כנסת ישראל נדהמת, המומה, מדוכדכת מעוצם המכה, מעוצר כלימה וזעם, מעצמת הבגידה שכמוה לא היתה עדנה. רואי השחורות ביותר לא יכלו להעלות בדמיונם את אשר הונחל לנו מפי ממשלת בריטניה הגדולה ביום שלושה־עשר בנובמבר שנת 1945. 28 שנים לאחר ההצהרה לעם ישראל מפי בלפור בשם ממשלת בריטניה זכינו לכך, כי בתוצאות מלחמת העולם והשמדת ששה מיליון יהודים ונצחון לוחמי הצדק ושחרור העמים ­– ניתנה לנו הכרזה קבל העולם, כי אין לארץ־ישראל ולפתרון שאלת היהודים ולא כלום, כי ארץ־ישראל יכולה לענות אך במעט לזוועה של מחנות הפליטים ושל פוגרומים באירופה (רק באירופה), ושגם זה המעט תלוי בהסכמת הערבים נדיבי הלב, והכרזה זו מסתמכת על התערבות מצד כל ארצות ערב ומצד 90 מיליון מוסלמי הודו, ומגבבת רוב דברים שאין בהם אף מלה אחת של אמת, וסכנתה היא אחת: גזירת חיסול על המפעל הציוני, הכחדת התקוה של שארית ישראל לתקומה ולמולדת, פסק־דין של כליה לפליטת היהודים באירופה. אכן, לא לפתע באה עלינו המהלומה, סמוך לעלית מפלגת הפועלים לשלטון הספיקה הממשלה החדשה לקבוע את מדיניותה ביחס לארץ־ישראל, בטרם הספיקה ללמוד כראוי את השאלה, ושמץ דבר מזה גונב אלינו. לא האמנו, לא רצינו ולא יכולנו להאמין, כי אמנם ממשלת הפועלים תבגוד בגידה מבישה ואכזרית כזאת. והרימונו זעקה גדולה ומרה. וגויסו כל אפשרויות הפעולה הפוליטית לקרוע רוע הגזירה, ובאה עזרה מצד אמריקה, בתביעת עליה ל־100,000 יהודי המחנות ­– וללא הועיל. הגזירה שנגזרה נשארה בעינה, ללא תזוזה כל־שהיא, ללא הקלת מה, ללא מלה נדיבה כל־שהיא לעם המושמד, לבעל־ברית זה אשר רבות פעל ולחם והקריב במלחמה הזאת. על הכל הכריעו כאן, כנראה, את הכף חשבונות שאין להם קשר עם שאלת היהודים, ועם צדק ליהודים ולערבים גם יחד, והכריעה את הכף, כנראה, דעתם של הנציגים הבריטיים בארצות המזרח התיכון, אשר כונסו לפני זמן בלונדון, והם אשר לימדו את ממשלת הפועלים לקח בתורת הציונות וארץ־ישראל ­– התורה הידועה לנו מזה שנים רבות והם היו הפוסקים האחרונים. אלה נציגי האימפריאליזם הריאקציוני והשמרנות הנוקשה הם אשר הנחילו את תורתם הלכה למעשה לממשלת הפועלים בקביעת מדיניותה הארצישראלית והם אשר הביאוה לידי התכחשות להבטחות ולידי בגידה בעם היהודי ובמוסר תנועת הפועלים. וניחתה המהלומה לא רק עלינו, על תנועת הפועלים היהודית והעם היהודי, מידי מפלגת העבודה, שבמשך עשרות שנים חשבנוה אנחנו וחשבה אותה כל התנועה הציונית לידידת אמת למפעל הציוני המשחרר. ניחתה המהלומה גם על ידי מפלגת העבודה באנגליה, אשר לראשונה נגלתה לעין כל מחוסרת אונים, בעלותה לשלטון, לקיים הבטחות והצהרות למקופח ולמדוכא שבעמים, לקיים מדיניות הנובעת מעצם מהותה ותכנה של מפלגת העבודה, והיא נגלתה בקלונה, כאשר ממשלת הפועלים נרתמה במרכבת הריאקציה והשמרנות, והיא הולכת בדרך שסללו הממשלות שקדמו לה. שלא ברצון, ומתוך כאב מר, נקבל את הכרזת המלחמה הזו. אנו מזועזעים עד היסוד, מאוכזבים מרה, אך לא מיואשים. ונהפוך: המהלומה העזה, הכרת בדידותנו בעולם והכרת המוצא היחיד לתקומתנו כעם ולהצלת שארית ישראל כאחת ­– מחשלות באופן הנמרץ ביותר את כוח־החיים שבנו, את הכוחות הנפשיים והגופניים, את החלטתנו הנחושה לעמוד על נפשנו, על נפש עם ישראל, על כבודו, חייו ותקומו השלמה. לא גזענות, כפי שרוצה להדביק לנו מר באֶווין, אלא חפץ־החיים האלמנטרי, כאדם וכעם הוא המדריך את תגובתנו ואת עמידתנו היום ובימים הבאים. אנו, חלוצי העם בארצנו, מנוי וגמור אתנו להפר את כוונת ההודעה של ממשלת בריטניה הגדולה, הגוזרת עלינו עבדות עולם בתפוצות הגולה ואף בארץ מולדתנו. בכל הכוח אשר לעם קטן, נעזב ומאוכזב, העומד בגבו אל הקיר, הנידון לכליה באין לו בית ומולדת, אשר רק דרך אחת ויחידה לו הצלתו וגאולתו ותקומתו, היא דרך הציונות, בכל הכוח הזה נעמוד ונילחם ונתגונן, עד אם נתגבר על כל המכשולים, אשר אויבים ו“ידידים” שמים על דרכנו.

לא מימי שלטון המנדט האנגלי בארץ ­– ימי הציונות; ימיה כימי העם העברי מראשיתו, לא מידי ממשלת בריטניה הגדולה קשרינו עם ארץ־ישראל; קשרינו וזכותנו לארץ זו ­– מימים קדומים, עוד בטרם היות עם בריטניה בעולם. ולא היא שתחסל את חזון ישראל לדורותיו, מראשית דברי ימיו בארצו ודרך כל גלויותיו. ועל אף משטינים וגוזרי גזירות ­– לא נירתע, ומלא נמלא את היעוד אשר ההיסטוריה הישראלית הטילה על דור זהב בישראל.

ט“ז כסליו תש”ו.