קרנבורן (רודזיה), יום א', 9.1.44

סוף סוף אני ניגש לעשות משהו, שתמיד פּקפּקתי אם אוציאו לפועל או לא: כתיבת יומן. משום מה נראה לי תמיד דבר זה כענין ל“ילדות” או לאנשים רכרוּכים ומתרגשים יתר על המידה, ולא לטיפוס הגברי ששויתיו לנגדי כאידיאל. אך בזמן האחרון באתי לידי מסקנה שזוהי השקפה ילדותית מאוד. דוקא לאחד כמוני, הסגור בעולמו הפּנימי והמוצא סיפוּק בבדידוּת, יביא יומן כזה תועלת רבה. חוץ מזה, הרי עומד אני – אני מקווה – בפני חיי־פעילוּת חדשים והרפּתקאות כטייס, ומתכונן לראות את העולם הגדול, ומעניין יהיה לקרוא פּעם מה שחשבתי, דימיתי והרגשתי בזמנים, במצבים ובמקומות שונים – – – –

5.3.44

מסתבר, שאני ממהר לכתוב על ה“נצחונות” שלי ואיני שׂשׂ ביותר לעשות כך גם בקשר לכשלונות. מה שהביא אותי לידי כתיבה זו היא העובדה, שקיבלתי ציוּן טוב מאוד בטיסה נמוכה והצלחתי במבחן טיסת־לילה. הלואי שתהיה לי הזדמנות להשתתף בפעולה ממשית! בעוד שעה קלה אצא עם קֶלי לטיסת־מרחק בגובה נמוך. הזדמנות מצוּיינת היא לראות את פני הארץ כראוי. מקווה אני לראות כמה “חיות־בר בנאות מגוריהן”¹

יום א, 6.8.44

– – – שוב ושוב מתברר לי שאיני “איש־חברה”. ישבתי עם הגב' X בגן, וכשלא פּתחה בשיחה על איזה נושא – לא עשיתי זאת אני. האם הייתי רוצה להיות אחר משהנני? האם בוחר הייתי להיות מוכשר לשוחח בשטף על דברים שאיני מוצא בהם כל ענין? וזה הרי פּירושו של “איש־חברה” כאן ברודזיה. הרכילות האחרונה, ניחושים על גמר־המלחמה והבעת דעות על דברים שאין לאומר כל ידיעה בהם, ושוב רכילוּת – לא! מוטב שאהיה מה שהנני, אף כי הדבר גורם לי “נזק”.

קרנבורן, יום ג', 14.10.44

הפסקה ארוכה מעת שכתבתי לאחרונה. אני נמצא כבר ב־S..T.A ונהנה מהתעופה לאין־שיעור. תרגילי ההפצצה הראשונה עברו בהצלחה.

מחרתיים – היום הגדול, יום בחינות “הכנפיים”. בוודאי אעבור אותן. אני מוכרח לעבור אותן.

אני עייף מאוד ובעוד כמה שעות אצטרך להמריא לטיסת־לילה ארוּכה. דומני שזו הפּעם הראשונה מאז החילותי לטוס, שאיני נלהב מהסיכוי לטוס בקרוב, וברצון הייתי מוותר על הטיסה הלילה.

יום ו', 9.3.45²

היום אחה“צ טעמתי טעמו של קרב אוירי “כמעט” ממשי. ג’וני (הקנדי) ואני טיפסנו לגובה של 10.0000 רגל ובילינו שעה תמימה ב”רדיפת־זנב" וב“השמדה” הדדית. אימון כזה מוסיף הרבה לבטחון העצמי. דומני שאיני רע כלל בסוג זה של פּעולה. אך מי יודע אם תינתן לי הזדמנות לעסוק בזה גם עם אויב ממשי. החדשות מאירופה היום בוודאי אינן מצדיקות “תקוות” כאלו. הרוסים עברו את האודר ומתקרבים לברלין, ובחזית המערבית נכבשה אתמול קולוניה…

אתמול התרוממתי פּעמים לגובה המצריך שימוש בחמצן – עד 31.000 רגל. מראה נהדר נגלה לעיני בגובה עצום זה: כמעט כל הים האדום, חלק רב מים התיכון וגם הנילוס ממרחק הגון דרומה מקהיר. אני שולט ב“ספיט” (“ספיטפייר”) כהלכה. לוּ רק אצליח להגיע לפעולות באירופה!

יום ה', 10.5.45 ליד סלרנו.

סביבה נהדרת: ים, שדות־תבואה מוריקים, כרמי גפן וזית לרגלי ההרים הגבוהים למרחוק.

יומיים אחרי יום־הנצחון. לכל הרוחות! האם ההרגשה היחידה שמפעמת אותי בזמן כזה, היא האכזבה שלא השתתפתי בקרב?!

ביום השלישי – יום הנצחון – שתינו כהוגן בפונדק היפה שֶבְנֶטונוֹ שמפּן לרוב, והיינו די מבוסמים³ בחזרנוּ. דומני שחברת האוסטרלים והרודזים היא הטובה ביותר שהיתה לי מאז הכנסי לרא"ף. יש בין חמשתנו (סנובי, ברני, צ’ס פרנק ואנוכי) רוּח חברוּת אמיתית⁴.

וּמה עתה? מקוה אני להישלח למזרח. אולי אצליח לראות שם פּעוּלה. מובן שלא יהיה טעמה כזו שציפיתי לה באירופּה. סוף סוף אין בלבי כיהודי טינה מיוחדת ליפּאנים. אך מסע זה ירווה במידה רבה את צמאוני לארצות חדשות ולמאורעות – – –

לוָריאנוֹ, יום ה', 26.7.45 – עם סקדרון 112

הבוקר הייתי קרוב לסוף, יותר מאיזו פּעם אחרת. המראנו שבעה מוסטנגים לשם טיסת־סיור עד אגם־קומו (באַלפּים) ואני הששי בטור. כדי להימנע מטיסה בעננים הכניס אותנו מנהיג־הלהקה (קפּיטן אדוארדס) לתוך עמק צר, בהיותו סבור, כנראה, שיש בו מעבר ברכס־ההרים. כשנכנסנו לתוכו, התברר לנו מיד שלא נוכל לצאת ממנו אם לא נטפס מעל להרים המקיפים אותנו. כשראיתי את רֵיי טמפלר (נער מצוין, עדין־נפש וחביב) שטס לפני, מתנפּץ אל ההר, החילותי מיד “לטפּס”. הצלחתי לעבור את ההרים כשגובה של עשר רגליים מבדיל ביני ובין פסגתם. מהשבעה חזרנו רק שניים. אף כי שנינו ראינו רק אוירון אחד עולה בלהבות על צלע־ההר, קרוב לוודאי שלשאר הארבעה קרה אותו דבר בתוך הערפל. כשקראנו להם מיד אחרי המקרה לא נענינו כלל.

יום א' 9.9.45

אתמול חזרתי מהחופש היפה ביותר שהיה לי מעודי. בשבת הקודמת נסענו לויניציה. שם נפגשנוּ בכמה בחוּרים מהבריגדה ונודע לי שהמכונית שלהם נוסעת לבלגיה. נסעתי אתם עד אינסברוק שבטירול האוסטרית, מקום שם ביליתי את הלילה בחוות־ההכשרה של פּליטים ממחנות־הריכוז. כמה מהם סיפרו לי סיפורי־זוועה על המחנות הללו. למחרת טסתי (טרמפּ) באוירון צרפתי לפריס. שבעת הימים והלילות שביליתי בעיר חמודה זו לא אשכח לעולם! מצאתי שם חברים מא"י, מאנשי הבריגדה, שגם הם באו לסייר בפריז ושמחנו יחד. מפּריז חזרתי ברכבת דרך שוויצריה. שהיתי בעיר לוזנה היפה ואגמה. תושבי שוויץ עושים רושם נעים מאוד. ילדים הביאו לנו לרכבת תפּוחים ואגסים אך מיאנו לקבל כל דבר תמורתם.

היום ערב רה“ש ולא מצאתי בעיר זו (אורינה) ארץ־ישראליים או סתם יהודים לחוג אתם (החפשתי היטב?). אני צריך לצאת הערב ל”פריאולי" עם החברה. אך אם אמצא את מישהו שיראה לי היכן אוכל להיות במסיבת־יהודים הערב – אוותר על חברת הסקדרון ואלך לשם.

10.9.49

אתמול הודיע לי המפקד שאני מועבר לסקדרון 213 המפליג לארץ! – – – להיות עם טייסת משלי בארץ! לטוס מעליה ב“סטנג”! נודע לי היום שסקדרון 213 יחנה ברמת־דוד. אקנה לי אופנוע שאוכל להגיע בו לתל־אביב בכל עת.

יום א', 16.9.45

נדמה לי שסוף סוף מצאתי את הדרך עלי ללכת בה בהגיעי לארץ ואת אשר אעשה כשאשתחרר מהרא"ף.

בימי הבטלה האחרונים הרהרתי הרבה בעתידי. ברור לי, שלא אהיה מאושר אם לא אעסוק בעבודה לפי רוחי. מחניתה נוּתקתי כבר ולא אחזור אליה עוד. ובכן, עלי להתקשר עם הטכניון בחיפה מיד בהגיעי לארץ ולהשתדל להתקבל בו כסטודנט עוד לפני השחרור ולהתחיל ללמוד ארכיטקטורה. אוכל לבוא להרצאות אפילו מרמת־דוד באופנוע. על ידי כך ארויח שנה או מחציתה עד השחרור

---

אבּו־קיר (מצריים). 29.9.45

הגעתי לכאן ביום ד' באניה “מטרוא” מטַרַנטו. שטנו בים חלק כראי שלושה ימים ושלושה לילות. באניה נוסעים אתנו כשלוש מאות שוטרים בריטיים ובטליון של הקלעים האיריים המלכותיים – תגבורת למשטרה ולצבא בארץ. פירוש הדבר ברור. מחכים למהוּמות בעתיד הקרוב. לכל הרוחות! התאכזב גם ממשלת הפועלים?

מסעדת הסרג’נטים מלאה יוונים צעקניים. אני סמל־תורן היום ואיני יכול לצאת לאלכסנדריה, וחבל מאוד: הערב שמחת־תורה וגם קבלת־שבת בקלוב היהודי בעיר.

יום ב', 1.10.45

מתי נעזוב סוף־סוף את המקום הזה? אני מודאג מאוד ביחס למצב בארץ. מה יהא תפקידי במאורעות הבאים? מקוה אני שאוכל לעשות משהו יעיל יותר משעשיתי במאורעות 36’–39'.

יום ו', 5.10.45

אנו עדיין באבוּ־קיר. – – –. היינו צריכים לזוז סוף־סוף היום, והנה ברגע האחרון נתבטלה הנסיעה. מדוע? אין איש יודע. מקווה אני שאין זה בקשר עם המצב בארץ.

גדודי־צבא מוסיפים לזרום לארץ. היום מודיע העתון על בואה של דיויזייה שלמה מבלגיה. האם יהא עלינו להתנגש בכוחות אלה? וּמה יהא חלקי בכל מה שעומד לפרוץ בארץ? הדבר יתברר לי, בלי ספק, בהגיעי שמה.

גבת (רמת־דוד), יום ה', 1.11.45

מחר אני מוחזר למצריים. אחרי שהייה כה קצרה בארץ מצאו לנכון לשלוח אותי מכאן (בלי ספק מסיבת המתיחוּת ההולכת וגוברת בארץ). פשוט חזירוּת! ואני רק הצגתי רגלי בארץ, החילותי לקשר ולחדש קשרים… כמה יפגע הדבר באמא; כה צר לי עליה!

הייתי יכול בוודאי להביא תועלת רבה לוּ נשארתי כאן בסקדרון.

הסתו מורגש כבר באויר והכל יהיה עוד מעט ירוק ורענן. ואני – לעזאזל! – למצריים העלובה.

יום ג', 13.11.45

זה עתה הודיעו לי שאני עובר שוב לאיטליה! לא ציפיתי לזאת כלל. אני מקבל את החדשה ברגשות מעורבים. צר לי להתרחק שוב מהארץ. חבל מאוד.

רומא, יום ד', 26.11.45

אנו שהינו כאן במסעדת סרג’נטים ופרחי־קצינים. חיים נהדרים! הספקתי לראות כמעט כל מה שכדאי לראות כאן עד… שער־טיטוס.

מורטליאנו, יום ו', 30.11.45

הגעתי לכאן אתמול בבוקר. אחרי נסיעה מעיפת של שלושים ושש שעות – מרומא ברכבת. הרושם הראשון של האנשים – טוב מאוד. הסתדרתי בחדר, בבית משפחה איטלקית. הזדמנות מצוינת ללמוד איטלקית.

בארץ – מהומות, בינינו לבין הצבא והמשטרה. מאוד לא נעים ליהנות מתענוגות המקום, כאן במרחקים, בשעה שבמולדת נהרגים ונאסרים בחורינו. כאן – ריקודים, רכיבת סוסים, שחייה וכו', ושם נפצעות גם נשים בהתנגשויות עם הצבא.

ראשון של חנוּכה. כמה אני משתוקק להימצא עתה בתוך חברה ארצישראלית!

קיאסוטיס, יום א', 23.12.45

אני נמצא כאן עם סקדרון 112 זה כשבועיים.

קיבלתי היום כמה עתונים מהבית. אחרי קראי את אשר קרה בשפיים, רשפון וגבעת־חיים לפני זמן קצר, נראית לי שהוּתי ביחידה אנגלית כבתוך כלא. מקומי שם, בארץ, בין אלה שהתנגדו לפולשים מהצבא הבריטי. והעובדה שאני משתעשע אתם יחד, שוחה אתם, עוזר בקישוט־המסעדה לכבוד חג־המולד, אינה יכולה שלא לגרום לי הרגשת “יוצא דופן” ומוסר־כליות – – –.

טוב שאני יכול לשלוט בעצמי ולא להיסחף בזרם השתיה הפרועה, שסחף את כולם כאן בקשר עם חג־המולד.

אומרים שבסביבה הזאת נמצא מחנה־פּליטים. השבוע אני מוכרח לגשת אל המחנה (היכן?!)

יום ד', 16.1.46

אני בן כ"ה היום! כמה מיהרו השנים האחרונות לחלוף. מבלי שהרגשתי כמעט הפכתי מילד לאדם מבוגר. אמנם, נדמה לי – בעצם, אני בטוח – שבתוכי נשארתי ילד בהרבה מובנים.

בעוד שבוע אני טס קהירה לקוּרס מנועי־אויר. אולי אצליח לגשת גם הביתה?

טריפּולי, יום ג', 12.3.46

קפיצת־הדרך של מאות מילין ממקומי באיטליה עד צפון אפריקה. דרוש היה להטיס כמה מוסטנגים מאיטליה למצריים וקראו למתנדבים לטיסה זו. ומכיון שזהו דבר לפי רוחי – שעות טיסה רבות, ראיית מקומות חדשים ועוד – קפצתי על המציאה והתנדבתי לעבודה זו.

זה ארבעה ימים שאני שוהה כאן בטריפּולי, כיון שנפל קלקול במכונה וגם סערות־החול מונעות את הטיסה. חניתי בדרכי זו בנאפּולי, בסיציליה, במלטה. מחר בבוקר, תודה לאל, אני ממריא ואקווה לעבור את מחצית רחבה של יבשת־אפריקה ולהגיע קהירה לפנות ערב.

פורטיצ’י, 27.4.46

הפעם בוודאי ביקורי האחרון כאן – אני נוסע לשחרור!

הצלחתי שלשום לבקר סוף־סוף בקפרי. ואף כי הנסיעה אל האי עלתה לי במחיר דחיית הנסיעה מצרימה לכמה ימים (הפסדתי את המקום באנייה בגלל העדרי מכאן בשבת) – איני מצטער על כך כלל. “המערה הכחולה!” האם ישנם מקומות רבים בעולם שיכולים להתחרות אתה ביופי? ראיתי גם את ביתו של בעל “סן־מיכּלה”.

אלמזה, 31.4.46

ושוב ב־22⁵. הגעתי לכאן אחרי נסיעה נעימה מאד ב“פרנקוניה”. עוד שבוע – ואולי פחות? – ואני שוב אזרח ארץ־ישראל.