א. עשה עמנו אות לטובה… 🔗
תפילה זו של “הימים הנוראים” נתקיימה בנו בראש־השנה הזה, תש“ו. בעצם היום הראשון לשנה זאת הוּראה לנו אות לטובה, בהגיע אל חוף ארצנו אניה נושאת אלף יהודים מהגולה, – נוער, חלוצים ופליטים מכל חלקי אירופה. וימים מועטים לפני כן הביאה אלינו אניה למעלה מאלף נפש יהודים גולי מאוריציוס, החוזרים לארצם. ושלושה ימים אחרי־כן הביאה לנו אניה 351 עולים־פליטים ממחנות וגיטאות, מהם קרוב למחצית חלוצים ובני־נוער. הרי זה אות לטובה. במרי רוחנו הקשה, לנוכח פוגרומים חדשים לבקרים בפולין המשוחררת וקשיחות לב העולם העומד על דם פליטת ישראל באירופה עד היום הזה, ולנוכח התעלומה המדכאת האופפת את גורל ארץ־ישראל ועם ישראל – היו לנו הימים האלה של אניות נושאות־יהודים באות אל חופנו, כצרי מרפא. כי ראה נראה את העליה הזאת בהתחדשותה בגמר מלחמת העולם – כראשית והתחלה לעליה בלתי־פוסקת אשר תבוא, אשר מן ההכרח כי תבוא. כי אין כל דרך אחרת לשארית ישראל באירופה, הגועשת באנטישמיות טוטאלית ומקבלת פני שרידים מוצלים מטבח בחמת שנאה ורצח, אלא שיבה למולדתה האחת, לארץ־ישראל. ועלית יהודים לארץ תתמיד ותלך, כל עוד יש יהודים במחנות פליטים בכל העולם, כל עוד יש יהודים בגרמניה ובפולין, בצרפת ובבלגיה, בהונגריה ובסלובקיה, כל עוד יש יהודים צמאי הצלה וחיים. ולא פחות מזה עודדו את רוחנו גילויי האחוה היהודית בתוך הישוב עם בוא שבי מואריציוס. קבלות־הפנים שנערכו בכל מקומות הקליטה של עולים אלה, נשאו אופי של שמחה אמיתית לגאולת אחים וביטוי נכונות לעזור לקליטתם והתאחזותם בתוכנו. ואמיתי היה צערם של רבים, אשר ייחדו מקום־שיכון בביתם לעולים אלה וחיכו להם – ומסיבות שונות לא הגיעו אליהם. ואת החזיון המרהיב הזה לא יעיבו גילויים מעטים של ערלת־לב ומידת־סדום, כאשר נמצאו אנשים יהודים תושבים בארץ הזאת אשר הגיפו את דלת ביתם בפני אם אח ואחות, שהגיעו אחרי רוב נדודים ותלאות ממאוריציוס, ושלחו אותם לבית־העולים של הסוכנות, שלא היה מוכן לכך. עם ה”אות לטובה" הזה שנתגלה בישוב כלפי עולי מאוריציוס – אין להסיח את הדעת מגילויי רשעות ובצע על־ידי רבים ממשכירי דירות בערים כלפי עולים ופליטים. חרפה היא לעושיהם וחרפה לישוב, הסובל בקרבו מעשים כאלה. לא תגולל החרפה הזאת עד אשר ימצא בו הישוב המאורגן את הכוח לעקור מתוכו את הרע הזה משורשו. ועדיין עומד הישוב כולו, על עריו וכפריו. לפני חובת־הכבוד הגדולה שנפלה בחלקו: להיותו מקבל באהבה וברחמים פני פליטים ועולים מישראל בהגיעם אל חופי מולדתם החדשה ועומד לימינם בהיאחזותם בארץ. לא המוסדות בלבד יעשו את המעשה של קליטת העליה, – כל הישוב מצווה לקחת חלק בעבודה הקדושה הזאת. מי יתן ויעמוד הישוב בחובתו וכדוגמת עולי מאוריציוס יפגוש את כל האניות נושאות־יהודים אשר תקותנו היא כי תרבינה לבוא.
ב. קול מהגולה. 🔗
מכל מרכזי הגולה הדווּיה, מקום שם יהודים נושאים עיניהם לציון כאל מקום יחיד של הצלה וגאולה לפליטת ישראל, בוקע ועולה קול אחד: איחוד המחנה. ממחנות הסגר ומריכוזי פליטים, מכינוסי ניצולים ומחטיבת שרידי מזרח אירופה, ממחנות חלוצים מתלקטים מחדש ומתנועות נוער מתחדשות, כל אלה אשר דבר ארץ־ישראל הגיע אליהם, והיא תקותם, באה הקריאה: איחוד המחנה! קרה האסון הגדול, כי דוקא בארץ זו ובציבור זה, אשר הגורל הטיל עליהם את היעוד שאין דומה לו לגודל ולכובד, היעוד של הצלה וגאולה לעם מתבוסס בדמיו, ובערב השעה המכרעת והגורלית, הדורשת מאמצים עליונים של כל תנועת הפועלים והתנועה הציונית – התעצם הפילוג במחנה החלוצי, והפרץ בו גדל, הפילוג הוא כסרטן בבשר החי, מתפשט ומעמיק, מקומם נוער בנוער ואיש באחיו, מכלה כוחות במלחמת־אחים ומהווה מקור־תורפה מסוכן בחזית הקדמית של מערכת העם היהודי בזמן הזה. וכשנעשו מאמצים כנים להבנת אחים ולאיחוד מחדש בארץ – התפוצצו אלה אל סלע הפירוד, אל החומה המפרידה במחנה החלוצי שבארץ. המציאות הזאת של ארץ־ישראל החלוצית, הפועלית, נגלה לעיניהם של תאבי־ישע וצמאי־גאולה שבחרבות הגולה – ונתחלחלו, הם, שעל עורם ובשרם עברו כל מוראות ההשמדה היהודית ובעיניהם חזו את הכליה המתחוללת על העם היהודי, הם השיגו מיד את פשר ההתפוררות שחלה במחנה פועלים שבארץ לגבי כושר מלחמתו של העם היהודי ועמידתו על נפשו בתקופה הגורלית הזאת. והרימו את קולם, קול אחד: איחוד! הכינוס של הניצולים במחנות בוואריה דורש: “להדביק את חותם האיחוד, על־ידי עליית שארית הפליטה על הישוב בכוח המוסרי של חוייתנו המשותפת בעת הקטסטרופה הגדולה של הגלות”. “חטיבת שרידי מזרח אירופה” תובעת: “להיות לאחרים. להתגבר על פילוגים שגדלו פרא בחיי היהודים; לאחד את הכוחות למאבק אחרון”. והיא תילחם: “לאיחוד התנועה הקיבוצית בארץ, לאיחוד תנועת העבודה, להסתדרות עובדים אחת, להסתדרות ציונית אחת”. ופגישת החי“ל עם שרידי יהדות אירופה “זועקת ברבבות קולות נואשים: אין פתח הצלה אחר אלא ארץ־ישראל ואין כוח מציל אחר אלא אנו עצמנו, וכיצד להרים את כל המשא הזה אם לא בכוח פעולה מאוחדת?” ועולים חדשים בהציגם כף רגלם לראשונה על אדמת מולדת, משׂיחים בלבם: “צו אחר לנו בשעה זו: אחוד כל הכוחות הפוריים להצלת שארית ישראל”. וחברי קיבוץ ההכשרה בוכנוואלד שאך זה עלה לארץ, הכולל חברי תנועות שונות, מ”פועלי אגודת ישראל" ועד “השומר הצעיר”, עזה החלטתם לעשות את דרכם ביחד בארץ־ישראל אף־על־פי שכבר ביקשו, כמובן, כאן להשפיע עליהם ולהפריד ביניהם. “כשם שנשרפנו יחד באש אחת, כן נוכל גם לחיות יחד”. וכולם כאחד השיבו ל“יועציהם”: “לא נתפורר! תפקידנו להרים את נס האיחוד המלא בארץ־ישראל”. כל הגולה החרבה זועקת לאיחוד הכוחות בארץ־ישראל. התהין, התוכל ארץ־ישראל לעמוד בפני הזעקה הזו ולא תמהר לנתוץ את חומת הפירוד שבתוכה?
י“ג תשרי תש”ו.
ג….“ועיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה” 🔗
עיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה, כבוד ישראל נרמס לעפר – את זה ראיתי והרגשתי בכל חושי, בבקרי ביום־כיפורים זה, תש“ו, את הכותל המערבי, בין יהודים רבים אחרים שבאו מכל קצות הארץ. כנראה, משהו מיוחד משך השנה את הקהל המגוּון אל המקום הזה, שריד קוממיות ישראל ותפארתו מימי קדם, עד חי לנצח ישראל ורמז לתקומתו וחידוש נעוריו בימים יבואו. כבר בכניסה לסימטת הכותל המערבי משרה עליך רגש מוזר מראה גדוד השוטרים, בריטים וארצישראליים, שבפתח הרחבה, והרגש הזה מתחזק יותר בהיכנסך אל הרחבה ובראותך מי הוא קהל המתפללים: זקנים וזקנות ברובם. בלי משים עולה השאלה: למה לשם־מה רוכז כאן ביום הזה, יום הסליחה והמחילה, כוח משטרה גדול? היש חשש כל־שהוא להפרת סדרים, למהומות, מצד קהל זקנים וזקנות אלה, או מצד היהודים המבקרים הבאים לחזות ביום זה את המקום המקודש על העם? עד מהרה נפתרה החידה. ברחבה הצרה הזאת של הכותל המערבי ניצלים בחום היום כמה מנינים של מתפללים. שמש הצהרים מכה על ראשם בלי חמלה, ורשפיה יוקדים ביותר בשקע הצר שבין חומות האבן, מאין כל מחסה מצל מעל לראשם. כי חטא ופשע הוא למתוח יריעה כל־שהיא להצל על המתפללים היהודים, אשר זיעתם ניגרת להם על פניהם ונפשם עולפה בצומם בחום היום. ובפינות שונות, מקום אַמת צל צרה מתנת הטבע, נדחקים יהודים בצפיפות גדולה ויושבים על הארץ, במצאם חסות לגופם או חצי גופם מחמת השמש הלוהטת. אך גם במקום הגלוי כולו לשמש יושבים זקנים וזקנות רבים על רצפת האבנים המלובנת, מאפס כוח לעמוד על הרגלים במשך יום־הצום הארוך; ולהביא ספסל, או אפילו שרפרף קטן, כדי שיוכלו הזקן והזקנה לשבת מעט קט – הרי זה אסור באיסור חמור. כך גזר הצדק העליון של שליטי עולם. כמו שגזר הצדק העליון שאין לנגוע, ח”ו, בזכות הקדושה של קנינם הפרטי של אותם המוגרבים הדרים בחצר הכותל והנם לצנינים ולמפגע למקום הקדוש היהודי, אין להפקיעו – אף בפיצויים גדולים – כאשר מפקיעים כרגיל באופן הפשוט ביותר כל רכוש פרטי למען ענין הנדרש לתועלת ציבורית. הנה לשם כך מרכזים כאן בכל יום־כיפורים כוח משטרה גדול: למען שמור על החוק והסדר, לבל תעלה, חס־ושלום, על דעת איש מהמתפללים המחשבה הזרה להביא שרפרף אל רחבת הכותל המערבי, או להעמיד מחיצה בין המתפללים הגברים והנשים, וכדומה, – כל אלה חטאים כבדים מנשוא אשר ממשלת המנדט מצווה למנוע אותם, בכל הכוח אשר בידה. ובעצם תפילת המוסף על ידי הש“ץ יוצא ועובר בין המתפללים החג', כנראה מתושבי המקום, צועד לו מעדנות והולך ועולה אל החצר המתרוממת מעל לרחבת הכותל מדרום. שם הוא נראה עומד באמצע החצר, ולידו מספר שוטרים בריטיים השומרים עליו. שעה ארוכה הוא נושא תפילתו בקול, והוא מסלסל ארוכות, וקולו מתערב בקול הש”ץ היהודי, המרעיף עצובות תפילת “על חטאינו”. קשה להשתחרר מהרושם, שכל הסלסולים האלה של החג' בשעה זו ובמקום זה לא באו אלא למען הפריע לתפילת היהודים. רבות בשנים שוכנות להן כאן אבני הגזית הענקיות, המשובצות בכל הודן העתיק בנדבכי הכותל, ספוגות רוב דמעות צורבות ונשיקות לוהטות של יהודים תאבי־גאולה. במשך דורות רבים, – עדים אלמים האבנים הללו לענות ולחרפה של העם, אשר הציב אותן כאן בעת שהיה עם ככל העמים על פני האדמה. וכאילו לסמל את נצח העם ומקדשו ושובו לתחיה – מנפנפים ברוח אגדי־השיחים הירוקים, המבצבצים ויוצאים לרוב מבין נקיקי האבנים האלה, אבני הכותל המערבי. יחד עם החום הכבד שלשעת־צהרים זו – צורבת בך עד לכאב הרגשת ההשפלה שבמעמד זה. וכללית היא, כנראה, הרגשה זו למבקרים הרבים כאן בשעה זו. הנה חלץ חייל אחד מצבא הוד מלכותו, את נעליו וישב על הארץ בין אחיו לענות – המתפללים בלב נשבר. ובהגיע הש“ץ הזקן ל”אתה בחרתנו" – נחבא קולו מרוב דמעות שחנקו בגרונו. היתה זו תוכחה־ממעמקים של עם נדכא ומושפל כלפי עולם ואלוהים גם יחד: “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות…”.
כ“ד תשרי תש”ו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.