בריחתי 🔗
הימים ימי שלהי־מאי. יום אחד נקראנו למפקדה לשם חקירה. היו כנראה, בידיהם מסמכי הגיסטאפּו ותעוּדותיה הנוגעות אלינו: הנה כי כן כבר הושם אחד החברים במאסר על שום שבצאתו מגרמניה נשאר חייב שיעור אחד של תשלום בעד מכונת־כתיבה. נכנס אני לחדרו של מפקד־המחנה ומצדיע בפניו כהלכה. אף הוא נענה לי. עיניהם של שלושה קצינים גרמניים נוקבות אותי. אך לי הרגשת־בטחון: סוף־סוף אין בידיהם אלא לירות בי – ותו לא. כל אותה שעה עמדתי עמידה מתוחה.
“יש לך הורים בגרמניה?” – שאלני הקצין נמרצות.
עניתי לו בקול צלול ובדעה מיוּשבת:
“כן הוא.”
“חונכת בגימנסיה גרמנית?”
“כן הוא.”
“היודע אתה את גרמניה?”
“כן הוא”.
“ב־1938 נקראת על־ידי הקונסול בחיפה להתייצב לצבא. ולמה נלחמת כמתנדב לצבא האנגלי?”
נתתי בו מבט חודר ואמרתי:
“משום שאני שׂוטם את הגרמנים.”
הקצין קם ממקומו, קרב אלי, טפח לי על שכמי ואמר:
“טוב, טוב.”
הצדעתי בפניו ויצאתי את החדר. הייתי מוכן לשאלה זו וידעתי, כי על שאלה זו בפי קצין מוּטב ומוּתר לענות תשובת־אמת: מכבדים הם תשובת־חייל נאמנה. היה מעשה וכמה מאנשי הארץ ענו, כי בשל חוסר־עבודה נתגייסו לצבא: הללו הועפו אל מול הדלת. כמוהם כאותו קצין אנגלי שתשובתו היתה Conscription. לאמור: פקוּדה; השליכו אותו מעל המדרגות. דוקא בשעת סכנה, פּנים־אל־פּנים עם האויב, אין לך אלא לשמור על נאמנות־האופי, שאם לא כן מאבד אתה את היקר מכל – את הבטחון העצמי. כאז כן עתה, בעמדי מול הקצין הגרמני, ראיתי בעיני־רוחי אנשים מאשדות, חברים אמיצים ונערצים: אף הם היו משיבים לו לגרמני זה תשובה זו שלי!
בראשית יוני הוגלו היוגוסלבים. האיטלקים1 עזבו כבר את המחנה, ורבים מהם אמרו לנו לפני צאתם: “אילו הובאתם לאיטליה כשבויים – כי עתה שפר עליכם חלקכם. אצלנו יש עוד מה לאכול!” רמז גלוי זה מכוּון היה כלפי הגרמנים, שהיו מחלקים כיכר־לחם אחת לחמישה חיילים; אנחנו היינו מקבלים כיכר אחת לשנים־עשר איש.
מדי יום ביומו היוּ מגלים אלף איש. הבריגדיר עוד היה סיפק בידו להגיד לנו את דברו בצורת פקוּדה חשאית לפני הישלחו. וזה תכנה בקירוב: “חיילי הצבא הבריטי, אוסטרלים וניוּזילנדים! רצון־גורלכם הוא, כי תלכו לשבי לכל ימי־המלחמה. עמדנו כאן ביוון מול אויב רב וחזק מאתנו. בעיניכם תראו את גרמניה ותכירו לדעת את עמה. דברים רבים ודאי ייראו טובים בעיניכם. שמרו נפשכם מהשפּעה: אף האימפריה שלנו תזכה להתקדמות לאחר נצחון־הדימוקרטיות. הנצחון אתנו, כי זה רצון־האל. חיו בטוב! – פעם בפעם נופלות שמועות כי צוללות הצי שלנו עתידות לבוא למפרץ קורינת ולהוליך עמהן חיילים מן החוף. סבורני, כי זה מן הנמנע. גורלנו כבר נחרץ: השבי.” –
כשעמדתי להיפרד מעל ידידי הסרג’נט ליי חזרתי באזניו על סיסמתי: “אַל תשכח להימלט!” והוספתי: “להתראות באנגליה כתום המלחמה.” שוחחתי אתו פּעמים אחדות ושידלתיו לנסות לברוח בצוותא. הוא התלבט בהכרעה, אף כוחו תש לרכז את מרצו אחרי מפחי־הנפש אשר באוּנוּ ביוון.
היה כבר תשעה ביוני. שוב תקפתני הקדחת, וחום־היום היה קשה ביותר. הובהלנו, אנשי האלף האחרון (אני נמניתי עם האלף האחרון) וכונסנו על פני הכיכר אשר עם המפקדה. בגדים ומנעלים שלנו, כל אשר עלינו, נמסרו לדיזנפקציה, וכל אחד קיבל מעין סחבה לבנה, בשיעור של מטפחת־אף או משהו למעלה מזה. לכסות את הטעון כיסוי ביותר וכך הובילונו על פּני חוצות קורינת אל הים, להתרחץ. משראו בני־העיר את הטורים הערומים צועדים בסך כשלפניהם ואחריהם, מימינם ומשמאלם – גרמנים חמוּשים ומזוּיינים במיטב־הנשק, התחילו נרתעים לעבר בתיהם כשהם מצטלבים מרוב פּחד, הצטלב וברוח והצטלב. אך הגענו לחוף פּשטנו על גינות־הירק שבסמוך. פולים ירוקים, מלפפונים – הכל אכלנו מן החי, לידע – לוּ אך פּעם – מה טעמה של קיבה מלאה! התיזו עלינו קרבול. העור נצרב עד מכאוב. ניתן לשער, שריפוי־כפייה זה לא השאיר בחיים אף ביצת־כנים אחת עלינו. ועכשיו – אל הים! הנה זו לנו פעם אחרונה בים התיכון; בפעם האחרונה שוחים אנו בו, נישאים על גליו: למחרת היום יוליכונו בשבי לגרמניה. כל אותן השעות לא פסק מלנקוב בי רעיון אחד: מחר – הכרחי כי ייעשה נסיון־הבריחה. אם “יאבד” מעיני הים התיכון, המקשר היחידי בינינו לבין הארץ, ורפתה, אם לא תאבד עולמים, תקותי להימלט…
ושוב מוליכים אותנו, טורים ערומים, חזרה אל המחנה. יחס “אנושי” זה אלינו די היה בו לגמול אותנו מכל רגש של בושה. הלילה עבר עלינו על הכיכר שבקרבת המפקדה.
אותו לילה אחרון בקורינת פלחו את חלל־האויר יריות תכופות. מי היו הקרבנות האחרונים? – פרשה סתומה היא ולא נדענה. הלילה נתגדש באפילה והמשמרות הוגברו. כל חולה וחלש וקשיש הובדל והוצא מקבוצתנו, ולא הוספנו לראותם עוד. ספורים היו, כי כל אחד ביקש להישאר עם הציבור, עם החברים: בצוותא יוקל משא־הגורל. איש לא עצם עין. אך לא היריות הילכו עלינו אימים, כי הטרידתנוּ המחשבה, מאין נביא מזונותינו בדרך מסענו הארוכה.
סוף־סוף, בשלוש טרם שחר, בעוד הכל שרוי באפלולית, הובהלנו וקוּבצנו יחד. הסתדרנו בשורות של שלושה. עוד קודם לכך נדברנו, אני, ש' וארבעת האחים ז' מפתח־תקוה, לעשות אגודה אחת בדרך בה אנו הולכים. היה לנו “מלאי” של שלושה צנימים ושלוש מחרוזות תאנים: זו היתה “מנת־הברזל” שלנו; מדי יום ביומו חוסך הייתי מפּי כדי להגדילה ולהאדירה. כל תכנית־הבריחה הצלחתה תלוּייה אולי בזה. ולא עוד, אלא שיש בכך משום “תגבורת” מוסרית לאדם. כן מילאתי את המימיה שלי. “העזרה הראשונה” עוד היתה שמורה עמי. הדאיגני רק דבר המחסור בחינין, ואני צפוי כל יום להתקפת קדחת. מילון יווני ופנקס־החיילים אף עליהם שמרתי עמי. בדרך מקרה הועמדנו בראש־השיירה. השחר אך הפציע בשעה שעזבנו את המחנה, כשאָנוּ צועדים בסך צעידה טובה ומסודרת: שיירה ארוכה של קרוב לאלף איש. פּנינוּ לרחובות הראשיים של העיר, צעוד ושורר: “אנו נחזור הביתה לבנות ולבלות בה”, ובתי העיר ענו לנו בהד. השירה בסך שובבה את נפשנו ועודדה אותנו. בשיר על שפתיים נלך לשבי. את קולנו ואת אמוּנתנו כי נחזור – הם לא יקפחו. “יש דרור למחשבה!” אין עינינו רואות את הפּגיונות אשר סביב שתוּ עלינו. גאים ומתרוננים – כך ראונו בני־קורינתּ לאחרונה. אף על פי שהשעה שעת־בוקר מוקדמת, עם כל זה היו בני־קורניתּ מצוּיים כבר ברחובות־העיר, ורבים מהם אותתוּ לנוּ בחשאי סימן־הנצחון במועל אגודל־ידם. אף הקצין הגרמני ההולך לפנינו נאלץ היה להתאים מצעדו לקצב־שירנו. הוא שאלנו באנגלית, מה השיר אשר בפינוּ.
“שירים עבריים נשיר,” היה המענה.
יוצאים אנו את העיר. בקרבת פסי־הרכבת – בורות ופחתים מרובים, מעשי־הפצצות. חצאי־בתים: את מחציתם השנייה קירקרה־קיעקעה פּצצה. שכונה שלימה עלתה באש. לאיטנו אנו מגיעים לגבעה מאחורי־העיר. שדות וכרמים משתרעים לפנינו.
“עוד שבועות ששה,” – אמרתי לש', – “והבשילו האשכולות הרואה אתה שם את עדר־הצאן? הן שנינו מיטיבים לדעת לחלוב. נבקיע לנו דרך.”
וּככל שאנו מפליגים והולכים בקרבת שדות וכרמים ושואפים אל קרבנו אוירם הצח בבוקר־יום זה, כן מתקשים אנו לתאר לעצמנו, היאך נוכל אנחנו לעשות ימים בשבי־האויב. עוד היום, ואולי מחר, נקרא דרור לנפשנו, ש' ואני. כקדוח אש יוקד הסוד בקרבנו, בשעה שאנו מתבוננים זה בפני זה. הרגשה מופלאת היא הרגשת־החופש. נעימה חדשה ללשוננו, לא עוד נעימת־השבי לה. אף החברים הקרובים לנו שמו אל לב, כי בי ובש' מתחוללת תמוּרה רבה.
ברוּנוֹ, אחד מארבעת האחים ז', אומר לי בחשאי:
“אנחנו ארבעתנו נסתלק בבולגריה או ברומניה; נבקיע לנו דרך לרוּסיה.”
“מיטב איחולי,” נעניתי לו; “אתם ארבעתכם חזקים וזריזים למדי; בידכם הדבר לעשותו.”
אחרי שעתיים של הליכה פּקד עלינו הגרמני הפסקה של נופש לעשר דקות. כולנו עייפים היינו ויגעים. אצבעותינו מרטיטות והברכים נוקשות. מעיף אני מבט על סביבי: שלוש אניות איטלקיות רבוצות במפרץ. תותחים אנטי־אויריים מותקנים בשדה. עוד לא הרחקנו ללכת, כנראה, מן האיסטמוס. אנו ממשיכים דרכנו. הצעידה נעשית קשה יותר ויותר. עוברים אָנו ליד חורשת־ארנים. אני צופה לימין, מביט לשמאל. ש' אומר: לאו. עיני־המשמר צופיות. לפנינו שלט: “כלי־הרכב של כוחות־הצבא היוצאים את פילופּוניס חייבים להודיע על כך לקצין־התחבורה בעיריית איסטמיה.” אחד מקור ואחד תרגום איטלקי. עוברים אנו דרך איסטמיה. כלתה רגל־תושב מן השוק. מעל לאיסטמוס מתוח גשר־פּונטום. חיילי־צי גרמנים ואיטלקים שומרים עליו. הגרמני פוקד עלינו: “הליכה חפשית” – וכך אנו עוברים את הגשר. שלט מיוחד מכריז ומודיע, כי רק מטען של עשרה טון מוּתר להעביר על פּני הגשר. על פּני הים – אניות בינוניות, מעל תרנן מתנופף דגל צלב־הקרס. מאחורי איסטמיה הגענו לתחנת־הרכבת.
אותה שעה שציפינו לבוא הרכבת, הביאו לנו בנות־יוון מים לשתייה. רצות הן וחוזרות ורצות למלא את המימיות שלנו. סוף סוף הגיע המסע. הוכנסנו חמישים־חמישים איש לתוך כל קרון (קרונות בקר היו אלה) – צר המקום, ומחצית האנשים עומדים כל הזמן. משזזה הרכבת רותקה דלת־הקרון מבחוץ אל בריח. אשנב קטן קבוע בקרון לאור ולאויר ואותו כובשים ש' ואני, מיד. מגמת־פּנינו – לאתונא. מדי פּעם נתקל מבטנו בשדה־תעופה שהקימו הגרמנים. אכן, עוד אוירונים רבים להם כאן ביוון! – זה ימים עוברת בדרך זו, בשעה קבועה, רכבת שבוּיים. אוכלוסי־יוון יודעים על כך, ובכל תחנה הם מקבלים את פני המובלים במי־שתייה. לעתים מצליחים הם להבריח גם כיכר־לחם. לתחנה אחת, העומדת מול בית־הספר, הגענו בדיוק בשעת־ההפסקה. הילדים המשחקים התרוצצו בחצר בית־הספר וקראו בקול: “קערענדא מוסוליני”2 – וקרצו לנו בעיניהם הבהירות. העם היווני הוא אתנו – וזה לטובת עניננו. הרכבת הגיעה ביעף לאתוּנה, לאותה תחנה עצמה, ממנה הפלגנו אז לדרך. על האקרופוליס, סמלה הנאמן של אתונה, מתנופף כבר דגל־ענק, “דגל־הרייך”.
הבריח הוּתק מבחוץ ואנו יוצאים מן הקרון. בלווית־משמר אנו מובלים לחצר הקסרקטין הסמוּך. לאָשרנו היו שם מים בשפע לרחיצה ואף לכביסה. לאחרונה, מקץ יום וחצי מאז בא אוכל אל פּינוּ, חילקו הגרמנים לכל אחד מאתנו נתח לקרדה, גבינה ושני צנימים. סעודה זו צריכה להיות מספּקת ליומיים. אין דבר. כבר הסכּנוּ לרעב.
בחצר־הקסרקטין הושכבנו בעשרה טורים, מאה־מאה הטור, בחוץ, ברחובות – אזרחים מעטים, אך אוסטרים רבים על כלי־רכב. מכיר אני אותם לפי רגל־הארי שהם עונדים לכובעיהם.
“אכן, יש לנו צורך בבעלי־מקצוע בגרמניה” יש מהם הנכנסים אתנו בשיחה.
“רפתן אני,” סח אני להם.
“בחצרי עובדים כבר שני צרפתים ופולני אחד. יימצא מקום גם לאנגלי אחד. שמח, בחוּר: בשבילך תמה המלחמה. לא תשוב עוד לראות את החזית.” כך דיבר אלי אותו איש־אוסטריה.
אני נוטל ברכת־פרידה מחברי. מ' מבקש למסור שלום לאשתו ולילדיו. ודאי לו שאגיע! אני נרגש. אחדים אומרים עלי: “זה, אף הוא יוצא כבר מדעתו.” אך אין דבר אשר יפר את עצתי. נשבעתי לנפשי, ודבר אשר התעקשתי לו – אלך אליו, מדרכי לא אט, ואם גם יתקלסו בי הפּיקחים. האוהב את ארצו ואת חבריו וכוחו אתו ואינו מנסה להימלט – הרי זה מתחייב בנפשו.
בשעה ארבע בקירוב הבהילונו שוב. נאצי אחד, קומת־אילן קומתו, קולו מנסר מסוף החצר ועד סופה: “אַל לכם בבהילות יהודית!” הוי, מפלצת נאצית, כמה יהודים מיגרת לטבח, שאתה יודע בהילותם! נאצי גבהן זה הריצנו עד לרכבת. שוב הוכנסנו לקרונות, חמישים איש בקרון, הדלת שוב רותקה על בריח, אך נשארה פּתוחה כדי טפח. לכשיצליח המקרה אפשר בזריזות־יד להרים את הבריח מבפנים ולפתוח את הדלת, ואולי גם ניתן באין־רואים גם להחזיר את הבריח למקומו. שנינו, ש' ואני, בדעה אחת, כי המצב נוח בשבילנו. ש' כובש לו עמדה ליד הדלת, ואני נדחק אל האשנב, כדי לעקוב אחרי אנשי המשמר הגרמני. מכונות־יריה בראשון הקרונות ובאחרון. כמעט על כל קרון שני הופקד גרמני מזוּיין בתת־מקלע וב“מויזר”.
“אין טוב מלנסות את מזלנוּ במנהרה,” אומר אני לש' והרכבת זזה.
בני־אתונה הנאמנים יודעים, כנראה, כי רכבת של שבויים יוצאת. לא אנשי־הלוויה הנאצים ולא המשטרה הקויסלינגית יש בידם לעכב את ההמון. מבעד לחלונות הבתים וּמן הרחוב הם רומזים־קורצים אלינו ומברכים אותנו במועל־אגודל, וביותר רומזות אלינו נשים ונערות. קולות־ירייה בוקעים ועולים, אך אין מוראם על בני־אתונה. אנחנו מוציאים את זרועותינו מבעד לחרך שבפתח ומבעד לאשנב, הוצא ונפנף בכובעי־החקי שלנו. מרוב התלהבוּת אנו פותחים בשירה ושוכחים לגמרי רעב וצמא. אף גורלנו הוסח רגע מדעתנו. הפגנה זו היתה לנו, לשבויים, כתרופה לחולה: עתידה היא להחזיר אותנו לאיתננו. שנינו, ש' ואני, מרוּצים: הלך־רוחו של עם אתנו – והוא כרוּח במפרשׂינו.
רבה וקשה הצפיפוּת בקרון. בחנייה ראשונה, בתורת עונש על ההפגנה, סוגרים הגרמנים את הדלת לגמרי, והאויר והדוחק בקרון נעשים קשים מנשוא. אך אני על משמרתי ליד האשנב אעמודה. אני צופה בכל. כל דבר, מצער שבמצערים – חשיבוּת איסטרטגית לו בעיני. משנעצרת הרכבת מנסה אני באין־יודעים לצותת לשיחתם של אנשי המשמר הגרמני שניצבו על־יד הקרון.
שוב אנו עוברים על פּני שדות־תעופה. אותם המוסכים רחבי־הידיים – נעלמו ה“ריקנים” שלנו, ואף המטוסים היווניים גזו ואינם. אחדים עודם מוטלים חרוכי־אש בקצה שדה־התעופה. לעתים אנו מבחינים עוד בתו־ההיכר. אף מכונות גרמניות מוּטלות פּגועות־אש. מדי ראותנו טייסת “יוּנקרס”, עולה קללה על שפתותינו. שמים אנו אל לב, כי מטעינים תחמושת. אף הפצצות מסודרות תלי־תלים בקצה שדה־התעופה ומכוסות ביריעות אהלים ירוקות. משמרות על כל מאתיים מטרים. מאחרי שדה־התעופה – יער. שפעת חיל־פרשים גרמני. על הגשרים עומדים לפרקים משמרות.
“בכל זאת אין הדבר קל כפי שדימינו!”
כך אומר אלי ש'. ואני לו:
“אַל נא יפחידך מראה־עיניך. רק השטח הסמוך לפסי־הרכבת נשמר תמיד שמירה מעוּלה; אך נעבור אותו – והכל על מקומו יבוא בשלום.”
ומנהרה אינה נראית. כבר שקעה החמה. עוד מעט יעלה הירח. חשוב לקבוע היכן יפּול אור־הירח; איזה צד יואר. הירח במילואו. אני נותן דעתי לכל פּרט ופרט. חישבתי ומצאתי, כי הירח יעמוד מעל לראשנו בזוית הימנית. מוטב, איפוא, כי אזדרז ואקפוץ מיד, כי עוד מעט יאיר הירח את הצד השמאלי של הרכבת והאשנב קבוע מצד שמאל, ממקום שאני צריך לקפוץ. נדברתי עם ש' והוסכם בינינו: אני קופץ ראשון, הוא זורק לי את תרמילי וקופץ אחרי בריחוק חמישים מטר מהמסילה, עלי לגשת אל מקום־קפיצתו, וליילל שלוש יללות־תן והוא יענני באותו קול. ביקשנו להבטיח את עצמנו מכל הפתעה: אם יקרה המקרה ולא נמצא זה את זה, עלינו להיפגש למחרת היום בכפר הסמוך ליד הכנסייה. משיתקרב המסע לסיבוב ייעשה הדבר. אני נלחץ אל הקיר, מתרומם ומוציא רגלי מבעד לאשנב והרי אני בפלג־גופי ולמטה בחוץ – הנה הם יורים כבר – מן הקרון החמישי השגיחו בי, כנראה. ש' קורא לי כי אחזור. והרי אני שוב בקרון. ומה יהא עתה? – המשמר עיניו צופיות. המיואשים שבינינו פותחים בהסתה נגדי. אני מבקש אותם, כי ינסו להירדם ואַל יתנו דעתם לגורלי. בתחנה הקרובה נעצרת הרכבת. מעל קרוננו מותק הבריח. כולנו משימים עצמנו כישנים – והמשמר עובר אל הקרון הסמוך. אין לנו ברירה אלא לנסות את מזלנו בתוך מנהרה.
מן הקרון הסמוך עולים אלינו קולות צעקה והקשה בדלת: אחד, תקוף כאבי־בטן, צועק. מאז יצאנו את אתונה בשעה ארבע אחר־הצהריים לא ניתן לנו לעשות את צרכינו, והשעה – אחרי חצות. אני בריא עדיין, אך אחרים לקוּ בשלשול קשה. הם צועקים ומטיחים דברים. לאחר צעקה מרובה והקשה בדלתות נענה הנאצי בתחנה הראשונה, פתח את הדלת והתיר לאנשים לצאת אחד אחד. עומד הוא במרחק שני צעדים מדלת הקרון, כשערפּו אלינו, וצופה בכל אחד היוצא עד שובו. מששב הראשון, הוציא סיגרייה והעלה אש. מאור הגפרור הוכו עיניו קימעה בסנוורים באופל־הלילה. אותו רגע עבר הראשון על פניו ותחת להיכנס לקרון פּנימה הטיל את עצמו מתחת לרכבת בין פסיה: הרכבת תעבור והוא יקום שלם בגופו וילך לדרכו. ואכן הוא שכב בשלום ויצא בשלום. לימים פגשתיו בקרדיטסה. “צברה” היה.
לא נתתי דמי לי: הדבר יקוּם – ויהי מה! במנהרה הסמוּכה ניסיתי להגיח מן האשנב, אך אני טרם הוצאתי חצי־גופי מן הקרון – והמנהרה באה אל קיצה. באין־רואים חזרתי וכינסתי את רגלי. זה לי נסיון מספּר ב' שנכשל. בכמה עצבים עולה לי כל נסיון! אך אין הכשלון מקפּח את תקוותי. הן פעם אחת מוכרח אני להצליח. ועוד היום הזה, כי מאחרי לאריסה משתרעת ארץ־מישור והרכבת אצה־רצה במלוא המהירות – והסיכוי לבריחה שם הולך ופוחת.
אנו נמצאים, כנראה, במרומי־ההרים, כי על כן אין לראות לא עץ ולא שיח. זהירה־זהירה עוברת הרכבת על פני הגשרים שתוקנו כבר בידי האיטלקים: חיל־המהנדסים שלנו פוצצם עם הנסיגה. בשלוש לפני שחרית הגענו לתחנה גראויה. החוצה! החוצה!
לאחר שתים־עשרה שעה של צפיפות בקרון־בקר סגור – מה מופלאה ההרגשה לצעוד שוב על פּני האדמה! הורשה כל אחד למלא את מימייתו. סודרנו קבוּצות־קבוּצות, מאה איש הקבוצה, ונצטוינו לצעוד. השחר מפציע. שנינו, ש' ואני, צועדים אף הפעם בראש השיירה. מאחורי תחנת־גראויה עולה הדרך מעבר לפסים ימינה אל ההרים. עתה אנו ודאי בין הטרמוֹפּילים. בין כה וכה עלה עמוד־השחר. הדור־נאה הנוף. הררי־אל וזו תהום רבה. שם, ברצועת־ההר שמלמעלה, מקום תעמודנה עוד מעט רגלינו, נלחום נלחם ליאונידס עם מאתיים השפרטאים שלו נגד הצבא הפרסי של כורש – היה זה בשנת 480 לפני הוּלדת־הנוצרי. בשעה שחבשתי ספסל הגימנסיה הפּרוסית והלעיטוני בתאריכים מתולדות־יוון אף לא העליתי על דעתי, כי יבוא יום ואני אובל דרך הטרמופּילים בשבי־גרמניה.
ברחובות הכפר, אליו באנו לראשונה, מתגודדים איכרים מרציני־פנים. אף פּלוגות צבא גרמני חונות במקום. המשמר מאיץ ודוחק בנו. מי שמטען מיוּתר לו, פּורקוֹ וּמוסרוֹ ליוונים: בקצב זה אין לו לאיש אלא להקל מעל עצמו ככל האפשר. יש מאתנו משליכים הכל וּבלבד לא לפגר. זו אחרי זו עוברות על פּנינו שיירות צנחנים וחיל־רגלי אוירי. היום – 13 ביוני. צבא רב מוּסע ממקום למקום. הגענו לשֹיא־ההר. שלט קבוע בגרמנית: “זהירות, 18 ק”מ, מורד". נפתלת הדרך ויורדת. ברכינו רועדות. מקץ שעתיים של הליכה הוּתר לנו סוף־סוף לפוש. אני סר הצידה בתואנה של עשיית־צרכים. אמרתי להתגלגל פה בהזדמנות זו במדרון, אך פּניתי והנה משמר על ידי.
במקומות רבים היה הכביש מפוצץ בחלקו, והגרמנים עמדו ונקבו במקדחים חשמליים וסללו מסילה חדשה בתוך הסלע. הדרך נעשתה תלולה יותר ויותר. הסיבובים והפּיתולים רבוּ לאין ספור.
פּניתי לש':
“אתה לך אחרי, ואני אצעד מאחרי המשמר הראשון. באחד הסיבובים הקרובים אקפוץ לתוך אחד השיחים. המשמר הראשון לא ישגיח בנו והמשמר השני טרם יראנו. ואתה – מהר וקפוץ אחרי.”
וכך היה. כעבור עשר דקות עמדתי וקפצתי הצידה, ש' קפץ אחרי, ואז התחילה הקבוצה בקפיצה מקפצת.
המשמר שמאחורינו צרח בקול:
“כולם עצור! אדוני סגן־הקצין, נפל דבר!”
וסגן־הקצין, שצעד בראש־הטור הפך פניו ורץ אחורה כדי י"ב מטר אל המשמר השני, שהקדים וירה לתוך השיח. גילו אותנו. עלינו לחזור בהסתר אל שורתנו. בחסותו של השיח רצתי והתקדמתי אל הסיבוב שלפניו, עקפתי את המשמר וכך עלה בידי ובידי ש' – הבא אחרי – לחזור באין־רואים אל הכביש ולהיעלם בתוך הטור. והצלחנו. אך כשרבוּ הקופצים אחרינו השגיחו בהם המשמרות וירוּ לתוך השיחים, ואלה שהגיחו – הוּכוּ בקתות־הרובה. שניים נעדרו. אין זאת כי אם פּגע בהם הכדור.
שוב פּתחו החברים בהסתה חדשה נגדנו.
ש' אומר לי:
“אני נשוי. אולי אזכה עוד כתום המלחמה לשוב לראות את חברתי. לא אוכל לחזור ולנסות. עצבי ממורטים.”
אמרתי לו:
“צר לי, אעשה איפוא את דרכי לבדי. ואף אני מאותו טעם. כי נערה לי, וברצוני עוד לשוּב לראות פּני חברי. ואם גם אני כוחותי דללוּ – הכרח הוא כי יבוצע הדבר עוד היום. לא ייתכן, כי כל מאמצי יעלו בתוהו.”
הגענו למקום, שמשמרות מיוחדים מפקחים עליו. על אחד השלטים כתוב: “חניית־נופש־ושתייה לרגלים ולשבויים”. לא עצרתי כוח לשתות, אם כי צמאתי מאוד, וכרעתי לאדמה.
אחד מן המשמר, שניצב על ידי, אמר אלי:
“לא אבין להלך־רוחכם. מדוע אין אתם מקבלים באהבה את גורלכם? ניתנו הוראות חמוּרות לכל העיריות לכלוא כל שבוּי בורח שייתפס. והן צפוי להם אך רעב.”
הרהרתי בנפשי: מוטב לרעוב בחופש מאשר ללכת אתכם לגרמניה.
והגרמני המשיך:
“בעוד עשרה ימים תגיעו לגרמניה, ותחיו חיים מסוּדרים בכל.”
לקום! לדרך! כל צעד – מכשול. דומה, כי חש אני בלבי. גם גווי עלי דווי. עוברים אנחנו על פני גשרים שתוּקנוּ תיקוּן ארעי. טנקים קלים מתפלשים עדיין במהמורות־הכביש, זכר לימים שבטליון ניוּ־זילנדי עצר במכונות־ירייה את האויב מהתקדם. בנקודת־סכנה אחת מוּתקן עוד תותח קל. הדרך מימין מוליכה במישרין ללמיה. הטרמופּילים מאחורינו. קצב הצעידה הואט בהרבה. אף הגרמנים חשים ברגליהם. בקרבת למיה פּונים אנו למשעול־שדה. בכל מקום וּמקום משוטטים משמרות בודדים. נגררים אנחנו בקושי. זמן רב לא אעמוד בזה. באלם־קול אנו צועדים. אף אין דבר עליו נוכל עוד לשוחח. תמהים אנו ומשתאים מה רב כוחו של אדם לשאת ולסבול טרם יכרע ונפל. סוף־סוף באנו עד לתחנה, שם המתינה לנו רכבת.
שוב צופפו אותנו כעדר־צאן. עתה יקום הדבר! המסע זז. לאיטו נע ליד אפיק של נחל, ולאחר מכן – על פני גשר. אני מאמץ כל כוחותי ומכנסם יחד, קופץ על פני הגשר, רץ צעדים מספר עם הרכבת, ובעוד אני שומע כמה יריות של מכונת־ירייה מנסרות מעל לראשי – זורק אני את עצמי מעל לסומכת־הגשר אל תוך המים. לאשרי היו המים עמוקים. כמאליהם, ללא מחשבה רבה, באורח אינסטינקטיבי, נתרחשו הדברים – –
נדהם והמום מגיע אני אל החוף. מתמתח. כל יצורי כאובים. אשרי כי חם היום, שאם לא כן הייתי מצטנן בבגדי הרטובים. הנה כי כן מעתה לא עוד ידחקו בי: “אוצה רוצה” ולא ארגיש יותר על כתפי את טעמה של קת־הרובה הנוגשׂת. עד בוא הלילה, בעוד ארבע שעות בערך, אשאר במקום, ואתן דעתי על המעשה אשר אעשה. הרהור חולף בי: אם אצא בשלום, הרי מעתה אני אדון לנפשי. אני הצבא ואני מצביאו. – למען תכן הליכותי נכוחה, מנסה אני להעמיד את עצמי במקומו של האויב, לחשוב את מחשבתו ולנחש מעשהו. ושוב אמרתי אל נפשי: מעתה הכל מוּתר לך. גנוב וגזול ועשוק ורצוח – ובלבד שתצא בשלום! כל רגשות הצדק והיושר נדחקים מעתה לקרן־זוית. ועוד: זהירות, זהירות בכל. אדם ודבר, הכל חשוד, חשדהו. אלה הם הפּקוּדות והציווּיים שהוצאתי על עצמי, ואני גם שמור אשמור עליהם.
שקט ודמום אני רובץ במקומי, ללא קול והגה מחשש שמא ירגישו בי. ניע קל – ועלה רשרוש ערבי־הנחל שנשרו ועבר רחש בין הערבות. וניע זה עלול להסגירני. ראוי אני וכדאי עתה למחרוזת של תאנים ממנת־הברזל שלי. ואכן, היא נרטבה אך במקצת, כי היתה מעוטפת נייר־צלולויד. במחרוזת שפתחתי מצאתי פּתק ועליו שם הפירמה לתאנים בקאלאמאטא. שקוע במחשבות, לבדי, באין מפריע פרט ליתושים, גוזר אני על עצמי להסיח דעתי מכל אשר נפל שם בקאלאמאטא. מוּטב כי אשקוד ואתמכר ליום מחר כי יבוא. קרני־החמה חודרות מבין הערבות התימורות, מגיעות אלי ומחממות אותי.
באשון־הלילה מתעתד אני לדרכי, בודק לפני צאתי אם לא שכחתי דבר. בא אני מן השיח. שם, מזרחית ממני, מפליגות שיירות באור מלא. שם, איפוא, הדרך הראשית המובילה ללמיה. אם כן עלי לפנות מערבה, וכך לצאת מתחומה של למיה. אחרי כל חמש מאות מטר עושה אני הפסקה לעצמי ומצותת. איני משגיח בשום דבר חשוד. ואך הרחק מזה, במזרח, מאירים זרקורים של הגייסות הגרמנים. דרכי עוברת במשעולי־כרמים, עד שאני מגיע לבריכה של מים. שוב מתקרבים אלי הרי־הטרמופּילים ממערב. עתה פונה אני צפונה. שם, בכפרים שבהרים, מעטים הם חילות־המצב. מן ההכרח כי אשיג לי מחר בגדי־אזרח. זה חודש וחצי שהארץ בידי הגרמנים והאיטלקים, ועודי משוטט במדי־הבריטיים. כלתה פּרוטה מכיסי. אם לא אשיג לי מחר בגדי־עבודה, אפרוץ לי לעת־הצהרים, בהיות האיכרים בשדה, לכפר הקרוב ביותר, לאחד הבתים שבעיבורו, ובמשיכה אקנה לי בגדי־אזרח. את מי־הבוץ לא אשתה, מאימת הטיפוס עלי. חלילה לי מחלות. טוב מזה כי תדבק לשוני לחיך מצמא. ריח שעולה באַפּי מגלה לי: סמוך למרעה־צאן אני. אף אמנם פּרות אחדות רועות פּה. מבקש אני לחלוב אחת מהן, אך סרבניות הן, נרתעות ובורחות מפּני, ואני חלש מרדוף אחריהן. בהילוכי נתקלתי בתעלות־מים, ומשוכות־החדק שרטוני, דקרוני, פּצעוני עד זוב דם. הירח נעלם מאחורי ההרים. לפי אומדן שלי השעה שתיים עתה. אפלה בכל, אין לראות דבר, ורגלי ניגפות. מאחורי אחד השיחים אני צונח ושוכב. המוסקיטים משתערים עלי בהמון ועושים בי כאַוות־נפשם, אך העייפות חזקה גם מהם – ואני צולל מיד בשינה עמוקה.
ורק למחרת היום, – השעה היתה כנראה ארבע אחר־הצהריים – העירני רעש־מנוע ואיקץ. נמצא אני במרחק ארבע מאות מטר מכפר. אני מבחין בדיוק בטרטור מנוע של כלי־רכב העובד בחמרי־תחליף. לאמור: בכפר חונים גרמנים. רואה אני בבליטות אנשי־צבא בתוך כלי־הרכב. אוהו, מחזרים אתם, מנוולים, אחרי בורחים מן השבי – מהרהר אני לעצמי ובא במטמונים בין השיחים. תיפח רוחם! עוד אני במדים. הם ירצחוני במקום לכשאפול בידיהם! צחה־צמא אני, אך נמנע מצאת מבין השיחים לבקש מים: הם ישיגוני מיד במדי. עוד אני צופה ומביט מתוך מתיחות אל הכפר ובולש אחר הגרמנים, תקפה אותי עייפות ותרדמה חזקה נפלה עלי. הקיצותי לקול הקשה של חוטב־עצים שהתחיל עובד בסמוך לי. משהזדקפתי השגיח בי. הוא קרב אלי. המדים שעלי הביאוהו במבוכה.
אמרתי לו יוונית: “חייל בריטי אני, ומן השבי נמלטתי.”
בחוש ראיתי את התמורה באותו חוטב־עצים: הוא ניגש אלי, לחץ את ידי ונשק לי. הוא חזר בלי הפסק על מלה אחת: “פּאטריוטאס, פּאטריוטאס”, תוך שהוא משפּיע עלי רוב דברים. אותה שעת־דחק עמדו לי מלים־מספר ששיננתי לעצמי בשבי והבינותי: משיחשיך – יבוא ויוליכני עמו. הוא הפשיל את גרזינו על כתפו וחזר אל כפרו. את כד־המים השאיר לי. עוקב אני אחריו ככל האפשר. אך למען הבטחון – והבטחון הוא דיברה ראשונה שעליה נצטויתי מפּי עצמי – משנה אני את מקומי. ממקומי החדש מיטיב אני לראות את מקומי הקודם שממולי, וכן – חלקת־כביש. אני רועד מגיל: אם תזרח לי ההצלחה, יהיו בעוד שעתיים בגדי־אזרח עלי, לאמור: אעבור עוד כברת־דרך, הצו: כינוס המחשבות ואימוצן!
הלילה בא בהמון־צללים. דומה עלי: למקומי הקודם קרב אדם המחמר בחמור. אכן, הולך הוא וקרב לאותו מקום. עתה אבחין: הוא־הוא חוטב־העצים שלי. לבדו בא. אני יוצא ממחבואי, הוא מושיט לי מגבעת כפרית ואני חובשה לראשי. “אנדקי” – לוחש הוא, לאמור: הכל כשורה. הולך אני בעקבותיו. וריוח של עשרה צעדים בינינו. סחור־סחור אנו הולכים, עושים חצי־עיגול מסביב לכפר ונכנסים לתוכו מעבר מזה. בכניסתי לכפר מוריד אני מגבעתי על עיני יפה־יפה. בפישפש אחד הגנים ניצבת ילדה קטנה, הזקן נתן לי אות והמשיך בדרכו. הבינותי לפשר. הילדה אחזה בידי, הוליכתני דרך הגן והביאתני לתוך בית. כל בני־המשפחה כבר היו מכוּנסים שם – אבא ואמא וילדיהם. משתאים הביטו בי. לא יכולתי להוציא הגה מפּי, אך לבכות מרוב גיל וליפול על צוארם ולנשקם! הם בירכוני וקידמוני בלבביוּת רבה, משל בן אני להם ואח. והלא אין אני אלא חייל בריטי שנמלט מעבדות־הנאצים. בקרן־זוית דלקו נרות והגיהו את מזבח־הבית, ומעליהם התנוססה תמונת “המשפחה הקדושה”. הנרות הללו נועדים היו להאיר גם את הבית כולו.
אשת־האיכר הגישה לי כסא־עץ ישן והזמינתני לשבת. הילדים ישבו סביבי על הרצפה. בינתיים הגיע האיכר, כולו נוהר וגא. מבט־עיניו העיד בו, מה מאושר הוא כי באתי בצל־קורתו. כותונת־איכרים הביא לי – ואני מרגיש את עצמי כבביתי. על מגש הביא לי גם שתי צלחות וחביתות בהן עם בקבוק קוניאַק. הוא מוזג לי ולעצמו, אנו משיקים כוסותינו השתיים ואני מרים שלי: “לחיים, פאמילא” – וצופה במשפּחה כולה. הם מבינים לי, שותים לחיי ואני שותה לחיי־המשפחה. סוף־סוף שבה אלי נפשי ונפתחו חרצובות־לשוני. במלים מועטות שברשותי מנסה אני לצרף פּסוקים שלמים ולתאר את בריחתי. בעיני האשה ובעיני הילדים דמעות. מה גדול מרגע זה בהימצאי שוב, אחרי כל הרעות אשר באוני, במסיבה משפּחתית, מבין ומרגיש מה מופלאת עצם היותנו על פּני האדמה כאן.
תמו ההכנות לפת־ערבית. כולנו מסובים לשולחן אחד. האיכר בוצע הלחם ומחלק לכל אחד פרוסתו: אני מקבל הראשון, אחרי – האשה, ולבסוף – הילדים. אז יוגש מרק־פולים חם. מה רב חסדה של ארוחה חמה לאחר שבועות רבים. אך נגמלתי כבר מתבשיל חם, וכף־המרק הראשונה, משהגיעה לקיבה, צרבתני. עוד באותו ערב הביא לי האיכר זוג מכנסיים מרופטים ותרמיל. היין נסך עלי שכרון, ובשבתי לשולחן כמעט שנעצמוּ עיני מאליהן. על איצטבה של עץ הושכבתי למנוחת־לילה. ביקשתי את בעל־הבית שלי להעירני בשעת־בוקר מוּקדמת, “כלחוך השור”. אשת־האיכר נטלה ממני ברכת־פּרידה והוסיפה, כי הלילה לא תכבה הנרות בקרן־הבית והיו לי למגן מפני האַנטיכריסט, “הגרמנוס”. הלום־יין צנחתי על משכבי ושקעתי בשנת־ישרים עמוקה ובריאה.
היתה זו הרגשה מפתיעה כשעוררני האיכר עם בוקר ואני מצאתי את עצמי חפשי ולא מאחורי הסורג. חיש הפשלתי תרמילי על שכמי, ובחשאי, על בהונות־הרגליים, יצאתי את הכפר. מארחי ליווני עד לכביש. היו דמדומי־שחרית. משונים הם הצעדים הראשונים בבגדי־אזרח. אין זאת כי מוזרה היתה כל חזותי ומוזר היה קלסתר־פּני, כשאני חבוש מגבעת־הקש לראשי, לבוש כותונת כפרית ומכנסיים מרופּטים. אני עצמי הלעגתי עלי. מטרה ראשונה הצבתי לי: ללמוד לדעת לשון יוונית, מנהגי העם ומידותיו. מנסיוני בארץ ידעתי, כי אין הזדמנות טובה לקנות ראשית־דעת בלשון מאשר בעבודה. אבקש, איפוא, עבודה כרפתן. וכך שירכתי דרכי צפונה, כשאני עוקף את דרך־המלך של הגרמנים. מעינות רבים פּגשתי מזנקים מההרים ויכולתי לשתות כאַוות־נפשי. מהיותי יגע ורצוץ נאלץ הייתי לקבוע הפסקות בכל חמש מאות מטר כדי להשיב רוחי. מכל מעין מלאתי את מימייתי, זו בת־ליוויתי הנאמנה ממדבר לוב ועד הנה. כילד השתעשעתי במים. המון מים רבים! במדבר־לוב ובשביה חסרים היינו מים, ולפתע – שפעת שפעות של מים! לחם ואף גבינה – ולא לחם צר וגבינת־לחץ – היו עמי, מתנת־שחרית של אותו איכר. כלל נקטתי עתה בידי: הכרחי הדבר שהרגשת הרעב תגורש כליל – ואכן מדי פעם, מדי שבתי לפוש, שילשלתי פרוסת־לחם ראויה לשמה אל קרבי פּנימה.
הכביש עובר דרך כרמים. מתוך אחד הכרמים מבהיק דבר בשמש. ארד לתוכו. עיני פקוחות. אוירון גרמני הוא שהופל לתוך הכרם. מאין כל נפש חיה בסביבה הכל, כביכול, לרשותי; קרבתי אליו וחייכתי לעצמי: פּקדו אותך הניו־זילנדים בירייה של חסד, אוירוני! וסמוך לאוירון – שני קברים: מילר ושוּלטצה. ועל הצלב באותיות גוטיות: “הם נפלו בעד גרמניה רבתי”. משתרך אני הלאה ומעלה זכרונות מימים מאז, כשהיינו מרביצים לפרחחים בסנטריהם בצרחם בחוצות: “עורי, גרמניה, מותי, יהודה!”
והנה מתבלט הכפר מרחוק. בכביש אפשר עוד להבחין בעקבותיהם של צמיגי־אוטו, עקבות לא־מזמן שטרם טושטשו. מכאן אני נמצא למד, כי גרמנים חונים בכפר. נוטה אני למשעול־שדה לעבר ההרים; אם יתחקוּ על עקבותי, אימלט אל ההרים. במרחק שלוש מאות מטר מהכפר אני קובע לי מקום־מושב, תר את הארץ שלפני וכן את כל המתרחש בכפר. הכל ברור – ואני עובר בסימטה צדדית שבכפר. עם כל מה שאני לבוש בגדי בן־המקום מרגיש אני כי הכל שמים לב אלי. לכאורה יבוש חייל ללבוש בגדים של ארחי־פרחי, אך עוד הקפּיטן וינגייט סח לנו פעם, כשיצאנו לפעולה לבושים בידואית: “מצב מיוחד מצריך אמצעים מיוחדים”. זה קולע גם למעמדי עתה, ומצדיק עלי הצדקה מוסרית את תלבושת־ההלך שעלי.
אצל באר שבכפר, ששימשה גם מזבח, יושב אני וממלא את מימייתי, המוצנעת תמיד בתרמילי.
ליד המזבח כורעת אשה ומתפּללת. ככלותה את תפילתה שאלתיה:
“טי אונומה הוריאן?” (מה שם הכפר?) “גרמנוס מעססא?” (היש בו גרמנים?).
הציצה האשה לתוך עיני ושאלתני:
“סיס סטראטיאטוס?” (אתה חייל?)
“כן, אני חייל בריטי ונמלטתי מן השבי!”
היא לחצה את ידי בהתלהבות והורתה על הפסל שממולה: ישו מעונה על הצלב. בוכה היא. אישה ובנה נפלו חלל באלבניה. רציתי לנפול על צוארי־האשה ולנחמה. אף לי יש אֵם אי־שם ובכה תבכה עלי. היא הסירה את תרמילי מעל שכמי, פנתה לבית שממולי ושבה מיד: התרמיל נתמלא פרי־מגדים, ובצלחת הביאה ארבע ביצים מטוגנות וגבינה ולחם.
“אפאניסטא פארא פאלי” (תודה רבה לך) – אמרתי לה ופתחתי בפרשת־אכילה.
היא הלכה לה, וחזרה כשהיא נוהגת בחמור. אותה שעה שישבתי ואכלתי, עמדה היא וקשרה את תרמילי לחמור. משגמרתי והודיתי לה בשנייה נתנה לי אות לעלות ולשבת על גבי החמור.
ושוב נמשך מסעי.
מילאתי קיבתי בטובה לא מעטה (ימים רבים לא באו מזונות משובחים כאלה אל קרבי), רכוב אני על גבי חמור – הדור־נאה העולם! האשה מאחורי מאיצה בחמור במקל שבידה. הדרך עוברת באפרים ובשדות־טבק. איכר כי יפגוש אותנו וברכנו בברכת “יאסו”. אף אני תירגלתי לשוני לבטא “יאסו” כבני־ההרים. מדי פעם, בעברנו ליד כנסיה כפרית, נעצרת הזקנה, מצטלבת ג' פעמים ושפתיה נעות. אמרתי לה: “דיאוס” – אלהים – והצבעתי כלפּי השמים. שוב נצטלבה ונשאה עיניה למרום. בדרך מילאה לא אחת פּיה אָלה וקללה, איגרפה ידיה ואמרה: “איטלוס, איטלוס, פאקסאן, פאקסאן,” לאמור: מאכלת לצוארם של האיטלקים. – –
חמורנו נגרר אט־אט במעלה־ההרים צפונה, למטה בעמק, בלב־הכפר. מתנפנף דגל נאצי. מקץ שעתיים ירדתי מעל החמור ואמרתי לה לאותה אשה שתשב היא ואני אחמר אחריה. היא טפחה לי על כתפי ולא נחה דעתה עליה עד ששבתי ועליתי על החמור, והיא מאיצה בו ורצה אחריו. הדרך מתפּתלת בתוך יער־ארנים במעלה ההרים. לא יצאה שעה מרובה ולפני – כפר־הרים נאה וחסוד, מוצנע כולו בין כרמים ועצי־פרי. האשה הורתה על גבעה אחת, שעליה התנוסס מנזר. “מונסטיר” (מנזר) – אמרה.
מה מופלא שביל־יערות זה בצילם של ארנים. זה עידן שלא ראיתי גושי־סלע שהעלו קיסוס ואיזוב ירוק. הבה אנשום לרווחה: מה טובו הריחות בהרים! מה נעים אויר־הפסגות! –
עוד רגעים אחדים – ואנחנו בתוך כפר־ההרים איפאטי.
בכפרי מקדוניה 🔗
ושוב אני בהרים. ושוב לבדי, לבדי. לא עין צופיה בי, לא חרדה בלב, חפשי בהליכותי. מה נורא אותו אי־בטחון שהיה מלווני בעיר, אואַה הרגשה של רדוף ומורדף. כאן, בין ההרים, חוזר אני ומרגיש את עצמי בכי־טוב. הכל, כביכול, לרשותי ואני כבתוך ביתי. בעזובת כרם אחד מצאתי ענבים שנצטמקו; יפים הם היום לארוחת־עשר. מקץ שעתיים־הליכה התחילה הדרך גולשת במדרון, בעמק עובר כביש ואנוס אהיה לחצותו. עודני במורד־ההר והנה טור של רוכבי־אופנוע בא בכביש. משהגיעו לקצה הגשר המתקשת על פּני ואדי צדדי – נתעכבו ושהו. מיתנתי צעדי, אך המשכתי לרדת. והנה נשמעת מרחוק שעטת־סוסים. לאורך הכביש נהרה שיירה של חיל־רוכבים. בריחוק כמה מאות מטרים מהם – אַרטילריה עם תותחים כבדים, שסוסים אבירים מובילים אותם. סוסים אלה הובאו בלי ספק מבלגיה, שכן לא ראיתי כמותם בגרמניה. הבחורים הישוּבים על התותחים בחוּרים כהלכה הם: בני־איכרים מן הסתם. כרבע שעה התנהלה השיירה. משעברה, חציתי את הכביש כדי לטפס ולעלות במעלה ההר שמנגד. ראיתי ענין רב בקביעת העובדה, כי בראש האַרטילריה יוצאים רוכבי־אופנוע.
מדי פעם בפעם הייתי פּוגש כיתות כיתות של נשים וילדים, שבאו כנראה מסלוניקי: יצאו אל השדות הקצורים ללקט שיכחה ופאה. בעליהן שקודים בחטיבת סבכי עצים ומשוכות, בהטענת יגיעת־עמלם על חמורים ובהולכת המטען לעמק. המצוקה והרעב הביאום עד להרים. לעת־הצהרים הגעתי לחורשה עבותה ורבת־ימים. בתוכה נבוך דרכי ואבד, אך שמרתי על הכיווּן. משנחלצתי מתוכה עקפתי כפר, שהוזהרתי עליו מקודם. ממרומי־ההרים הבחנתי באופק שני אגמי לנגדה. הכפר לנגדה עצמו היה נודע לגנאי בשל המשפּחות הבולגריות שקבעו דירתן בתוכו. ראיתי בבהירות את הכביש החוצה את הכפר, נמשך לאלכסנדרופוליס ונעלם בהרים. על אחד הבתים התנופף ברוח דגל צלב־הקרס. כארבעה קילומטרים מהכפר מזרחה, לרגלי ההר שירדתי בו, עובר קו־המגן מצפון לדרום. פסי רכבת צרה, קרוניות ממולאות אדמה. אין משמר, ואין אדם עובד. הקו בוצר בודאי לשם התגוננוּת מפּני הבולגרים והתורכים. שמתי אל לב, כי מסביב לאגמי־לנגדה משתרעים שטחי־ביצות. ישבתי לנוח, נמלך בדעתי אם לעבור בגדה הצפונית או הדרומית. הכרעתי ללכת מצד צפון, שכן מדרום עובר כביש הומה מרוכבי אופנוע גרמנית וברוב היישובים שעם הכביש חונים, כפי הנראה, חיילים גרמנים; מנסיוני־שלי יודע אני, כי הגרמנים קבעו חניות שלהם רק באותם המקומות שאין מעצורים להגיע אליהם במכונית.
מזרחה, בריחוק כאַלפּיים מטר מכפר לנגדה, חציתי את כביש סלוניקי־סטאורוס. בסביבה זו רבים האפרים והביצות, ואין להתקדם אלא בצעדי צב. המשעול אשר עם הביצה עושה פיתולים מרובים. ואנוס הייתי להתפּתל בכל פיתוליו. את האפרים מבתרים תעלות־השקאה מרובות, רחבות כדי שנים־שלושה מטרים. תאמר לקפוץ מעליהן – הרי הן רחבות מדי; תאמר: תעבור בשחייה – הרי מימיהן רדודים מדי. לא היתה לי עצה אחרת אלא לעבור בהן ברגל, שוקע מדי פעם עד לברכי ברפש ובבוץ. משצמאתי מאוד גחנתי במקום אחד שבו היו המים פחות עכורים, אך טעמם היה פגוּל עד לגועל. סוף־סוף עליתי במשעול שחלצני מתחום־הביצות.
שדות־תירס וגני־ירק. כיון שהרביתי היום בהליכה ומטרת־יומי הושגה מכבר, לא ראיתי טוב לי אלא לשכב ולישון שינה שלאחר־הצהרים. אך קפץ עלי רוגזם של יתושי־הביצה. אף נחש ענק, שלא ראיתי כמותו מימי, הקימני על רגלי. השדות מסביב שייכים היו לבעל־אחוזה אחד, שלתוך חצרו נאלץ הייתי לסור כדי למלא צפחתי מים מן הבאר. איכרים היו שקודים על עבודתם: שוקלים וממלאים שקים בתבואה. לשון־דיבורם לא היתה יוונית. הם לא השגיחו בי, אך כדי שלא לאבד את כיווני נאלץ הייתי לעבור על פּניהם. בכוונת מתכוון לא בירכתים בברכה היוונית הלאומית “יאסו”, כי אם בברכה הכללית “אורה קלי” (שעה טובה) והמשכתי בדרכי.
לפני – שדות־תירס, ולפעמים גם שדות־שלחין של ירקות. במרחק כמה קילומטרים ממני מזדקרים שלושה כפרים במדרון־ההר. איכר צעיר, שומר־שדות, בא לקראתי ונכנסתי עמו בשיחה. שאלתיו: בולגרי אתה? אך הוא ענה לי מניה וביה: שם מצויים ה“ווגאַבּונדים”, והורה לי על אחד הכפרים. לפי תשובתו קבעתי מיד כי בעל־דברים דידי הוא. מתברר: לוטרה, הכפר הסמוך, נקי מבולגרים. בסטאורוס מצויים גרמנים מרובים. עוד לפני ארבעה־עשר יום היו הומים ומהמים כאן פרשים וטנקים, החרימו את כל תבואת־השדה ואת היין המשומר, ורק המשפּחות הבולגריות באו על שכרן במרקים גרמניים. צעירי־הבולגרים עובדים בעיקר אצל ה“גרמנוס”. יווני זה העשירני בידיעות ובלחם. אכן, אני עצמי איני סבור כי כל האוכלוסיה הבולגרית היא פּרו־גרמנית; סוף־סוף לא הביאה “אירופּה החדשה” שינוי של ממש במצבם הכלכלי!
והנה נראה מגדל הכנסייה של לוטרה. את מקום־לינתי אצטרך לקבוע מאחורי הכפר. משעול־שדה רחב מוליך לשם, והוא מסתחף פּעמים על־ידי שלוחות הביצות. פּתאום ראיתי לפני שלושה קרונות־איכרים, עמוסים כלי־בית, ילדים, סבים וסבתות; נשים יחפות נוהגות בשוורים. הבחנתי מיד: שרידי משפחה יוונית הם מתחום גבול טרקיה. הקרונות שקעו בבוץ. ביקשתי לעזור לסובב את הגלגלים קדימה, אך לשוא. מן הצורך לפרק מעט מן המשא. אני מעביר את הילדים. הרעב והפּחד מציצים מתוך עיניהם. משהעברתים אל השדה היבש עמדתי ובצעתי להם מלחמי, וכן חילקתי ביניהם כמה מהעגבניות שהיו שמורות עמי. שמתי עין, כי אחד השוורים אינו רתום כהלכה, ומשום כך לא יכול היה לסחוב במלוא כוחו; עמדתי ותיקנתי מיד את המעוות. אותה שעה זכרתי לטובה את האיכר הצרפתי, שעשיתי אצלו את הכשרתי ומפיו למדתי כיצד רותמין. כיליתי את מלאכתי, נפטרתי מחברה מדאבת־לב זו – וברחתי על נפשי.
ליד הבאר בלוטרה מילאתי מימייתי, ועם דמדומים התחמקתי מן הכפר, כשהכלבים נובחים אחרי. לא הרחק מן הבית האחרון הטלתי את עצמי על גבי ערימה של קש. היתושים הציקו לי כל הלילה. אל הכפר שממולי, בשרשרת־ההרים הדרומית־מזרחית, מהלך שעה וחצי מכאן, באה פעמיים במשך הלילה מכונית דולקת על כל אורותיה, שהתה שעה קצרה וחזרה. אין זאת כי חונים גרמנים שם. מכאן, שכביש טוב מוליך אליו, ואולי הוא הכביש המוליך לסטאורוס?
צמא־מנוחה־ושינה ניטלטלתי למחרת. הנה כבר אגם־לנגדה השני. אף אותו אעבור מצד צפון. שרוי הוא בעמק, ומשעול־שדה נוח מוביל אליו.
היום אין רגלי מוליכות אותי. שמא חליתי? – לא בכוחי, כי אם בשרירי רצוני מתקדם אני והולך. הסלעים מגיעים עד לשפת־האגם. משעול־ביצות צר מטפס ומעפיל. משמאלי קיר־סלעים תלול, והאגם – מימיני. ואוי לו לסובל פּה מסחרחורת־ראש! – משרחקו ההרים נתגלה לפני על גדות האגם חצר־אחוזה. תעלת־השקאה עתיקה עשויה לבנים מוליכה לאורך האגם אל הגן. תלמי־הגן העידו, כי אין הוא נטוש. השעה שעת־צהרים, והכל ישנים. חשודים בעיני סימני טביעת הצמיגים של אופנוע. למקום הזה אפשר, איפוא, להגיע גם בכלי־רכב וּבּנזין מצוּי רק ברשות הגרמנים! ובכן – על המשמר!
אחרי הצהריים. אכן, חולה אני. איני יכול לצעוד אף צעד יותר. הטלתי את עצמי בשיח שבין המשעול והאגם, בריחוק של שמונה מטרים ממנו. אספתי שרידי־מרצי, על גחוני זחלתי ובאתי בעבי־השיח: פּה לא ימצאני איש. אף קרן־שמש אחת לא תבקע אלי. חם וקר לי וגוּפי צמרמר. מוכה־צמא אני, אך המימיה ריקה. אמרתי לקוּם ולגשת לשתות מן האגם – ולא יכולתי: כרעתי־נפלתי על מקומי. ניטל, כביכול, חוט־שדרתי. רצוני להקיא – וחסר אני כוח גם לכך. לבדי אני. איש לא יראני. לוּ רק לא אגוע פּה יחידי! לבכות רוצה אני, אולי יוטב לי, אך אף דמעה אינה עולה בעיני. אולי זו ההרגשה בטרם בוא הקץ? הן לא ייתכן: אני כה צעיר לימים. טוב בכל זאת כי לבדי אני, בל יראני איש ברפיוני; אל־נא יפריעני. עוד אני חש בחולשתי, בלבבי, עדיין הולם הוא. דומה עלי: הכל מתרחק ממני והולך. – נרדמתי ואישן.
משהקיצותי היה היום גדול ובהיר. האגם מבהיק, מניצנוץ קרני־השמש במים כואבות העינים. לבי נפעם בי: שוב יכול אני להתנועע. ובכן: עודני חי. קמתי ועברתי את הדרך הקצרה אל האגם. מים לשתייה. אך גרוני כאוב. ורק גמיעה אחת גמעתי, מילאתי מימייתי וחזרתי למקומי. לעזאזל! עדיין הקדחת שולטת בי. ככלות הכל לא אסתלק עד מהרה. היום אשכב, אנוח, וחזרו והצטברו בי כוחות חדשים. ידי ופני עקוצים, סמוקים מעקיצותיהם של יתושי־הקדחת ושאר מיני יתושים, שנפרעו ממני בלילה שעבר. איזה ריח־פּיגולים דבק בי. זה ימים אחדים שלא הסירותי בגדי מעל בשרי. בעמל רב פּשטתי כותנתי הרטובה מעלי כדי לייבשה בחמה. בין כה וכה אני קופא מקור בעצם חום־היום. כמה קשה היה לי להטות מעלי מעט מענפי־השיחים כדי לפנות דרך לקרני־השמש אלי. מה טוב יהיה בנגוע הכותונת המיובשת בעור־בשרי. זכרתי ימי־מחלה בבית: המיטה לבנה, הראש והגו מונחים ברוך – ויפה להם. זו ההרגשה3, כי מטפּלים בך, כי עין צופייה עליך, הרגשתי כשהחובשת שלנו העבירה ידה הטובה על ראשי – ונרדמתי.
שעה מאוחרת אחרי־הצהרים. משפּשטו הצללים על הגדה המערבית, הקיצותי שוב. פּג מתחונם של עצבי־המוח. איזו הרגשה משחררת! הכרעתי אותו, את חליי. רעב אני. זיתים אחדים, ארבעה במנין, עודם שמורים עמי; חתיכה “גליטה”4 שבמנת־הברזל שלי – הכל ערב מאוד לחיכי. אך מה כואב גרוני מדי בלעי ומדי גמעי. טעם של דם בפי. השריתי חתיכה “גליטה” במים. צריך לאכול; צריך לתת לה לקיבה את שלה. לוּ אך ניתן לי עתה מעט חלב! – וכל מעיני מצטמצמים בדבר האחד: חלב! – אך אוכל להמשיך את דרכי, אספּק קודם־כל תאותי זו לחלב. עשרת כדורי־החינין שקיבלתי בבית־המרקחת בסלוניקי תמוּ זה מזמן. אילו הייתי עתה במחנה־השבוּיים אולי לא נשאתי בסבל רב כל כך. שם היו אולי מגישים לי גם עזרה רפוּאית. עתה, בתורת בורח מן השבי – הרי אני משולל מכל וכל: לא “הצלב האדום”, לא ארגוּן משלנו לעזרה ולסעד. לא בית־חולים יווני ולא רופא מצוּוים לבוא לעזרתי. מלכות בריטניה השלטת, הצי הגדול שבעולם, הצוללות, חיל־האויר, הצירות האמריקנית – היכן, היכן אתם כולכם? גורשתם מיבשת־אירופה. אף כרתים נפלה. אתם, אשר בידכם השלטון על עולם ומלואו, גורשתם על־ידי דיביזיות־השריון, פּוזרתם לכל רוח על־ידי ה“שטוּקות”. אך אין דבר! הגרמנים ביקשו לדכדך רצוננו ברעב ובעוצם־יד – אך אין דבר. אזכור אלו מכונות־הירייה של הגרמנים שכדוריהן ניתכו עלי בבריחתי – אך אין דבר! כבדי־התותחים ברשותנו, מהירי־המטוסים לנו, אך לא כמה כדורי־חינין בשביל חייל! לא אני לבדי, רבים־רבים מוטלים קודחים בין הרי־מקדוניה, קודחים ומתעטפים ברעב עד מות. כמה מאיתנו בודאי יבקיעו להם דרך וישובו אל צבאם. הם יספרו מה מראה ארץ שגלגלי־רכבם של הנאצים עברוה. נקח לקח מן הטעויות שטעינו, מחולשות עצמנו.
בין כה וכה ומצב־בריאותי השביח והלך. במאמץ־מעט הגעתי עד לאגם, שתיתי ממימיו, רחצתי פּני. הרגשה זו של התגברות על המחלה מביאתני לידי התעוררות וערוּת. הארץ, החברים – עתה ידעתי כי עוד אָשוּב לראותם. והרי אני מתאר לעצמי מה דמוּת אשווה לחיי בימים שלאחר הנצחון. הנה מה טוב להרהר באשדות, בעמק־הירדן – ולוּ גם מן המרחק הרחוק. כל חיי שחייתי שם נגולים ועוברים עתה לעיני. מי יתנני עתה משוחח עם הבנאי שלנו. זכרתי שיחות אתו בימים עברו. אף עתה בדיתי מלבי שיחה אתו ורואה את שנינו מהלכים ומדברים: מה צורה ניצור למשק שלנו כתום המלחמה? ואלו יהיו פני הדור השני? – יפה האמונה בעתיד, ושירות ראשון ונאמן שאתה משרתו הוא עצם האמונה שאתה מאמין בו. והנה חברי החוצב. שנים עבדנו שנינו יחד במחצבה שבמנחמיה. פּעמים אחדות אמר לי שאיני כלל יהודי, – ובכובד־ראש כזה, שמחשבתי נטרדה על־ידי כך לילות מרובים. מה נימוק ומה יסוד היה לדבריו? הן דברי־להג לא ידבר! מחוסרי־שחר היו אמריו בעיני ועם זה לא ידעתי מה תשובה אשיבנו. “היות יהודי” אין זה ענין שבחילופי־מלים – את זאת צריך אתה להוכיח בחיים. בכל אשר אתה שם – אם בגימנסיה הפּרוּסית, במגרש־האספורט, באסיפה נאצית בשעה שהגנרל ליצמן נושא מדברותיו, אם בין אבני מחצבות־מנחמיה, על הרי־הגליל פּנים אל פּנים עם הכנופיות, בטוברוק, על האולימפּוס ובקאלאמאטה, בשבי־האויב, וביותר – לאחר הנצחון, בהיפתח שוב העולם לפנינו. מה רבו געגועי לימים הטובים ההם, כאשר יכולנו בשלווה ומתון־מתון לתהות על נפשנו.
העריב. היתושים נטפלו אלי. כוס־החלב, שאליה כה נשאתי נפשי, חוזרת להטרידני. הרעב בא. מאחורי זע־נע משהו. הבה אקוה, לא אותו נחש ארור שהתפּתל על סביבי שלשום. צמרמורת עוברת אותי לאורך כל חוט־שדרתי, מדי העלותי צלמו לנגד עיני. אסור לי לתת שינה לעיני. גוזר אני על עיני שלא תיעצמנה. חייב אני להכיר טובה למוסקיטים העוקצים אותי, שאם לא הם היתה השינה מכריעתני. מצלע ההר שממולי, במרחק מאתיים וחמישים מטר ממני, מגיע אלי קול נהמתו של זאב. והנה שני עונה לעומתו בקול. אימה תקפתני. לוּ רק נתנו לי מנוח הלילה הזה! – מחזיק אני בידי הימנית את ה“קולט” המוחלד עם שלושת הכדורים שנתן לי בשעתו יורגו, ובשמאלית – את סכין־הלחם, והריני מכין עצמי לקדם את פּני הרעה, מכוון פני למקום שמשם עולה נהמת־הזאב, אך חלש אני מכדי עמוד על רגלי שעה מרובה. האומנם קשרו כולם קשר עלי? נהמת־הזאבים מתקרבת והולכת. אני קופא תחתי. דומה עלי כי מריח אני אותו ריח מיוחד של זאב. ופתאום לפתע זעקתי בכל כוחי: “אוהו, ליקו” – זו קריאת המורא של רועי־יוון מדי התקרב זאב אל עדרם. נדמה: צלמי־הבלהות מתרחקים והולכים. טוב, כי עלה בדעתי להשתמש באמצעי־הפחדה זה, שאם לא כן הייתי “זוכה” להיראות אתם פּנים אל פּנים. כבר הסכנתי להיות מורדף על־ידי גרמנים ואיטלקים ואף למדתי מה מנהג נוהגים בהם, אך נחשים וזאבים! – כל אותו הלילה הייתי כמיתר המתוח.
למחרת היום, לאחר שהשיבותי נפשי ברחיצה בים, צעדתי בדרכי הלאה. רעב אני וגבי כואב. עוד מעט בודאי אגיע לכפר הסמוך. בדרך, המתרחבת והולכת, מבחין אני סימני טלפיהן של בהמות גסות, הרועות מן הסתם בהרים. מאחרי בא בחור רכוב על חמור ושני כדי־חלב תלויים לו מזה ומזה. ביקשתי לקנות ממנו כוס־חלב, ולא נענה לי: לא שלוֹ החלב, האיכר־מעבידו מכרו לגרמנים בסטאוורוס. הוא השגיח כי קשה עלי ההליכה והרכיבני על גבי חמורו. משהגענו לכפר (רישומו עלוב ומסכן ביותר) – סרנו לאחת החצרות, ושם קיבלתי חלב ופרוסת־לחם בכסף. זו לי פּעם ראשונה ביוון שמבקשים ממני כסף מחיר מזונות. נעימת־הדיבור, היחס וכל הליכותיהם של האיכרים כאן אחרים הם מאשר במקדוניה כולה. אך אם הכל ילך למישרים, אגיע בעוד שמונה ימים לתורכיה. מצב־רוחי, שהיה תדיר טוב, מדוכדך עלי היום. על שום מה? הרבה עושה העייפוּת, הרבה עושה החולשה, אך על כולן אשמה אי־שביעת רצוני מעצמי. לא טוב היות האדם לבדו תמיד, כל מיני רעיונות־הבל עשויים לעלות במחשבתו. אך מאידך גיסא – טוב היות האדם לבדו, שכן אינו נופל למעמסה על שום איש; אחראי הוא לנפשו בלבד. וכך ניטלטלו שׂעיפי אילך ואילך.
הגעתי אל קצה אגם־לנגדה5 השני. יער־ערמונים עבות. אילנותיו עתיקי־היומין הזמינוני למנוחה, אך זו נטרדה ממני. קרוב אני, כנראה, לכביש הראשי, מרובים העוברים־ושבים במשעולי־היער הצרים. איש אינו מברך את חברו ב“יאסו”, איש אינו נותן דעתו על השני. אין זאת כי רבה אימת־הבריות זו על זו. משנחתי מעט קמתי והלכתי אל הכביש. מטרתי היום: חוף־הים. בכביש התגוללו כמה חפיסות של סיגריות “אקשטיין” וכן שמתי לבי לעתון קרתני מפּומירן מלפני חדשיים. התכופפתי והרימותיו: אקרא בו, שמא יגונב אלי שמץ דבר חדש. שני עמודים של העתון יוחדו לאזכרות לפקידי המפלגה של אותו מחוז, שמצאו את מותם בחזית בעד גרמניה רבתי. בעמוד השלישי – ידיעות מקומיות. בית־דין לשעת־חירום הוציא פסק־דין של מות על איכר אחד בעוון שחיטה שלא־ברשות. בעמוד האחרון – מודעות, ובצידן כמה בדיחות והלצות־חיילים נמרצות. ובכן – עתה יודע אני מה מתרחש בעיר המחוז שבפּומירן. אך לא את הנעשה בסטאוורוס, ליד החוף, מהלך שעות מספּר מכאן. נדהמתי פתאום למראה פּטרול גרמני של רוכבי־אופנוע; מאחורי באו, כמעט באין קול. אך ברוּך שפטרני מענשם: הם עברו־חלפו על פּני מבלי לנגוע בי כלל, אף כי היה בכך אות־אזהרה כי עלי להסתלק מהכביש. הכביש עבר דרך עמק, ומשני עבריו התרוממוּ סלעים זקופים. בסמוך לכביש זרם נחל שהוליך את מימיהם של שני אגמי־לנגדה אל הים. כאן עברה גם רכבת צרה, לפי השערתי – מחברת היא את סלוניקי לסטאוורוס. קשה היה לראותה מן הכביש, שכן הסתירוה האילנות הנטועים על שפת־הנחל. בחרתי, איפוא, ללכת עם הפּסים: אני עצמי אהיה רואה את התנועה בכביש ואותי לא יראו.
בדרך נפגשתי בעובדי־כביש ששקדו על תיקון של גשר־עץ. אותה שעה שהגעתי אליהם שעת הפסקה של צהרים היתה, וביקשתי אצלם מעט מים. בצבע בגדיהם הכרתי שהיה פעם חַקי צבאי והבינותי כי קודם לכן שירתו בחיל יוון. באתי אתם בשיחה. בסטאוורוס חונה חיל־רגלי ופרשים. שתי סירות־מנוע ממשמר־החופים רבוּצות בנמל. פּעמיים בשבוע מגיע מטוס־ים. על הגשרים מזרחה מכאן עד לגבול תוּרכיה מוּפקדים משמרות. בני־יוון נאלצו לעזוב את כפריהם שבהרים בטרַקיה. אך לאורך החופים מצויים דייגים יוונים. אף באלכּסנדרופוליס העיר מצויים הם. חדשות אלוּ ששמעתי לא הפתיעוני כל עיקר, למרות הכל אבקיע לי דרך.
משנסתיים העמק בתוך מישור של גני־ירק, ופסי־רכבת חצוּ את הכביש, נטיתי מזרחה: איני צריך ללכת הליכת־מישרין לסטאוורוס. גם אם אלך צפונה־מזרחה אגיע לחוף; הן מפרץ לו לים. עוד איני רואה את הים, אך לפי ריח־האויר אני מבחין כי שוב אינו רחוק מכאן. היום צעדתי דיי; אנוח, איפוא, עד הערב. כאן מישור, יפה לסקירת־עין ונוח להליכת־לילה. עצי שזיפים ואפרסקים הנאוני. בסמוך לבור־מים, שממנו משקים שדות שבסביבה, שכבתי לישון, ובחלומי שבתי וראיתי את הנחש ואת הזאבים, שבתי ושמעתי אותו לחש ואותה יללה. פעמים אחדות התעוררתי – ולבי הולם כהולם־פּעם. בשעה עשר קמתי והמשכתי בדרך: טובה ההליכה בלילה. עוד לפני חצות הגעתי לחולות־הדיונות, ותיכף לכן – אל הים. מפרץ רחב לו כאן לים. כאן מבקש אני לברר לי לעצמי היכן אני ומה המקום הזה: כיוון שצעדתי צפונה־מזרחה חציתי את המפרץ וּבודאי הרחקתי לכת מסטאוורוס. קשה ההליכה בחול. מדי שעה קובע אני לי חנייה קצרה, ומשתוקפתני הצינה – אני קם והולך. פּאתי־השמים הלכו והחוירו נכחי. בשדה־תירס מצאתי לי מקום מסוכך. עמדתי וקליתי כמה קלחי־תירס על גבי דבלים. ועוד היה שמור עמי הלחם שקיבלתי אמש מידי הממוּנה על הפּועלים – והרי לי ארוחת־בוקר ראשונה. החוף כולו היה מולט ערפל שהסתיר את העשן העולה.
לא רחוק מן היישוב אלפטוריאס הייתי. דרומה־מזרחה, בריחוק כשלושים קילומטרים מן החוף, שרוי האי טסוס שבידי הבולגרים. עקפתי את היישוב, שכן ראיתי דגל נאצי ובולגרי מתנפנפים מעל אחד הגגות, והמשכתי את דרכי לאורך החוף. נקלעתי לסוכת־דייג. הוא סח לי במעשי־תעלוליהם של ה“ווגאבּוּנדים הבולגרים”; הם בזזו ושדדו את כפר יישובו ורק זה נותר לו לעצמו: רשת־דייגים ואילפס שהעלה חלודה. הוא הניא אותי בתוקף מלנסות לעבור כאן את הגבול התורכי. אמנם, מעטים הגרמנים באלכסנדרופוליס, אך עד שאזכה ואגיע לשם… כלום לא ראיתי את היישוּבים האחרונים, כמה מרובים בהם החיילים הכובשים? – כפרים, שכל כולם עשרים בתים – עליהם חמש מאות חיילים, גרמנים ובולגרים. שאלתיו, כלום באמת שוטמים הבולגרים את האנגלים, אך תשובה של ממש לא היתה בפיו לשאלתי זו. שמא שווי־נפש הם במלחמה זו? – והרי זה יפה לעניני; אך אולי קנאים הם לתורתם יותר מרבותיהם הגרמנים וקשה שנאתם משלהם!
כל אותו היום ביליתי בחברתו של הדייג. ביקשתי לשדלו כי יעבירני בסירתו אל נימברוס, האי התורכי; ידעתי, כי שם מצוּייה נציגות של “הצלב האדום”. הצעתי לו כשכר־טרחתו את כל רכושי, חמשת אלפי האדרכמונים שהיו עמי. אחרי דין־ודברים מרובים אמר לבסוף: הרוחות אינן מסבירות לנו פנים, נושבות הן ביוון6 שכנגד. אם ישגיחו בנו הגרמנים ושלחו בנוּ אש. הבטחתי לו גדולות ונצורות תיכף לבואנו לנימברוס. אך גם זה היה לשוא; לא באנו לעמק־השווה. בערב צלה “אוֹקטפוֹן”, דג בעל שמונה רגליים: כל רגל שלו משול לנחש. מטיחים אותו כמה וכמה פעמים באבן, ומשהומם בהטחה – צולים אותו על דבלים שיבשו בחמה. אחרי שעה קלה הוא משתחם והולך, תולשים ממנו רגל אחר רגל – מאכל־תאוה!
מששׂבעתי ורויתי פּניתי לדרכי לצעידת־הלילה. הדייג העניק לי פרוסת־לחם הגוּנה ונתח של גבינת־צאן. כמו כן נתן לי במתנה חכה, מצופים, עופרת ושלושה אונקלים – מתנה נאה. מעתה אוּכל למלא חליפות תפקיד של רועה ושל דייג. הכל לפי הצורך. ואף אם המשא־ומתן עם הדייג נסתיים בלא כלום, הרי בכל זאת דרכי בראשית־אחריתה. אפשרות חדשה עתידה שתיגלה לי בקרוב. צעדתי כל הלילה. הים פּורץ לו בכמה מקומות אל היבשה ומהווה מפרצים עמוקים. במשעול הנמתח בקרבת־הים אני מתקדם והולך. זימזום־היתושים וקירקור־הצפרדעים מעידים, כי מהלך אני זה שעות בסביבה של ביצה. משהאיר היום מצאתי לי מקום מצל ושכבתי לישון. לעת הצהריים פּניתי לעבר היבשה לבקש מי־שתייה וגיליתי בור־מים בתוך כיתה של אילנות. שומר־שדות, לבוש מדים שלא ידעתי מה טיבם (שמא לא היה כלל שומר־שדות ושימש בתפקיד אחר לגמרי) שאלני מה עמי בצקלוני, פּתחוֹ והתבונן. משגחן על הצקלון ראיתי על גבי כובע־השרד שלו את סימן־הכתר של המלך בוריס הבולגרי. הוא תחב בתאוותנוּת את ידו אל תוך הצקלון וחמס את הלחם והגבינה והסתלק לו מבלי לומר דבר. כך התוודעתי בפעם הראשונה לפקיד מלכות־בולגריה. רועה מהלך בדרך לפי תומו – את לחמו וגבינתו הוא מלסטם הימנו! אין זאת כי אם רעבים הם כהלכה!
המצב מחייבני שיקול־דעת וזהירות יתירה: כאן לא אוכל, כנראה, לעבור בשלום. משמילאתי את מימייתי, עליתי על ראש גבעה המשקיפה על פּני כל הכיכר. לפני – קאוואלה. עיר ממש. שלושה מטוסי־ים חנוּ אותה שעה במים. אניית־משא, מלוּוה על־ידי שתי אניות־משחית, פּילסה נתיב אל החוף. בודאי אינן חסרות פה גם אניות־משחית איטלקיות. ניסים אינם מתרחשים. אם אתפס בידי הגרמנים כאן – יעלה כל עמלי בתוהו. אין משום תבונה יתירה בהליכה בדרך זו. אך נתתי דעתי על ההר אתוס שבקצה חצי האי אַיה־נורוס. ממנו פּתח־תקוה לי. משם אפשר, בנשוב רוח מצוּייה, להגיע בשני לילות אל האי התורכי נימברוס. על ההר אתוס נמצא מנזר; לשם נמלטו לא אחת מלכים ורבי־מדינה רדופים על צואר. האחים במנזר רחמנים בני־רחמנים הם לפי השמועה. שמא תשׂחק לי השעה אצלם? אם גם לא אעלה בידי אלא חרס בנסיוני זה, אנסה להבקיע לי דרך אל כרתים. שם ניתן, ככלות כל הקיצין, לקנות סירת־מפרשים במשיכה, ולמשב רוח מצוּייה אפשר במשך שבוע ימים להגיע לטוברוק, ואולי גם יעמוד לי שם ריוח והצלה מהצי שלנו או מחיל־התעופה המלכוּתי! שקלתי – וביצעתי. הלילה היה לי להליכה: תחילה לעבר קאוואלה, ועתה – לנסיגתי. אכן, מזונות שנזדמנו בדרך מועטים היו, אך די היה לי בהם לקיים את נפשי.
עם חצות מתגברת הצינה על שפת הים. אקוה להגיע עוד הלילה לסטאוורוס. בשעה אחר חצות מצאתי לי מקלט בסוכה של ריקועי־פחים בקרבת חוף הים. אותה סוכה חצוייה היתה לשני מדורים: במדור האחד עמדו שלושה סוסים, ובמדור השני, מצומצם יותר – נמצאת שחת. הודיתי בלבי כי ניצלתי הפעם מדינה של צינת־לילה.
בדמדומי־בוקר עוררתני בעיטת רגל.
“לקום! לקום! לצאת מכאן! יווני ארור!” – עומד עלי וצורח חייל גרמני.
נבעת, ישן למחצה, ניתרתי ממקומי, הוצאתי בכוח את הקלשון מידיו, הרבצתי בו על פניו ולחצתיו אל הקיר. היתה זו אפתעת־בוקר בלתי־רצוּייה לשנינו כאחד. נסתלקתי, אך בחפזוני לא הסחתי דעתי מכל דבר שהוא. טוב, כי טרם הפציע השחר. אותה אוּרווה היתה קבועה בריחוק של אלף וחמש מאות מטר מקצה המזרחי של סטאוורוס ושימשה מקום לינה לקוולריה הגרמנית, אך בעלטת־הלילה לא הבחנתי בכך וכמעט שנתחייבתי בנפשי.
בחפּזון חציתי פּלג קטן שמימי מי־שחו. להפליג ליער, להגיע למקלט בטוח בטרם יאיר היום! רצתי במשעול העולה אל ההרים. חוט של טלפון משוך בין עצי־הערמונים. נזדרזתי וניתקתיו בסכיני. טרם יזעיקו הגרמנים את משמרותיהם, מוּכרח אני להתעלם מן העין. הבוקר אור. המשעול מוליך לכנסייה. באכסניה שבסמוך לה מצוּיים גרמנים, המתקינים עצמם לתרגילי־התעמלות. כל תנועה בלתי־זהירה מצדי או רתיעה אחורה עשוייה לעורר בי חשד. לבי פועם בי בחזקה, אך לא הספקתי לסקור את הנעשה ואני עברתי־חלפתי על פּניהם בשלום. אין הם יודעים, איפוא, מכל הענין ולא כלום. משהגעתי מאחרי האכסניה נטיתי מיד מן המשעול, אך לא היטבתי עשות: החיפּוי אינו חיפוי, השיחים נמוכים מדי. ועל הכל: קוצים וברקנים. כלב־הכפר יכול על נקלה לגלות את מקומי. זחלתי בתוך תעלה שהוליכה לואדי, מצותת אם אין רודפים אחרי. אכן, שמעתי את קול פּקודותיהם של הגרמנים; לאחר מכן ירדו מתרוננים לסטאוורוס. שיחי־הקוצים השאירו סימניהם בבגדי, ברגלי ובידי. שליטה עצמת ואורך־רוח! טיפסתי במעלה־הואדי, מבקש חסוּת בין השיחים, עיני זקוּפות וכל־כולי נתון לנעשה ולמתרחש למטה שם בפונדק, חרד תוך כדי כך להגנתי גם מעין צופיה מלמעלה, מעל ההרים. בין שני גושי־סלעים עשיתי לי חנייה. אותו פונדק עדיין בתוך תחום־ראייתי. אם גם יפתחו עלי באש של מכונת־ירייה מלמטה, והיו לי הסלעים למחסה ולמגן בנסיגתי. אַל יראני איש היום, אף לא יווני!
כל אותו היום עשיתי בין הסלעים. רעב וצמא והולֶם ברקות – אך איני נותן כלל דעתי על אלה, מביט ומתבונן לכל העברים. היה לי עוד דין־ודברים עם מצפוני: המוּתר לי, לבוש אזרחית, להתקיף חייל במדיו? אם המתּיו צריך הייתי להסיר מעליו את סימני־ההיכר שלו, לשגרם לרשות הצבאית בצירוף הערה: הוּמת תוך הגנה עצמית בידי שבוי שברח. בזה הייתי מונע אפשרות של נקמה באוכלוסיה היוונית. השאלות לא הרפּו ממצפוני. טוב היה לשוחח עתה עם אדם השומע לשוני. מה נורא להיות כה בודד, לחשוב תמיד רק בינך לבין עצמך.
לעת הצהריים התחילו הגרמנים שם למטה, ליד האכסניה, מחלקים ארוחת־הצהריים; בודאי מקבלים הם עתה מרק חם. אחרי הצהריים חזרה אותה פלוגה שיצאה בבוקר לסטאוורוס. נשמתי לרווחה. עוד מעט ירד הלילה ואוּכל להמשיך בדרכי. ושוב מציקות השאלות: ההיטבתי עשות הבוקר בחבלה שחיבלתי באותו גרמני? אך כלוּם היתה לי אפשרות אחרת להיחלץ מן המיצר? הנכון אני עושה עתה שאני מכוון צעדי לחצי־האי אַיה־נורוס? כיצד היו חברי באשדות שוקלים במצב זה? – אך מי יתנם עמי עתה. זכרתי שעות שהייתי יושב בישיבות־המועצה באשדות, לפעמים עד לאחר־חצות, מקשיב לדיונים ולשיקולים. לעיתים היו נושאים־ונותנים שעה מרובה בשל חברה אחת שיש להוציאה מעבודתה בבית־הילדים כדי שתמלא את ה“תור” שלה במטבח. היה בזה ענין בשבילי וכל מקרה בא ללמד אל על עצמו בלבד. גם עתה “פירקתי” את שאלתי לכל פרטיה ופרטי־פרטיה, כשם שהיו עושים החברים במשק, ומניתי אף גמרתי בלבי: לבצע את תכנית אַיה־נורוס.
טרם לילה, נהנה עוד במקצת מאור־היום כדי לצאת בשלום מתוך סבכי־השיחים. התחלתי מטפּס ועולה אל ראש־ההר. פּחות מסוכן הדבר, מה גם שבמדרון־ההר רבה התנועה, שכן הצאן נוהר ויורד אל העמק. היה לילה כבד כשהגעתי למעלה, ועם זה עוד היטבתי לראות את הים המשתרע לרגלי. אף קול טירטור מנוע של סירת־בדיקה, שיצאה עם לילה מסטאוורוס לאַיה־נורוס, בוקע ועולה אלי לכאן. מה לעשות לרעבוני ולצמאוני? גיליתי סיגריה אחת, מוּסתרת בשפופרת של זכוכית, שניתנה לי בסלוניקי עם כדורי־החינין: אולי תבריח היא במקצת את הרעב? מתי יבוא שוב אוכל אל פּי? מה מופלאה תהא אותה הרגשה בהינתן האוכל בקצה־הלשון! – עליתי במשעול המוביל צפונה אל ראש־הר. במשעול זה מוליכים חוטבי־עצים את יגיע־כפּם אל העמק. כיון שהאפלה כבר הכשילה את ברכי לא פעם ואני לאה ביותר, ביקשתי לשכב לישון, אך לא מצאתי מקום: הכל סלעי ומשופע. ניסיתי להרדם בישיבה, אך היתושים הארורים טורדים מנוחתי אף כאן במרומי־ההרים.
רגוּז וכעוּס קמתי בחצות־הלילה, מכוון את פּני לפי כוכב־לכת. שהנַחתי כי צפונה הוא מורה. לא יצאה שעה קלה וריח אוירו של היער נשתנה. אין זאת, כי אם עדר־צאן נמצא בקרבת־מקום, ובמקום שמצוי עדר – שם גם רועה. הלכתי בעקבות־הריח – ורגלי הוליכוני אל מקום מרבץ־העדר. ניגשתי אל הכלב הנוחר, מתוך כוונה תחילה שעם נביחתו יתעורר גם בעליו. אך הרועה היה רבוץ ליד כלבו הנאמן שקוע בשינה עמוקה. כשהעירותי את הרועה נהם הכלב, אך לא התנפל עלי; אין זאת כי דבק גם בי ריחם של רועים. מיד ביקשתי משהו לאכול ולשתות מאת הרועה הנבעת; נמרצות דיברתי כמעט כדבּר שודד אל קרבנו, מבלי להרבות דברים החילותי שובר רעבוני: מים, לחם וגבינת־עזים. אך מיד חשתי במעי, אף על פי שלא הרביתי באכילה.
שאלתי את הרועה:
“מה המרחק מכאן לאיה־נורוס?”
“שלושה ימים הליכה ברגל,” ענני, אף הורה לי את הכיווּן.
ואני יצאתי לבקש את מזלי.
היער נעשה עבות יותר ויותר, וככל שהפלגתי בעבותו נתעלם ממני כיווּני. האילנות והשיחים היו כל כך סמוּכים זה לזה, עד שלא ניתן לראות אלא קרעי שמים. כותנתי עלי קרועה מרוב מכשלות שנכשלתי באשון־היער. פּתאום לפתע – האַין לפני, כמעט שצעדתי את הצעד האחד הזה אל האבדון: על צוק־סלע בודד אני. הייתי נפעם ונרעש למראה התהום הפּעורה. אסור לצעוד אף צעד; יש לחכות עד אור־הבוקר. שכבתי על הסלע אך שמרתי על עצמי שלא להירדם, מחשש מכל תנועה נפסדת העלולה להטילני התהומה. אף נהמת־זאבים לא תחסר פּה. אם אותו רועה שנפגשתי בו קודם עדיין חובק־תנומות, מובטח לו שלא ימצא מחר שריד ופליט מכל צאנו.
סוף־סוף הגיע הלילה אל היום. כדור־השמש עלה, עלה ובקוע מתוך הים, עתה ידעתי, כי נמצא אני בעברה המזרחי של שרשרת־ההרים אשר עם החוף. למטה, צפונה־מערבה, נמצאת בודאי סטאוורוס. באחד השדות הקרובים לשפת־הים השגחתי בבליטות־חיילים. הם שקדו אותה שעה על הסוואת אחת הגבעות, וככל שהתבוננתי יותר כן ראיתי, כי שלוש הגבעות אינן אלא שלושה תותחים, ואולי גם שלוש כיתות של תותחים. מכאן, שנמל סטאוורוס מוגן בסוללות־חופים. היאך הביאו הגרמנים את התותחים הללו לכאן? לא בכביש ולא דרך שדות; סלעים מיוערים אלה סוגרים על הים. אין זאת, כי אם בדרך־הים הביאום. עמדות אלו – חייב אני לתת דעתי עליהן ביותר. ההתבוננוּת והכרת עמדות־תותחים אלו שימחה את לבי יותר מארוחת־בוקר, אך מוכרח אני לתת דעתי גם לשלומי שלי. מעולם עוד לא רעבתי כבימים האחרונים. שם למטה, ליד החופים הסלעיים, דרומה לתותחים הגרמנים, לא תימצא כל נפש חיה; שם אוכל לצוד לי כמה דגים בשלווה. אך הירידה בהר לא היתה פשוטה ביותר: צעד־צעד, ומטה־הרועים שבידי למסעד לי. דעתי פזורה עלי במקצת, ומשלא השגחתי יפה כהרף־עין אחד – והנה ענף של קוצים טופח לי על פני. כל אי־זהירות נפרעת ממני בו במקום.
לעת הצהריים הגעתי לנחל וטבלתי במימיו. כל־כולי שריטות של שיחי־הקוצים, חבורות כחולות שנחבלתי באבנים מדי נפלי, ואף עקיצות של יתושים מכל המינים לא יחסרו. הריני עתה פּרא־אדם, בגו ובלבוּש. האשוב להיות אדם מן היישוב ביום מן הימים? לבסוף עליתי במשעול צר, מקום מעבר לאדם אחד בלבד והלכתי צפונה, לאורך החוף. והנה בא לקראתי אדם אחד, לבוש מכנסי־התעמלוּת לבנים וגופיה לבנה, והוא שוקד על ריצתו. משעבר על פני בירכני בחביבות בגרמנית:
“גוּטן מאָרגן” (בוקר טוב). עניתיו אף אני – ביוונית:
“קאלימערא קיראס” (בוקר טוב, אדון!).
היה זה, כנראה, קצין גרמני, הרץ ריצת־התעמלות של שחרית. בטוח אני כי דרומית יותר בלשון־יבשה זו אין גרמנים מצויים.
משעול־חופים זה שמוליכני נחמד הוא למאוד, אך אולי לא מן ההגיון הוא וכן גם לא רצוי לי ללכת בו? עלום הוא לגמרי מן העין ודבר זה עושה אותו נוח לא רק בשבילי, כי אם גם בשביל האויב! הה, הרעב, הרעב! אילו רק יכולתי להשביע נפשי ביפיו של הטבע! מה נאים פה המראות ומה רבות התמורות. הנה הוליכוני רגלי על פני סלע זקוף בגובה של שתיים־שלוש מאות מטרים ולרגליו – תהום־הים פּעוּרה. צלול וכחול הים. ניתן להבחין בגוּש־סלעים שעל תחתיתו. יש אשר גוש־סלע כזה מזדקר עד לפני־הים, בזוטו – יתבלט לעין, אך בגאוּת יתעלם כליל ורק קצף לבן חומר והומה על סביבו.
כקילומטר מן החוף מפלסת לה דרך סירת־מנוע בעלת מפרשים, על תרון מתנוסס דגל אדום ונקודה מבהיקה במרכזו: דגל צלב־הקרס. על הסיפון הבחנתי יפה מכונת־ירייה שלועה פּעור כלפּי מעלה. ישבתי תחתי והסתכלתי באותה סירה עד שנעלמה מאחורי הצוקים. רשמתי לי מה מראה הסירה, היכן פגשתיה ומתי. מבקש אני לקבוע כמה סירות כאלה מהלכות כאן ומה מועדיהן.
המשעול התרחב והיה לדרך, שעצי־ארנים בשומים מצילים עליה. ריחם חריף ובשום ביותר לעת הצהריים, בשעה שהשרף נוטף מן הגזע. ושוב אני על שפת־הים, מקפץ מסלע לסלע, מניס ומרתיע עצמי ממחי־הגלים. אל הסלעים השטופים במשחק־הגלים דבקים המון קיפודי־ים. מתוך זהירות שלא לקפּח את אצבעותי בקוציהם, ביתרתי גופם הרך במקום שדבקו בבטנם לסלע. בשרם צהוב קמעה, טעים, מלוח במקצת. כשכיליתי לאכול את הבשר, הוסיפו עוד הקוצים הללו לנוע. משפונה הדרך מן הים לעבר היבשה, מתגלים מיד שיחים של גרגרי־שדה. עכשיו, בשלהי דקייטא, הם מבשילים, ואני מלקטם תוך כדי הילוכי. סוף־סוף אין הטבע מניח לברואיו לגווע ברעב!
מתרחק המשעול והולך מן הים, והיער מתעבה והולך. באדמה טבועים עוד סימני צעדיהן של בהמות גסות. אין זאת כי קרוב אני מאוד לישוב. קול נחירה בוקע ועולה, ותיכף לכן מתגלה עדר חזירים לבנים ושחורים המרעידים בגופם ובנחירותיהם את אדמת היער. אם המפוטמים הללו כאן – משמע שגם בעליהם התקיפים כאן. ועוד אני נמצא למד מפיהם, שהגרמנים עדיין לא פקדו את נוה־בעליהם, שאם לא כן לא היו משיירים להם כלום מהני חזירייא. רועה זקן שנתקלתי בו מספר לי: לא ראה בזה אף חייל גרמני אחד. בכפר הסמוך אולימפּיאדה לא דרכה רגלו של חייל גרמני. “שם יוון” – מטעים הוא דרך זחיחות. ניו־זילאנדים הפליגו מכאן בסירת־מפרש לנימברוס. חמישה היו. אכן יש בידיעות אלו כדי לעודד את התקוות ולשמח את הלב.
אולימפּיאדה – כפר שכוח. לפני בית אחד מצוין בנויו – אולי שוכן פה כבוד “המוכתר”! – תקוע תורן גבוה של דגל, חודו – צלב, צבעו – כחול־לבן וכל־כולו מזכיר ימים שהיו. מול באר־הכפר, שם מילאתי את צפחתי מים, יושבים איכרים אחדים בסוכה סמוּכה למסבאה ומשחקים בקלפים.
“הלו הזר, גש הנה, מה חדש בפיך?” – קרא אלי אחד מהחבורה.
קרבתי אליו ואמרתי לו: “איני יודע כל חדש. מההרים אני, שם רועה צאני. שמא אתה יודע חדשות?”
והוא סיפר לי מעשה בשני יוונים, שהוצאו אתמול להורג בסטאַוורוס. על שום מה – אינו יודע. שאלתיו האם אין זו שמועה פורחת, והלה חזר ואישר את העובדה. אף שאר האיכרים מסיחים באותו מעשה ברוגזה. הלב מסרב להאמין כי אמנם נפלו שני היוונים לקרבן בשל אותה חבלת־מות שחיבלתי בגרמני ההוא בגורן. שמא בשלי נתאלמנו נשותיהם ונתייתמו ילדיהם?
מניס אני ממוחי מחשבה זו, ולאיכרים פניתי ואמרתי:
“אורך־רוח7! אנו נכה בהם, בכלבים הללו, אנחנו ננצח.”
טובים היו דברי בעיניהם עד כדי כך, שהזמינו “אוסו” בשבילי אצל הפונדקאי, אשר אותה שעה הקשיב לשיחה באזניים זקופות. גיליתי את אזנם מי ומה אני, ומיד עמד הפונדקאי לכבדני – ועד מהרה נשתכח מלבי, כי כל אותו היום פּירנסתי את עצמי בקיפודי־ים ובגרגרי־שדה בלבד.
אותה שעה הרגשתי את עצמי בסוכה זו “כמו בבית”, יושב בהרווחה על המרפּסת, ומשהושפעו עלי כמה “אוסות” – פּתחתי פי ואמרתי שירה. שרתי אותו שיר האהבה הנצחית, “בוקר וערב, קיץ וחורף”, שקיבלתי מפּי ממלה הצהבהבה בקאטארינה. לאיטו ירד הערב, אך עליצות־לבם של האיכרים עלתה ועלתה. שרנו בחברותא והחבורה גדלה והלכה. פּתאום קמתי ושרתי את הבית הראשון של ההימנון הלאומי היווני, שלמדתיו מפּי פפוס קריסטוֹ ביער קריה באולימפּוס בשעה שיצאנו יחדיו למרעה. האיכרים נתרגשו ביותר למשמע הימנונם מפּי חייל בריטי שברח מן השבי, ופתחו בסיפור היאך התקיפו את אוריא־קסטרו שבאלבניה בקריאה: “קדימה, קדימה”. כבר הפלגנו אל הלילה ועדיין אנו הולכים ומוסיפים שיר ויין. אותה שעה רחוק הייתי מן הממש, פּטור מענשן של תקלות ופורענויות. אך הקיץ הקץ גם על עליצות ושמחה, כי בחצות באו נשי־האיכרים והוליכו את בעליהן הביתה. אף אני הוליכוני שתי זרועות. זחוחה היתה עלי דעתי, כי על אפּו ועל חמתו של יין־הריצינו וה“אוסו” החריף, עדיין אני עוצר כוח להוליך את רגלי למקום שאני צריך. טוב לו לאדם לשכב כשהוא מבוסם במקצת. בלא להרהר כל הרהור נופלת עליו תרדמת־פתאום.
למחרת היום ביקשה המשפחה לעכבני עמה, אך אני עמדתי על שלי – לצאת לעת הצהריים. לארוחה הכינה בעלת־הבית תרנגולת, צלוּייה כדבעי; השמדתיה ולא ביישתי גם את כד־היין. אין להחמיץ כל הזדמנות. כחייל המתקין את עצמו לפקודה, התקנתי את עצמי מיד לאחר ארוחת־הצהריים לדרך.
מועט היום הצל. היער – אילנותיו נכרתו, ואילו חורשת הבתולים דלה עדיין מתת צל. חוטב־עצים שבא מאחורי הציע לי לעלות ולרכוב על גבי חמורו. אכן, דבר בעתו מה טוב, שכן הייתי מיוגע מאוד. אותו חוטב־עצים סח לי, כמה קשה עתה להשיג לחם; כסף יש לו אמנם למדי, אך איש אינו רוצה לקבלו. הוא הזמינני לסוּר אליו אל סוכתו ונעניתי לו. מקץ שעתיים רכיבה נזדקר לי מרחוק בית קטן על שפת הים: אל הבית הזה מוּעדות פּניו. תלי־תלים של עצים מגובבים שם. אמרתי לו לאותו חוטב, כי אם יגונב לגרמנים דבר הרכוש הזה המתגולל פּה על שפת־הים, ישלחו בו את האיטלקים ואניותיהם וישדדוהו מכל. הצעתי לו להסוות את מחסנו במקצת; אף הוא סבר וקיבל. אחרינו הגיעו עוד שלושה חוטבי־עצים ועמדו להתקין ארוחת־ערב, אף אני הבאתי את חלקי בבצלים שהיו בידי. ובעוד הם שוקדים על המלאכה, קמתי אני וקפצתי מעל אחד הסלעים לתוך הים השליו והפלגתי הרחק. אותה שעה הירהרתי כי טוב לו לאדם היות לבדו. דומה היה עלי: עולם ומלואו שלי הם.
כשחזרתי עמדה וחיכתה לי ארוחה מוכנה. שני חוטבים פּתחו ואמרו, כי אין אני לא יווני ולא רועה־צאן: קפיצת־ראש כזו שקפצתי הימה מעל הסלע אינה נוסח־יוון כלל, ורועים אינם יודעים כלל וכלל שחייה מהי. צחקתי; לא עלה לגמרי על דעתי, שאין אני צריך לדעת שחייה. אמרתי להם שהייתי חייל ולא הוספתי; על השאר נרמזו מאליהם. אותו בית קטן, ביתו של החוטב שהביאני לכאן, היה והיה בו מקום־שינה, אף שמיכת־צמר פּרושׂה היתה על האיצטבה, אך מששכבתי – פּשטו עלי פּרעושים בגדודים ולא נתנו לי לבוא אל המנוחה. משהרגיזוני ביותר פּרצתי החוצה מתוך תקוה להירדם סוף־סוף, אך טעות גסה היתה בידי: כאן השתערו עלי כפראי־“שטוקות” היתושים עד שאמרתי נואש. רק לעת־בוקר נרדמתי לשעה קלה. ואני כולי עקיצות־עקיצות. חסד גדול עשה עמי הים אותו בוקר: מימיו היטיבו עמי וגהו פּצעיהם של היתושים. מי יתנני מתרחץ פעם בסבון!
ביער עבות אתנהל לאיטי. משהעפלתי לעלות במרומי־ההר התחלתי חש בלבי. זה שלוש שעות שאני מהלך ביער בצל גלמושים וערמונים. ופתאום לפתע היה אור, מערה־היער נפתח – והנה הים משֹתרע לרגלי. הר של עופרת־פלדה, מכרה ממש. בנחל הגולש אל העמק ראיתי מה רב הברזל שמימיו מכילים: הערוץ כולו היה אדום־חום. משהלכתי הלאה נתקלתי בבית־שואבות. מעל דלתו חקוק היה בביטון: סטרטוני. שֵמַע המקום הגיע אלי לפני כן. לפני המלחמה המה היישוב מהמון פועלים; עכשיו שובת המפעל והגרמנים – שמעתי, כי רבים כאן אנשי הצבא – מפקחים עליו. מעל מורד־ההר השקפתי בסטראוולוגי לראות מה מתרחש בתוכה. דומה: הכל כשורה. ירדתי, במקרה הובילוני רגלי אל תוך המפעל. מפעל־ענק זה שרוי בדממה והאיזוב עלה במסילותיו, דומה הוא לבית־מועד לכל חי. מעונות־פועלים נאים ונקיים. הפועלים בודאי ראו פה בטובה. באחד הבתים – שדלתו היתה פתוחה לרווחה – ראיתי חיילים גרמנים מסבים לשולחנות ומשחקים בקלפים. הרמקול רועם שירי־לכת. מוטב לא לטרוד הדיוטות הללו ממשחקם, כי בשעה שהם משחקים לא יירעו ולא ישחיתו. מאחרי הכפר שכבתי לנוח. מפי איש, שלא מבני־המקום, שהוביל ירקות לסטרטוני, נודע לי, כי הגרמנים עושים כל הימים בבתים שקבעו בתוכם אכסניה שלהם, קבוצות־קבוצות בכל בית; בסך־הכל שלושים איש הם וקצין ממונה עליהם. בכוונת מכוון חוּלקוּ בין האוכלוסין האזרחיים. חוששים הם מפּני התנקשויות; עכשיו אחראים כל בני־הכפר לשלומם ולבטחונם. כן הוסיף וסיפר, כי כאן הנקוּדה הדרומית ביותר של חצי־האי חלקידיקי, הכבוש בידי הגרמנים.
שמעתי זאת – ומיד עקרתי רגלי וזירזתין בהליכה.
היער שבקרבת־הכביש – מבורא כולו. בכביש הרחב, המוליך לדרום, שמורים עוד סימניהם של צמיגי־מכוניות. בודאי נתגלגלו ועברו כאן בבוקר, אך בכיוון הפוך, מבקשות שלל. חציתי את הכביש ונכנסתי לתוך שדות־תירס. מפּיו של שומר־שדות נודע לי, כי לפני כמה ימים עברו בזה שני אנגלים ופניהם לחצי האי אַיה־טורוס. בלבי אמרתי: טובים השלושה מן האחד להשגת ספינה מהלכת בים האיגיאי. כאן, בשטח הפּנוי מן הפּולש, אפשר לנוע גם בשלושה, מבלי להיות צפוי לסכנות יתירות.
מקץ שעה של הליכה הגעתי לאריסוב. על הכפר הזה שמעתי מפּי יווני אחד שנזדמן לי בדרך; הוא סיפר לי, כי כפר של מתיישבים חדשים הוא; מאַנתוליה שבתוּרכיה הועברו בעזרת אמריקה לכאן. משהתקרבנו אל הבתים הראשונים של הכפר, נעלם פּתאום אותו יווני שארח עמי לדרך – מוראִי אני היה עליו או שמזימתו עלי היתה רעה. כבר החשיך ועדיין לא היה לי מקום־לינה. בכל זאת לא רציתי לשהות יותר באריסוב, ועברתי על פני הכפר כשאני מהלך עם חוף־הים. שם רבצו כמה סירות־דייגים ורשתות היו תלויות לייבוש. תחילה אמרתי לבוא בדברים עם אחד הדייגים בדבר סירה שתעבירנוּ לנימברוס, אך מיד סילקתי ידי מכך: אותו יווני חשוד היה בעיני, והוא שנתן בלבי רגש של חשד כלפּי כל אנשי־אריסוב. באפילה הגדושה בחרתי לי למלון־לילי גבעה אחת שבצידי הכביש. אכן, מרוב רעב קשה היה לי גם להירדם. משעלה הירח השגחתי כי שרוי אני בלשון־יבשה, גדולה כשני קילומטרים; מימיני ומשמאלי הים. עתה ידעתי היכן אני: עוד יום אחד ואני בא למחוז אַיה־נורוס, וזו מטרת־יומי מחר.
עם בוקר יצאתי לדרך. הנה נשקף אלי הכפר הראשון. בעודי מרחוק תר אני אחרי בית, שראוּי להיכנס אליו ולבקש מזונות. זו לי פעם ראשונה שאכנס לבית בכוונה תחילה לשאול למזונות. קשה עלי הדבר, אך הרעב גדול גם מהרגשת־החרפה.
כפר פרובלגה. כילו האיכרים לאכול את ארוחת־הבוקר והרי הם בדרכם לשדה. סרתי מן הדרך ונכנסתי לסימטה צדדית. אשה כבדת־בשר ומסורבלת היתה שקודה שם על הכבסים.
“רעב אני, גברת, חייל אני”. אמרתי לה.
היא הניחה מיד את כל אשר לפניה, רצה אל הגינה וקראה אלי משם: “המתן, המתן לי.”
היא תלשה מן הערוגה בצל ושום, אף אבטיח גדול הטילה אל תוך סינרה, ואצה־רצה אלי:
“טוֹל, חייל.”
הפתיעתני חרדתה זו עלי; ראיתי: בלב שלם היא נותנת לי הכל. אף ככר לחם הביאה ואני פתחתי בסעודה.
שכנות נקהלו ניצבו עלי, צופות כיצד אוכל אדם רעב.
אחת לחשה לשכנתה לחישה שהגיעה אלי:
“המסכּן!”
אך הן הביאוּ לי מפּירות גניהן.
“הלילה תישאר כאן”, הפצירו בי.
אך אני עניתי להן:
“לצערי, חוזר אני אל מולדתי, להילחם.”
האיכרה, זו שאליה פּניתי ראשונה, זחוחה שאני אורחה, אף על פי שהיא עבת־בשר ביותר ושומה מכובדת לה על גבי חטמה, מחבב אני אותה כאת אמא שלי. ברגש ובהתעוררות־נפש היא רצה אל הגינה, תלשה מן המחובר, רק מפּני שאמרתי לה כי חייל רעב אני. לא אשכח אותך, אשת חיל מפרובלגה!
כשנפרדתי מהן, עמדו לשדלני בדברים להישאר בכפר: בסביבה אין גרמני ומזונות אינם חסרים, ואילו באַיה־נורוס אין גם לחם לאכול; נזירים שם. אכן קשה היתה עלי הפרידה מהן, אך מצפוני דחק בי. נתחייבתי למטרה: חייל אני ואם לא אמלא אחרי פקודת־היום לא אגיע לתכלית הנרצה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.