א.    🔗

כל אחד מאתנו בוודאי ראה בקולנוע תמונות של אניית־נוסעים הנטרפת בלב ים. בהלה על הסיפון; הנשים והילדים קודמים; המון־אנשים, שדעתו נטרפה עליו מרוב פּחד, מתקיף את סירות־ההצלה; כושר־המחשבה נעלם. נשארת רק שאיפה אחת – לחיות! וליד הסירות עומדים הקצינים והאקדחים ביד ועוצרים בהמון, ויריות נשמעות.

אנחנו חיינו ימים, שבועות ושנים על סיפון האנייה הטובעת. השיירות המגיעות יום־יום היו פורקות על הסיפון המוני אנשים חדשים, חדורים שאיפה אחת – לחיות! הבהלה היתה פּורצת בכל הזדמנות; הצלה, חיים. שמא תשמש צלחת־מרק נוספת כסירת־הצלה, או נעל טובה יותר, או עוד כותונת אחת.

היינו עומדים ליד דוּד־המרק כליד מעיין־חיים, – אלף איש שדעתם נטרפה עליהם מרעב, ולא מרעב זה שאתם מכירים, המכסם את הקרביים. אחר היה רעב־המחנה. אפשר היה להרגיש רעב גם בכרס מלאה. הוא לא היה מכרסם את הקיבה אלא את האדם כולו, את כל מחשבותיו והרגשותיו של האדם העומד פּנים אל פּנים בפני סכנת מוות־ברעב. יום יום לעיני כולם היוּ מתים בני־אדם מרעב. כל אחד ידע שגם הוא עתיד למות ברעב. ולכן יש לאכול, בכל מחיר! לא היינו מחלקים חלב – היינו מחלקים חיים. עוד ליטר חלב – הרי זה שניים־שלושה ימים של חיים, תוספת כוחות בעבודה, ולכן פּחות מכות. יש בזה כדי לגלות כוח אחר בזמן הסלקציה לגז, אשר תבוא אולי מחר – מי יודע? ואולי מחר יבחרו אנשים לקומנדו טוב יותר ויחפּשו מוּמחים. רק לא להיות “מוזולמנין”. אם אנשי־הצריף ידעו שהמרק יחולק באופן נורמלי, שגם הראשון בתור וגם האחרון יקבל את מנת־הליטר שלו, שלא יחסר המרק לאחרונים, שאף אחד לא יצליח “להסתדר” ולקבל מנה כפולה – היתה חלוקת־המרק עוברת בשקט ובסדר יחסי. אולם בהפרעת־הסדר הקלה ביותר היתה הבהלה פּורצת כשריפה.

זוכר אני שפעם התחיל לרדת גשם בעשר בבוקר בערך. פּלוגות־הקומנדו חזרו למחנה לפני־הצהריים. אבל במטבח מזגו כבר את המרק לפי פלוגות־העבודה (אנשי־הפּלוגות גרו בצריפים שונים). אספו את הפּלוּגות לפני הצריפים והתחילו לחלק את המרק בפלוּגות קטנות המונות עשרים־שלושים איש. הדבר הסתדר מהר וטוב. אולם בפלוגות הגדולות – מתחילה היו הענינים בסדר. אחר כך התחילו לזרום אלה שכבר קיבלו את מנתם פּעם. אחדים גם הצליחו לקבל את המנה פּעם נוספת. כולם קפצו לדוודים: אלה שטרם קיבלו את מנתם – מתוך חשש, שאם יחכו בשקט, יחסר המרק עבורם; ואלה אשר קיבלו כבר את מנתם – על מנת לנצל הזדמנות נדירה ולקבל מנה כפולה! הם הצטופפו מסביב לדוודים. התור התערבב ונהפך להמון סוער. היו חוטפים צלחות וקערות מתוך הידיים, צעקוּ והכוּ איש את רעהוּ. המחלקים אבדו את עשתונותיהם. אחדים ברחו. ההמון הסוער הפך את הדוודים. את המרק השפוך, שמאות רגלים דרכוּ בו, אספו מהאדמה ולגמו. אחד הופל לתוך הדוד, וכאשר יצא רטוֹב ממרק כשחתיכות תפּוּחי־אדמה וסלק דבקים במעילו, רצו אחריו ולקקו את האוכל מעליו שבע מאות בני־אדם מטורפים. רק אחדים עמדוּ מן הצד. החצי לא קיבל ביום זה את ארוּחתו.

הגרוּע ביותר היה ענין התוספת. אלף רעבים! שלושים־חמישים ליטרים לחלוקה. תור? היום אתה ומחר הוּא? והאם בטוח אתה שבעוד שלושה ימים תחיה? היום מרק־ירקות עם דיסה ומחר סלק־בהמות. היום, רק היום! חלוקת־המרק עברה בשקט, אבל כעת מתחיל הקרב על השארית הזו. מי יזכה בתוספת? בצריפים רבים “לשם השקט והסדר” לא היו נותנים תוספות באופן יסודי. ניסיתי שיטות שונות: לחלק את המרק לפי רשימת הצעירים, וגם לבחור לפי טביעת־עין את הזקוּקים ביותר. ניסיתי גם לפי התור. לא הצלחתי. אפשר היה לנאום, לצעוק, להתחנן. “לאדם הרעב – אזנים סתומות” אומרים הצרפתים. החיילים הגרמניים הצעירים היוּ מוכרים, לשם שעשוּע, ליטר־מרק תמורת עשר מלקות. ומתנדבים לא חסרו. את התוספת היה צריך לחלק עם מקל ביד. ישו הנוצרי הצליח לחלק שתי ככרות־לחם בין כמה אלפים איש. שתי ככרות וחמישה דגים ללא שימוש במקל, אבל הם היו שׂבעים, כותב האיונגליון.

זוכר אני, שפעם בהמולה ודוחק בחלוקת־התוספת, סטרתי על פּניו של בחור צעיר שהיה נדחק בכל כוחותיו אל הדוד. הוא הביט בי כל כך בצער וביאוש, ללא כעס וטרוניה, עד שלא ידעתי היכן להתחבא. מזגתי מרק לקערתו. עיניו הבריקו באושר שמימי ממש. אבל מיד הופיעו לפני עשרים קערות ריקות ועשרים לחיים. שמתי את הכף ביד חברי וברחתי.

הראיתם מימיכם אנשים, אשר מחשבתם האחרונה ומלתם האחרונה לפני מותם היא “לאכול”? הראיתם אנשים גוססים, הגוועים בחיוך של אושר על פניהם, אשר היו שׂמים לתוך ידיהם חתיכת־לחם, שלא היה להם כבר כוח להרימו לפיהם?

פעם ציווּ עלי לבצע איזו עבודה שהיא במחנה. צריך היה לאסוף אנשים לעבודה. איש ס“ס, אשר פּקד עלי לעשות את העבודה, הלך אתי לצריף המפורסם מספּר 7, אשר לפניו שכבו, ישבו וכרעו בתוך בוץ מאתיים ויותר “מושלמים”, פּחת אדישה של בני אדם שנסחטו וניצלו עד שארית כוחותיהם על ידי המכונה ההיטלריסטית ונזרקו. הם המתינו עד שיכניסוּ אותם לצריף. “בחר לך עשרים,” אמר לי איש ס”ס. “אבל אין הם יכולים לזוז,” ניסיתי למחות. “מה? אינם יכולים לזוז? תיכף תראה!” הזקיף הביא לפי פקוּדתו כמה חתיכות־לחם ואיש ס"ס התחיל לזרוק אותן אל תוך ההמון. מה קרה אחרי זה – אין כל אפשרות לתאר. מי שלא ראה זאת, לא יאמין ולא יוכל לתאר זאת לעצמו. לוּ היה נמצא איזה רז’יסור של קולנוע, שהיה מביים תמוּנה זו – הייתם אומרים שזו הגזמה בלתי טקטית ולא נעימה. נתקע בזכרוני שלד־אדם שוכב פּרקדן. לא היה לו כוח לזוז, לא היה לו כוח לפקוח את עיניו; הוא הושיט רק כלפּי מעלה את עצמות ידיו והיה מניע באצבעותיו באויר כאילו חיכה שיקרה נס וחתיכת־לחם תפּול לתוכן. הראיתם כיצד גוסס אחד חונק גוסס שני ומוציא מפּיו לחם לעוס למחצה מעורב בקצף? אני ראיתי זאת ולא רק אז…

תמונה אחרת: צהריים. אחד ניגש, לקח את מנתו, אכל בתאוותנות, ואז נשמטה הקערה מידיו ונפל. אל תחשבו שהמרק גרם למותו, או שאכל אותו מהר מדי! לא, אלא שהוא, כאותו השליח ממרטון שנפל לאחר שביצע את המוטל עליו, חובה זו בה היו מרוכזים כל רצונו וכל מחשבותיו במשך כל היום, – אף הוּא, אותו אסיר, חי יום תמים במחשבה על קערת־המרק המחכה לו במחנה.

לעתים קרובות היו נושאי הדוודים מהמטבח שופכים את המרק על האדמה, כדי ללקק אותו ולאכול פעם אחת לשובע.

הנה מסדרים לפני הצריף את גויות־המתים בזמן העבודה. ניגש אלי נער מתיפּח כבן י"ח. “זה אבי” – מצביע הוא על אחת הגוויות המונחות ליד הקיר. “לא צריך לבכות…” מתחיל אני בתנחומים טפּשיים, שאינם רוצים לעבור את גרוני. אולם אין הוא שם לב לדברי וממשיך לדבר: “לאבי היתה בכיס חתיכת־לחם והמנוּול הזה – והוא הראה באצבעו לעבר בחור בן־גילו – הוציא אותה ואכל” – ממשיך הוּא לדבר בין אנחות והתיפּחויות. “לקחת את הלחם?” – אני שואל. “הוא כבר לא היה בחיים,” הסביר הנאשם. “תחזיר ממנתך,” ובעינים דמעות: בטוי נצחון.

לא אספר דברים ידועים: אכילת בשר, גניבות, רציחות בני־אדם על מנת לשדוד מהם פרוסת־לחם. לא אספּר איך בבוּכנולד, כמה שבועות לפני השחרור, היו מחביאים את הגוויות במשך שלושה ימים ויותר כדי לקבל את מנותיהם.

אולם לא על האוכל לבדו היו חיים. גם הנעלים היו ענין של חיים, גם הסמרטוטים לעטיפת הרגליים, גם הלבנים והבגדים. היינו פושטים את גוויות המתים וההרוגים. את הגוויות עצמן היינו מביאים לחדר־המתים. בגדים ולבנים מטונפים בצואה ודם, מלאים כינים של אלה שנורוּ, או שמתו בטיפוס, בדיזנטריה ומי יודע באלו מחלות – היינו אוספים ושולחים את הכל לדיזנפקציה פּעמיים בשבוע. בחורף היו הבגדים והלבנים אובדים ונעלמים. החיים היו לוקחים אותם ולובשים אותם מיד ללא דיזנפקציה וכביסה. הייתי מסביר להם שזהוּ איבוד־לדעת. הייתי מסביר להם שפשע הוא לגבי חברים אלה שעמהם יחד הם ישנים. הייתי מכה, כדי להראות דוגמה את אלה שנתפשוּ. שום דבר לא הועיל. הכינים? אלו היו לו כבר בלאו הכי. טיפוס? ואם לא ילבש את כותנתו של המת, מי ערב לו שלא יחלה? דיזנטריה? אותו דבר. כיום שורר הכפור. זהו העיקר. ארבע־עשרה שעות בכפור – זהו מוות. הכותונת הנוספת – ותהי אפילו פשוטה מעל גוויתו של מת – זוהי חיים.

בחלוקת־הנעלים נישנו אותן התמוּנות כבחלוקת־האוכל. שלושים זוגות נעלים לחמש מאות יחפים. רגליים פּצועות, זבות־דם, נפוחות – מי זקוּק יותר? כל אחד! דוחק, חטיפת הנעליים מיד ליד. “לך עוד נעלים טובות, תקבל בשבוּע הבא.” פורש הלה הצדה וקורע את הנעליים, מגדיל את החורים, קורע את הסוליות: עכשיו חייבים להחליפן. אחד הצליח; הדוגמה מלמדת. אבל השלישי או הרביעי נתפס. ושוב מכות וענשים.

 

ב.    🔗

הרוסים היו מספּרים הלצה: מובילים שורת־אנשים לקרמטוריום. הכל יודעים שמחכה להם המוות. לצדי השורה הולך המשמר: אנשי ס"ס וכלבים. “שמע יוסף,” אומר אחד הנידונים לשכנו בשורה, “יודע אתה לאן מובילים אותנו?” “יודע אני.” “ואנחנו נרשה שכך יובילוּ אותנו כשׂה לטבח?!” “צריך לעשות דבר מה! להתקיף את המשמר!” “ושמא יהיה עוד יותר רע?…”

הלצה היא זאת. אבל כאשר היינו מספּרים או מקשיבים לה – אף אחד מאתנו לא היה מחייך. היה תוקף אותנו הרצון לחרוק שן ולבכות מכעס אין אונים. ובכל זאת ידענו שכזה היה המצב. הלא ראינו טורים ארוכים המתנהלים מהמחנה לקרמטוריום; ראינו את חברינו וידידינו העולים על האוטומובילים; ראינו שורות ארוכות לפני חדרי־הגז. נשבע אני לכם שהתור לפני חדר־הגז עמד שקט יותר ומסודר יותר מאשר זו שראיתם לפני חנויות־מכולת… והלא כל אחד ידע מה מחכה לו!

זמן רב לא יכולתי להבין את הדבר. איש לא יכול להבין. מדוע? מדוע אין איש מתפּרץ בתגובת־מרי. הלא המוות צפוּי לו בין כה וכה! באופנים שונים היוּ מסבירים את התופעה הזאת. סיבה אחת היתה פּחדנוּתם הטבעית של היהוּדים. אבל גם האריים היוּ מתנהגים בדיוּק באותו האופן. מדובר היה גם על אפיסת כוחותיהם של הנידונים. אבל בשנים 1943־1944 היה מספּיק לו לאדם שתהיה לו גרדת או פורוּנקל כדי להישלח למוות. מדוע? באותה ההליכה השקטה למוות היה כבוד עצמי. בהחלט; בלי ספק. אולם לא תמיד ולא לגבי כולם. מהאוטומובילים הנוסעים לקרמטוריום נשמעו צלילי “האינטרנציונל” או “התקוה” אבל יותר מזה – אדישות ויאוש. והיה עוד דבר. עוד דבר מה היה מוכרח להיות.

בינוּאר 1944 נבחרוּ שמונה מאות יהוּדים לגז. הם רוכזוּ בשני צריפים ריקים. יומיים חיכו לאישור הרשימה על ידי המחלקה הפּוליטית – הגסטפּו. אסור היה להם לצאת מהצריפים. בלילה עמדו משמרות. ארבע מאות נידונים למוות – 2 דלתות – ליד כל דלת זקיף (אסור כמו אלה הנידונים) ללא נשק.

מובן, כי היציאה מצריף־הנידונים לא היתה פּותרת דבר. עוד נשאר גדר־התייל שזרם־חשמלי גבוה היה עובר אותה. נשארו עוד מגדלי־הזקיפים. אבל הלא היו נסיונות־בריחה מוצלחים, דרך אותה גדר־תייל עצמה! היציאה מן הצריף וההתפּרצוּת דרך הגדר היוּ פּעוּלות־יאוּש, בעלות אפשרות זעוּמה של הצלחה. בהמתנה למכוניות לא היתה כל אפשרות של ההצלחה.

עמדתי ליד הדלת. בקצה הצריף השני עמד בחור צעיר מכבאי־האש של המחנה. למעשה הייתי צריך לעמוד ליד הדלת, אבל נכנסתי פּנימה לבין הנידונים למוות. אחדים שכבו על המיטות – ישנוּ או שהיוּ חלשים מהתנועע. בפינות בין המיטות עמדוּ חבורות מתפּללים. אחדים היו ניגשים אלי, מבקשים להודיע לחבריהם, היו משלים את עצמם שעוד אפשרית איזו התערבות לשם הצלה. אחדים ביקשו לקבל את מנת לחמם שאי פעם השאילו לחבריהם. אחרים היו ניגשים ומטיחים עלי קללות וצעקוּ: “גם אתם תלכו למות!” אחרים צעקו: “אנו מאחלים לכם הצלחה, אתם תנקמו את נקמתנו.” בפינה עמדה חבורת ילדים בני ט“ו־ט”ז מתייפּחים. צרפתי בא־בשנים התקרב אלי: “הגד דבר־מה לילדים אלה. שקר, אבל הרגע אותם, בשם האלהים!”

לא אדע מה קרה לי. המלים האלו כאילוּ קרעוּ את מתיחות־עצבי האיומה. מתחת לסף הכרתי היתה לי, כנראה, טרוניה, תלונה ממארת כלפּי האנשים האלה, ההולכים למות ללא מחשבה של התנגדוּת. פּרצתי בנאוּם או בצעקות. אינני זוכר בדיוּק מה אמרתי, אבל יודע אני שצעקתי שלא אשקר, שלא ארמה אותם ביחס לגורלם, לא ארגיע אותם. “רוצים אתם להיות מרוּמים, רוצים אתם להשלות את עצמכם עד הרגע האחרון! אינכם רוצים להביט ישר בפני המציאות המרה! מי שומר כאן עליכם? למה הנכם יושבים בשקט? האם אני או הבחוּר הזה עוצר בעדכם? האינכם יודעים מה עליכם לעשות?” בראשית נאוּמי זה, סובבוּני והקשיבוּ לדברי בתשוּמת־לב. ראשים התרוממו מעל המיטות. אולם לכשהבינו במה מדובר היו מתרחקים ממני לפינותיהם אחד אחד. כעבור רגע נשארתי לבדי באמצע הצריף. שרר שקט, שקט קר של אדישוּת. הפסקתי באמצע המשפּט והוצאתי סיגריה. מהמיטה הסמוכה התרומם ראש: “השאר לי קצת”. זרקתי לו את הסיגריה ויצאתי לפרוזדור.

איש לא הלשין עלי.

מדוע הלכו כן לקראת המוות? הלא ידוֹע ידעוּ לאן הם הולכים, מדוע הלכו וללא התנגדות? הלא לא היה להם מה להפסיד!

לפני כל סלקציה באה התפּרצות־הכעס. הדבר דוּבר על היאבקוּת והתנגדוּת. היו באים אלי מכרי, יהודים ופולנים, והיוּ מציעים את ארגון־המרד, הצתת־הצריפים, התקפת־השער. אולם ערב הסלקציה חשב כל אחד: “ואולי לא יבחרוּ בי?” ולאחר הסלקציה היתה בן רגע מתהווה תהום בין הנידונים למוות והנשארים. הידידים הטובים ביותר, שהסלקציה הפרידה ביניהם. נזהרוּ מהבט זה בפני זה. מסביב לנידונים היתה מיד מוּקמת מחיצה. הם היוּ מנודים מהסביבה בה חיו, מבודדים נוכח המוות. היתה זאת תוצאה של חוסר־אונים ובוּשה, בושה שהם חיים בזמן שאלה אובדים. הבושה הזאת היתה מונעת כל שיחה עם הנידונים, מעלימה עיניים ממבטיהם המלאים תחנונים, יאוש והבנה; זו היתה מבריחה את האדם ממחיצתם.

הבדידות הפּתאומית בתוך חיי־המחנה המתנחלים כסדרם לאחר ריכוזם בצריפי־המוות, זו היתה “שוברת” את הנידונים. שמעתי אחד מהם מדבר בבוקר: “וכעת יוצאות פלוגות־הקומנדו לעבודה” – ודבריו היו מלאים צער וגעגועים ליציאה זו לעבודת־הפּרך המייסרת. יום זה או יומיים אלה של המתנה למכוניות, היתה תמונת תופת של בני אדם אשר מתו בעודם חיים והמסתכלים בחיים המתנהלים לסדרם.

אנשי־היטלר הבינו היטב את ערך הבדידות הזאת. כמה פּעמים היו אנשי הגסטאפּו מפיצים שמועות־שוא במחנה ערב הסלקציה, על כניעת איטליה או רומניה, על פּלישת בנות־הברית וכו'. מטרתם היתה לעורר תקווה להצלה עצמית בקרב הנותרים אחרי הסלקציה, העמקת התהום המפרידה אותם מהנידונים.

אולם היה עוד משהו. דרוש היה אומץ לב כדי לאזור כוח ערב המוות לשם התפּרצות ללא תקוה. כמה מתיחות־עצבים היתה דרושה לשם כך! צריך היה להיות מוכן למכות, היאבקות, נשיכות־כלבים, לאזור את כל המרץ הנותר ולזרקו בהתפּרצות אחת להיאבקות, לחוש במשך כמה רגעים לפני המוות את כל רגשות התקוה והיאוש, ההתלהבות והכשלון. לא! מוטב ללכת בשקט ובכבוד לקראת המוות.

 

ג.    🔗

היכולה התקוה לרצוח? האפשר לקחת בחשבון את התקוה בתור גורם יסודי, בתור אחד האֶלמנטים היסודיים של קלקולציה פּושעת, בעיבוּד תכניות של רציחות המוניות? האם יכולה התקוה להחליף כמה גדודים של ס"ס, להחליף מכונות ירייה?

אינכם מאמינים – הקשיבו, איפוא:

בפרוזדור חדר־הגזים, בחדר־ההפשטה, היוּ מראות ומסרקות. לפני הכניסה לחדר־הגזים היו הגרמנים מחלקים מגבות וסבון. לתקרת־חדר־הגזים חיברוּ מקלחות. על הדלת היה תלוּי שלט בכל שפות העולם ובאותיות גדולות: מרחץ.

המסתכלים בכל התפארת הזאת ברובם ידעו היטב, כי קיימים חדרי־הגזים ותנורי־קרמטוריום. הם ידעו שהם עצמם עתידים למות. אולם מראה חדר־ההפשטה על מראותיו, וחלוקת הסבון והמגבת עוררו בהם תקוה. התקוה הזאת גרמה לכך שהיו מתפּשטים ללא התנגדות, שהיו נכנסים ללא התנגדות לחדר־הגז. כל אחד חשב: “ואולי?” פעמים אין ספור שמעתי: “הלא לוּ רצוּ להשמידנו, לא היו דואגים כל כך לפרטי־ההצגה!” המגבות והתקוה שאלו היו מעוררים היו מאַפשרים להקטין עד המינימוּם את חיל־המשמר של אנשי ס"ס. חישוב שטני זה של התקוה – זריקת התקוה לשם הסוואה – היה נהוג בכל. בני־אדם היו מובלים לגז בקרונות של המחלקה השנייה, כמעט ללא משמר. בגיטאות בפולניה היו נערכות רשימות של בעלי־מקצוע מומחים, והמומחים היו נשלחים ישר לגז. וכן גם רשימות של אלה הרוצים לעלות לארץ־ישראל. האמצעים היו שונים, אולם התוצאות שוות. התקוה פּעלה כסם־תרדמה, כאופּיוּם.

הדבר היה בולט עוד יותר במחנה בבִירְקנאו. ערב הסלקציה היתה המחלקה הפוליטית של הגסטפו מפיצה שמועות על כשלונות הגרמנים בחזיתות. ערב הוצאה המונית להורג או בתקופות בריחות היו נואמים בפני הפולנים והרוסים. בעזרת התקוה השתדלו הגרמנים להשתיק כל נסיון של מרידה. מדוע היו דוקא ערב הסלקציה לגז מופיעים לפתע במחנה מכתבים מבלגיה או מצרפת ובהם ידיעות ההירשמוּת לעליה לארץ־ישראל, מכתבים מלאי דברי עידוד ותקוה מהקרובים? זה היה מחזק את ה“מורל” (אבל כמה רעה גרם לנוּ עידוּד זה!). החזקת מורל זה כמה זה היה מקל את תפקידם של התליינים שלנו.

בוודאי שתוספת הכרחית לתקוה זו היה איום המוות, מציאות המוות במחנה. ויש שנדמה שאנשי היטלר היו אומרים לנו: אם תשבו בשקט יש לכם סיכויים להישאר בחיים – כי במלחמה לא ננצח. אבל אם תנסו להציל את חייכם בהיאבקות – תאבדו לבטח. ולכן חיכו.

בשנת 1942 התקשרנו על ידי אסיר אחד עם ציבילי. זה היה מוכן לעזור לנו בבריחה. מוצאו של האסיר היה עיירה ממנה בא הציבילי. הכל היה מוכן. הסיכון, כמובן, היה גדול מאד. אולם ברגע האחרון נסוג המקשר שלנו “לא כדאי להסתכן. בעוד ששה שבועות תיגמר המלחמה ואיך שהוא נעבור את הזמן הזה”. בעוד חדשיים נשלח לגז: קרבן התקוה.

בשנת 1943 הגיעה שיירה של נתיני דרום־אמריקה. אלה ידעוּ מה מחכה להם, ידעו על הגז. אולם התקוה היתה עדיין מפעמת בלבם. “הגידו לנו, האם שולחים אותנו לתנורים?” היו שחים לאסירים העובדים ברציף תחנת הרכבת. “אם כך הוא הדבר, יודעים אנו מה עלינו לעשות. יש לנו נשק.” אולם הנשאלים היו רק מסובבים את ראשיהם. פּחדנוּת? הומניטריוּת מזוּייפת? גם זה וגם זה. אולם במעמקי־לבם של אלה שלא נידונו למוות תכוף שכנה התקוה שהם יחזיקו מעמד, שיצאו חיים מהמחנה. ולמה להם להסתכן בשעה שיפרוץ מרך מזוּיין של הנידונים? הבריחות והמרידות סכנות גדולות ועצומות היו כרוכות בהן. שלושת רבעי המשתתפים היו אובדים בדרך זו או אחרת. אולם איזה אחוז נשאר בחיים מארבע מאות אלף אסירים נושאי־מספרים, אשר עברו דרך אוסבינצ’ים? אינני יודע אם אפילו עשרה אחוזים. אינני יודע אם חי אפילו אחוז אחד מאלה שיצאו מהרכבות ברציף של בירקנאו.

“הסיכוי הגדול לכל שיירה להישאר בחיים היתה נותנת התקפה על אנשי ס”ס מיד עם היציאה מהקרונות אל הרציף. לוּ מבין אלף היו רק מאה מצליחים לברוח – היתה זאת הצלחה יוצאת מן הכלל!" כך היה אומר אחד מידידי, רוסי.

אבל הלא היתה להם לאנשי־השיירה תקוה שיחזיקו מעמד, שיישארו בחיים!

 

ד.    🔗

ערב ערב, היתה נכנסת למחנה מכונית־משא עם טרולי לאסוף גוויות. מן הצריף היו יוצאים חמישים איש לטעון כמה מאות מתים. הם היו יוצאים ללא רצון, מגורשים ממצעיהם, מתנהלים בכבדות בבוץ או בשלג לאולם־הגוויות. המתים לא היו מעוררים צער, לא כבוד אף לא רגש של בחילה או פּחד. הם היו מקללים אותם, כשם שהיו מקללים ביום את שקי־המלט או את הלוחות לבנין־הצריפים. היו גוויות טובות – של המוזולמנים הרזים; היו רעות – של אלה שנהרגו או נורו וטרם נסחטו על ידי העבודה. את הגוויות היו סוחבים מאולם־המתים; הן היו מונחות שם, כמו למפקד, עשר שורות בעשר קומות, מאה ליד מאה, קפואות, ועליהן מספּרים שנכתבו בעפּרון חימי על החזה. הם היו לוקחים את הגוויה בידיה וברגליה, מניפים וזורקים אותה על המכונית. האנשים עבדו בשקט בשיניים הדוקות.

את המכונית היו טוענים מעל למידותיה, את הערימה היו מכסים בברזנט, והאוטו היה זז ממקומו בקפצו על פּני הכביש. הברזנט היה שוקע ומתנענע, ונדמה היה, שמתחת לברזנט מונח איזה חומר קרוש חלקלק. האנשים היוּ מביטים אל האוטו וסרים הצדה – כדי להקיא. המכונית היתה נכנסת למחנה־הנשים ואתה עשרה חזקים לזריקת הגוויות.

מאולם־המתים היו הנשים סוחבות את הגוויות. שיטת העבודה היתה אחרת מאשר במחנה־הגברים. הנשים היו חלשות מדי ולא יכלו להרים את הגוויות. התחכמו ועשו בשבילן מושכות: את הקצה האחד היו קושרות לרגל, לראש או ליד ושתים שתים היו סוחבות כל גוויה עד למכונית. הגברים היו אוחזים בגוויה, מניפים וזורקים אותה על האוטו.

את הגוויה היו סוחבים, כשהראש קדימה ויש גם אחורנית, על הגב, החזה או הצד. בתקופה שלאחר הפשרת־השלגים היה הכפור מקפּיא את הביצה – וכל השטח מאולם־המתים ועד למכוניות היה מתכסה רגבים קשים. הגוויות היו נעצרות ברגבים וקופצות. הנשים היו מתכופפות וסוחבות בכל כוחותיהן. לעתים היוּ הידיים או הרגליים, שהמושכות היו קשוּרות אליהן, נקרעות מהגוף, הרגבים הקפואים והקרח היוּ חותכים בבשר־הגופה, וכן היתה האדמה מתכסה חתיכות־בשר, עור, שדיים קרועים ושוקיים. לאחר שהיו סוחבים כך כמה מאות גופות – נעשה השטח כולו כמו נתח בשר מלא דם. הנשים היו דורכות על הבשר, מתחלקות ונופלות.

כאשר גמרו את סחיבת־הגוּפות, היו כמה נשים אוחזות באֶתים, מטאטאים ודליים. לתוך הדליים היו נשפכים אברים מקוטעים, קרעי־גופות מעורבים בבוץ. את הדליים היו שופכים על המכונית.

אנשי ס"ס היו קוראים לזה Nachschlag. הנהג היה מופיע, היה שואל: Nachschlag ist schon da? והיה מניע את המכונית. הגברים היו מסתדרים בשורות ויוצאים ממחנה־הנשים. רבים מהם היו מתנדבים לעבודה זו, כדי להיפגש עם הקרובות להם במחנה הנשים, או לדעת דבר על גורלן.