א.    🔗

כוחות מלחמה בריטיים אשר בשנות 1940­–1945 עמדו בראש מלחמת הגבורה בכוחות־השחור ורכשו את הערצת העולם על מפעלותיהם ההיסטוריים למיגור הרשע ולהכרעת המפלצת הנאצית ולשחרור העולם ­– הוזעקו עתה ע“י ממשלת הפועלים באנגליה נגד היהודים בארץ־ישראל. אור ליום 15 בנובמבר ובבוקר היום הזה שפכו דם יהודים בחוצות תל־אביב. ללא הכרח וללא סכנה לעצמם ירו אנשי הצבא בקהל והפילו חללים ופצועים, מהם רבים אשר לא היו שותפים להתקהלות, ומהם רבים אשר נורו בגבם, ומהם אשר הלכו לעבודתם או אשר נקרו במקרה, והאיום ביותר: רבים מהם נערים וילדים אשר נורו בהימצאם על גזוזטראות ביתם. ההיה צורך במעלל־דמים זה מצד כוחות הוד מלכותו בחוצות תל־אביב? כל הצבור האחראי בישוב הצטער ומצטער מאד על התפרצות של חבורות בני נוער באותו יום על מעשי התקפתם ופגיעתם, והם שוללים בכל תוקף מעשים כאלה, אשר רק מעיבים את דרכי התגובה של העם העברי והישוב בארץ־ישראל למדיניות הבגידה של ממשלת בריטניה. אך יחד עם זה יכול יוּכל גם לא־יהודי להבין לנפש היהודי באותו יום מר ונמהר, כאשר נשמעו, אחרי חדשי־ציפיה מתוחים, דברי ההודעה של בווין, שירדו כמהלומה על ראש כל יהודי ופצעוהו עמוק בלבו ומילאוהו זעם ומרירות. וטוב טוב שכל הציבור ידע לבלום את רגשותיו, להבליג על זעמו ולכלוא את תגובתו עד אשר תודרך בדרך ההולמת וברשותה של ההנהגה הלאומית. אך נמצא בתוך הציבור חלק קטן, אשר לא ידע לשלוט על רגשותיו, ומתיחותו הפנימית העזה פרצה בדרך של מהומה ופגיעה במשרדי ממשלה, והתגלגלה אחר כך גם במעשי פגיעה, ברכוש פרטי, אשר כל התפרצות המונית ספונטאנית מתלווית בהם. הנסיבות האלה, המיוחדות במינן, יכולות וצריכות להיות מובנות גם לשלטונות, האזרחיים והצבאיים, כמו שהבינו אותן 28 האישים האנגלים שפנו במכתבם הגלוי ל”טיימס", אשר אם אמנם זאת חובתם למנוע מהומות, הרי הם צריכים לעשות זאת תוך התחשבות בנסיבות, ובאמצעים אנושיים, עד קצה גבול האפשרות, בלי חבלות בקהל ובלי קרבנות. ועוד זאת: אין כל ספק שבתחילת המהומה אפשר היה באמצעים רגילים לפזר את המתקהלים, בלי להיזקק לאמצעי חבלה קשים ובשום אופן לא ליריות בהמון. עצם הדבר, שהמתפרעים עשו את מעשיהם במשך שעות רבות כמעט ללא הפרעה, עודד אותם להוסיף שמן למדורה, ואז ניתנה רשות לצבא להסתער בחוצות תל־אביב, כהסתער על אויב, ולשלוח אש לרחובות, לחצרות ולגזוזטראות הבתים. ולבסוף היתה גם אפשרות לכוחות צבא להופיע ברוב תכונה, “לכבוש” עמדות, להטיס אוירונים על פני תל־אביב ­– ולתת “עבודה”, לסופרים הצבאיים, אשר ישבו שבועות רבים בארץ ללא עבודה. לא חדש עמנו גילוי “יכלתם” של כוחות־הבטחון מאז השלטון הבריטי בארץ. זכורים לנו יפה המקרים הרבים של הסתערות שוטרים בריטיים על משמרות־שובתים או התקהלויות של יהודים לרגל מאורעות שונים, כשפרצו לתוך הקהל והרביצו, והדפו, ורמסו, ללא כל צורך והכרח בדבר. אך התנהגות הצבא למחרת היום של הצהרת באֶווין עלתה על כל שיא, כאשר עלתה על כל שיא עצם הצהרת־הבגידה. כך לא מגיבים כוחות־בטחון בתוך ביתם הם, בקרב קהל שהם רואים אותו כשוה בין שוים. כך מגיבים בקרב קהל נחות דרגה, שאין לחוש במידה יתירה לחייו ולכבודו, ואין לחוש לשום רושם רע בחוץ. רבים שאלו וכן תמהו: במשך שנים או שלושה ימים נמשך טבח־דמים ביהודי טריפולי. ללא כל סיבה התנפלו המונים פורעים ביהודים שלוים חסרי מגן, רצחו, שדדו, פרעו ­– לעיני השלטון הצבאי הבריטי. האם מיהרו שלטונות אלה להכריז עוצר חמור על מקומות הפרעות? האם מיהרו שם לצאת בהודעות על מאסר עולם ועונש־מות, כאשר בתל־אביב? ומטוסים ­– האם היו מנסרים בשמי העיר הזאת, בה דם יהודים נשפך כמים במשך שנים ושלושה ימים? והאם אחזו השלטונות הצבאיים באמצעים נמרצים כדי להגן על חיי תושבים שלוים, עד כדי יריה בהמון הפורעים רוצחי היהודים? מי יענה?

ב.    🔗

עברו¹ רק ימים מועטים ­– והיינו עדים שוב למעלל בזוי מצד כוחות מלחמה בריטיים ­– בלילה אור ליום 23 בנובמבר התחוללה מערכה בחופיה המערביים של ארצנו. בה הופעלו כוחות ים, אויר ויבשה. מה כל הרעש? על מה הוחרדו כל הכוחות האלה? ­– הנה כי כן: אויב חמור נראה באופק, אשר ממנו סכנה לשלום האימפריה ולשלום הארץ הזאת, הלא היא סירת מעפילים יהודים, פליטי חרב, אשר חננם הגורל ולא נספו יחד עם מליוני אחיהם בגיהינומי אושביינצ’ים וטראבלינקה, והם מורדפים וחסרי בית עד היום בעולם “המשוחרר”, והם הגיעו בסירה רעועה לחפש להם מפלט ומולדת בביתם הלאומי. על השערוריה הזאת, על החוצפה כי ירצו ניצולים יהודים לחיות ­– רגזה, קמה כל המכונה המלחמתית, אשר הועמדה במכוון לשמור על כל סדק ונקב לבל יחדרו ח"ו פליטים יהודים לארץ, ולערוך ציד בלילות אופל לאורך כל החופים של ארץ הבית הלאומי היהודי על מעפילים יהודים. ואכן, נחלו הפעם אניות המלחמה הבריטיות, בעזרת אוירונים וראדאר וכוחות־יבשה, נצחון: הם תפסו עשרים ואחד מעפילים מבין מאתים ומעלה שהגיעו אותו לילה לחופי הארץ. לנוכח הפעולה הזאת בליל 23 בנובמבר על חופי ארץ־ישראל ­– חוזרים ונזכרים לנו בחריפות נוקבת הדברים ששיננו לנו בלי הפסק מנהיגי עמי הברית, והבריטים בעיקר, כאשר זעקנו באזניהם ותבענו פעולת הצלה ליהודים מובלים לטבח במלכודת הנאצים: עתה אין לעשות כלום, עתה תפקידנו להכריע את האויב ולנצח במלחמה, ואז ממילא תהיה הצלה גם ליהודים. והנה היום, חדשים רבים לאחר הכרעת האויב ונצחון עמי הברית, בעת שכל העמים שהשתחררו השיבו את גוליהם הביתה והם שוקדים על בנין חייהם מחדש, נמקים השרידים היהודים עד עתה במחנות שהקים עבורם היטלר ובשאר מקומות שם אין מנוח לכף רגלם והארץ בוערת מתחתם, ואין גואל ומציל. ואם שעשעה אותם התקוה הרומזת מארץ מפלטם היחידה, באה עתה הודעת הממשלה הבריטית וחתכה את גזר־דינם. וכאשר עולה למעטים מהם לעבור בחתחתים וסכנות דרכים ולהגיע לחוף הארץ הזאת ­– יוצאים לקראתם כוחות מלחמה בריטיים “משולבים” למנוע את הצלתם ולערוך ציד עליהם. זאת ההצלה המושטת לקרבנות היטלר אחרי הנצחון מאת ממשלות־הברית המנצחות! לנוכח המסכת האכזרית והמבישה הזאת מצטללת בבהירות יתירה ההכרה, כי כל הדיבורים ההם בזמן המלחמה על התשועה ליהודים אחרי המלחמה לא היו אלא שקר גדול, כי אפשר ואפשר היה למעצמות הברית, לו אך היה להן רצון, להציל חלק גדול מהיהודים שנטבחו בידי היטלר, ולעולם לא יכופר הדם של יהודים רבים מאד, שאפשר היה להעביר אותם לארץ־ישראל ולמקומות אחרים ושרק קשיחות לבם של שליטי־העולם חסמה בפניהם את כל הדרכים לחיים. נדע ונזכור זאת. כל כלי יוצר לא יצלח לדכא את רוח העם היהודי וחלוציו בארץ־ישראל במלחמתו על חייו ותקומתו בארץ הזאת.

כ“ג כסליו תש”ו.