים ינסו לעבור קו זה נטיל עליהם רימונים ונפתח באש.

לא, הערבים אינם רבים. הצבא אינו נותן להם לעבור וחבל עדיין לבזבז את הנשק על מספּר מצומצם. ההרגשה שלנו היא זו של שלשה ערבים קודם לכן. אין כל חשש לחיפוּש או למאסר. הרי לנו המדינה!

לפתע – אש חזקה מצפון. היריות הן מצד הדואר. אני צועק לנשארים על הגג התחתון לעקוב ולראות מי היורים. “תהא זו מעשייה יפה לעתונים”, מהרהר אני בראותי נוטרים ערבים ומשטרה יורים עלינו. האש חזקה. אני צועק לסגני לבדוק את הכניסות ולעקוב אחר היורים. אש… שקט קל… חריקת הסולם… אני פונה לעברו, מופיע סרג’נט אנגלי לבוּש כחולים. Get up, boys – הוא צועק ופונה לעבר זה שמשמאלי. אני מניח את האקדח בין הטנקים של המים אשר על הגג. כשאני נזכר במחסנית הרזרבית אני נשען ליד המעקה וזורק הכל למטה, יורד בסולם ונוטל את המעיל. עוד אנגלים מופיעים. לא; אין הם באים מחדר־המדרגות אלא מבית סמוך ושם פּרצו דלת בקיר המשותף. עתה מובן מדוע לא הוזהרנו קודם לכן. על המדרגות עוצר אותנו איש־הבולשת ומשוחח אתנו קצרות. לפתע מופיע שוטר מלמעלה וטוען שאת הרימון שבידו תפס ליד יוסף. אחר משא ומתן קצר נלקח יוסף. הלה בטפשותו לא הכחיש שנשא רימון אלא החל להתווכח ולהוכיח שבאמונים כאלה מוּתר לשאת נשק. צעקתי לו להפסיק להודות בנשיאת נשק, אך הוא נלקח. השוטר חוזר למעלה. אני נשאר יחידי בחדר־המדרגות. דלת נפתחת ממול נועם ומכניסים אותי פּנימה. אנו סגורים ארבעה בדירה. למעלה עוד מספּר ניכר מבלי שנדע דבר עליהם. כעבור חצי שעה מובל יוסף למטה בלווי משמר, אחר כך עוד ארבעה. ומה על הנשק? מנקרת שאלה במוחי.

אני בודק את המעיל שהיה תלוי על הסולם והנה הוא נקוב כדורים כולו. – חבל על המעיל היפה והחדש! שעתיים חלפו. מופיע שכן צעיר ומביא שלשה אקדחים שנשארו בחדרו. מתברר שרק שני אקדחים נלקחו, שלשה אקדחים נשארו על הגג העליון ושבעה אקדחים הוחזרו. אנו מוקפים עדיין משטרה. בטלפון אָנו מוסרים ד"ש לכל המכרים. מכונית עוברת ומודיעה על עוצר. אני מתלבט: להסתכן ולצאת. יוצאים בחור ובחורה. הם עוברים. נועם ואני יוצאים אחרונים. גם אָנו מגיעים לבסיס כשהכל חושבים שאנו אסורים.

עד שעה מאוחרת יושבים אנו בגימנסיה ומספּרים וחוזרים ומספרים מה אירע במשך היום. בשעה מאוחרת משתחררים אנו על מנת להיפגש למחרת בבוקר במועדון.

28.2.48

פעולת “כרמל” כבר מאחורינו. אבדותינו – שני הרוגים ושני פצועים בהכנות לפעולה – השיירה לבסיס־היציאה – ושבעה פּצועים בפעולה עצמה. אבדות האויב כשלשים וחמשה, הרוגים, חמשה בתים הרוּסים. ניצחוננוּ הפּסיכולוגי – חדרנוּ לשכוּנה ערבית מבוּצרת ויצאנו ללא אבדות.

פּעולת “כרמל” שבוצעה נגד שכ' ואדי ג’וס הגדול וּואדי ג’וס הקטן היתה אופיינית לתנאי־העבודה שלנו. היה צורך קודם כל לרכז כוח ועצמת־נשק מתאימים. הכוח הרגלי נאסף מהפּלוּגה ג' שסיימה זה עתה תקוּפת־אמוּנים ממושכת. הכוח המקצועי נאסף מפּלוּגתי – חבלנים, חובשים, רגמים ומכונאים. כדי לאפשר ריכוז של פּלוגה ג' נשלחו מפּלוגה ה' אנשים לנוה־יעקב ועטרות, וממני כיתה לעטרות. במשך כל היום השלישי נסעו המשוריינים שלנו והובילו את האנשים לבסיס באוניברסיטה. רוכזו חגוֹר ומזון ומשוריין מיוחד עמד לרשות הנַשקים שאספו את הנשק בבסיסים השונים על מנת להעבירו אלינו. משוריין זה יצא בשעה שהחלה החשכה, הותקף בשיך ג’ראח ונחסם בדרכו על ידי מכונית־משא ערבית. הבחורים שם לחמו כשעה וחצי ורק אז בא לשם משוּריין שלנו ועליו שני בחוּרים. אחר כך ירד משוריין שני שלנו ובנסעו להעביר את הפּצוע נאסרו אנשיו. מצב־רוחי למעלה היה אז איום: במכונית, שנאמר עליה כי נשרפה, היתה מכונת־יריה כבדה; היו שם כמה מקלעי־בּרן וכן רובים וסטנים. אחד־עשר בחורים מזוּיינים נאסרו. אכן אחר כרבע שעה שוחררו כולם ואף הנשק שבמכונית הוּחזר להם חוץ מכמה סטנים וּברן. מובן שבערב לא התקיימה הפעולה בגלל העובדה שלא כל הנשק רוכז ושהאלחוּטאים טרם הועברו. אלה הגיעו רק למחרת (שניים מהם נפצעו קשה מכדור שחדר שריון). הנה כך נסתיימו ההכנות ליציאה רק מאוחר בערב, כי כמה מאנשינו שירדו העירה על מנת להביא עוד נשק היוּ נאלצים לחזור ברגל דרך סנהדריה והגיעוּ מאוּחר למדי.

רק בשעה 12.00 יכלוּ המחלקות להתקדם. היה מראה נהדר לראות את כולם חבושי קובעי־פלדה, חגורים ומזוּיינים. התכנית היתה לצאת בשעה 02.00. שתי מחלקות היו צריכות לפרוץ לשכונה הערבית: זו של נועם בעורף וזו שלי בחזית. מחלקה אחת היתה צריכה לכבוש את ואדי ג’וס הקטן ומחלקת נשק כבד הרעישה את השטח מלמעלה. לשרות כל מחלקה היו שני חבלנים, שני חובשים ושני אלחוטאים.

עם יציאתנו נפגע חבלן אחד מכדור עצמו. אור־הירח היה מלא ואנו התגלינו עוד ממרחק רב. כשנפתחה עלי אש רצינית לא יכולתי לעשות את האיגוף שמאלה בגלל המאסף של מחלקה מס' 2. פּרצתי את המחלקה וירדתי בקפיצות למטה אך זה היה מדרון תלול ביותר. האש היתה רצינית והחלטתי להתארגן במקום על מנת לרתק את האויב ולסייע לנועם בהתפּרצוּתו. נועם, שהספּיק בינתיים לעשות את האיגוף, הצליח לחדור פּנימה ופוצץ כמה בתים. אצלי החל מספר־הנפגעים לגדול. – – בטור זה פּעלו כשמונה רובאים ומקלע, אולם כארבע מאות מ' בעורף הכפר פעלה מכונת־יריה כבדה והיא עשתה שמות בי ובאנשי. מספּר־הפּצוּעים הגיע אחר כך לשבעה. מ"כ אחד נפצע בידו מיד בהתחלה. אחד נפצע והחובש מסר לי כי הוא ימות. שלחתי אותם באלונקה ופתחתי באש־מקלעים כדי שיגיע למעלה. עקבתי במתיחות אחר שני נושאי־האלונקה שצעדו לאטם במדרון התלוּל. הם נראוּ כסילואטות של בובות המופקרות לכל.

בעצם, שכיבה זו תחת האש רק הגבירה את הרגשת ה“לא איכפּת” שלי. ראיתי מסביבי נפגעים דוקא מבין אלה שחששו לנוע ושכבו יפה ואילו אני התרוצצתי לכל עבר. החובשים רצו מבלי לחשוש והגישו עזרה. החבלן שלמה היה אמיץ ונועז כתמיד. כשבקבוּק מולוטוב אחד נפגע מכדור והתלקח ניסה לכבותו באלונקה, אך מיד נסוג.

בינתיים פוצץ נועם כמה בתים. השפּנדאו עבד והשחר החל לעלות. האלחוּט שלי קולקל וכשלא הצלחתי להתקשר בקולות עם נועם התחלתי בנסיגה הקשה כשהמכונה של האויב רודפת אחרינו. קרה שעברנו בשטח סידי ולאור השחר העולה כמעט והיינו גלויים לגמרי. הפּצוּעים, רובם נפגעים בידיים וברגליים, התקדמוּ אתנוּ. וכך הגענוּ לחורשה שליד ג’וס הקטנה. עם שובנו לאוניברסיטה החלו בצליפות אלינו וּמוּבן שאנו ענינו באש.

שארית היום הוקדשה לעזרה לאוניברסיטה, לביקורים בבית־החולים אצל הפּצועים שלנו. ובערב בביקור אצל בת־שבע בבית־הספר בהר.

אתמול בצהרים הגיעוּ סוף סוף שלשת המשוּריינים. ירדנוּ והתחלנו בהורדת הנשק. אחר כך חזרנו שנית והעברנו את שאר החבריה. בשיך ג’ראח היתה נגדנו אש רצינית. כדור אחד כמעט ועבר את השריון על ידי וכוּלם אמרו לי שנצלתי בנס. בדרך כלל היתה זו פּעולה לא רעה לגבי ההתחלה. נראה לי שהאויב פּחות מאורגן מכפי שחשבנו ויש אפשרות להכות בו היטב.

6.3.48, השעה – 15.10

לאחר שישנתי הלילה כהלכה כמעט ואינני יכול להרדם בשעה אפלולית וסגרירית זו של אחר־הצהרים. העבודה במשך השבוע, שאינה מתירה לך אף שעה קלה לקריאת עתון, אינה מצוּייה ביום חופש ואז אתה מהרהר רבות ומעלה זכרונות.

כל השבוע אין לך אף דקה להתפּנות לעניני נשים ואהבים. למעשה את כל האנרגיה אני מוציא וממצה בענין זה ששמו מלחמה והקמת־צבא. – – –. הרהרתי רבות על אהבה ונשואין בזמנים כאלה. יש ונראה לי שלהינשא בתקופה זו הרי זו שטות שאין דוגמתה, ואילו יש ונראה לי כי אין פילוסופית־חיים אחרת מאשר אכול וּשתה… וכאן בא אותו פסוּק טורדני “כי מחר נמוּת”… האומנם מחר נמות? בי קיים איזה בטחון תמידי, כי גם כאן יש צורך באיזו אוטוסוּגסטיה. אסור בשום אופן להשלים עם הדעה שניהרג, כי כאן הפתח לטריז התבוסני. אסור לכתוב צוואה, כי עם כתיבתה אתה משלים, כביכול, עם המות. ולא כן יש להיאבק עם סיוט־המות, גם אם אין הוא כלל סיוט עבורי גם אם מצטייר הוא תכופות בעיני כמות־גבורים. נראה לי, כי כאן שורש הרע: למדנו למות מות־גבורים. היש צורך בכך?… כשירדנו לואדי ג’וס חזר והדהד באזני פּסוּק שירו של רופּרט ברוק:“If I should die, think only this of me.”. תוך ניהול־האש חזרתי והטפתי לעצמי מוסר כשם שלמדני אבא: “שטויות! לא תמות. אתה לא נוצרת כדי למות צעיר.” ובכוח זה התרוצצתי בין הכדורים להפתעת כולם ולהערצתם. כן סח לי גם נועם כששבנו אז: “ראיתי, כי אין טעם לפחוד. נפצעים דוקא השוכבים. בבוא האש – רוץ ללא מורא. פעל כאילו אינך נמצא מול מטר־כדורים. בצע את המשימה ללא תשומת־לב לאש שמסביבך. ואז תצליח!” כן. ואז הצליח נועם…

מיום ליום גדל בטחוני. אני “מצפצף” על הכל, על הסכנות ואי־הנעימות. כשאני ישן במיטתי יש ואני מרגיש אי־נעימות סמוייה כלפּי חיילי השוכבים על מיטות ברזנט ללא שמיכות כמעט. אך על המות משתדל אני שלא לחשוב, שלא להרהר, שלא להעלות בדעתי כי דבר זה הוא אפשרי. אותו בטחון עצמי סמוי שעמד לי בשלבים ראשונים של הצלחתי בגימנסיה, באוניברסיטה, במוסד ובארגון קיים לי גם כאן…

בעיית הלבוש כמה צדדים לה. יש לה צד חמרי – אכר ללא בגדים, פּועל בחורף, בקור ובגשם, תובע ממפקדיו בגדים. ואני עומד נכלם ובוש שעלי להשיב תשובה שלילית לכל אלה, שהרי יודע אני כי המחסן ריק. עתה צצה ועולה בעיית שמירת התלבושת. ארץ־ישראל רכשה לה נוהג־חיים מיוחד לגבי תלבושת: גנדרנות המתבטאת ברשלנות. בקיץ – חולצה בחוץ, פּתיחת כפתורים מחשׂיפת־חזה. בחורף – אותו כובע־צעיף משונה (זה הצעיף אשר לצואר), הכל באיזו רשלנוּת מושכת. עתה, כנראה, יבוא הקץ לכך. שוב יוקפד על תלבושת קרבית רכוסה וסגורה ושוטרים צבאיים יקפּידוּ על כך. ויש אנשים המצירים על כך.

בכלל מהול צער רב בעצם תהליך הפיכתו של הארגוּן לצבא. איזו רוּח חדשה באה יחד עם הקמת המטות והמכוניות למפקדי הפּלוּגות ותוספת השכר וכניסת הטירונים, תוצרת הגיוס החדש. שוב חלפה רוח המסורת הישנה, וניכר ההבדל בין איש הארגון הותיק, ולוּ גם הפּרוּע בשעתו, ובין המגוּיס החדש. איזה מתח אחר של הכרה ורצון!

לאנשים סנטימנטליים כמוני יש בזה מן המדכא…

14.4 הר־הצופים – “הדסה”.

נתקעתי לכאן אתמול במקרה. יצאתי מן המוסד בבוקר בלבוש הדור מתוך בטחה שאחר העבודה הקשה של הימים שחלפו נכון לי יום־מנוחה. אמנם כמה מאנשי היוּ צריכים לצאת עם פַטי לפוצץ בית הקאדי שבשיך ג’ראח, אך אני ציפיתי, כי לי נכון יהיה יום־חופש. התכוננתי לשחק טניס. סקרתי את המגרש, הלכתי לסדר סידורים למטות ולפתע שמעתי קול מוקש ולאחריו יריות. הדרך לשיך ג’ראח… שיירה מותקפת – צף ועלה הדבר כהרף־עין במוחי. פּקדתי מיד על האנשים להיות במצב הכן בטרם תבוא הפּקודה.

היינו מוכנים בזמן עם שני משוריינים. נסעו מהר לעיגול הדרכים בשיך ג’ראח. שם ראיתי משמאל את האמבולנס הלבן תקוע בתעלה. באמצע הדרך נסע האוטובוס במהירות תחת אש רצינית. כעבור ארבעים מטר ראיתי תעלה עמוקה חוצה את הכביש ולידה המשוריין שנוקש. רגע הרהרתי: הנה המלכודת! בכל אופן פּקדתי על הנהג לעבור מימין על הטֶרסָה שהכביש בנוי עליה. חששתי שמא נתהפך שם; בכל אופן הצלחתי לעבור. היו לי שני פצוּעים. החלטתי להורידם ורק אחר כך לחזור שנית. ב"ה, מתברר שיש לנוּ שלשה פּנצ’רים ומשאבת־המעצורים מתקלקלת. מיד התחלנו בעבודה מאומצת ורק לאחר כשעתיים תוקן הדבר. המכונה השנייה שלנו חזרה העירה. בינתיים חיכינו לתגבורת שתצא מן העיר. כדי לחפות על הוצאת הפּצוּעים ירדנוּ עד הואדי למטה. התבוננוּ והתחלנוּ עולים לכווּן בתי־המופתי בנסיעה לאחור. היתה זו נסיעה אטית, כי הנהג כוּון על ידי אחד החברה. הגענו למקום שבין בית אנטוניוס התפוס על ידי הצבא ובין בית־המופתי. הערבים הסתתרו מאחורי עמדתם. רק הכּפיות שלהם בצבצו. האשנבים היו ערוכים במכונות לתצפּית והבטחה היקפית. ניסיתי להתקשר עם הקצין שלהם והוא סרב לבוא. יכולתי לראות את המצב יפה. שתי מכוניות תקוּעות מאחור ולפניהן, במרחק ששים מטר, תעלה גדולה, בה היה תקוּע משוריין אחד וכן משוריין שני – כנראה, של התגבורת, שלפי הטלפון נסע בה צבי סיני.

מכונת־שריון בריטית חסמה בעדנו את הדרך מעבור את בית־אנטוניוס. חזרתי להר והתקשרתי שוב בטלפון ושוב נסעתי לבית־אנטוניוס. התגבורת ממולנו לא הופיעה. נסוגותי ובדרך נתברר לי שפּצוע אחד נמצא בשדה שלמטה מגן בית־הקברות. הצבתי חיפוּי ושלחתי שני בחורים להוציאו. אחר מאמצים הוציא אותו יוסף, זה שלפני כשבוּע נאסר בעוון אשמות שונות – – –. בשעה מאוּחרת התחיל הצבא מביא פצועים. נתברר כי נהרגו כשלשים וחמשה. הדבר השרה מצב־רוּח רע. הסברתי כי חוסר רכב־זחל מכשיל כל עבודה בתחום זה. ציינתי, כי בשעה שבנות־הברית כבר פּלשו לגרמניה סבלה עדיין לונדון מפצצות הרקטה והרעשות־אוירונים ונהרגו אלפים. ולפיכך כשם שהם ידעו להחזיק מעמד כך ייתכן שאנו נכבוש את הקסטל אך לעומת זאת נסבול הרבה בשיך ג’ראח כל עוד הצבא מונע מאתנו את כיבוש המקום. (אני הפסקתי לכתוב כי במוחי נרקמה תכנית לכיבושו של המקום, בייחוד מצדו המזרחי).

בלילה ישַנוּ יפה. מובן שאת מרבית הערב ביליתי עם בת־שבע. היא עמדה בודדה ומשמימה כל היום, בזמן שדאגתי לאנשים היוצאים. בודאי גם נפגעה קצת. בכל אופן בערב בילינו יפה למדי.

מוזר, כמה חוש החובה והתפקיד שלי שלט בחיי יותר מרגש הרצון הפּרטי. כל ערב ניסיתי לשכנע את מטה־הגדוּד שכדאי לחזור כל עוד הצבא שם. היום בבוקר ניסיתי לשכנע אותו לאפשר לי לנסוע עם שתי המכוניות המשוריינות עד לואדי, משם בדרך־העפר עד לבית־הספר לשוטרים, ומשם בדרך רמאללה־ירושלים לעיר. ברור לי ששם אין מוקשים משום שאין מצפּים לנו בדרך זו. מיריות אין לחשוש. השריון שלנו טוב וכוח־האש רב. ואם גם נעלה על מוקש יש שם אפשרות סיבוב וחזרה עם אחד המשוריינים ושיבה בשדה היא תמיד בעייה הרבה יותר קלה.

*

אתמול גיליתי שוב את הפּנקס שלי. חוויות הימים בשבוע שעבר הועלו כבר על דפּים אחרים. נדמה לי שהפסקתי אז בספור פּרשת יום ששי החולף. אז החשנו בבוקר עזרה לאצ“ל; הם קיבלו מאנשינו תחמושת וחיפוּי מן הפלמ”ח, וכשבאנו כבר לא נזקקו לנו. אחר כך נתברר שהאוטובוסים הללוּ לקחוּ שבויים והעלו אותם במכוניות בשוק מחנה־יהודה, וכי טבחו בכפר למעלה ממאתיים וחמשים איש. עלי להודות שלבי ורגשותי בשטח זה ממש נתאבנו ואני לא התרשמתי מן הדבר. בת־שבע הזכירה לי אמש, כי הדבר דומה ללידיציה. אכן נכון. עלי לעמוד על משמר־רגשותי למען אדע להגיב כהלכה – אולם מאידך גיסא אני חייב לשריין עצמי בפני רגשות מופרזים, כי תוך סערת־מלחמה זו, עת נופלים עשרות, אינך יכול שלא ליהפך לקר־מזג! רק בשבוע האחרון נפלו שלמה צדוק, מאיר אריאלי, שלא הכרתי מעולם, ובכל זאת נגעה אל לבי נפילתו. היום ישבתי ארוכות אצל הפּצועים שלנו ושמעתי את טענותיהם ותלונותיהם. אך על זאת – בפעם אחרת. בערב יצאנו לחיפוּש הדרך שאינה קיימת ושבנוּ. למחרת הכנתי פּעולת מיקוּש בדרך עין־כרם – מלחה. בעמדנו במחצבה ראיתי פגזים שמיד זהיתים כתותחים מתפוצצים בין בית־הכרם וגבעת־שאול. ההרעשה באה בכווּן בית־איכסה. הסברה היתה שזהו הגייס של קאוקג’י. לפיכך חנינו בערב בבית־הכרם במקרה התקפה מן המערב. בלילה שבין ששי לשבת תפס הפלמ"ח שוב את הקסטל. ביום הראשון יצאנו אם כי באיחור ־מה לדרך עין־כרם – מלחה עם שני מוקשים. היו קשיים מרובים בקשר ליציאת־האנשים. מאז נפלו נועם וחבריו ומאז מקרה השיירה לעטרות חדר מעין מורך ללבות־האנשים. שוב אין אותו ששון־קרב וחדות־היציאה. הפחד החל לחדור ללבבות. היו קשיים, אנשים ניסו להשתמט, אך בסופו של דבר יצאנו במאוחר מה. ליד הדרך נתקלנו בזקיף ערבי. חוששני שסטינו יותר מדי שמאלה והתקרבנו יתר על המדה למלחה. הקפּדתי שהנסיגה תהיה מסודרת, ובכל זאת נתברר לי בבסיס כי אחד הטוראים השאיר מוקש בדרך. שלחתי אותו מיד חזרה ומאחר שראיתי כי חשש לצאת תחת צליפות (בינתיים האיר היום), הרבצתי כמה כדורים באויר כדי לדרבּנוֹ. בינתיים ראינו מן הבסיס אוטו מעין־כרם למלחה. פּתחנו עליו באש, אך הוא חמק ועבר. נראתה יחידה ליד מלחה ושוב פּתחנו עליה באש.

חזרנו לבסיס. בלילה שלמחרת נשלחה חוליה למצוא את המוקש. דבר לא נמצא. יום שני היה יום חפשי. בערב קיימתי שיחה עם כל המ“כ ו”הרבצתי" בהם מוּסר. אני מקוה, כי גם עתה, בהעדרי, הענינים כשורה. נדמה לי שבשנֶלֶר הענינים מתחילים “לדפוק”. אך אני מוציא את כל כוחי בענין זה ששמו יצוב צבא עברי. ההתעכבות כאן בהר היא הפוגת־מה בשבילי.

גדעון ביקש שחרור. בתור בן יחיד הוא זכאי לעבור לח“מ וקשה לו לראות את החבריה יוצאים כל יום לעבודה ולשטחים והוּא נשאר במקום. אכן לוכּסוּס זה של שחרוּר בנים יחידים מפּעוּלות קרביות בח”מ הוא דבר שרק עמים רבי־חיילים וצבא יכולים להרשות לעצמם. טרם נכנסנו למשטר טוטַלי של לחימה אם מרשים אנוּ דברים כאלה.

רציתי עוד לכתוב על הפצוּעים, על פלוגת נועם, על בתיה שאני מהרהר עליה גם כיום – אך בחוץ נשמעות יריות מרובות; כנראה, נסיון התקפה; ויש לצאת. בבוקר נראו כמה מכוניות בגיא, פּתחו עליהם באש והן נעלמו. מי יודע מה בחוץ. כאן בספריה הסגורה שקט, אך יש לצאת לראות מה קרה.

15.4

יום אתמול עבר בשקט. אישוּר לנסוע בדרך־העפר לא נתנוּ לי. שלחתי את אחד מאנשי לעשות כרטיס טוָחים של עמדה אחת. כמו כן עסקנו קצת בצליפות מבנין רטנוף. ראובן הצלף פּגע בשני ערבים ממחלקה עיראקית שצעדה במרחק קילומטר. פּגענו באוטובוּס פתוּח שנסע לא־טור ובערבים על יד בית־אנטוניוס. ביקרתי באוניברסיטה בלוית ישעיהו, מי שלמד עמי בגימנסיה. מוזר כיום לפגשו והוא מציית לי בכל ומסתכל בי כבמושיע. במשך סיורי אתמול עם יואל, המפקד החדש של המקום, מצאתי כמה ענינים להתבדר בהם. ענין בדיקת ידיעות. סכום ידיעות ש"י. בערב שוב ביליתי בחברת בת־שבע.

– – – –.

הפּצועים הם פּרשה מיוחדת. מפלוגתי יש כאן למעלה מתריסר פצועים נוסף למספּר גדול של פּצועים שבעיר. נהגתי עד כה לבקר אצלם לפחות אחת בשבוע וידוע לי כי קניתי בזה את עולמי בעיניהם. הדבר היה עולה לי במאמץ קל ומביא להם קורת־רוח מיוחדת. בת־שבע סיפּרה לי איך חזרו בחוּרים אלה והתפּעלו מן העובדה שביקרתים. “את יודעת מי ביקר אותי היום? מוסה!” הדבר היה אצלי יותר מצעד טקטי של כל אדם השואף לפּופּולריות וזכאי לכך. אני באמת חש חיבה למעשה זה של ביקור. בכלל כל אותו ענין של “הקרבה” למען הציבור, של עסקנות ציבורית, טבוע בדמי עד שאני חש חיבה למעשה זה של ביקור. בכלל כל אותו ענין של “הקרבה” למען הציבור, של עסקנות ציבורית, טבוע בדמי עד שאני חש בזה הנאה פּרטית שבה יש תמיד האֶלמנט של בקשת פּופּולריות והערכה מן הזולת והציבור. מובן שאני נהנה מהעובדה שהחברה שׂבעי רצון ממש כשם שאני נהנה לשמוע איך אנשים שונים בבית החולים הזה מתלחשים ומספּרים איך הייתי היחיד שפּרץ ועבר את “גיא־המות” שבכביש.

– – – –.

שוב לפרשת הפצועים: עולם מיוחד. כולו טרוניה כלפּי הפּיקוד שטעה וגרם לכך שנפצעו, הפּיקוד שזנח אותם כאן בבית־החולים בלי מבקר, בלי אספּקה וסידור. אני מנסה להרגיעם ולהתווכח עמם. רבים מהם יכולים לחזור ולספּר על פרשת היפצעם וקרבותיהם. אך רובם חביבים ואני פשוט נהנה.

צבי עדיין שוכב ללא יכולת לדבר. מראה־פּניו יותר טוב היום כנראה, שתבוא לכאן היום שיירה צבאית. לא ברור אם אחזור אתה או לא.

19.4

אתמול ירדנו למטה. ירדנו ברגל בסך הכל – שלשה־עשר חברים. היה עלינו לסחוב את הרובים של הפּצועים ושל הנהגים. הדרך היתה קלה עד לכביש למרות החשש המרובה שליוה אותנו. מעבר לכביש פחת החשש אך הדרך היתה כבר מלאה חתחתים. יצאנו בשעה 02.30 ולאחר ששקע הירח הגענו לסנהדריה ב־04.10. לפני כן כיסינו את הפּנים בקפה יבש למען לא נתבלט ואנשים שמוּ גרבים גדולות על נעליהם. בדרך כלל היה מבצע לא רע. אנשי פלוגת נועם שיצאו עמנו הלכו אחרינו בעיניים עצומות, כי נתרשמו ביותר מאתנו. עוד למעלה, עם הצליפות, מצאנו חן בעיניהם. הם בחורים טובים וממושמעים אך אינם מאומנים ביותר.

בעיר נסחפתי מיד לעבודה.

בליל ששי ובמוצאי־שבת היו מסיבות באוניברסיטה. רקדתי וּביליתי שוב בחברתה של בת־שבע. עם יואל נתידדתי לגמרי. הוּא מצא חן בעיני והיינו מהר מאד גלויי־לב כידידים ותיקים.