מוצאי־שבת, 1 באפּריל 1944; תש"ד.

מעשי האיוולת והטירוּף של בריוני־ישראל יביאוּ עלינו כלייה אם לא ייפסקו מיד. אותה הקבוצה החושבת כי על ידי רצח שוטרים וּקצינים בריטיים תבוא הגאולה לארץ עושים את הפּעולה המזיקה ביותר לציונות מאז קיומה. לא על ידי דם וטירור תקוּם מלכוּת־ישראל! המטורפים השׂמים את הכל על כף־היד, אינם נרתעים ואינם נפחדים מכל דבר. לא יאזינו לקול־הקורא: שוּבוּ מדרכיכם הרעה. השלטונות כבר אחזו באמצעים חמורים לאחר רצח ששה קצינים ושוטרים בריטיים בירושלים, תל־אביב וחיפה. העוצר שהוּטל על ערים אלה מביא נזק עצוּם לתושביהן. מחמש שובתת העיר ואוי למי שמעז לצאת לאחר שעה זו החוצה. הבריטים בוודאי מרוגזים מאוד, יש מהם כאלה המסתכלים על כל היישוּב כאחראי למעשי־הזדון. העתונוּת הערבית בארץ מיהרה לפרסם את שותפות המוסדות והיישוב במעשי־הבריונים. כך הושגה המטרה הראשונה שהציבו לנו אויבינו! בבריטניה עשה מעשה הרצח רושם עגום למדי. כנראה שאין ברירה אלא בהשמדת המזיקים בקרבנו. על מוסדותינו ועל היישוב כולו יוטל הדבר אם ההריגות תשנינה.

יום שני, 26 ביוני, 1944; תש"ד.

שנתיים! קשה לי לאמור: החלפו כה מהר? אלה היו שנתיים יסודיות ואף מכריעות, שנתיים של שרוּת למען המולדת. עם כל הצללים, הרי המטרה הסופית עומדת תמיד לנגד עינינו – ולמענה ניתן לא רק שנתיים, אלא את כל חיינו!

עולה על זכרוני אותו יום לפני שנתיים ימים כאשר הופעתי עם חפצי בגבעת־חיים כילד תמים בלי דעת דבר. הייתי כוּלי שופע רצון ומרץ. וכולי דרוך לעבודה, אך עדיין מאוד בלתי מנוסה בהוי חיי־מחנה וכפר. עתה, כעבור שנתיים, כאשר פעמון־השחרור עומד להשמיע קולו, שואל אני את עצמי: הכדאי היה הדבר? הלמדתי משהו? ותשובה אחת בפי: כן וכן!

יום שני, 31 ביוּלי, 1944; תש"ד.

תשעה באב, הצום הלאומי, תמיד יקר בעיני; אין הוא מסמל את חורבן בית־המקדש בלבד, הוא יום אבלנו על השמדת אחינו בגולת־אירופּה. יום צום זה הוּא יום תפילה לה' להצלת שארית בני־ישראל ולגאולה ופדות לעמנו במהרה בארצנו. חייבים אנו לענות נפשותינו, עלינו להראות כי מוכנים אנו לכל. וכל קורבן לא יהיה כבד מדי להצלת אחינו ולביסוסם בארצנו.

– – – –.

מחר הבחירות לאספת הנבחרים. נמצאו רשימות (הרויזיוניסטים, ברית הציונים הכלליים, האיכרים והספרדים) שהחרימוּ את הבחירות, אולם רוב הישוּב הולך לקלפי. כמעט ברור שמפּא"י תזכה אף ביותר מחמישים אחוז של כל הקולות. בעצם אין הדבר חשוב כלל מי ואיך יזכו. העיקר הוא שיש להבטיח שאותן הרשימות האופּוזיציוניות – הן חזית השמאל, הן התנועה לאחדוּת עבודה ואף עלייה חדשה ודומיהן – השמות מכשול בדרך ההגשמה הציונית המדינית, ידן לא תהיה על העליונה. עלינו להופיע מאוחדים בדרישתנו הצודקת למדינה עברית בארץ־ישראל. הדרישה הזאת צריכה לעמוד מעל לכל ניגוּדי מפלגות. לפני שנצטרך להופיע לפני הגויים, עלינו להיות מאוחדים.L’union fait la force

יום שני, 11 בדצמבר, 1944; א' דחנוכה, תש"ה.

זה לי ארבעים יום מאז נטלתי על עצמי את התפקיד להיות מדריך בישראל. מתחילה לא היה בי כל ספק שאדע לעמוד בנסיוני החדש הזה. אחזיק מעמד ואף במקרים קשים. אולם עתה, לאחר חודש־הנסיון, לאחר שבחנתי ונבחנתי, התגבר בי הבטחון, כי התאמתי את עצמי לעבוד ורכשתי את אמונם של ילדי המוסד ומנהליו.

במקרה שהיה לי עסק עם ילדים נורמליים בהחלט היתה הצלחתי, כנראה, מוחלטת ולא הייתי עומד בפני הקשיים האינדיבידוּאליים היומיומיים. אולם עצם הדבר שהילדים לקויים מבחינה נפשית עושה את העבודה למעניינת ולמושכת. נתקל אני בשאלות ובעיות חשובות הנותנות אפשרות למחשבה. אני מכניס את עצמי באופן טבעי לעולם הפּסיכואנליזה. והנסיון שאני רוכש על ידי כך הוא עצום.

ברצון רב קיבלתי את הצעתו של א' דוקס לבקר בהרצאות על פּסיכואנליזה של ד"ר הירש. אם פּוגע הדבר בשיעור הפּסיכולוגיה היחידי שאני יכול לבקר באוניברסיטה, ואם גם אני הנני הגבר היחידי בין הגננות והמורות השומעות את ההרצאות, ולמרות מה שההרצאות הנן פּשוּטות ואינן מעמיקות ועוסקות בעיקר בילד הרך, בכל זאת החלטתי להמשיך לבקר אותן, כדי שאוכל לפחות לקבל תמונה שלמה על המדע החשוב הזה, שעל פּיו אפשר להבין למצב־רוחם של ילדי.

שנים־עשר עומדים לרשותי, שלושה מהם ארץ־ישראליים, אחד רומני והשאר טהרנים (כלומר ילדי־טהרן). הטיפוּסים שונים, כל אחד מעניין בפני עצמו. המחלות אף הן שונות: יש ילדים שרוב הזמן אין להכיר כלל שיש להם איזה לקוּי שהוא. ילדים דֶביליים כמעט שאינם בנמצא.

באופן כללי אפשר לומר עליהם בפשטוּת שהם ילדים טובים; אולם רק באופן כללי. כאשר נכנסים לפרטים רואים על פי רוב את ההיפך. הילדים אינם יודעים כיצד להתנהג בכיתה; היחס למורה אינו הוגן, אמנם בפני המנהל הם יראים מאוד. הילדים אינם יודעים לשבת ליד שולחן בשעת־האוכל. כן יש להם יחס של זלזול בעת התפילה, והתנהגוּתם בבית־הכנסת היא מתחת לכל בקורת. ועל זה יש להצטער מאוד, בעיקר בגלל כך שהמוסד עומד על עקרון דתי, ודוקא זה מה שמרחיק אותם יותר מהאמונה שבלב.

כן אין הילדים יודעים נימוס ודרך־ארץ. אמנם כמעט כל הנוער הארץ־ישראלי פּגום מבחינה זאת אך אין ענין זה עומד להם לזכות.

תפקידי העיקרי הוּא, אם כן, להרגיל את הילדים במשך הזמן לאותן התכוּנות הטובות שהם לוקים בהם, חוץ מההקפּדה היומיומית על סדר ונקיון, על רחיצה ושטיפה, שגם כאן יש להם נטייה גדולה לרשלנוּת.

אמשיך בפעם אחרת על תפקידי השונים בתור מדריך.

יום שני, 9 ביולי, 1945; תש"ה.

יגונו של ויקטור עולה על כל המשוער. כאן מתגלית הטרגדיה של בן אוהב אמו אהבה עזה. רק הערב באתי לידי כך לשאת את רגלי אליו, לשמוע דברים מפּיו ולהשמיע לו ניחוּמים. חודש ימים מאז האסון ודמותה של אשה זו, אמו, הועלתה באור בהיר בפי הבן האוהב, אשר הבטיח לשמור את אשר ציוותה לו. מדרכו לא יסוג, קדימה ילך לדרכו.

חזק ואמץ, ויקטור!

ושוב אמא, אמא שלי! נסעתי אליה ליום־הולדתה. מה נעים להיות בקרבתה. אמנם דואג אני למצב בריאותו של אבא. חופשתו התבלבלה בגלל מחלה חוזרת, כן לא יכלה אמא להיות בנהריה – וחבל מאוד. אבא עובד קשה, למעלה מכוחותיו, והענין מעורר בי מחשבות על אבא: עליו לנוח ולהשיב את נפשו. אך החופשה המוגדלת לא תחזירנו עדיין למוטב. אקווה כי הכל יעבור בשלום. אוּלם שאלת העתיד במקומה עומדת.

– – – –.

יום רביעי, 14 בנובמבר, 1945; תש"ו.

אוכזבנו קשות – נפל הפּוּר! מבעד למלים היפות, לדברי ההשתתפות־בצער במותם ובסבלם של יהודי־הגלות, מתגלה המחנק אשר ממשלת המנדט שמה לנו. בגד בגדה בנו ממשלת בריטניה, בגידה שפלה מאוד. הופקרו רבבות השועים לגאולה – הספר הלבן נשאר בתקפו על כל חומרותיו ועל וועדת־חקירה שתבוא לקבוע את המשך הקו המדיני של ממשלת־המנדט.

בצפייה וברעדה שמענוּ אמש את הכרזת באֶווין דרך הרדיו, זו ההכרזה שלה ציפינו, אשר נדחתה מדי פעם בפעם ואשר צריכה היתה להושיענו ממועקת הספר הלבן. אך את אשר יראוּ הפּסימיסטים שבתוכנו בא לנו. לא ניתן לנו דבר וחצי־דבר, אף לא שמץ מנהו בעד המאמץ המלחמתי הכביר של היישוב היהודי בארץ־ישראל, ולפחות בעד המיליונים שנפלו קרבנות לחיה הנאצית, – ומר בווין מתעצב כל כך על גורלם של השרידים!

אחרי שמיעת ההכרזה היתה דומיה. ואחריה עצב ודכאון. גם חלומות אפפוני אותו לילה על אותו נושא. לא יכולתי להשתחרר מעצם המכה שניתכה על היישוב ועל היהדות כולה. התחילה להתעורר שאלת ההגבה – והשאלה בעינה עומדת: איך עלינו להגיב?

יום שני, 29 בנובמבר, 1945; תש"ו.

דבר אחד ברוּר: מצבנוּ כאן בארץ ילך ויחמיר. ברוּר הדבר לכל אחד מאתנו, כי העולים יעלו, ואני נעשה את הכל שבאפשרותנו, אף אם הדבר יעלה בנפשנו, כדי שפליטי־החרב ימצאו את ארץ־מבטחם בארץ־ישראל. אף אם הבריטים יביאוּ חמישה־עשר אלף חיילים עם טנקים לשפיים ורשפון וגבעת־חיים ולכל מקום אחר – לא נירתע, ולא ניכנע. קרבנות־היישובים הם הקרבנות שאנו מקדישים למען ארץ־ישראל העצמאית, למען גאולת אחים.

ואַת, אנגליה, דעי מה יהיה צפוּן באחריתך! אם לא תפסיקי את מעשי ההתעללות והפּרובוקציה נגדנו, יקום בך אלקים כאשר נקם בגרמנים. יש צדק בעולם, לא הפּצצה האַטומית ולא הדיויזיות המוּטסות ירגיעונו. אנו יודעים לאָן אנו הולכים והצדק עמנו. יבוא יום, אם תרצו ואם לא תרצו, ותסתלקו מהארץ הזאת. ארץ לא לכם היא! לא הפּחד בפני רוסיה, ולא הצורך בנפט – לא הם יעזרוכם להחזיק כאן מעמד בארצנוּ האהובה. לפניכם היוּ כאן עמים אחרים – היוונים, הרומאים, ועוד – אך כולם היו ואינם. וגם אתם תסולקו.

האינטרסים הכלכליים שלכם אינם נוגעים לנו. נלחמתם נגד הנאַצים והראיתם, כי ידה של התוקפנות והכנעת־עמים היא על התחתונה. דעוּ, כי אם תשתמשו בעצמכם בשיטות שבהן נלחמתם תהיה גם ידכם על התחתונה.

26 במרץ, 1946; תש"ו.

הגורל האכזר אינו יודע רחם. יום יבוא ונפשות יקרות לך, או אשר היו יקרות לך, יילקחו ממך לתמיד ולא יימצאו יותר בין החיים. אולם על מיתה רגילה לא מדובר כאן, לא על איש זקן ושׂבע־ימים, שראה נחת בחייו הארוכים, שנפטר על ערשֹ דוי. נפלה בחוּרה צעירה, נערה שמסרה את חייה ונהרגה מפּגיעת־כדורים, ושם הנערה בבס!

כל המקרה של ליל אמש טרגי ביותר. מעפילי “וינגייט” נתפסוּ ויד המחפּים על העלייה כשלה מהשיג מטרתם. אנו חיים בתקופה של “בלית־ברירה”. בחורים ובחוּרות נזעקים לקול הצו וממלאים את התפקידים המוּטלים עליהם – והתפקידים אינם שלוים, אינם שקטים כלל וּכלל. לא מרצונם־הם הם נאחזים בנשק דוקא, ושוב אין איש מכריח אותם לכך. כל אחד כטוב בעיניו יעשה. גם אני הייתי יכול להזעק. וכנראה, שגם יומי יבוא, ולא יהיה בדעתי להרהר אף רגע קט, את המוּטל יש למלא.

יש כאן שאלה אחרת – האם נחוּץ הדבר? אך אם גם נענה בשלילה לא לנו לקבוע זאת ואַל יימצאו בנו כושלים.

אוי לאלה החושבים, כי מוכנים להם חיים קלים בארץ זאת. קשה ניאבק כאן על קיומנו. “ובחרת בחיים” (כתב בן דודי משה שנפלד ככותרת למאמרו); נכון, רוצים אנו בחיים של האומה, בחיים ממש, ואלה הנופלים אינם נופלים היות "וטוב למות בעד ארצנו". אלא כדי שהעם יחיה, ויחיה חיים בטוחים. אין להימנע מקרבנות. כולנו רוצים לחיות, אין אנחנו רוצים לרקוד לפני הפּריץ. אלה אינם חיים – ובעד “החיים” נתן את כל אשר לנו – ואלה אשר אינם נותנים הם הפּסולת של המחנה, והנותנים – הם חיל־החלוץ של המחנה.

בבס היתה בקרב חיל־החלוץ, היא נתנה הכול, אפילוּ את חייה. איזו הרגשה אופפת אותי כשאני כותב בזמן עבר. כהיסטוריון הנני בקי בכך. אני לומד וכותב על העבר ויודע כמו כן, מה מהירים הם בני־אדם בשכחה. שוכחים הם את העבר ורואים אך ורק את ההוה.

בבס היתה בשבילי מציאות, היא היתה בנמצא, והיום שוב איננה במציאות –איננה!

כאשר שמעתי הבוקר, בהיותי במרפאה, על מה שקרה, רציתי לדעת אם יש גם פּצועים, רציתי לראות לפני רשימת־אנשים, אך בעיתון־הבוקר לא נמצא דבר, ורווח לי בראשונה, אך בערב התגלה, כי נפלה בחורה אחת, והיתה זאת דוקא ברכה פולד, היא בבס.

בבס היתה בשבילי פּרשה מיוחדת במינה וּמעניינת ביותר. ימים ולילות הגיתי אך בה. היא נתגלתה בפני כדמוּת אידיאלית שיש להעריץ ולאהוב אותה. היא היתה אהבתי הראשונה. היתה זו אהבה ילדוּתית ביותר, אך לי נתן הדבר עדוּד רב. אמנם כן, אני הייתי בעיני בבס כמעט ולא כלום והיא היתה בעיני כמעט הכול. אך אדם זקוק לפעמים לאהבה חד־צדדית מעין זו והרבה חדשים עברו עד אשר יכולתי בכלל להשתחרר מהרגשה זו.

האם עלי לעמוד על אָפיה של בבס? הדבר נראה לי כמיוּתר. ידוֹע ידעתי על האַמביציה החזקה השליטה בה; ידעתי על הכשרון וכוח ההתמדה שלה; ידעתי גם על העצבנוּת ושאר המגרעות הנפשיים שלה – היא תמיד היתה נאמנה לאידיאל שלה, לו הקדישה את כל מרצה – למענו הזניחה את כל השאר. אך אותי משך משהו אחר, והוא יפי־פניה – היה זה בעיני יופי מקורי שלא מצאתיו קודם לכן – ובערב הראשון שראיתיה נפלתי לו קרבן.

זוכר אני יפה את הערב הזה כאשר עמדתי נבוך בפני שישים צעירים וצעירות, בערך, מתנועת־הבונים – כולם פּנים בלתי־מוּכּרים לי, והרצאתי את הרצאתי. והנה נתקל מבטי בעיניה, ולא סר מהן אף כי ניסיתי להתחמק ולמצוא מחסה בעינים אחרות. לאחר ההרצאה היתה היא שמשכה אותי לתוך ההורה. נראה היה כי המשיכה היתה הדדית.

גיליתי את בבס גם בגימנסיה, בשעת ההפסקות, בשעת ההתחרוּת הספּורטיבית, בזמן הטיול לירושלים (שהיה מיועד לה). התנועה המשותפת בעצם לא איחדה אותנו, אך לא מעט נשארתי נאמן לתנועה בגללה. הפּגישות המעטות בינינו היו כבדות ובלתי־טבעיות, אך היא החלה למלא אצלי תפקיד אחר. נפרדנו, יצאתי למלא את חובתי ושם, בקיבוצים הקרובים והרחוקים, היתה היא הרוח המעודדת, שנתנה בי כוח ואומץ להתגבר על הרבה מכשולים. כאשר הייתי בא לחופש לתל־אביב הייתי שׂשׂ לראות פּניה ולוּ גם למחצית הדקה בלבד. אמנם אוכזבתי לא פעם אך בבס נשארה אצלי הדמוּת המאוהבת.

והשנים חלפוּ. הרבה השתנה בינתיים; התפּרדה החבילה, אך רגשות מסויימים לא נשתכחו כליל. עכשיו היתה בבס המגוייסת ועונג רב קיבלתי מכל פּגישה מקרית אתה.

הפּגישה המקרית האחרונה – והאחרונה לתמיד (זאת איני תופס עדיין כהלכה) היתה בחופשתי השנתית ברחוב אליעזר בן־יהוּדה בתל־אביב. היא היתה זו שקידמה את פני והתאוננה על אשר כמעט לא הכרתיה. עליזה היתה ונחמדה. לא ידעתי, כי שוב לא אראה אותה!

יהי זכרה של בבס ברוך. ידוֹע אדע לזכור אותה והיא תמצא שלוה ונחת בעולם־האמת והאידיאל הגדול שלה יקום ויהיה – אמן ואמן.

מוצאי־שבת, 29 ביוּני, 1946; תש"ו.

– – – –.

הנה החליטו השלטונות הבריטיים לצאת עלינו למלחמה. עכשיו נראה וניווכח מי המעונין בשקט ובשלוה בארצנו. השלטונות, אשר עד כה לא חשׂכוּ עמל כדי להביא לידי סכסוך יהודי–ערבי על מנת להוכיח את צדקת נוכחותם בארץ־ישראל כשופטים מתווכים, פּוגעים עתה ביישוּב בצורה כזאת, כדי להעמידו בפני חוסר־אונים ולהביאו על כרחו למעשי־התנגדות ממושכים אשר אין תועלת בהם. האם שלום דרכם של הבריטים? האם על ידי מאסר המנהיגים הציוניים והעמדת משמר וחיפוּשים ביישוּבים הקיבוציים יעקרו את “האֶלמנטים הקיצוניים הטרוריסטיים” המסכנים את השלום? נראה, שלא כן. פּיקחותם הדיפּלומטית ידועה זה מכבר, תחת מסוה של שלום, חופש ויושר נעשים מעשי־אלימות־ודיכוי. היכן הצ’רטר האַטלנטי עם ארבע החרוּיות שהובטח באופן חגיגי על ידי צ’רצ’יל בשעתו? לשמור על החוק דורשים מאתנו השלטונות – בעוד שהם עצמם מפירים את החוק. אנחנוּ נתייחס ביושר עם אנשים ישרים; לאנשי מרמה אין לנוּ כל יחס של כבוד. בכל נראה עתה שיטה חדשה מצד השלטונות. הבריטים רוצים להראות לנו כי אין הם, חס וחלילה, חלשים, עוד כוחות להם, והם יוכלו להראות לנו את אגרופם; אולם אין הדבר חדש בעינינו, אנו לא נירתע גם ממעשים תוקפניים. לא הכוח יכריע כאן. הזכוּת המוסרית שיש לנו, לעם ישראל, על ארץ־ישראל, היא שתעמוד לנו בפני כל צר. בכל מקום נגן על זכוּיותינו; אם תפורק הסוכנוּת היהוּדית נקים לנו ארגוּן חדש חזק מן הראשון; אם תפורק ההגנה נקים כוח חדש יעיל מן הראשון. היישוב העברי לא ייכנע היות ואינו יכול להיכנע. אין לנו יותר לאָן להמלט, זו היא ארץ־המפלט האחרונה. כאן נישאר וכאן נעמוד עד האיש האחרון. הרוח האמיצה של בנינו לא תאכזבנו בעת צרתנו. והאל, יבורך הודו, יעזרנו וישמרנו.

יום חמישי, 23 באוקטובר 1947; תש"ח.

בבקוּרי בעמק שנמשך שבוע ימים מלאתי את תפקידי באמונה. אולי עוד יותר משאני חושב בעצמי. על חלום־דפנה היה עלי לוותר בגלל “מצב־הבטחון” בצפון ורק הסתפּקתי בטיול המקוצר. ולטיול היו שלוש מטרות: ראשית, לבקר את חניכי לשעבר, שהתאקלמו במקומות שונים בארץ; שנית, לראות מוסדות־ילדים ולהכירם מקרוב; ושלישית, לבוא במגע עם הכפר, ובעיקר עם הקיבוץ, כדי לנשום מחדש את האוירה האהובה עלי. המטרות שלשתן הושגו, ומשום כך היה ל“מסע” הצלחה מלאה.

ואתחיל מן האחרונה. כאשר עברתי את שורת הקיבוּצים ניתנה לי שעה קלה בתל־יוסף לחשוב על עצמי, וראיתי לפני את הדרך בה אלך בשנים הקרובות. פּקחתי את עיני היטב על מנת לראות, לראות את המציאות ולמצוא את התכלית בחיים, את מטרת־קיומנו בארץ, לחטט אחרי האמת והיושר, והגעתי לידי המסקנה היחידה, ההגיונית והנכונה. אין עתיד לעם אלא כשהוא מושרש בקרקע. עבודת־האדמה היא יסוד־קיומנו כאומה והקיבוץ הוא אבן הבוחן לחיים סוציאליים תקינים יותר.

מה טעם אם אבוא אני ואדבר בפני אחרים על בנין־הארץ, מבלי שאני עצמי נוקף באצבע בבנין הזה? איך אעמוד בפני חניכים ותלמידים, אם איני שותף למפעל הקיבוצי, שהוא היחידי המוצא תמורה למשטר הבורגני, להבדלי המעמדות וּלהשתלטות המסחר ויחסים רציונליים בחי יום־יום?

במוקדם או במאוחר אצטרף לחבורת הבונים והבונות המהווים את היישוב החקלאי הקיבוצי שלנו. והנה העתיד לנגד עיני. שנתיים בירושלים עד סיום חק־לימודי באוניברסיטה, שנה שלישית של לימוד וביקוּר בחוץ־לארץ ואחרי־כן – אל הכפר, אל הפּינה החמודה האהובה עלי, אל החרמון והדן – לחיים חברתיים קיבוּציים. אלקים הוא היודע אם יעלה בידי להשיג את מבוקשי, ולפני שאתיישב אחת ולתמיד הרי ארצה בוודאי להינשא, – אם השם יזמן לי את היעודה לי!

ובכן הסירותי מעלי את הלוט. עכשיו אדע לאָן פני מועדות. האצליח? האעמוד בפני המכשולים הרבים שיעמדו בדרכי? לעתיד פתרונות…

– – – –.

כל הטיול עמד בסימן “הכּון” בגלל מצב הבטחון בצפון הארץ בגלל איומי־סוריה הפּוליטיים. כל הארץ עוקבת ברעדה אחרי כל רשרוש הבא מליק סכּסס. יש ימים טובים לענין שלנו, ויש רעים יותר. החלוקה היא הפּתרון היהודי המכּסימלי ביותר שהוּצא לטובתנו ולעומתו עומדת לדיוּן גם תכנית מדינה ערבית על כל ארץ־ישראל. תמיכת רוּסיה וארצות־הברית בחלוקה לא הביאה לתוצאות המקוּות, ושני השלישים הדרושים באסיפה הכללית מעורפלים ביותר.

יום חמישי, 27 בנובמבר, 1947; תש"ח.

ימי מבחן מלאי מתיחות לגורלנו, עם בוא הזמן להצבעת האסיפה הכללית של או"ם על הענין היקר לנו. עוד קווינו שההצבעה תהיה אתמול לאחר שוועדת “אד הוֹק” סיימה את פּעולתה. כמעט ולא היתה הצבעה גורלית שכזאת וודאי גורלית לעמנו, שתהיה כל כך בלתי בטוּחה ותעמוד תלוּייה ועומדת בקול אחד או שניים במדינה זו או אחרת, שאין יודעים התצביע “בעד” או תימנע מהצבעה, או שתצביע “נגד”. כשהתכוונוּ למדינה יהודית, הרי היתה כל ארץ־ישראל לנגד עינינו, ולא חתך ממנה ועוד קטועה לשלושה חלקים וירושלים תהיה נתונה למשטר בין־לאוּמי. אולם על כל הצרות שעברוּ על עם ישראל בגולה, נוסף על המרירות שנצטברה בארץ, בגלל הפוליטיקה האנטי־ציונית העקבית של המשטר הבריטי, הגענו לידי אידיאיזציה של החלוקה. ומדינה קטנה זו משלנו – היא כל תקותנו ומאודנו, ועליה אנו נלחמים באסיפת האומות, ואף היא עוד איננה בטוחה בגלל קול אחד או שניים! הצפייה לתוצאה הסופית תימשך כל יום מחר – ואז תבוא ההצבעה המכרעת. אם יושגו שני־שלישים לחלוקה, רק אז תתחיל עבודתנו הקשה והבעיות רק תתחלנה אז, אך אם לא יושג הרוב הדרוש הרי חוסר ההחלטה יביא רק לידי תוהו־ובוהו וחוסר האמון והבטחון עוד יגבר עם כוונתם של הבריטים לצאת את הארץ עד אוגוּסט בשנה הבאה. נותר עוד היום האחד, שבו נתחשל ונקווה, כי התוצאה תהיה הרצוּייה ועמנו יזכה סוף־סוף למדינה משלו, ומקום יקבע לו בחברת־העמים, בעזרת הבורא יתברך.

ההצבעות באו"ם בפי כל, ובדיחות על מדינתנו העתידה לבוא, בעזרת השם, מתהלכות ברחוב ובאוטובוּסים ואין פוסקים מלהתלוצץ, אם כי אין למה לצחוק, כי ימים קשים עומדים בפנינו, ויהיה איזה פסק־דין שיינתן.

יום ראשון, 30 בנובמבר, 1947; תש"ח.

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! ברכת מזל־טוב ליישוב היהודי ולכל יהודי תפוּצות־הגולה עם הכרזת האוּמות על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל! כמעט וקשה להאמין! האוזן עוד טרם קולטת, הלב עוד אינו מאמין, והנה באמת הוּכרזה המדינה היהודית באסיפת האוּמות ושלושים ושלוש מדינות אישרו את קיומה. עתה, בעוד הבשׂורה חדשה, שוב אין מקום למחשבות נוגות ולטרדות־השעה; עכשיו רק השמחה משתלטת – מדינה עברית! היאָמן כי יסוּפר? הנבקע האור בסופו של דבר? ההכיר העולם בזכוּתו של עם ישראל, במדינה משלו, כחבר במשפּחת העמים הגדולים והקטנים? המתיחות והעצבנות בצפייה לתוצאות ההצבעה, שבה היה תלוי גורלנו, נמשכו זמן רב למדי, הקשיים ניראו גדולים, לא חסרו נסיונות לעכב, לדחות, לסתור.

ליל־שבת היה ליל־השימוּרים הראשון. ההצבעה צריכה היתה להיות באותו לילה, ואני דרוכים לקול הרדיו. שעה עברה אחרי שעה ובחצות שמענו על דחייה לעשרים וארבע שעות. שוב אכזבה ומתיחוּת. וחזרה התופעה למחרת הלילה, אך הסבלנות פּקעה, ורב היה הרצון לנמנם, מבלי שתהיה היכולת לכך, אך בחוצות־העיר יצאו כבר לשמוח מבלי לדעת על כך. בשלוש בלילה, הודות לצלצולו של א' דוקס, הפתיעתני המדינה היהוּדית. ומכאן בוודאי שאי אפשר היה לישון. היום היה קודש לרגשי־השמחה, לחדוַת עם השׂשׂ לקראת חרוּת ועצמאות!

וירושלים – מה נאה היתה! שוּב נקבצו כל אזרחיה כבימי־הנצחון על גרמניה ברחובותיה, זקן וצעיר רקדו, שרו, שתו, מי ברגל ומי ברכב, והרעישו בהמוניהם כל היום. נשכחו חילוקי־הדעות והתאזרו כל חוּגי היישוּב הירוּשלמי ביחד, שכחו את שטנת החייל והשוטר הבריטי ושמחו ביחד אתו, מאחר ששיתף עצמו בשמחתנו.

כן, יום גדול הוא זה! והלב דופק בעצמה, וחבל־חבל שגם בן־דודך, שכנך מן המדינה הערבית, אינו שמח בחלקך, בחלקו רק בגלל קיצוניוּתם של מנהיגיו. הילכוּ שולל, הישביתו את השלום, היוציאוּ המדינות הערביות את איומיהם לפועל? היום עוד אין מקום למחשבות אלה, היום אך שמחתי, לא היה ביקוּר באוניברסיטה, ולא בבית־הספר; התרוצצתי ברחובות המרכזיים בעיר, רקדתי, ניגשתי לסוכנוּת, באתי במגע עם אנשי־המוסד ואנשי־שלומנוּ ושמחתי עד עומק־הנשמה.

אמנם עוד רבים הקשיים; עוד סכנות רבות אורבות; אך כשם שהתגברנו עד כה כן נמשיך לצאת מכל תסבוכת, בעזרת השם יתברך ויתהדר. וכשם שמובטחת העצמאות כן תושג שׂגשׂוּגה וכן נשיג את השלום והבטחון, השלוה והצדק, וכולנו ניגאל! אמן ואמן!

יום שלישי, 2 בדצמבר, 1947; תש"ח.

שמחים אנחנו, ויש טעם לשמחתנו, ועל כן לא ישביתו המאורעות האחרונים את השמחה, ושום דבר אחר. ידענו כי עלולים להיות מצבים בלתי־נוחים, ועוד מוכנים אנו לזמנים חמוּרים יותר, ועל כן לא נירתע מכל סכנה ותבוא מאיזה צד שהוא. היום היה לירושלים מראה שונה לגמרי מאשר ביום ראשון, אך זה מציין בדיוק באיזו תקופה אנו חיים, וכי הדרך לעצמאות זרועה תוגה וששון חליפות. ועל כן ניכון לבאות בבטחון ובאמונה בצדקת מפעלנו ותנועתנו הנעלה.

7 בדצמבר, 1947

– – – –.

לספר על ירושלים של השבוע האחרון, הרי לא יספּיקו העמודים המעטים. ביום הראשון עוד היתה העיר צוהלת וצוחקת, דגלים התנופפו, נואמים נאמו והעם יצא לרקוד – וביום השלישי נהרגו יהודים, הוצתו חנויות, נרגמו מכוניות ואוירת קרב עדתי השׂתרר בין שכוּנות־העיר. העיר עמדה בכל זאת, מאז ההכרזה, על רגליה והמתיחות הורגשה בכל משפחה ובכל בית.

מעניין היה לראות איך השתנוּ פּני האנשים במשך זמן כה קצר. אנשים שלוים יושבי־בטח הפכו בן רגע לאנשי־מעשה, היו גם רבים שקפצו בראש ולא חסרו גם מקרים מצערים, אך בדרך כלל ידע היישוב, והיישוב הירוּשלמי בכלל זה, לעמוד במבחן יפה ולתת את חלקו במאמץ המשותף לבטחון־העם.

הושגה אחדוּת הכוחות הישוביים, שהוא ההישׂג החשוב ביותר, ויש לקוות שכל מפלגות היישוב יעמדו כאיש אחד מאחורי־המוסדות. הובטח במידה לא מעטה אי־התערבותו של השלטון – דבר חשוב למדי לאחר השנים שבהן עמד השלטון הבריטי בראש־מתנגדינוּ, ועל כן איני יכול לקבול, כפי שאחרים מניחים, על חד־צדדיוּתם של הבריטים. נדמה, כי במקרים מסוּיימים דוקא ההיפך הוא הנכון. ואם נדע להתנהג comme il faut נוכל להבטיח את השלום בארץ גם עם הערבים למרות כל אלה הרוצים כאן ריב ומדנים.

ואני היושב פּה, נקראתי לשרוּת, על מנת לתת את חלקי־אני למאמץ העם לבטחונו. איני עוד יודע מה עומד בפני, אך כל קרבן שאתן לא יהיה גדול מדי, כי תפקיד נעלה הוא עד מאוד: להסיר כל מכשול שיעמוד בפני העצמאות העברית!

ירושלים, יום רביעי, 17 בדצמבר, 1947.

קשה היה לעמוד בפני המציאות החדשה שבפניה העמדתי, וכנראה שאינני היחידי שהמציאות טפחה על פניו. העם נאבק עתה על בטחונו ומלחמת־הבטחון היא בפי כל. על כל אחד ביישוב למלא את חלקו להשגת־הבטחון ואי אפשר לסבול עתה, כבכל שעת־חירום אחרת, כל משתמט בקרבנו. יש, כנראה, ואין ספק בכך, עבודות חיוניות שאין לוותר עליהן גם בשעת חירום ועל האיש הפּשוט למלא אותן באותה אמונה ומסירות שמילא אותן בזמנים כתיקוּנם. אם שחררוני לעת עתה, בגלל תפקידי החינוכיים, הרי קיבלתי את הדבר כגזירה מן השמים, ולא עמדתי להתווכח, ולשנות דעתם של אחרים ובעיקר של הממוּנים עלי אם כי הייתי בוחר להמשיך בחיי הצבאיים שנמשכו עשרה ימים רצופים. – – –. היו אלה ימים מלאי־סיפוק, מלאי־מאורעות־וסכנות – ימים בהם העמדתי את נפשי מנגד, והייתי מוכן לכל פּעולה לו גם תהיה קשה ומסוכנת. אמנם לא חסרו ימים בטלים מלאי־צפייה, אך כאן התהווה ההווי הישן הידוע, הווי של חיי־המחנות, במובנם האפייני ביותר. ולא חשוב היה מה היו התנאים, זה היה יכול להיות בבסיס הבטוח והנוח במעלה, מקום משכנם של מבריאים בימות־הקיץ, וזה היה יכול להיות בנוה־אילן, הקבוצה הצעירה על ראש־פּסגות, שלחבריה נעשינו קשורים ביותר, וכמובן ש“החיים” לא פסחו על ההרים, על היערות שהשתלטנוּ עליהם, על הואדיות שהתהלכנו בהם, ועל הכפר הערבי (דיר איוב) שכבשנו אותו. בכל מקום היינו בבית והרגשנו בטוחים ושלוים, ידענו כי חיל־החלוץ אנו, כוח המגן על היישוב ובתור שכזה כל יֶגע לא היה גדול יותר. רק הצטערנו שאין הכול הולך כשורה, שלא הרבה הוצאנו לפועל, וכי הביצוע לא תמיד עלה יפה, אך התנחמנו מהר – והיה במה להתנחם, כי אשרי העם שבנים כאלה לו, בנים למופת, וגאה הייתי כי הנני אחד מהם.

ואמנם הרבה דם יהודי נשפך בארץ. הערבים לא הפסיקו מעשיהם הפּורעים ויהודים נרצחו במקומות שונים בארץ, בערים ובדרכים, ופעולות תגובה לא אחרוּ לבוא, ואנו, הרזרבה הירוּשלמית (או יותר נכון פלג ממנו) היינו מוּכנים לכל. לא בכינו על הקרבנות, כי ידענו שאין עם רוכש את העצמאות שלו בלא קרבנות, כי הרי מוכנים היינו לכל קרבן שיידרש מאתנו.

– – – –.

אך עתה אין לדעת איך יפּול דבר, ומה תהיינה דרישות ההתגייסות. הרבה תלוי בהחלטתם של הערבים, או יותר נכון, בהחלטת החבר הערבי, ובמיוחד הועד הערבי העליון, ומובן מאליו שכל דבר שיידרש ממני, אתן אותו בשמחה שלמה ובלב טוב.

– – – –.

העתיד כה בלתי ברור, ותקותי, מראשית שנת־הלימודים, כי שנה זו תהיה שנת לימודים שקטה ויסודית, נמוגה כחלום יפה, והיום אינני יכול לראות ולדעת אילו סיכויים עתידים לי בשטח זה. יתכן מאוד, כי אצטרך להפסיד את כל השנה, אם יהיה צורך בכך. מי יודע?

ואין עולם כמנהגו נוהג, הכל השתנה מאז התחלת־החודש, ועל כל אדם להסתגל לתנאים החדשים ומוּבטח לו כי, בעזרת השם, יעברו ימי המשבר והכול יחזור לתיקונו.

מעלה החמישה, יום ראשון, 28 בדצמבר, 1947; תש"ח.

– – – –.

לא תיארתי לי, כי במשך זמן קצר כל כך, יעברו עלי מאורעות רבים, שבאחד מהם היתה הסכנה גדולה למדי בעוד שלא ראיתי בו כל תועלת. הצטרפתי לשיירות לתל־אביב ביום השישי, רק כדי להיות בבית. הרגשתי צורך דחוף לנצל את היום הפּנוּי שניתן לי, כדי להתראות עם היקרים לי בתל־אביב. ידעתי כי יש בדבר משום סיכון, ואינני אץ להסתכּן ובמיוחד כשאינני בתפקיד ואינני נדרש לכך, אולם לא רציתי להחמיץ את האפשרות שנזדמנה לי וכך נסעתי כמלווה בלתי־רשמי לשיירה הראשונה שהיתה מורכבת כמעט כולה ממכוניות־משא. מעניין היה לעמוד על טיב העבודה שעושים אנשינו ועל התחבורה של ימינו הנמשכת בין תל־אביב לירושלים (העוברת דרך לטרון, מסמיה, גדרה ורחובות), ובמשך שלוש שעות ומחצה הגעתי לתל־אביב. אך מה רבה היתה אכזבתי שלא מצאתי שוּם איש, וזמני היה קצר והעת דוחקת והיה עלי לחזור כלעומת שבאתי. אך האל זימן לי את אמא ממש ברגע האחרון. לשמחת שנינו לא היה גבול, והיתה זו התראוּת חטופה לאחר זמן רב. עשיתי רושם כאילו נפלתי מן הירח, ושמחתי מאוד, כי אמא איננה דואגת והיא עצמה אמיצה מאוד. ובצער גדול שלא יכולתי לראות את אבא, ובליוויו של יעקב בן־דודי, שנשאר תקוע בתל־אביב, צרפוני כבן־לוויה בטנדר לשיירת אוטובוסים ומכוניות קטנות. ושוּב – אותה הדרך הארוכה לירושלים. אך הפּעם לא עברה הנסיעה בשקט. תחילה ליד דיר איוב, אך בעיקר על יד הקסטל, הותקפה השיירה במטר יריות מרובים ונשק אוטומטי, משני צדי הכביש, וגם החזרת־האש מן האוטובוּסים לא יכלה למנוע שום דבר ובוודאי שלא למנוע הריגת נוסעים ופציעתם. בין ההרוגים היה הנס בּיט, ראש עליית הנוער, וקציר־הדמים נתגלה כשהתעכבה כל השיירה ליד מוצא. היה זה מחנה מעציב, אך מלמד הרבה וטוב

– – – –.

כי עברתי גם את זה!

יום חמישי, 1 בינואר, 1948; תש"ח.

לא יכולתי לסיים את הרשימה בפעם הקודמת, כי לא עצרתי כוח יותר, והיה עלי ללכת לישון, ועד כמה נחוץ הדבר תוכיח השינה של שתים־עשרה שעות רצוּפות. עתה מבולבל במקצת סדר־הימים אצלנו, בגלל היציאות שלנו, שאינן מבדילות בין יום ובין לילה, ובין יום אחד למשנהו, ומשום כך טוב כי קיים עוד דבר כזה כמו לוח, ובלוּח כתוּב, כי היום התחילה שנה אזרחית חדשה. אינני רוצה להתעכב הרבה על שנה אזרחית חדשה זו, אך אין לעבור על כך בשתיקה. לפני מאה שנה התעוררו עמי־אירופּה כדי להכות את שׂרידי הפיאודליזם ולהבטיח את קיומם של עקרונות המהפכה הצרפתית. היתה זו השנה הסוערת ביותר בכל המאה התשע־עשרה, וסבלם של האנשים באותה שנה פּינתה את הדרך לאושר היחסי של השנים הבאות.

והפּעם, מאה שנה אחרי כן, מופיעה שנת 1948, שתהיה שנת־הכרעה בשבילנו. **זו תהיה השנה שתבטיח לנו את עצמאותנו בארץ־ישראל!

---

כשם שכל דרך לעצמאות קשה, כך קשה גם דרכנו אנו אליה. כנראה שלא היו לעמנו האומלל קרבנות וסבל, יסורים ותלאות למדי, כדי שנוכל לקצור בבת אחת את פּירות־העצמאות. נישאר לנו עוד להיאבק על עצמאות זו, להבטיח לה זכות קיוּם ובתנאים קשים ומסובכים דוקא.

– – – –.

בהתקפה על בּאבּ אל ואד, שאני השתתפתי בה, היה לי הרושם של קרב ממש. וכך זכיתי גם לטעום טעם שכזה וכממלא את התפקיד, שניתן לי כראוי. אמנם אם כי ההוראה ממש לא הוצאה לפועל, בגלל כוח־התנגדות חזק מצד הערבים, בכל זאת “היינו בסדר” גמור. ה“כלי” שלי פעל כראוי והכדורים עפו במהירות מפליאה. לא קלה היתה הדרך לשם, והדרך חזרה על אחת כמה וכמה, אך עם אור היום הגענו בשלום לנוה אילן, הנוה המארח.

לא עבר היום וכבר יצאנו שנית אל משלטנו המפורסם ביער־הארנים שבקרבת בּאבּ אל ואד. היות והכל עבר בשקט, נהנינוּ – הפּעם מן הנוף הנהדר הנשקף מן המשלט, ומהרי־יהודה בכללם – דבר שגם חייל צריך להעריכו כראוי. במקרה זה קשה היתה בעיקר החזרה מהנוה ל“מעלה” – הליכה בתוך עלטה וערפל ומתוך משא כבד מנשוא – אך אין אנו מדברים על קשיים שבהליכה, כי הרי זו המומחיות שלנו. בשתי הפּעמים האחרונות התאמנו גם בהליכה לאור הירח וכן בהליכה לאור־היום ובשעת־ערפל, ומה רב ההבדל!

וזה היום השני ששוב הננו בבסיסנו הבטוח והשלו. גשם כבד ירד עלינו, אך בדרך כלל עוד יפה להפליא, למזלם של החיילים, ולמזלם הרע של אנשי־האדמה!

5 בינואר, 1948

המצב המיוחד מחייב אותנו להגביר מאמצנו למען הענין שלנו. היות והועד הערבי העליון רוצה דוקא במלחמה, הרי נשיב לו מלחמה עד שיחזור בו. קרבנות נופלים מדי יום ואתה מזדעזע לשמוע במיוחד כאשר בין הנופלים נמצאים אנשים מוּכּרים לך או חבריך לחייל. אך בפני הגורל אין לעמוד, ואתה מתנחם וממשיך בנאמנות בשירותך.

יום ראשון, 11 בינואר, 1948; תש"ח¹

הרבה יש עתה לספר ולאמור, ואינני יודע אם אצליח לכתוב הכל. מה שברצוני לאמור, הוא, כי אנוּ חיים במתיחוּת מתמדת ובסכנות האורבות מכל צד. ולעיתים קשה לעכּל את כל הרשמים, ולהעלות אותם בכתב, ובמיוחד כאשר עוברים עליך בזמן קצר מאוד מאורעות ומשברים רבים כל כך.

ראשית, דומני שעלי לברך ברכת הגומל, על מספּר הפּעמים בהם ניצלתי וניצלנו מסכנת כלייה. אי־אפשר לדעת היכן אורב המוות, אך להסתכן אפשר בכל מקום ומשום כל זכות־קדימה לברכת הודייה לבורא על ששמר עלינו עד כה. ותפילתי כי נעמוד, ונעבור זמן־חירום זה בשלום, ושלוה תשׂרור בארץ.