12.9.43

– – – כן, אשליות! המזיקות הן? הנחוצות הן? נדמה לי, שאדם, המאמין בדבר־מה וטרם נוכח שאמונתו אמונת־שוא, הריהו אדם המַשלה את עצמו, אשלייתו היא אמונה. אינני מתאר לי אדם מאושר חסר־אמונה. המאמין באמונה – אשלייה בדבר־מה – יוכל להילחם לשם הגשמת־חזונו. המשער שאמונתו אמונת־שוא היא – מרפה את ידיו מראש, ולא יוכל אף להיווכח אם אמונתו היא אמונת־שוא. היוּכל רפה־הידיים להיות יוצר? היכול בלתי־יוצר להיות מאוּשר? אם כן היוּכל בלתי־מאמין־מַשלה ליצור? לא ולא.

הבה אשלה את עצמי ואיצור, אאמין ואנסה!…

20.11.43

נדמה לי, שמשהו מגיבורי רולן יש גם בי: יש בי אהבת האדם והאמוּנה, כי זיק האלוהות חי בי, כלומר פּוטנציה לאנושיות ממש, לתרבוּת ממש. אולם אני מציץ ולעתים אני בסכנה להיפגע ולחדול מאמונתי. אך בסופו של דבר הריני מוסיף להאמין באפשרות הכללית: שיש בני אדם תרבותיים באמת ושאף אני אוּכל להיות כזה. במסגרת־חיי נדמה לי שאני כזה. רבים מפרשים לי את חוסר אנוכיותי, את התחשבותי בחברים, את נכונותי להתמסרות כחולשה.

האם אני מוותר מפני שאינני יכול לעמוד על שלי, על המהותי שבי? על המהותי שלי אינני מוותר והיתר נראה לי כבלתי ראוּי למלחמה עליו…

21.11.43

– – – האם יש לי דעה טובה מדי על עצמי? שאלה זו ניצבת לפני לעתים קרובות. אני חושב שאני אדם “טוב”. ואתמול כתבתי שאני אדם בעל תרבות אנושית אמיתית. האם מוגזם הדבר? ברור שיש גם לי שגיאות (ואין זה אמור רק לשם יפי־המליצה!), אולם נדמה לי, שהן בעיקר מתנגשות בי. אין זה טוב. אולם נראה לי שביחסי לאחרים מעטות שגיאותי מבחינה כללית, באשר התחשבותי והבנתי רבות, למרות שנסיוני קטן, וכתוצאה מזה אני לעתים דורש מעצמי ומהאחרים דברים הנראים לי הכרחיים ולמעשה עוברים עליהם החיים עם התפּתחוּתנוּ. אולם איננו מוּכרחים לקבל את הכל כמו הוא, אלא שיש שטחים אשר בהם עלינו לעשות ולדרוש שינוי־ערכין פּנימי וחיצוני. אמיתי: מבחינה כללית. הרי זה מתבטא בכך שאני נמצא ביחסי־חברוּת כמעט עם הכל (לדעתי, אין זה נובע מוותרנותי היתירה)…

3.1.44

– – – גישתי לאדם – ומה אני בגישתי לאדם? ראשית, אני מאמין באדם, אני מאמין שהאדם טוב הוא, או, יותר נכון, הוא יכול להיות טוב. אלא שיש לדעת להוציא ממנוּ את הטוב ולהעלותו אל פּני־השטח. ומה נקרא היות אדם טוב? הוי אומר: חיים עם הזולת מתוך הערכתו וכיבודו. אין זאת אומרת שעלי לוותר על כבוד עצמי, לוותר לאחרים לרעת עצמי, אבל – וזה החשוב – לא להשיג את הדרוש לרעת אחרים, כלומר: לקחת ולתת לשויון הכל ולטובת הכל; לעמוד על הצדק, האמת והאובייקטיביות עד כמה שזה אפשרי לאדם בכלל. קשה הדבר ולעתים קרובות אף בלתי־אפשרי. ראשית, לדעתי, על האדם להיות טוב, – לפי תפישׂתי – לגבי הקרובים לו ביותר, וכל המצליח להרחיב את החוג גם מחוצה לקרוביו, הרי זה משובח ואשרו גדֵל. נדמה לי שעל יסוד זה אפשר לבנות את הכל. יאמרו: זהו אידיאליזם בלתי מציאוּתי! אשיב: לאו! ואפילוּ אם העולם אינו נוהג כך, אני אשתדל לנהוג כך. יאמרו: לא תשנה סדרי־עולם; אשיב: על אחרים לא אוכל לכפות זאת. אני כך ארצה וכל הרוצה כמוני בין קרובי ייחשב. יאמרו: אוהב שלום אתה! אשיב: כן, אוהב־שלום לקרובי. מלחמה לטובתם־לטובתי במתנקשים במפעלנו לרעה. יאמרו: רק החלש מטיף לטוב ולשלום, כי בלעדיהם לא יתקיים. אשיב: אמנם כן, אם ידחה מלחמה בכלל, אך לא אם ירצה למנעה במקום שאין צורך בה לקיומו הוא, ואף לא לקיום “האויב”. יש צורך בה רק אם צרכי־הקיום של שני הצדדים מתנגדים זה לזה.

ומה אני? האם חלש אני? האם רודף־שלום אני בכל מחיר? האם אין דברים אשר עליהם אני נלחם, נלחם ואף מתנקש? ובכלל: האין דברים שכדאי יותר להקדיש להם את המרץ מאשר למלחמת־סרק? את מלחמת־קיומי אני נלחם למען יצירה תמידית מַקדמת. אולם לא ארצה להילחם מלחמת־סרק בצד איזה שהוא שהאינטרסים שלו אינם מנוגדים לשלי. כדאית היא מלחמה על ערכים מבחוּץ ומבפנים, ואף הכרחית – ואני נלחם אותה. אני נלחם על השקפתי זו. אינני משלים עם ההשקפה: החזק שולט, המתקיף צודק, והחצוף זכאי לזכות. בדעות אלו אין צדק. אין חלוקה צודקת אף בין קרובים. אינני מכיר ב“אדונים” או ב“זכות חזקים”. בזכות־הקיום רק לחזקים אודה בעולם הרחב, העוין. אולם לגבי חברים לחברה אחת, קרובים לצורת־חיים אחת אין היא נכונה, כי היא מפצלת את כוח היצירה המשותפת להם.

6.1.44

– – – ציניוּת. אמרו לי שאינני ציני די הצורך, וכי יש להצטער על כך. זה כבר טענתי שהציניוּת מופיעה לאחר יאוש וכל עוד אינני לאחר־יאוש אינני ציני.

מהי ציניוּת? אמרתי יאוש, יאוש כתוצאת אכזבה. מי מתאכזב? מי אשר מקווה לדבר־מה גם מעצמו וגם מאחרים, או מהעולם בכלל. מי אשר התאכזב מהעולם בכלל יכול להתאבד (אלא שהוא לא יעשה זאת!), או שיוכל לוותר על העולם הרחב, להתייחס אליו בציניוּת, בלעגנוּת מרה לאחר אכזבה ויאוש, ואז יצמצם את חייו בחוג מצוּמצם של אנשים ואינטרסים ומחשבות, ולפי נטיותיו ירגיש את עצמו חלש בעולם הגדול (נדמה לי, שזהוּ המקרה הנדיר יותר) או שיחשוב את עצמו לטוב מכל העולם, לפּרודוּקטיבי מאוד ולבונה יותר מכל העולם, לנעלה יותר (זהו בלי ספק הרוב, כי הרגשת־כוח נעימה מהרגשת חולשה). ואדם זה מתבדל מן העולם ואיננו יוצר בו יותר, באשר לא כדאי הדבר לכאורה. נראה לי שהציניות משמשת מגן נגד אותה הרגשת החולשה. –

“יאוּש מאחרים” – הכוונה לחוג מצוּמצם יותר; בחיינו הרי זה הקיבוץ וחבריו. המתייאש מאחרים, נדמה לי, מעביר את יאושו מעצמו ומכוחו הבונה והמתקן – לאחרים, וכדי להצדיק את חולשתו, והוא מאשים אחרים. תחילה הוא דורש מאחרים, אחרי כן מתאכזב, שכן תמיד נשגבות הדרישות מן המקויים, וכאשר הוא עצמו אינו מטה שכם, או כאשר הטיית־שכמו אינה מספיקה, הוא מתיאש, חדל מהטות שכם, דורש רק מאחרים. ואם אלה לא ימלאוּ את דרישותיו, הריהוּ מתייאש אף מהם. אולם, באשר הוציא את עצמו מכלל היוצרים, יראה רק את כשלונות האחרים, את שגיאותיהם, את חולשותיהם, וישכח כי הוא חלש מהם, באשר אינו מעיז להיכשל בהימנעו מפּעולה. אולם לו לעצמו הוקל, כי הוא איננו בנכשלים והוּא צוחק להם, ושוב זהו צחוק מר לאחר יאוש. הוא נעשה ציני. מאבד את אמונו באחרים, לא בעצמו (הרי זו אותה הגנה על עצמו וצידוק־חולשתו), ומעלה את עצמו על האחרים: שוב לא כדאי לו, לכאורה, להטות שכם – והוּא מתבדל, מה בצע לו באלה? לא כלום. בדידות היא התוצאה, ואולי ידידוּת עם “מתעלים” כמותו, בלתי־פרודוּקטיביים כמותו – כי בלי אמונה הלא אין אפשרות להיות יוצר.

אולם מה יעשה המתייאש־מעצמו ומכוחותיו־הוּא ויכיר ויודה בכך? איפה ימצא את המגן ואת הצידוק הדרושים לו? מה יבנה לעצמו המתייחס אל עצמו בציניוּת, בצחוק מר ולעגני לעצמו? מה יעשה החדל מאמונה בעצמו?

אני רואה כי הציניוּת טובה רק להגנה עצמית בפני היאוש החודר לנפש האדם עצמו. אולם היא מרפה, ואם כך, הרי אין היא טובה גם לאדם עצמו. היא ממרמרת את נפשו. ומה באה היא להוסיף אם האדם מתייחס לעצמו ולסיכוייו מתוך ציניות? אם לא יחדל ממנה, הרי לא יחזיק מעמד. ציניוּת היא חוסר־אמונה, ובלי אמוּנה לא יוּכל אדם לחיות.

ואם כן, לא צר לי שאינני ציני. אמנם אינני מוּגן בפני אפשרות להיות נפגע מכל כשלון, שלי ושל אחרים, ואכאב על כל שגיאה, אולם אמונה בי שיש תקוה לתקן כל דבר. ולכן אני מטה שכם ועוזר לבנות. הריני פּרודוּקטיבי והציניוּת אינה ממרמרת את חיי, חוץ ממקרים שהיא תוקפת אותי למרות רצוני. אולם אמונתי מנצחת תמיד ורע יהיה אם היא תיכנע. טוב לי שאינני ציני, על המגן שבה אני מוותר ברצון…