– – –. האם הליכתי לצבא, היותי חייל – פּירושו – מות־גבורים? האין זו בריחה מתפקיד פּחות מסוכן אבל קשה יותר ואינו מכיר טובה? או שמא חבל עלי כעל אדם? אינני חושב! אין אדם טוב מדי למות למען המולדת. אולם, רבים אינם זכאים למוות זה. מה שלא יהיה – אם ארץ ישראל תהיה בסכנה – אני רוצה להגן עליה בחיי!

*

– – –. מה אני עושה? מדוּע נלחם אני למען אנשים, נגדם ועמם, ולמעשה אין הם חשובים לי? נניח, שבאמת ניצור פּעם חברה, אבל האם ארצה לחיות את חיי עם אנשים זרים ורחוקים לי ובמשך כל חיי להתלבט ולהילחם בבעיות פּרטיות וחברתיות? האם יישאר לי עוד כוח בשביל המשק או לתפקידים גדולים יותר? חשבתי: כל איש בעל רצון, מסוגל לחיות בכל חברה ומספר אנשים בעלי רצון טוב וחזק יכולים ליצור חברה. האם נכונה מחשבתי? ברצון טוב אפשר לחיות יחד, אולם כדי יצירת חברה נחוץ יותר.

*

– – –. חושש אני מאוד, שלעולם לא ניצור חברה עברית. אמנם למדנו את השפה בחלקה – למדנוה, כמו שלומדים צרפתית או אנגלית בבתי־ספר בחוץ־לארץ. אבל אין זכר לשינוי־ערכין, להתחיות בשפה ובאוירה עברית. השפה משפּיעה על האופי, על היחס לעבודה, לאדמה ולאדם. לא נכה שרשים, לא ניצור קשר חי ליישוב ולארץ בלי השפה העברית. על כן רואה אני את חובתי הקשה – להילחם למען השפה העברית בחברתנו ללא התחשבות בתגוּבות רגעיות; כי המטרה היא העיקר.

*

חיי העיר אינם כה טהורים, כה קלים ויפים, כה מלאים ערך לפרט, לעם ולארץ, כמו חיינו אנו! אין אנו צריכים לשאול את עצמנו: מדוע אנו חיים דוקא כך; – יש לנו מטרה, תפקיד, שאיפה ורצון, אשר לא ייכנעו בפני שום כוח שבעולם.

*

אחרי ההתקפה על עובדי־המטע

– – –. אתמול היה יום הוּלדתי הראשון שאיש לא הזכירו. זה מעיד על מקומי ועמדתי בקבוצה, – הערכה לעבודתי, הכרת כשרונותי וניצולם לטובת הקבוּצה. אך היחס אלי איננו כאל חבר: צבי הוא חבר הוועדה המשקית, מנהל־המטעים ומנהל־הגן ותו לא. צבי בתור חבר הקרוב ללבו של מישהו – צבי כזה איננו קיים. ואם יקרה לי משהו, תהיה זו אבידה למשק, אבל שום פּרט בקבוצה לא יזדעזע…