עינות, 6.10.1940

– – באמת הייתי כבר בהרבה חלקי־הארץ ואוכל כבר לדבר על ההתרשמויות הכבירות שהתרשמתי ממנה. היא קטנה מאוד אבל יפה עד אין־קץ. עוד כיום, אם אני יוצא קצת מעינות ומעיף עין על סביבתנו, היא אינה משעממת אותי, כי אם להיפך, היא משמחת אותי. וכשאני עובר ככה בחלקי־הארץ ורואה את השלוה ואת השקט השולטים בה, אזי מובן לי, שבארץ כזאת יכולים לשלוט רק חופש ושויון. אין להעלות על הדעת שתהיה ארץ של אי־שויון ואי־חופש, אלא שתהיה ארץ בה ישתחרר כל הרוצה מכבלי־הגלוּת ואי־השויון; אשר בה יוכל כל אחד לחיות חיים חדשים בכיווּן לשחרור האדם ושויון הפּרט. כאן לא תהיה העבודה לעול על צוארי־האנושות אלא לשמחה ולששון לכל פּרט ופרט; כל אחד יעבד ברצון רב את אדמת־הארץ, את אדמת ארץ־ישראל.

עינות, 3.12.1940

– – אתמול אחרי שובי מהרפת, ירדתי תיכף לזרוע תלתן יחד עם יוסיפון. היה יום גשום מאוד, יום סגריר, וכמובן, שטוב לזרוע ביום כזה תלתן־בעל. כשגמרנו את השטח למטה, היינו צריכים לזרוע עוד כשמונה ד' מעבר לכביש. ברם, החלטנו לדחות את זה עד שתים אחרי הצהרים. דוקא בזמן זה נפתחו ארובות־השמים, עננים המטירו, ברק הבריק, רעמים רעמו ורוח סוערת נשבה בעמק – אבל על אף הכל לקחנו זרעים ויצאנו לזרוע. הגשם חדל לרדת בחזקה, אולם הרוח הסוער הלך וחזק, במגפים נדבקו גושי־בוץ עד שקשה היה להרים את הרגלים.

זרענו – ופתאום נתחדש המבול, הברקים והרעמים נעשו חזקים. הרוח נשבה בלי רחמים ובכל הסביבה לא ראו איש, אלא את שנינו “הזורעים ברינה”. המגפים נתמלאו מים. אך דבר לא הפריענו, לא גשם ולא רוח, לא רעם ולא ברק: מה טוב מזרוע תלתן ביום כזה?

בכל זאת, בראותנו שאין אנו זורעים זרעי־תלתן אלא גושים של זרעים, הואיל ונדבקו זה לזה ברטיבות, עזבנו את החלקה וחשבנו לחזור הביתה. אבל הנה התפּזרו העננים ואינם! נו, בלי להרהר הרבה חזרנו והמשכנו בזריעה עד גמר החלקה.

תל־אביב, 11.12.1941

– – יש ולעתים אוחז בי פּחד איום, נוקב וחודר; שמא הכל לשוא, בלי מגמה, או אולי סתמיות? אך תמיד אמרתי: לא! לא! – יש מגמה – בלתי נראית. אבל לא על זה התכוונתי לכתוב, אלא על הפּחד שהציקני תכופות ולא הצליח להשפּיל רוחי. בכל מיני שטחים הוא מופיע כשד וחוצב בלבי. רבות ההתלבטויות שעל חבר לעבור בחיי־שיתוף, וגם עלי עברוּ לבטים רבים שהעמיקו בי את רעיונותי.

מושרשת בי האמונה באדם באשר הוא אדם, אמונה אולי עיוורת, תמימה, אך נחוצה והכרחית. נוכחתי הרבה פעמים לדעת, כי יש יסוד באמונה הזאת. אמנם גם הססתי וּפקפּקתי רבות. מאמין אני שלכל אדם יש רעיון שבעדו הוא מוכן לתת את חייו, להקריב קרבן; ואם כך – הרי עליו להראות את הרעיון הזה בכל שעה ורגע. כלומר, רק ללכת באותן הדרכים ורחובות הקרוּיים על שם הרעיון ואסור לו לסור ולסטות לסימטאות צדדיות שהן נוחות ונעימות יותר להליכה.

לצערי הגדול נפגשתי ברבים שסרו לסימטאות כאלה ואינם מרגישים בסטיה הזאת כלל וכלל, אלא מרגישים את עצמם בטוב שם. לעתים רחוקות הם חוזרים לרחוב הראשי, אך שוב צועדים זקופי־קומה לסימטא אחרת.

בראותי כדבר הזה, מתמוטטת אמונתי באדם: שמא הכל לשוא, בלי מגמה או אולי סתמיות?…