א.    🔗

שיטתו של אפלטון השפיעה על הפילוסופים ואפילו על המקובלים שבישראל. חכמתו של אריסטו נכנסה לבתי מדרשות של ישראל, והדרשנים הטיפו בבתי כנסיות לשיטתו ודעותיו. אריסטו היה נערץ על היהודים, עד שהאגדה הישראלית עשתה אותו לאיש יהודי וספרה עליו, שהיה מזרע ישראל ומשבטו של בנימין או שהודה בסוף ימיו בכל הכתוב בתורת משה ונתגייר.

אחרת היא, מה שאירע לפילוסוף היוני סוקראטס. חוץ ממיסדי הדתות, כתב חוקר אחד, לא קם בין העמים איש, אשר הצליח להשפיע על חייה הרוחניים של האנושיות בה במדה כסוקראטס¹. סוקראטס, המהפכן הגדול בעולם ההכרה והמוסר, הוא שלימד את בני אדם להשתחרר מכל דעות שקר ומשפטים קדומים ולהכיר את עצמם ולדרוש את הטוב ולעשותו. ולא חכמתו בלבד, אלא גם אישיותו של סוקראטס, חייו ומותו עשו רושם אדיר על המשכילים שבין העמים. סוקראטס, המתוכח בשעת פטירתו עם תלמידיו ומלמדם מוסר וחכמה, לא חדל לעורר אלפי שנים בלבם של כל בעלי מחשבות ובני תרבות את הרעיון, שהרדיפות והיסורים אינם גורמים נזק לבני אדם, אלא מועילים לחדש רוחם וכחם. היה זה רעיון, שלא היה זר גם לעם ישראל, אשר בקרבו מסרו אלפים ורבבות את נפשם על קדושת השם. אף על פי כן לא נתפרסם שמו של סוקראטס בישראל כשמותיהם של אפלטון ואריסטו.

הכנסיה המשיחית היא שהעריצה את סוקראטס והעמידה אותו אפילו על יד משיחה. באגרת סנגוריה, אשר שלח אל קיסר מרק אוירל והעם שברומי, אמר הקדוש יוסטינוס: אנחנו הנוצרים דורשים ומקיימים כסוקראטס, הורגים אותנו, ואף על פי כן בלתי נפצעים אנו. ואחד מאבות הכנסיה הראשונים, אתינגורס, כתב: כשם שלא השפילה דעת הצבור את סוקראטס, כן לא יעלה בידם של המוציאים דבה על טהרת חיינו להשפיל גם אותנו. בספרו נגד קלזוס רמז הקדוש אריגנס על הצד השוה שבין סוקראטס ומשיחם של הנוצרים ואמר, שהרוח, אשר סוקראטס היה סומך עליו, לא היתה “רוח רעה” אלא רוח האמת. כמעט כל אבות הכנסיה היונית כבדו והעריצו את סוקראטס והזכירו את שמו לשבח, ורק שנים מהם האשימוהו על השחתת מדותיו ועל מנהגו להשבע בכלב ובערמון².

ב.    🔗

שונים מאבות הכנסיה היו בהתיחסותם לסוקראטס חכמי ישראל שבאלכסנדריה. אחד מהם, אריסטובול, שנגרר אחרי “הקבלה” היונית, אשר לפיה למדו הפילוסופים היונים את חכמתם בארצות המזרח, התאמץ להוכיח, שהפילוסופים היונים כגון פיתאגורס, סוקראטס ואפלטון היו מתלמידי משה ושהפילוסופיה היונית קרובה היא לתורת ישראל³. בעוד שאריסטובול עשה את סוקראטס לתלמידו של משה, העמיד פילון האלכסנדרוני בספרו “על החלומות” את הפילוסוף היוני כנגד תרח, אבי אברהם, ואמר, שסוקראטס הטיף רק להכרת עצמו, אך גדול ממנו היה אבי אברהם, אשר שאף להתקין בני אדם במדותיהם לידי מעשים טובים. זאת היא, הוסיף פילון, לנו, בני ישראל, תכליתה של ההכרה, להביא את האדם לידי חיים שבקדושה ולידי מעשים טובים. גם בספרו “על חיי הסתכלות פנימית” העדיף פילון את האמונה הישראלית וכתב, שהמסבות המפורסמות, אשר בהן השתתף סוקראטס בארץ יון, נראות כמצחיקות לעומת הסעודות, הנהוגות במצרים אצל המתבודדים מישראל, הנקראים בשם תירפיבטים⁴, לא כאבות הכנסיה, שרמזו על הצד השוה שבין סוקראטס ומשיחם, היה פילון. הוא הדגיש את הניגוד שבין הפילוסוף היוני והאמונה הישראלית ונתן יתרון לאבי אברהם על סוקראטס ולסעודות התירפיבטים על המסבות, שבהן השתתפו בני עליה מעם היונים.

ג.    🔗

חכמי ישראל שבאלכסנדריה ידעו את שמו של סוקראטס ואת חכמתו. לא כן חכמי ארץ ישראל, שהכירו אמנם את יפיה של הלשון והאמנות היונית ושבחו את החכמה היונית, אבל בספרי הפילוסופים לא קראו ומחכמתם לא קבלו רק רעיונות יחידים. אפשר שהם היו מעריצים את סוקראטס, אם היו קוראים או שומעים על גבורתו המוסרית, שנתגלתה בעמדו לפני שופטיו או בשעת פטירתו. הלא סוקראטס, המנחם את תלמידיו הבוכים ומדבר רכות עם שומר בית האסורים ושותה במתינות את כוס רוש, היה בהרבה פרטים דומה לגבורי הרוח בישראל כגון לר' עקיבא, שהשיב בבית האסורים על שאלות תלמידיו ושמח, על שבא לידו לקיים את הפסוק “ובכל נפשך”, ובכל סריקה וסריקה, שהיו סורקים את בשרו, היה אומר: “הצור תמים פעלו”⁵. ואולם חכמי ארץ ישראל לא ידעו את סוקראטס, לא את חכמתו ולא את גבורתו, ואפילו את שמו לא הזכירו.

ד.    🔗

רק בימי הבינים התחילו המשכילים שבין היהודים כמו אלה שבין הערבים עוסקים בפילוסופיה היונית ומתענינים גם באישיותו של “סוקראט האלהי”. אך שניהם לא ראו דמותו של סוקראטס, כמו שהיתה באמת. כשם שכל אסכולה שבין הפילוסופים היונים ציירה את אישיותו של סוקראטס בדמותה היא, כך עשו הפילוסופים הערביים את סוקראטס כמעט לפילוסוף ערבי והפילוסופים בישראל הפכוהו לתלמידם של חכמי ישראל. ב“ספר ישן” מצא הרמ"א כתוב, שאפלטון קבל חכמתו מן הנביאים וסוקראט מאחיתופל ומאסף הקרחי⁶, והחכם הערבי שהרסתאני תאר את סוקראטס כנזיר, הפורש מתענוגי העולם ומתבודד בהרים ויושב במערה, וכתב עליו, שמנע את בני דורו מעבודת אלילים, ועל כן דנהו המושל למיתה. חכם ערבי זה יחס לסוקראטס את דעותיהם ורעיונותיהם של הפילוסופים הערביים שבימי הבינים כגון: הבורא אין לו גבול ותכלית ואין לו אישיות וצורה, השכל לא יוכל להשיגו והלשון לא תוכל לתארו; אילו היה השכל משיג ידיעת הבורא, גבורתו, מציאותו וחכמתו ומתארן, היתה להן תכלית והיה חסרון בהן; הנשמות נבראו, קודם שנברא העולם, ואחרי מות הגופות ישובו למקורן, שממנו יצאו. לפי שהרסתני אמר סוקראטס למושל, שדנהו למיתה: אני נמצא בכד מים, ובידך לשבר את הכד, אלא שאם ישבר הכד, ישובו המים אל הים. רוחם של הפילוסופים הערביים היא שמדברת מתוך גרונו של סוקראטס בספרו של שהרסתאני. הוא שם בפיו של הפילוסוף היוני לא רק דעות ורעיונות אלא גם משלים ופתגמים, שהיו זרים לרוחו, כגון אלו: בו במקום, אשר בו תרדוף אחרי החיים, תפגוש את המות, ואשר בו תמצא את המות, תשיג חיי עולם; ראוי הוא להתעצב על החיים ולשמוח במות, מפני שהחיים למות והמתים לחיות⁷ .

ה.    🔗

כפילוסופיה הערבית ציירה גם הפילוסופיה העברית את “סוקראט האלהי” בדמותה היא. “הפילוסוף” שבספר “כוזרי” הוא שחולק כבוד לאישיותו וחכמתו של סוקראטס ומונה אותו בין אלה, שיש להם חלק בחיי עד, ואומר: “ותשוב נפש האדם השלם והשכל ההוא הפועל דבר אחד… ונחה נפשו בחיים, מפני ששב נפשו בכת הרמס ואסקולביוס וסקראט ואפלטון ואריסטו, כי הוא והם וכל מי שעלה אל מדרגתם והשכל הפועל דבר אחד עומד לעד”. ואף ה“חבר”, בספר “כוזרי”, שהוא מחוה את דעתו של ר' יהודה הלוי עצמו, מונה את סוקראטס בין יחידי סגולה, אשר איש פשוט לא יוכל להגיע למדרגתם, ואומר: “ולחכמים המתפלספים אהבה בבדידות, כדי שתזדככנה מחשבותם לילד מסברותם התולדות האמתיות, עד שיגיעו אל האמת, במה שנשאר עליהם מספקות, ורוצים עם זה פגיעת תלמידים, שיביאו אותם אל המחקר והזכרון. וזאת מדרגת סוקראט והדומה לו, ואלה היחידים אין תקוה להגיע למדרגתם”. בספרו מביא ר' יהודה הלוי פעמיים את המאמר, המובא גם אצל הפילוסוף הערבי אלפאראבי, ובו מעיד סוקראטס על עצמו לאמר: “חכמתכם זאת האלהית אינני מכחישה, אך אני אומר, שאינני יודעה, אמנם אני חכם בחכמה אנושית”⁸ .

כפילוסופים הערביים שמו גם הפילוסופים בישראל בפיו של סוקראטס משלים ופתגמים, שהוא לא חברם. כן מביא ר' שלמה בן גבירול בספרו “תקון מדות הנפש” שני פתגמים בשם סוקראטס: “וכבר שאלו סוקראט האלהי, מה זה, שלא ראינו עליך סימן דאגה מעולם. אמר, מפני שלא קניתי דבר שאפקדנו ואדאג עליו”. והפתגם השני הוא: “וסוקראט האלהי אמר, השמרו, ממי שישנאהו לבבכם”⁹.

ר' משה אבן עזרא הוא שיחס לפילוסוף היוני אפילו שתי תפלות. בתפלתו הראשונה מודה סוקראטס, שמן הנמנע הוא לבשר ודם להשיג גדולתו של הקדוש ברוך הוא, ובתפלתו השניה משבח הפילוסוף את הבורא, על שברא את העולם בתכלית השלימות: “וסוקראט האלהי אמר בתשבחותיו, ישתבח שמך האל, אשר כל מפעליו כפי הראוי להיות בלי תוספות ומגרעת”¹⁰ . גם את התפלה הערבית, שהעתיק ר' זרחיה בן שאלתיאל הלוי לעברית, יחסו לסוקראטס, והיא: “תבורך אדון העולם… אשאלך…, שתפצני ותצילני מהמון גלי ים וממחשכי הסכלות… ותמשכני אל אור ברור מוצל ממך… ותשים מנתי למען שמך מנת הסודות העליונים ותעניקני ממשלת הטבעים וגבורת התאוות להדריכני אל דרך השכל הנכוחה, אשר בה אשוב לאור באורך. ובהבדילך אותי מטבע האנושי הבלה וממדור התכלית, תשיבני לטוב אל הטבע המלאכותי, העומד לנגדי עדי עד וקיים לנצח נצחים… הצילני ממקורי הסודות הצרות זו לזו ותגיעני לדעת עליון, היא דעת האותיות המתמידות בעולם השפל ובצורות המתחלפות, אתה הוא היודע הכל ומושל בכל וכל יכול”¹¹ .

החכם הנוצרי חנין בן יצחק אסף “משלי הפילוסופים” והכניס ביניהם גם משלי סוקראטס והעתיקם מיונית לערבית, ובא ר' יהודה אלחריזי ותרגמם מערבית לעברית והועיל בכך לפרסם שמו של סוקראטס בין היהודים. בספר “משלי הפילוסופים” נמצא הספור על סוקראטס, שהוא, ולא דיוגנס, היה יושב בחבית. ובשם סוקראטס מובאים שם משלים, שיצאו ברובם מפיהם של פילוסופים אחרים או מפיו של אבוקרטס, אשר שמו הוחלף על ידי הערבים בשמו של סוקראטס¹². כן ציירה הפילוסופיה הישראלית שבימי הבינים את סוקראטס בדמותה היא וסרה בציורה מן האמת ההיסטורית כפילוסופיה הערבית, שממנה הושפעה.

ו.    🔗

כשפרקה התרבות המערבית מעליה את עול ימי הבינים, קמה אישיותו של סוקראטס לתחיה. “סוקראטס או על החכמה האנושית”, זהו שם ספרו של שמחה לוצאטו, הרב בויניציה, וכונת ספרו, לדברי המחבר, אינה אלא להגן על החכמה האמתית, אשר הדרה היא הענוה ואינה נוטלת לעצמה שם, שאינו ראוי לה. סוקראטס, אומר לוצאטו בהקדמתו לספרו, לא חלק אלא על החכמה האנושית, “לכן היוצא מן הספר הזה, שמחובתנו להכיר את חולשתו של השכל הטבעי ולשמוע אל המצוות הכתובות בתורתנו הקדושה”. בספרו מספר לוצאטו משל. בעיר דלפי נתיסדה אקדמיה, כדי לזכך ולטהר את הדעת. השכל, ששמה אותו החרות במאסר, שאל מחברי האקדמיה, שישחררוהו. למרות התנגדותם של פיתאגורס ואריסטו, שהיו מחברי האקדמיה, שוחרר השכל והועברה המרות ממשמרתה. ואולם השכל המשוחרר גרם נזק גדול לעולם וחברי האקדמיה היו נבוכים ואובדי עצות. אז קם סוקראטס והכריע, שגם המרות וגם השכל החפשי גורמים נזק לעם, כל זמן שכל אחד מהם מושל ממשלת יחיד, ורק ממשלתם המשותפת היא שמביאה את האדם למטרתו בעולם הזה¹³.

כשמחה לוצאטו כן שם גם משה מנדלסזון בספרו “פידון או על קיומה הנצחי של הנפש” את דעותיו ומופתיו בפי הפילוסוף היוני. “משה ידבר וסוקראטס היה לו לפה”. את מנדלסזון המשילו בני דורו לסוקראטס. אחד מהם אמר, ששיחותיו המחוכמות של מנדלסזן היו דומות לשיחותיו של סוקראטס, והשני כתב, שבקראו התנצלותו של מנדלסזון בפני מתנגדו זכר את ספורו של אפלטון על סוקראטס, המתנצל גם הוא בענוה יתרה בפני מתנגדו.

היתה לו למנדלסזון, לדעתו של לַוַטר, נשמה סוקראטית, ודמות דיוקנו של הפילוסוף היוני היא שליותה אותו בדרכו. הרבה פעמים הביא מנדלסזון ספורים מחיי סוקראטס. כן כתב לארוסתו: “בפורים נוהג כל אחד לשלוח לחברו מתנו, והנה לי אין כלום לשלוח לך, רק מעשיה קטנה אספר. פעם בא לסוקראטס תלמידו ואמר: מורי, כל הנלוה אליך מביא לך מתנה, אך לי אין דבר מה לתתו לך במתנה חוץ מעצמי; עשה אפוא עמי חסד ואל תמאסני. וסוקראטס השיב לו: השתלם במדותיך, עד שתהיה למתנה הטובה ביותר. גם אני, כן סיים מנדלסזון את מכתבו, רוצה להשתלם, עד שתאמרי, כי אין מתנה טובה כאוהבך משה מדסוי”. וגם בשיחתו עם החבר באקדמיה, האציל ד’ארגנט, שהשתדל לטובתו של הפילוסוף היהודי לפני המלך, הזכיר מנדלסזון את סוקראטס ואמר: לידידו קריטון הוכיח סוקראטס, שהחכם חייב למות, אם דיני המדינה דורשים זאת; ומה נוחים הם דיני המדינה, שאני יושב בה, המתירים רק לגרשני, אם יהודי, שהוא סוחר בגרוטאות, יסרב לקבלני כמשרתו¹⁴.

לשניהם, לסוקראטס ולמנדלסזון, היה הכשרון לשכך חמת מתנגדיהם בדברי נחת ובדיחה. ושניהם היו רגילים להתוכח עם תלמידיהם וללמדם לדעת את החיים והמוסר, ושואפים להורות בני אדם דעה ולהביאם בכך לידי אושר ומעשים טובים. כסוקראטס, שהיה מעריץ את השכל וגם נשמע ל“קול הרוח” שבלבו וסומך על הכחות הסודיים, שאין השכל הולמם, ראה גם מנדלסזון ביהדות אמונה מתאימה לדת שכלית וטבעית, אבל בדבקותו בה לא שם לבו אל ספקות השכל, אלא התיחס אליה יחס הלב והאהבה.

את הרעיונות, שהביע בספרו “פידון”, שאל מנדלסזון מן הפילוסופיה המושלת בזמנו, וכאפלטון נתן לספרו צורה של שיחה. בהקדמתו לספרו שבח את אופיו של סוקראטס ולמד זכות אפילו על חסרונותיו וכתב עליו: האמנם צריך איש מצויין להיות נקי מכל חסרון וסכלות? מנדלסזון גינה את אריסטופניס על שנמשך אחרי מתנגדיו של סוקראטס ולעג לו בחזיונו “עננים” וקבל על השופטים, שדנו את הפילוסוף למיתה ועוותו את הדין¹⁵. הרומנתיקים ציירו את סוקראטס כחולם והוזה, בני סיעתו של קנט כמבקר התבונה וההכרה, בני סיעתו של הגל כמשכיל, ואילו מנדלסזון ציירו בדמותו הוא, כלומר כפילוסוף עממי, אשר שיטתו – ראשה שאיפה לשלימות אישית וחברתית, לאושר, למדות טובות ולשכל הישר, וסופה אמונה במציאות השם ובהשארת הנפש.

אישיותו של סוקראטס היא שמשכה אחריה את לב הסופרים בתקופת ההשכלה, ומנדלסזון, שהעמידו במרכז הספר “פידון”, נמשך אחרי רוח זמנו. אף על פי כן לא שכח מה שהפריד בינו ובין סוקראטס וכתב על ספרו “פידון” לנפתלי הירץ וויזל: “הנה מתחלה עלה על דעתי לכתבו בלשון הקודש והיה עם לבבי, שלא ליחס המאמרים אל סוקראטס, כי מה לנו בעלי הדת האמת לבן סופרוניסקוס, ורציתי לנטות מדרך אפלאטון מכל וכל ולכתוב ספר לעצמי על תולדות הנפש והשארתה וליסד לקחי על מאמרי רז”ל בהגדות ומדרשות".¹⁶ סגנונו הנעים והבהיר ואישיותו האצילית של מנדלסזון הועילו לחבב את ספרו “פידון” על הקוראים ולפרסם גם בין היהודים את שמו של סוקראטס.

ז.    🔗

המקום המיוחד במינו, שכבש לו עם יון בתולדות התרבות האנושית, הוא, לדברי היסטוריון אחד, מיוסד על חשיבותו של סוקראטס¹⁷. סוקראטס הוא המבוע לרוחו של עם היונים, כשם שמשה רבנו הוא המבוע לרוחו של עם ישראל. חכמי ישראל שבאלכסנדריה עשו את סוקראטס לתלמידו של משה רבנו ורמזו על רוממותה של האמונה הישראלית. כנגד זה נעלו חכמי ארץ ישראל דלתותיהם של בתי מדרשות בפני ההשכלה היונית, ואת חכמתו ואפילו את שמו לא ידעו. בשם סוקראטס הובאו בספרות העברית של ימי הבינים פתגמים ואפילו תפלות, וחזר אז הספור, שהפילוסוף היוני קבל את חכמתו מחכמי ישראל. הפילוסופיה הערבית ציירה את סוקראטס בדמותה היא, ושמה בפיו את ההודאה, שהשכל האנושי אינו יכול להשיג את הבורא, ולפי ר' יהודה הלוי הודה הפילוסוף היוני, שהוא חכם בחכמה האנושית בלבד, אבל לא בחכמה האלהית. כשנתמזגה אצל יהודי איטליה התרבות העברית עם התרבות הכללית, התחילו מעריצים את סוקראטס. וכששאפו יהודי גרמניה בתקופת ההשכלה לאחד את האמונה הישראלית עם רוח ההשכלה, שר נפתלי הירץ וויזל “שירי תפארת” על משה, ומנדלסזון כתב אז את ספרו “פידון”, והעריץ בו את סוקראטס.

הנביא והפילוסוף – שניהם התרוממו מעל להעולם הזה והסתכלו בנצח. בכל זאת היו שונים זה מזה. במשך אלפי שנים התאמצו חכמי ישראל פעם לעשות שלום בין האמונה והחקירה, הדת והדעת, הנביא והפילוסוף, משה וסוקראטס, ופעם להפריד ביניהם, מפני שהכירו, כי יתר על הצד השוה שבהם הוא ההבדל שביניהם.