מבוא 🔗
אני יושב להעלות בכתב זכרונות־דברים, שאני עצמי הייתי קורא אותם כסיפור דמיוני – לולא חייתי אותם אני עצמי. זכרונות־מעשים, המסמרים גם כיום את שערותי בזכרי אותם. ואני מתפּלא עד היום ואיני מבין, באיזה נס יצאתי מכל הסכנות. הלא כפשע היה ביני ובין המוות. ולא רק פעם אחת בלבד. וכל אלה עברו עלי רק בשתי השנים האחרונות, שתי שנות־מלחמה. כמה גלגוּלים נתגלגלתי בהן! פּצצות. מחנות־הסגר, “גניבת גבולות” ונסיעות על פּני העולם – דברים אשר מעודי לא חזיתי אותם אף בעיני רוחי. גם עכשיו, בשעה שאני כותב, הנני בנסיעה: מיפּן אני נוסע להודו באניה היפּנית הוּשימימַרוּ. שעה זו נראית לי טובה ביותר להתחיל בכתיבה. הן נסיעה בים במשך עשרים וששה ימים מביאה לידי שעמום, בייחוד כשאין למלא את חלל־היום. על כן אני כותב – – –
29 במאי, 1941
בין הונקונג לסינגפּור.
יום החמישי האיום 🔗
רעד עובר בגופי בזכרי את היום הזה.
זה היה ביום החמישי, בשבעה בספּטמבר, הוא היום השביעי לפרוץ המלחמה. עוד בשכבי במיטה שמעתי הפצצה חזקה. פגיעות־הפצצות טלטלוני מן המיטה, אבל נהייתי אדיש לכל מה שיקרה. לפני צאתי טלטלוני מן המיטה, אבל נהייתי אדיש לכל מה שיקרה. לפני צאתי החוצה שלחתי, כרגיל, מבט לילקוטי המוּנח בפינה, ארוז מן הזמן שהתכוננתי לעלייתי, – ארוז וכביכול מוכן לנסיעה, כדי שאוכל לשימו על שכמי בכל רגע ולצאת לדרך. לא אחת חשבתי שאין כל טעם בדבר להחזיק את חפצי בילקוט בשעה שאני בטוח שאין אפשרות לנסוע לארץ. גם הפעם אמרתי להתיר את הילקוט ולשכוח את כל מה שעבר; אבל דחיתי את הדבר.
בחוץ אומרים שהגרמנים מתמידים בהפצצת־עירנו מפּני ששֶדליץ נמצאת בדרך הראשית של מנוסת פּליטי־וַרשה. מספרים שגם הממשלה היתה בעיר – אחרי אשר פוּנתה וַרשה – בדרכה לבריסק. הנה כי כן, שדליץ סובלת כל כך מפני שהיא נמצאת בדרך הראשית של האֶואקואציה למזרח.
השעה כעשר וחצי. הנני עומד ליד רמקול ומאזין לידיעות על מצב־המלחמה. פתאום נשמע רעש של מנועי־אוירונים וההמון נמלט מתוך בהלה. רק אחרי שכל האנשים התחבאו, מי במקלט ומי בבית, ניתן אות־האזעקה: באיחור־זמן!
אני יכולתי למצוא לי מקלט מאחורי שער־הביטון של הבית בו נמצא רמקול־הרדיו, אבל זה היה בית קטן, בן קומה אחת, ואני רציתי להסתתר בבית גדול. הבתים המעטים שנחרבו על ידי ההפצצות הקודמות בירכתי־העיר היו כולם בני קומה אחת או צריפי־עץ קטנים ונתפתיתי להאמין שבית גדול הוא מחסה טוב יותר. פּצצה כי תיפּול על בית קטן הריהו נהפך בין רגע לגל־עפר ואין פנאי להימלט; אבל פצצה הנופלת על בנין גדול – הרי יש לך שהות למלט את נפשך במדורות התחתונים, עד שהחלקים העליונים נבקעים ומתמוטטים. ומתוך חישוב זה רצתי לבית הגדול שברחוב שנקיביץ 44, ונחבאתי במסדרון. אתי יחד היו שם עוד כחמישה־עשר או עשרים איש. מהם נחרתו בזכרוני אשה צעירה ותינוקה בזרועותיה וגורף־ארובות שחור, שחבל־עבודה מלוכלך כרוך לו במתניו. גורף־הארובות – נוצרי צעיר – ידוע היה לי מביקוריו בביתנו לרגל עבודתו. הוא עמד ואני יכולתי להתבונן בתנועותיו. זוכר אני: משהגיע בריצה למסדרון, בו עמדנו כולנו, מיד נתן עיניו בתקרה והסתלק הצידה, שלא יימצא מתחת לקורת־הברזל שבתקרה. הבינותי לחששו ולמחשבתו והתבוננתי גם אני בתקרה, כמבקש מקום בטוח יותר. לבסוף ראיתי שמוטב אם אעמוד במקומי, באמצע המסדרון, במעלה הראשונה, כשידי מחזיקה במשענת. לפי חשבוני, עלי למהר ליציאה שממולי במקרה שיפּול דבר־מה על הבית. עודני1 שקוע במחשבותי והנה ברד־פּצצות ניתך מסביב, ובטרם אתמצא במצב – טרך! – פּצצה נפלה על ביתנו. איש מאתנו לא יכול למלט את נפשו. אמנם חוּשי לא נתבלבלו, אבל לא היה לאל ידי לעשות דבר, אף לא לזוז ממקומי, כי מקץ רגע אחד התמוטט עלינו כל הבית ונשארנו בתוך חושך מחניק. לא ראיתי דבר מסביבי, רק הרגש הרגשתי אבק רב וידי ממששות שברי־לבנים וכפיסי־עץ ומיני חומר לא אדעם.
חתרתי לעבר היציאה. התאמצתי לסלק את כל החוסם את דרכי, אבל כל עמלי היה לשוא, כי חושך מסביבי, כל מה שידי נגעו בו אי־אפשר היה להזיז ממקומו. הייתי במצב של התעלפות ורק לאחר זמן־מה הגיעוּ לאזני קולות חנוּקים. מי שהוּא צעק: “הצילוּ!” קול אחר צעק: “שמע, ישראל!” אשה התייפחה והרעישה עולמות: “ילדי!” וקול שני של גוי נשמע: Jezus, dla Boga“…2”. תינוק בכה מפּחד. קול צרוּד חזר על שם של קרוב או של ילד. ובתוך הקבר החי נתערבבו הקולות והגיעו כאילו מעבר לקיר. הבנתי שכל האנשים שהיו במסדרון מכוסים מפּולת כמוני. מה לעשות? תקפני יאוש. הכל מסביב לחץ עלי ולא היה מקום פּנוּי להזיז ביד וברגל. ואז כל חיי עברו לפני עיני העיוורות. ושאלתי את עצמי: האם זהוּ באמת סוף־חיי? האם כדי לגווע בקבר חי נפרדתי מידידי וקרובי לפני העלייה? האם לתכלית זו קיבלתי מקבוצתי אישור לעלייה? לא הבנתי דבר, ויחד עם המקהלה הכללית של צעקות־לעזרה לחשתי גם אני כמה מלים שהביעו את מר־רגשותי אותה שעה.
כשם שלא במתכוון באתי אל האנשים, שכיסתה עליהם המפּולת ברחוב שנקיביץ 44, כן באה גאולתי משם שלא במתכוון: במקרה זז משהו מעל לראשי ולפתע נפתח בקרבתי פּרץ קטן, בו זכיתי לראות שוב את אור־היום. הרגשתי עצמי כעיוור שנפקחו עיניו פתאום. מישהו, שהיה לפני, זז וטיפס וזחל לצד שממנו בא האור. היה זה מקום־החלון במסדרון שליד המדרגות, המובילות מחדר השוער לקומה הראשונה. דרך חלון זה, כנראה, הציל מישהו את עצמו, וכשיצא נפתח גם לנו פּתח־ההצלה. עזרתי למי שהיה לפני שסתם את הדרך, לטפס ולהגיח, ואחרי שפינה לי את המקום זזתי גם אני. עליתי על חפצים שלא ידעתי מה הם: ערבוב של שברי לבנים ועץ, מיני דברים רכים (אולי אברי מתים או פצועים?),ראשי נתקל במשהו, כובעי נשמט – אבל לחפשו לא חשבתי, מחשש שמא אגרור משהו שיכסה אותי שוב. נמשכתי אל הפּרצה, ממנה בא האור. עוד גיחה אחת – ונחלצתי. לא ידוע לי כמה זמן הייתי תחת המפּולת; אני משער כי עשרה רגעים, שכן יותר מזה לא הייתי יכול לחיות בלי אויר. כשיצאתי חי לא ידעתי מה עלי לעשות. קודם כל רצתי בכל מאמצי כוחי כדי להתרחק, ככל האפשר, ממקום־החורבן. עברתי את חצר־המעבר של רחוב שנקיביץ, 44, לרחוב פינקנה, ומשם חציתי את הסימטה שפּיטלנה, ורק עכשיו תפשתי, שההפצצה עודה נמשכת ובכל הסביבה בקרבתי מתפּוצצות פצצות ומתמוטטים בתים. לא ידעתי מה טוב לי יותר, אם לרוץ הלאה או להתחבא שוב בצל “חומת־מגן” כמו קודם. ראיתי אנשים רצים כחיות־יער ועיניהם בולטות ופניהם משונות וכל מראיהם כפראי־אדם משום שכבת החומר שעליהם ועל בגדיהם. פתאום נשמעה התפוצצות מרחוב בית־החולים. אני רואה: כמה אנשים משתרעים על אדמת־החול שברחוב (היה זה זמן של תיקון הכבישים); השתרעתי גם אני ופני למטה, שלא לראות בנפול עלי הפצצה, אלא למות מיד. מן השער קוראים לנו ודורשים שניכנס ולא נשכב תחת כיפּת־השמים. איזה איש־צבא גבוה, שהיה חבוּי באותו שער, צועק אלינו בקולי־קולות, בלשון פּולין ה“אמיתית”, בחירופים לאין שיעור, שנתחבא בכניסת השער. קמתי ויצאתי לתוך השער, ומשם לחצר, החוצה. כי חושש הייתי ל“מחסה”, שהבית יתן לי באם תיפול עליו פצצה. ושוב לא נתנוני לעמוד בחוץ. סיפרתי להם מה קרה אותי, והנה אני רואה בחצר עוד כמה אנשים שפּניהם שחורים ואיומים כפני; כנראה נמלטו גם הם מאיזו חורבה שכיסתה עליהם. יהודים מביאים לי מים מביתם. אני שוטף בהם את האבק שמעל ראשי ורוחץ את הפּצע הקל ברגלי הימנית. אני שותה מן המים המהולים באבק שבפי – הצמא והחנק בגרון גרמו לי צריבה לבלתי־נשוא. בשער נשמעות יללות אנשים שנמלטו לכאן. אשה פּולנית נופלת אל תוך זרועות־הקצין ומיבבת בהיסטריה: “איה בעלי? הנמלט מן הטכסי? איהוּ?” מספרים לי שהקצין, האשה ובעלה עמדוּ כאן בנסיעתם מוַרשה; הטכסי שלהם היה בסמוך לעיריה; נפלה פּצצה והטכסי נהפך לקופסה שבורה ואין יודעים לאָן נעלמו הנוסעים. פּצוּע מספּר איך ובאיזה בית נפצע. אני רואה בחור נוצרי שפּניו פני שד ממש: עיניו בולטות־מתפּרצות ושער ראשו הפּרוע מלא צרורות חומר ואבק. כך, בלי ספק, היה גם מראי־אני לפני שרחצתי את פּני במים שהביא לי יהודי מביתו. בינתיים חלה הפסקה בהפצצה ואני יוצא מן החצר ופני למקומות מגוּריהם של קרובי וחברי. אי־אפשר ללכת במדרכות, כי הרגל נתקלת בתלי לבנים ועפר. מתוך הבתים שנתפוררו עולות קריאות לעזרה, קורעות־לב. אין מי שיציל אותם כי כל איש רץ כמטורף לבני משפּחתו ולקרוביו. הכל משתוקקים לראות אח ורע וזה נותן כוח לרוץ ולבוא בתוך הריסות־בית, על אף הסכנה שמא יתמוטטו גם יתר חלקי הקירות, שנפגעו בהתפּוצצוּת. אנשים שניצלו מתנפּלים זה על צוארי רעהו מתוך התפּרצות של בכי וצעקות עד לב־השמים. אין מאמינים עוד, כי אכן זה חי! הגענו לבית ברחוב ס‘, בו גרים בני משפחת ג’, חברה ל“קן” שלנו, ור', חברת־הקבוצה. מצד הרחוב לא היה ניכר שהבית נהרס, ואולם בכניסה לחצר נראה מיד החורבן שנגרם לבית על ידי פצצה שנפלה עליו. זה היה בית בן שתי קומות ועתה נהפך למפולת. גגו נשמט־צנח למטה והתערב בלבנים, בקרשים ובשברי רהיטים ומטלטלי־בית בכלל. מתוך ערבוביה זו, שהיתה פּעם בית, נראה ראש יהודי זקן, עטור זקן לבן, כולו שותת דם. מקום־מגוריו היה למעלה, בקומה השנייה, ובטרם הספּיק הזקן לרדת ונתרסק יחד עם כל הבית. בצד נראו אברים מדולדלים, מרוסקים, מאדמים.
כל תל המפּולת נערם בחלק הקדמי, בכניסה של המסדרון. החלק האחורי של הבית וחדרי משפּחת ג' לא נפגעו. רק קורות־התקרה נעקרו בקניהן בצד אחד והיו תלויות באויר ומאיימות בסכנת התמוטטות אף של חלק זה. לא שעיתי לסכנה ונכנסתי דרך החלון לחדר שנחרב למחצה. מתוך בור־מרתף הגיעו קולות־אדם חנוקים־רפויים, ממין הקולות שכבר היו ידועים לי. בשארית־כוחותיהן חיננו נשים בקול צרוד להצלה. לידי עמדו שני גברים שחיפּשו את קרוביהם וּמיד התחלנו בעבודת ההצלה. כל נגיעה שנגענו עלוּלה היתה לסכן את חיינו־אנו ואת חיי הנמצאים בתוך המפּולת. ומבין ההריסות צעקו אנשים שנקברו חיים.
אשה אחת מבקשת להגיש מעט מים לתוך הבור כדי להציל את ילדה הפּעוט המתעלף על ידיה; אחרת, שעלה בידינו להוציאה החוּצה, היתה כל כך עייפה וחלושה מצעקות ומפחד־מוות, עד כי אבד לה כוח־הדיבר ורק שפתיה נעוּ בעוית: מים ביקשה; אשה אחת לא יכולנו לחלץ בשום אופן: ראשה ומרבית גופה כבר היו בחוץ, אבל אחת מרגליה היתה תקועה ולחוצה וכל המאמצים לחלץ אותה היו לשוא.
ראיתי את חברי א'. הוא בכה על שסבתו וילדיה כוּסוּ שם במפּולת. על חברי לא ידע דבר.
מפי האנשים שהוצאנו אי אפשר היה להציל דבר. הם טרם התאוששו ולא ידעוּ את הנעשה והנשמע סביבם. בשארית כוחותי עזרתי למשוך ולהציל עוד אנשים, וכל אותה שעה ריחפה עלינו סכנת ההתמוטטוּת של החלק השני בבית. לבסוף נודע לי מפּי הצעיר ג' שאחיו ואחיותיו ויתר חברי שבבית הזה נמצאים בחיים. הם היו הראשונים שניצלו כאן. הוא הראה לי את המקום, בגן שממולנו; שם הם יושבים.
הרגשתי את עצמי כמי שנולד מחדש. לשמחתנו לא היה גבול. ההשגחה מינתה לנו גורל אחד וכפשׂע היה בינינו ובין המוות. עלוּלים היינו למות תחת החרבות, בלי שידע איש על גורל משנהו.
ישבנוּ תחת העץ וסיפרנו איש לרעהוּ את אשר עבר עלינו. וכששקטו השמים (כי שוב נשמע רעש אוירונים) אזרתי את שארית־כוחותי ורצתי הביתה, לראות אם היה חורבן גם שם. בדרך פּגשתי בחברי י' עם אמו ועם אחותו הקטנה ונשמתי לרווחה בראותי אותו חי. בכלל, כשהיו נפגשים מכירים, היו רואים זה את זה כשבים מעולם אחר.
בכל מקום במרכז־העיר ניראו תמונות־זוועה של חורבן. חצי שעה קודם לכן התנוססו כאן בתים גדולים ויפים, ועכשיו צועקים מתוך חרבותיהם אנשים־מתים למחצה. אגב סיפר לי יוסף, כי דירתו, שהיתה בקומה העליונה, מתחת לגג, נהרסה ו“עפה” למטה מחמת הדף־אויר חזק שנגרם על ידי פצצה שנפלה על בית סמוך. לאָשרם לא היה איש בדירה וכל המשפחה ניצלה ממות, אבל דירה לגור בה אין להם. עכשיו הם רצים אל מחוץ לעיר, לאיזה גן, לחכות שם עד סוף ההפצצות, הבלתי־פוסקות.
המשכתי דרכי לביתי. על יד שער־המעבר ברחוב פינקנה שאלתי כמה ממכירי על הנעשה אצלנו בבית. ענו לי שבחלק זה של העיר בוערת אש, וכנראה שגם ביתנוּ אחוז־להבות. רצתי מהר, והנה האש לנגד עיני ואני איני יכול לגשת. אנוס אני לעקוף ולגשת לבית מצד אחר. כל הגדרות הרוסות. והנה אני ליד הבית. להיכנס אליו בדלת אי אפשר מפּני האש החזקה הבוערת בבית־העץ שממול. דרך איזה חלון בקרבת־מקום חדרתי לדירתנו, אך היא ריקה למחצה; אין נפש חיה בה. חלק מכלי־המיטות ומן המלבושים הוּצאוּ מכאן. בעד החלון הפּתוח נושב ובא חומה של אש האוכלת את הבית ממול. במסדרון – שלולית גדולה של דם־אדם, אבל צורת אדם אין. שכן מציל ומוציא את המיטלטלין שלו מן הבית. אני שואל אותו, איה בני ביתי, איה סבתא, בתה וכל המשפּחה. העודם בחיים? השכן מרגיע אותי ואומר: חיים, חיים הם; שום רע לא אירע להם; כל דאגתם לי. אך איה מקומם עכשיו – אין הוא יודע.
*
ושוב אני ממהר אל החלון ובא אל החדר ואיני יודע מה לעשות. כולי מרוט־עצבים. מה אעשה? האציל את פּליטת חפצי וגם את שאר החפצים שבחדר? ושמא טוב לצקת כאן מים, שלא תוכל האש שמנגד לאחוז בביתנוּ־אנוּ? ואולי ארוץ שוב – אף על פי שרגלי כבדות – עד שאמצא איש מבני־משפחתי? כמבולבל אני עומד. אבל למראה שכני המוציא חפצים מדירתו־הוא – אני מתחיל לעשות כמוהו. אני מציל את התפילין שלי, אני סוחב החוצה את ילקוט־הגב שלי, שעוד בבוקר רציתי להתירו. עודני מוציא כמה חפצי־בית, והנה קורא אלי שכן אחר בקול, שמוטב לי להביא מים ולעזור לאנשים המרטיבים את חלק־הבית הקרוב לאש. אם כך אעשה לא אצטרך להוציא חפצים מן הבית. שמעתי בקולו ונשאתי מים מן הבאר לבית. שכנים מבתים מרוּחקים עזרו לנו בכך. בעד החלון הכנסתי מים ובצאתי לקחתי אתי כמה דברים מן הבית. אותו שכן צועק, שמוטב לי למהר להביא מים ולא להוציא חפצים אל החוץ. אבל אני לא ידעתי נפשי. לא ידעתי מה חשוב יותר. אף ישבתי על חלון הקומה הראשונה ועזרתי לצקת מים על מחסני־העץ הקטנים, שעמדו להיות למאכולת־האש. אך לבסוף עזבנו את המקום מתוך יאוש, כי כבר אחזה האש באותם מחסני־העץ ובלול האווזים והתרנגולות. אחר כך, כשהבית כבר נהפך לגל־אפר, התבוננתי וראיתי, כי לא היטבנו לעשות. ראשית, יכולתי להציל יותר חפצים מן הבית. שנית, צריכים היינו לקרוא לעזרתם של עוד כמה אנשים לשם פירוק מחסני־העץ והגדר שנמשכה ממקום השריפה עד לביתנו. על ידי כך אפשר היה לשמור על הבית מפני האש המתקרב. ואולם כל מחשבה טובה מאחרת לבוא, ולא עלה הדבר על לבי־אני אף לא על לב שאר האנשים שבאו להציל את הבית.
נודע לי שסבתי הזקנה ובני־משפּחתה הם בחצר שמנגד ותיכף רצתי לשם. את כולם מצאתי חיים. הם הרבו לדאוג לי ולא קיווּ לראות אותי חי. עכשיו לא נתנו לי ללכת אל הבית, אל מקום־השריפה. אבל בכל זאת הלכתי שמה להעביר את החפצים הנה. אחר כך נתתי עין ב“דירתי” החדשה.
המון רב של נשרפים יושבים כאן, מי על כלי־המיטה שהציל, ומי סתם על הקרקע, נשען על עץ, וכל איש נאנח בתתו לעצמו דין־וחשבון על מה שאבד לו ואת מי הביא קרבן לאלהי־האבדון. אנשים מדברים על מי שהם מקווים לראות אלא שאין הם יודעים את מקום הימצאָם. האחד מתאבל על בן שנהרג בפצצה, ואחד צר לו על מנורות־הכסף או כיוצא בהן שהשאיר בבית־השריפה. בתוך הנשרפים והאומללים יושבים גם אנשים, שעד עכשיו לא אירע להם כל רע. הם הספיקו להוציא את מעט המטלטלין שלהם לכאן, האש רחוקה עוד מביתם, אבל הם בוכים על שביתם צפוי לשריפה. אשה זקנה חולנית שכבה על אלונקה ונאנחה. קודם היה לה בית וּבו יכלה לשכב חולה ועכשיו שהוציאוּה משם, עליה לפחת את נשמתה תחת כיפת־השמים. דירתה כבר אחוזת־אש. נשמע געגוע של אווזים שניצלו מן הלול ואחרי זה נביחת כלב רע שלא נתן לאיש להתקרב למקום שבו הוא קשור. כל זה ואנקות האומללים, הנשרפים ונפגעי־הפּצצות הצטרף לקול המולה אחת מזעזעת. הכל היו אומללים, אפילו מי שביתו עוד היה עומד וקיים. הגיעה ובאָה חבורת מכבי־האש. את שריפת ביתנוּ הקטן עוד אפשר היה לכבות בנקל. אבל הם לא שעוּ אליה, כי הבית היה פּנימי והם רצו להציל דווקא את הבתים הגדולים, הקדמיים, אף על פי שלא היתה כבר תקוה להציל אותם. בכל החלונות כבר נראתה אש ולמלט משהו לא היתה כל אפשרות. אלא שבעלי־הבתים האלה (וביחוּד הרצל הלברשטדט) הבטיחוּ למפקד־הכבאים שכר גדול חלף הצלת רכוּשם מידי האש, וזה, כנראה, השפּיע.
הזקנה עוד שכבה על האלונקה ונאנחה. לא היה מי שיטפּל בהּ ויגיש לה משהו, כי כל איש היה נתון לצרותיו־הוא, עד שבא חתנה. כשראה שתפח כאן את נשמתה ולא יוכל להביאה לקבר־ישראל (כי בעיר התגוללו מתים בלי מספּר – קרבנות־ההפצצות של היום – ואין יודע איך ייקברו, כי כל חברי “הצלב האדום” ו“חסד ואמת” עמוסים עבודה למעלה ראש וגם מי שאינו חבר עוזר על ידם), החליט להעביר אותה לבית־החולים ושם יהיה מה שיהיה. בבית־החולים יטפּלו בה הן בחייה והן במותה. הוא הציע לי תשלום תמורת עזרה להעביר אותה לבית־החולים בסטַרוֹויטש. הלכתי ונשאתי עמו את הזקנה לבית־החולים. בדרך היתה שוב התקפה מן האויר. אנשים נסו כעכברים מחוריהם. אני לא רצתי, כי כבר ידעתי שאחת היא, אם איחבא בבית או במקלט, או אעמוד עם הזקנה ברחוב, היינו הך! הפצצות פּוגעות בכל מקום ומי שדינו ליהרג או להיפצע לא יועילו לו שוּם מקלטים שבעולם.
לי לא חשוב מה נעשה בעולמו של הקב“ה, חדלתי מהרבות מחשבות. הכל עשיתי כאבטומַט. אחרי שנחתי מעט נשאתי את האשה שוב, אף על פּי שזה היה בשעת ההתקפה. שוב לא היתה חובה להתגונן מפני התקפות. מי שרצה להתחבא – נחבא, ומי שרצה – שהה ברחוב, כי רוב “מפירי המשמעת” היו מבין האנשים שסבלו כבר מן ההפצצות: זה שכל בן וזה קרוב אחר; זה – נחרב בית־מגוריו, וזה כל רכושו נשרף; וכו' וכו'. גם לי לא אמר לבי להישמר מפּני צפרי־הפּלדה שעפו מעל לראש, ולכן המשכתי ללכת עם הזקנה. ברגע שבאנו אל בית־החולים הגיעה שמה מכונית צבאית ומתוכה הוּצא איש פּצוּע לבוש בגדים אזרחיים. כנראה, מן המגוייסים החדשים היה, שטרם הספיק לקבל את מדי־הצבא. טרם אחז ברובה פּקד אותו פּגז ועשהו למה שהוא עכשיו: פּצוע, בעל־מום, וייתכן שימות מאבדן־דם. לא הרביתי לחשוב עליו ומיהרתי – הקדמתי להיכנס עם הזקנה לתוך חצר בית־החולים. מיד זכיתי לנזיפה הגונה מפּי נושאי הפּצוע הצבאי: “האינך יודע – קראו בקול – שלחיילים זכוּת־קדימה לגבי עזרה ואותם מכניסים קודם לכל?”. הצטדקתי שלא ידעתי את הדבר ואמנם לא ידעתי. הכנסנו את הזקנה לאולם־המתנה רחב־ידיים ומלא אלונקות של פּצוּעים. היוּ שם אלונקות מכוסות ולא ידעתי, אם מושכבים בהן מתים או פצועים הנהנים מ”שינה מתוקה“. שוב ראיתי שם אנשים, שהיו לי ספק מציאות וספק תמונה של בית־חולים לניתוחים לפי תיאורי רימַרק. נדמה לי, שראיתי בין השאר פּנים מוּכרות של יהודי בעל־זקן והוא חבוּש תחבושת במקום שצריכה להיות יד. יראתי להתבונן לנעשה באולם־ההמתנה והתחמקתי מהר. בחוץ נתתי עיני בזהוב שקבלתי מידי חתן־הזקנה בשכר טרחתי. נאבקתי עם עצמי והתרעמתי על עצמי שקיבלתי שכר־טרחה בהעברת חולה לבית־חולים, שלא תוציא את נשמתה בחוץ. האם מוּתר לכרוך יחד מטבע בזויה של זהוב אחד עם הצלת נפש חיה? היתה בי הרגשת־גועל לגבי כסף זה, אבל לא השלכתיו, בזכרי שאין לי בית ללוּן בו. אף פּרוטה אין לי כדי לקנות בו את ככרות־הלחם הראשונות לקיום חיי העלובים בימים הראשונים של חוסר הדירה. מתוך מחשבות אלה הגעתי ל”דירתי החדשה" בין הנשרפים בבוסתן שברחוב שנקיביץ, 29/31. לא היתה בי רוח לשבת שם זמן רב וכשראיתי שהשמים שקטו מאוירונים כוננתי צעדי לרחל’ה. ל“בית החדש” שלה בגן שממול, מקום שם “גרו” ניצולי הבית ההוא. שכני אותו בית התעתדו ללכת למַקַבַדה או לכפרים אחרים באותה סביבה כדי להיות שם עד יעבור זמן־ההפצצות בעיר. כאן לא היה להם מה להפסיד אחרי שביתם נחרב וכמה מבני המשפחה נפלו קרבנות. כל נפש רצתה להימלט ממקום־האסון ביום המר והנמהר הזה.
רחל’ה ואמה התכוננו גם הן לדרך. נפרדתי ממנה מתוך הרגשה שלא בקרוב אתראה עמה. בדרך ממנה נפגשתי עם חברי דנציגר, חבר קיבוץ חלוּצי בלודז. כארבע־חמש שנים היה בקיבוץ. גם הוא כמוני אוּשר לעלייה והתכונן לנסיעה בלתי־ליגלית. אני עמדתי לצאת לדרך לפניו ועכשיו הננו שנינו במצב אחד. ביתו התפּורר – נחרב על ידי פצצה – על כן החליט בנפשו לצאת לפינסק ברגל. שם נמצאת הבחוּרה שלו ובביתה יוכל לגוּר. הוא מבקש לו חברים להליכה, ואם רצוני בכך יכול גם אני להילוות אליו. אמרתי לו שאיני יודע מה אעשה ואינני יכול להבטיח לו את הצטרפוּתי. בלכתי ממנוּ השיבותי אל לבי, שאולי כדאי לי ללכת. לא היתה לי תכנית ברוּרה לאָן ולשם מה ללכת, אלא שרציתי מאוד לברוח ממקום־החורבן.
סיפרתי על כך לבני־משפחתי ומיד דנוני בצוננים: “אתה רוצה ללכת מכאן” – אמרה סבתי – “ולא חשוב לך מה יהיה בסופי? אנה אבוא עם בתי ועם ילדה הפּעוט?” נסתתמו טענותי. אף כי ידעתי שגם כאן לא אוכל לעזור להם. להוכיח לה את טעותה לא יכולתי, כי גם אני לא ידעתי, מה אועיל בנדידתי ועד אנה אגיע באין לי כסף למחייתי.
זה כבר חשתי רעב אחרי יום תמים ללא אכילה ואחרי חוויות שהתישוּ את כוחותי. במשך כל היום לא חשבתי על אוכל. בשעה שהוצאתי מדירתנו את החפצים ראיתי שם לחם ולא עלה כלל על דעתי לקחתו אתי, כי מיוּתר היה בעיני. סיבת־הדבר הזה אינה ברורה לי עד עתה.
אגב הוברר לי ענין שלולית־הדם בביתנו. בבוקר, לפני צאתי מן הבית, ביקשני שכני, הנגר ז’לַזני, לעזור לו בחפירת המקלט אצל קוקבה בגן שממול לחלוננו. הוא, הממוּנה על ההתגוננוּת מפני התקפות מן האויר בכמה בתים, היה אחראי לעבודה זו באותה חצר. אמרתי לו שלדעתי מיוּתרת העבודה, כי אין שם די מקום מקלט. אם תיפּול שם פצצה יפלו כל גדרות־העץ וכל בתי־העץ אשר מסביב למקלט ויכסוּ במפּלתם את כל האנשים שיבקשו להם מחסה בו. לא נתתי את ידי לחפירת המקלט והלכתי לשלי. לאחר חמישה־עשר רגעים, כשבאה ההתנפּלות המחרדת מן האויר, פגעו רסיסי־פצצות בחופרי־המקלט; הפּצועים הוכנסו למסדרון ואחד מהם שתת דם לרוב: מכאן שלולית־הדם שראיתי.
מחנה־ריכּוּז 🔗
מתחילה לא יכולתי להבין היכן אני נמצא. אך לאט־לאט הוברר לי שזהו מין המשך למגרש־האספורט בשדליץ: מחנה־ריכוז של חיילים ולא־חיילים שבוּיים. במגרש הגדול ביותר של העיירה וינגרוב – שם היה לפנים, כמדומה לי, בית־ספר עממי – רוכזו עכשיו המוני־שבויים. אנשים שכבו על האדמה הלחה בצפיפות גדולה. הבטחתי לעצמי מקום־לינה בין מכירי ויצאתי לטיול קצר לשם התבוננות בסביבתי החדשה. מצאתי חיילים ותושבים פשוּטים השוהים כאן זה ימים אחדים. אלה שהיו כאן קודם לכן נשלחו לאוסטרוב־מֶזובַייצק. גם הם סחבו רגליהם כמוני היום. סיפרו לנו שגם היום נשלחה מכאן קבוצה של ארבעת אלפים חיילים. הנה כי כן לשמנו ולכבודנו פּינוּ את המגרש. החיילים מרגישים את עצמם כאן בני־חורין לגמרי. הם “סוחבים” קרשים מצריפים הרוסים שבמגרש, שוברים אותם לגזרים קטנים ועושים להם מדורה כדי לחמם בה את גופם. אני ממלא את חובתי ומביא גם אני את חלקי בקרשים ויושב ליד אחת החבוּרות האלה. עכשיו היא שעת־כושר להוציא את תפּוּחי־האדמה המעיקים על כיסי. אני מוציא ונותן אותם באש לשם צלייה והחיילים שמחים שזכוּ לבחוּר שכזה! הדבר עולה לי בתפּוּח־אדמה לכל איש ובדוחק נשארים כמה תפּוּחי־אדמה לי עצמי ולידידי שהלכו עמי בשורתי.
אני מוסיף לחפּש ומגלה באר שמסביב לה הומים כדבורים חיילים ותושבים שבאו לרוות את צמאונם. אשרי מי שיש לו חבל וספל־חיילים, כי בנקל יוכל לשאוב לו מעט מים מזוהמים. רע מזה הוא מצבו של זה אשר בקבוק סתם לו או קופסה, ובכל רע הוא מי שגם אלה אין לו. שני חיילים נכבדים כבר מצאו כאן מקום לעשות עסקים. ביקשו ומצאו כד שבור של חלב, קשרו אותו לחגורות־מכנסיים חייליות והרי הם עמלים בשקידה ליד הבאר. מילויו של בקבוק־מים – עולה עשרים פרוטות; לא פחות! אפס מי שאין לו כל כלי לקבל מים תקוה לו לזכות בלגימה אחת חינם, אם ירבה תחנונים לפניהם.
אני רעב מאוד ועל דעתי עולה מחשבה נפלאה: עסק עם ידידי. להם תפּוּחי־אדמה, אבל אין הם יודעים כיצד משיגים עצים לעשות אש. אני יוצא לדרך ומביא כמה קרשים. האש מתלקחת ומחממה את אברינו ואנו עושים לנו סעודה משותפת של תפּוּחי־אדמה צלויים. כפעם בפעם נשמעות יריות מצדדים שונים. אנשים מנסים לברוח והמשמר הגרמני שמעבר לגדר יורה בהם. אומרים, שמספר בורחים מוּטלים כבר מתים שם.
לבסוף השתרעתי, עייף ורצוץ, על האדמה הלחה ונרדמתי. רוח קרירה נשבה על פּני.
חיפשתי מקום פּנוי לעשות צרכי. בכל עבר מסתובבים והומים אנשים כדבורים. אני פונה לקצה־המחנה, ליד הגדר, והנה כאן גדולה הצפיפוּת מאשר באמצע המחנה. המוני חיילים דבקים בגדר, ניצבים על הקרשים וקוראים בצעקות החוצה. מהם נדחקים וצובאים על הסדקים שבין הקרשים. עתים מביאה ההצטופפות לידי מכות ומהלומות בשל תפיסת־עמדה ליד הגדר. מספר הניצבים שם גדול כל כך, עד שאין לי כל אפשרות לגשת ולבוא עד עצם הגדר. שבוי יהודי מספר לי שבכל יום כך. מעבר לגדר מתאספים נשים וילדים יהודיים מבני העיירה ובידיהם פרוסות־לחם ושיירי־אוכל. והשבויים מתנפּלים על זה כחיות רעבות. לאחר שהן גומרות לחלק כל אשר להן ממשיכות הנשים לעמוד ומוכנות לעזור לנו במשהו. ועבודתן מרובה: אחד צועק שיש לו דוד בעיירה והוא קורא בשמו – והיהודייה רצה תיכף לחפּש את הקרוב הזה. אחד זורק מטבעות ונערה ממהרת אל העיירה ומביאה משם תפּוּחים או לחם. אני תמה שבעיירה כה קטנה עוד אפשר לקנות משהו בכסף. ולעתים קרובות אין נותן־הכסף נהנה מן הטוב המוּבא, כי אם אחר זוכה בו: הנערה חוזרת כעבור חצי שעה והתפוחים בידיה; היא אמנם מחפשת את המזמין אבל איננה יכולה למצוא אותו, כי רבים הם שהזמינו, והכל פּושטים ידיהם דרך החורים שבגדר ומבקשים ומתחננים: “תני לי! תני לי!” ואז היא נותנתם למי שהגישה אליו קלה ביותר, והמקבל לועס בכל שניו את המתנה שנפלה לו בהיסח־הדעת.
המלחמה כבר הפכה אותנו לחיות. החזק אוכל את החלש ממנו, אבל לעתים אתה נתקל באנשים מסוג אחר לגמרי, בחינת מלאכים שירדו מן השמיים. בחור יהודי, בלתי ידוע לי, ניגש אלי, מוציא מתחת מעילו פּת לחם לבן ונותנה לי. אינני יודע מי הוא ומה טעם בחר בי דוקא. אני רוצה לשאול אותו משהו, אבל הנה כבר נעלם והתערב בתוך ההמון. ושוב לא ראיתיו. עיניו התמות ופניו המחייכות חרותות עמוק בזכרוני. אנשים התאוננו שאינם יכולים לגשת לגדר לבקש לחם או משהו אחר כדי להשיב נפשם משום שחיילים צובאים על הגדר והם חזקים יותר. אבל אחר כך הוּטב המצב, כי כל החיילים הועברו לאוסטרוב. משם – אומרים – ישלחו את כל השבויים, צבאיים ובלתי־צבאיים, לפרוסיה המזרחית. בכל יום מוּצאים כמה אלפים.
מצאתי קופסה ריקה של סַרדינים והריני שומר עליה כעל אוצר רב. מעתה יהיה במה לשאוב מים לשתייה.
אומרים שהגרמנים הטילו קנס על יהודי וינגרוב: בכל יום עליהם לספּק כמה אלפים ככרות־לחם למחנה־השבויים. יהודי־וינגרוב העניים ממלאים אחרי הפּקוּדה בשלמוּת, כי בכפרי־הסביבה יש שיפון לרוב והוא נמכר בזול. אבל כל זה הריהו כטיפה מן הים לגבי אלפי הרעבים שבמחנה. לעתים מקבלות שמונה נפשות קילו אחד לחם. והנה קרבה שעת־הצהריים ואין רואים גם מנה זעומה זו!
החיילים הפּולנים כבר הוּצאוּ כולם לאוסטרוב, ואף על פי כן רבה מאוד הצפיפוּת והזמזוּם חזק כשהיה. במחנה אין מרגישים כלל בחסרון אלפי החיילים שהלכו, ואולם ליד הגדר מרגישים ומרגישים בכך במידה מרובה. כבשתי לי גם אני עמדה ליד הגדר, במקום שהיה חור משום בדל־קרש שנעקר. מעבר לגדר מסתובבים חיילים גרמנים מזוּיינים, המגרשים את הנשים הבאות לכאן. יש חיילים שאינם נותנים לנו לעמוד ליד הגדר וכשהם מרגישים ביד מושטה או בראש מוצא החוצה, הם מכבדים את היד או את הראש בחבטת־מקל או במכת־כידון. אוי ואבוי לאיש שאינו מספיק לקפוץ מן הגדר ברגע הנכון; סמוך ובטוח שהוא ישיב את ידו נפוחה או ראשו יהיה שותת דם.
ואולם החיילים ברובם אינם מחמירים כל כך עכשיו. הם יודעים שהיום עוד לא בא אוכל אל פּינוּ. הם מתקרבים רק כדי להפחידנו ולסלקנו מן הגדר – בנפנוף־הרובה בלבד. עֶמדתי טובה מאוד. אני עומד על הקרקע ויכול להציץ החוצה ולהושיט את קופסתי הריקה והיא חוזרת אלי מלאה מרק חם של תפּוּחי־אדמה. אחרי בלעי מן החם החם הזה הריני אדם אחר לגמרי. שכחתי כבר מתי טעמתי תבשיל. אשה יהודית מטיילת ארוכות וקצרות לאורך הגדר מבחוץ ובידה דלי מעלה הבל חם. היא איננה חסה על מים, גם מעט תפּוּחי־אדמה היו לה והיא בישלה דלי מלא כדי להחיות את נפשותינו. בצדה מהלכת ילדה קטנה, שאיננה גורעת עין מן החייל הגרמני וכשזה מסתובב היא אָצה אל הגדר, מקום שם רבות הידיים המוּשטות, והיא חוטפת קופסה ומחזירה אותה מלאה מרק.
ולידי עומד נוצרי; אדם משכיל כנראה. הוא שותק ומציץ החוּצה. אני לוקח עוד קופסת־מרק, מגיש לו וגם הוא מחייה את נפשו בה. הוא מורדה לי ואומר שהוא מקנא בנוּ, היהוּדים, שבעת־צרה אנו חשים לעזרת אחינו ביתר חמימוּת מאשר הנוצרים, ואין מלים בפיו לגמור את ההלל על מסירות־נפשן של הנשים היהודיות בוינגרוב. לעתים נראית גם אשה נוצרית, איכרה, ודלי־מרק בידה. “החברה ההגונה” של הנשים הנוצריות העירוניות, המהוּדרות והמעונגות, נשי הפּקידים וכיוצא בהן, אינן נראות כלל. ייתכן כי לא נאה להן לשאת דלי תבשיל חם, כמו לבהמות, ועל כן אין הן מופיעות.
הנה ניגשת אשה יהודית ובידה סל מלא תפוּחים למכירה. הגרמני מעכב בעדה מהתקרב לגדר. אבל היהודית מוצאת לה דרך. היא בוררת כמה תפּוּחים גדולים ויפים ותוחבת אותם לידי החייל. מעכשיו מוּתרת לה הגישה לגדר. לאחר שעה קלה היא הולכת העירה וסלה ריק. בקרבתי עומד נוצרי, עיניו יוצאות מזעם וּפיו שופך רעל על היהודיות הללוּ, העושות עסקים עם שבויים, ועל היהודים האלה הצובאים על כל הגדר ואינם נותנים לו, לפולני, לגשת. אני משמיע לו כמה דברים עוקצניים ודוקרניים, היורדים חדרי־בטן. אני אומר לו שאין כאן אוּניברסיטה או גן עירוני, שמגרשים מהם את היהודים. ואם רע הדבר בעיניו הרשוּת בידו להעמיד שומר שכיר על יד התגרניות היהודיות, המוכרות לחם ותפּוּחים לשבויים. אַל לו לשכוח שגם מנת־הלחם, שתינתן לו עוד מעט על ידי הגרמנים, לקוחה מאת היהודים. הסובבים אותי, היהודים וגם הפּולנים, מסכימים לי, והפּולני פורש אבל ועגום, כי לא מצא כאן אנשים כרוחו.
פולני אחר מבקש ממני לקנות לו תפּוּחים ואשמש לו “פּרוטקציה” בפני היהוּדיות הממהרות להיענות לקריאות־היהודים. אני עושה את בקשתו וּמיד סובבים אותי הרבה פּולנים ומבקשים אותה בקשה. ויש שמנסים לקרוא ביהודית רצוצה: “תני לי תפּוּחים, תני לי לחם, יהודי אני”.
משמר חדש בא. גרמנים אלה מראים שהזרוע הגרמנית הקשה עודנה שלטת. הם מגרשים את היהודיות מעם הגדר, וחבריהם נכנסים לתוך המחנה פּנימה ומגרשים גם אותנו מן הגדר. עכשיו שומרים עלינו שמירה כפוּלה, מבית ומבחוץ. אני ניגש לגדר אחרת. שם אפשר עוד לקבל משהו, כי השמירה אינה חמוּרה. ידי משגת קופסת־מרק. מזדמנים לי דודי ומכירי משורתי. אני לוקח בשבילם קופסות־מרק, אך תוך כדי כך רואות עיני בקרבתי פּרצה בין שני קרשים מוזזים זה מזה. בחורים אחדים כבר חמקו־ברחו. אני מוותר על המרק שאקבל מידי־הנערה. ואינני זז מן המקום הזה. כששה אנשים עומדים שם ונדחקים לגיח מן הפּרצה.
אני מחליט לברוח. אני מדבר גם על לב דודי שיציל את נפשו, וכן על לב מורי למלאכה ואחיו. הם מהססים. מורי נרשם לבדיקת־הרופא; אולי ישחררוהו. ואני אומר לו ששעת־כושר כזו לא תשוב ואין להחמיץ אותה.
השומר הגרמני מתקרב ועד מהרה נסתמת הפּרצה בקרשים. הוא הולך הלאה ועומד במרחק של עשרים צעדים מכאן. הקרשים שוב מוזזים. את דודי ומכירי כבר דחקתי החוצה, ועכשיו בא תורי. אני מוציא ראשי ורואה את הגרמני כשגבו אלינו. אולי – אני אומר לעצמי – הוא יודע שבורחים ועושה עצמו כלא רואה? שתי נערות יהודיות עומדות ממולי ואומרות לי: “הצל את נפשך! ברח מהר! תתחבא באיזה בית”.
וכעבור רגעי מספּר אני בחוץ. חפשי אני! ממולי חצר ואני רץ אליה. אני נחפּז, חותר אל הבית הקרוב. כל הבתים בתי יהודים הם. בפתח בית אחד עומדים גברים אחדים ואינם נותנים לי להיכנס. הדירה כולה כבר מלאה בורחים; אין מקום. רוץ הלאה! אני רץ הלאה. אני עובר גדרות וחצרות. והנה אני מוצא את עצמי בתוך חצר מוקפת גדר, שבעל־הבית פּתח בה פּשפּש ברגע זה. בעל הבית יועץ לי לעבור אל מעבר לגדר; משם אבוא לסימטה. לבסוף נפלתי לתוך הבית הראשון בסימטה; דירה של יהודים היא; אני מבקש מהם להרשות לי ללון בביתם הלילה, ומוּטב שיכניסוני לדיר־העצים ויסגרוני בו על מסגר. אין הם תופסים מה טעם אני רוצה בדיר־העצים דוקא ואומרים לי שאני יכול להיות אתם בחדרם. הנה עוד מעט שעת ארוחת־הצהרים ואני מוזמן לאכול אתם. הנערה המכינה את האוכל במטבח מתאדמת ומביטה בי מן הצד. אולי דופק בה לבה וסבורה שחתן בא אליה בהיסח־הדעת? שואלים אותי מאין אני בא ולכמה זמן ניתנה לי רשות על ידי הגרמנים לעזוב את מחנה־הריכוז לשם ביקור בעיר. אני נמצא במבוכה גדולה ובודה כל מיני תירוצים כדי ליישר את הענין. ברור שאינם מבינים מה מצבי ואיך הגעתי אליהם, ואין אני רוצה להפחידם. אבל אחד השכנים ראה אותי בהיכנסי והבין שברחתי מן המחנה. הוא מסתובב במסדרון וזורק בי מבטים. לבסוף הוא קורא לאשה ומתלחש אתה. האשה חוזרת והריהי כולה רועדת מפּחד ואינה יכולה להוציא הגה מפּיה.
“אתה ברחת מן המחנה?” אומרת היא אלי. “מהר, צא מביתי. הגרמנים באים לכל בית וּמחפשים את הבורחים המתחבאים שם. שכני אומר, שכמה גרמנים באו זה עתה לסימטתנו ובודקים בדירות. הם אינם רחוקים מכאן, התחמק מהר, וָלא תמיד שואָה על ביתנו”.
היא התחננה אלי.
“לאן ארוץ עכשיו להתחבא?” שואל אני אותה. “אם ימצאוני ברחוב יהיה רע. בכל בורח יורים מיד. הצילוני והכניסוני לדיר־העצים.”
אבל היא לא רצתה לשמוע. כל יושבי־הדירה והשכנים התחננו שלא אביא אסון עליהם ואלך למקום אחר. יכול אני ללכת לבית־המדרש – גם שם מתחבאים בורחים. אני טוען כנגדם, שאם בדירות מחפּשים, הרי בבית־המדרש בוודאי וּבוודאי שיחפּשו. מוטב איפוא, שיאמרו לגרמנים, אם יבואו, שאני בן־משפּחתם, כי בתושבי־וינגרוב אין נוגעים.
אבל כל דברי הם ללא הועיל. הם מבוהלים ויראים הם לתת לי מחסה בביתם. אני מוכרח לצאת. ואני יוצא למקום שרגלי נושאות אותי, דרך חצרות וגדרות. אני שוכב מעט על פּני האדמה, כדי לנוח ולבסוף מחליט לעזוב את העיירה ולהרחיק נדוד ממנה. לרוץ אסור לי כי השדה, שדרכו אני הולך עכשיו, פּתוח ונראה לרחוב ואין אני רוצה שירגישו בי.
“עמוד!” נשמעת פקוּדה כפעם בפעם ויריות מהדהדות באויר. כנראה, שהרבה אנשים ברחו אותו יום והגרמנים עמדו על כך והרי הם עורכים עכשיו צייד בעיירה ובדרכים כדי לתפוס את הנמלטים. אם יתפסוני – אחת דתי לירייה. ואני חושב לי: איה חברי שהצילו נפשם כמוני? האם נתפסו או שמצבם כמצבי?
הנה הולך שם אדם. מאוד אינני רוצה להיפגש עמו, שמא גרמני הוא. אבל מאוחר מדי. הוא הרגיש בי. רציתי לשאול אותו משהו, ואף הוא רוצה לאמור לי משהו, ושנינו עומדים ומביטים זה בזה. מיד הוברר לנו, כי שנינו הננו בורחי־מחנה והושטנו יד איש לאיש.
חברי, צעיר נוצרי כבן כ"א, שאלני לבסוף, אם יודע אני את הדרך לוַרשה או ללודז. הוא הנהו בן עיירה סמוכה ללודז ועבד בבית־חרושת בוַרשה. מזוודה מלאה לבנים היתה לו, אך הוא עזב אותה במחנה. “תלך לה המזוודה לעזאזל ובלבד שתמלט את נפשך!” אני אמנם רוצה לחזור לשדליץ. אבל נעימה לי חברתו של הצעיר ואני מחליט ללכת עמו לקצוי־ארץ, אף על פי שדרכו לא דרך שדליץ. והנה אָנו הולכים יחד, בלי לדעת לאָן.
באנו לכפר. ומרחוק – ציבור אנשים. הלב דופק, שמא גרמנים הם. לא, אלה הם איכרים. הם שואלים אותנו מאין באנו והפּולני מספּר להם שברחנו מן הגרמנים. אנו מבקשים מהם שיתנו לנו מרק ומקום־לינה, והם, האיכרים, מייעצים לנו להמשיך לפנים־הכפר. הנשים תקיימנה בנו מצות הכנסת־אורחים. אנו הולכים ואני מעיר לחברי שלא נהג זהירוּת וכך אסור לעשות. בקרב איכרים יכול להיות מרגל גרמני שימסור אותנו. הפּולני מסכים לדעתי ואנו נחפּזים להתרחק מן הכפר, בלי ליהנות מ“הכנסת־האורחים” שלו. ולהבא נדע לנהוג בזהירות.
הרחק מן הכפר אנו מוצאים בית־איכר. האיכר יוצא לקראתנו ושואל מאַין אָנוּ באים. אנו עונים לו, שפליטים נודדים אָנו ומבקשים אוכל ומקום־לינה.
“כבר אחרי הצהריים,” אומר האיכר, “אבל אשתי עוד תמצא משהו בשבילכם; גם מקום ללוּן יימצא. אך למה תרמוּ אותי, ילדים? הרי אתם בורחים ממחנה־השבויים! אני יודע זאת. בכל יום עוברים פּה אנשים כמותכם.”
ואָנוּ איננוּ מודים על האמת. לפני הכניסה לבית אנו חוקרים ושואלים, איך מגיעים לשדליץ ובאיזו דרך ללודז. חברי אומר שגם לוַרשה הוא מוכן ללכת.
“על וַרשה אין מה לדבר”, אומר לו האיכר. “בורשה נמצא עדיין הצבא הפּולני והגרמנים צרים על העיר. אין יוצא ואין בא. אם ללודז, הרי כך וכך הדרך.” ולי הוא אומר:
“לך דרך קרובה לשדליץ. היא קצרה מדרך סוקולוב, שבה הובילו אתכם הגרמנים. מוּטב שתלך בשדות ודרך כפרים. הן אל וינגרוב העיר אין אתה רוצה לבוא, כי אין ברצונך ליפּול שוב בידי הגרמנים. לך, איפוא, ימינה, בשדות, שם יש לפניך כביש לוַרשה. שם גם נהר. בכביש בנוּי גשר מעל למים, אבל אתה בשדות לך, וחפּש לך מקום שהמים בו אינם עמוקים ועבור בו. ראה, היזהר שלא תבוא במקום עמוק שמא תטבע.”
האיכר מנה לי את הכפרים שבדרך־השדות עד מקבדה.
“אם תיטיב ללכת, יכול אתה עד חצות הלילה לבוא לשדליץ.”
ויתרתי על המרק. ולבית־האיכר לא נכנסתי. נפרדתי ממנו ומחברי־לדרך ויצאתי לדרכי־אני. בקרבת הנהר מצאתי איכר ושאלתי אותו למקום שאוּכל לעבור בו את המים. יעץ לי הלה לפנות לרועה זקן בקירבת־מקום. עשיתי כן, אסף הרועה את בהמותיו, הוליכן אל המים ואמר לי שאלך אחריו.
“הנה אתמול,” אמר הרועה, “העברתי את הבהמות במקום הזה. שם עמוק קצת, אבל אַל תפחד ולך באשר אראה לך ולא תטבע. עיני הרואות, שממחנה ברחת. עוד אדם צעיר אתה ורבות תראינה עיניך בחייך. אם ידעת לברוח מכף הגרמנים – מוצא חן אתה בעיני. יהודי טוב אתה. מאנשי שלומי. אל תראני שרועה זקן אני. רבות־רבות עברו עלי בחיי. כשהייתי צעיר כמוך, או אולי קצת גדול ממך, כבר ידעתי סבל בסיביריה. ברחתי משם ואנשים טובים עזרו לי והראו לי את הדרך אלך בה. זכור תזכור את דברי הרועה הזקן, שהרבה יסורים נפלו בחלקו, אל תירא מפּני דבר; היה אמיץ־רוח ולעולם אַל תתיאש מתקות־ההצלה גם אם יידמה לך שאין מוצא.”
“הי!” קרא לפרה שנטתה מן הדרך. “לאָן?”
ואלי אמר:
“פה, במקום הזה, היכנס! אין אני מרמה אותך. גם אותי לא רימה איש, בשעה שהצלתי נפשי.”
ממהר אני לפשוט את בגדי, לוקח אותם בידי, נכנס לתוך המים, והולך לפי מה שהרועה מראה לי.
“ישר לֵך!” הוא קורא אלי. “ועתה פּנה שמאלה. ושוב ישר. אַל תירא, המים מגיעים כאן עד החזה, והלאה קצת הם עמוקים מעט יותר, אבל אם תלך כל הזמן לפי הוראותי לא תטבע. ועתה פּנה ימינה! היזהר, שם יש אבנים על פני הקרקע. ומכאן ישר־ישר עד החוף – המים כבר מתמעטים.”
עברתי את הנהר, לא חיכיתי עד שייבש גופי ולבשתי מיד את בגדי, הודיתי לרועה הזקן והלכתי הלאה.
מצד העיר הגיעו מפּרק לפרק קריאות: “עמוד!” גם יריות נשמעו. והנה לפני גבעה בשדה. זחלתי וטיפסתי על ארבע.
“עמוד!” – נשמע מרחוק, ומיד – ירייה. בקרבתי פלחו כדורים את האויר. לא ידעתי, אם הם שלוחים אלי דוקא. נפלתי על הקרקע, הסתרתי ראשי בעשב ושכבתי זמן מה. אחרי כן זחלתי על בטני הלאה עד מעבר לגבעה.
בחוץ החשיך והחשיכה הקלה על מצבי.
“עמוד, יהודי!” שמעתי שוב.
רצתי אל מול בית בודד בסביבה. נבהלתי. דמי כיסה פּני. נתברר שזה היה קול נערה, בת־איכרים, שלמדה לחקות את קריאות־הגרמנים ואמרה להפחידני. בדרך הרחקתי מן הבתים שמא איקרה בחושך לבית שבו נמצאים גרמנים. ומה בכלל היה טעם ריצה בחושך? למה אתעה בחשכת־הלילה, יחידי בשדות? מצאתי שיחים אחדים – סימן לדרכי מחר בבוקר, שכבתי וראשי לצד־ההליכה ועד מהרה נרדמתי על האדמה הלחה מטל: אדם עיף, אבל שוב אדם חפשי בעולם־יה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.