בתוך שש מאות אלף היהודים, חלוצי העם העברי כאן, לא יימצא אף מיעוט ניכר, אשר יוכל להזדיין באותה “סבלנות” מהוללה, שבה מבורכים ראשי השלטון ושאותה מטיפים גם לנו ­– סבלנות, שפירושה: להוסיף ולעמוד על דם אחינו נידחי המחנות וסחופי השחיטות בפולין. ולוּ כנים היו הדברים על שקט וסדר, על חוק ומשפט, על צדק ושלום, כפי שמשמיעים לעתים קרובות מעל במות ­– היו מוצאים דרך עוד לפני חדשים רבים, סמוך לגמר המלחמה, לפתוח את שערי הארץ לפני שארית ישראל, כאחת התוצאות הטבעיות של שחרור העולם וחיסול משטר־הזוועה הנאצי. באותה שעת רצון היה הדבר הטבעי ומחויב־המציאות הזה נתקל בהרבה פחות קשיים ומעצורים מאשר כיום, לאחר שמדיניות הממשלה המודרכת על־ידי נציגיה הריאקציוניים ושונאי־היהודים שבמזרח, עשתה הרבה מאוד לסבך את המצב ולהוסיף על הקשיים שבדרך פתרון שאלת ארץ־ישראל והיהודים. המרירות שהצטברה בלב כל הישוב גדלה ביותר לנוכח גילוי הרצון הרע מצד הממשלה לאחר פרסום מסקנות ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית. לא היה דבר טבעי ומובן יותר, שעם פרסום המסקנה הדחופה על העלאת מאה אלף יהודים (זמן עבודת הועדה הוגבל ל־120 יום מפאת דחיפות פתרונה של שאלת יהודי המחנות) ניתנת שאַנסה טובה לממשלה לעשות את המעשה הצודק והאנושי לעם היהודי, ללא קשיים רבים ותוך הבנה טובה של העולם כולו. אז יהיה מובטח שקט בארץ ושיתוף־פעולה מצד היהודים. הדיבור על התנגדות הערבים באותה שעה היה מופרז מאוד. והנה דחתה הממשלה בידים גם שעת רצון זו ובכל מעשיה מאז ­– זה שלושה חדשים ­– רק הועילה להוסיף ולסבך ולערם קשיים חדשים על דרך המעשה הדחוף ומחויב־המציאות של העלאת מאת אלף היהודים הראשונים לארץ. כל הפרשה הבוגדנית והאכזרית הזאת כלפי היהודים – היא האחראית במישרין לאי־השקט שהשתרר בארץ מאז 13 בנובמבר 1945, לשורה של אסונות ומאורעות־דמים שהתרגשו ובאו על הארץ. לאוירה הספוגה חומר־נפץ, שממנו תוצאות להתפתחות שנאה הדדית ולמעשי איבה. כל זה אינו עשוי לחלוף, ויהיו אמצעי הדיכוי של השלטון אשר יהיו, אלא אם כן יחלפו הגורמים שהביאו לכך. כל הפרשה הזו אחראית במישרים גם למעשה המטורף והפושע במלון “המלך־דוד”, רק על הקרקע הזה של בגידה והתעללות במשך חדשים רבים, אשר הגיעו לשיאם ב־29 ביוני, יכלה לקום חבורת מתבדלים פורקי־עול ולבצע את מעשה הזוועה שעשו. אנחנו כולנו עם דברי הגינוי והצער שהשמיע ראש הממשלה בבריטניה על מעשה־הרצח באנשים חפים מפשע במלון “המלך דוד”. אך יש לשאול: הנה לא מכבר קרו מעשה־רצח נתעבים מצד לובשי־מדים של צבא הוד־מלכותו. לפני כחודש וחצי ירה קצין אנגלי בחוצות תל־אביב באיש הולך לתומו, עמרם רוזנברג, והרגו בו במקום. ביום ההתקפה על הישובים, ב־29 ביוני, ירו חיילים אנגלים בשני אנשים יושבים בשקט במכוניתם, טוביה ארטל ויעקב גלזר מתל־עמל, והרגום באכזריות. באותו יום ירו בצעיר חיים חרודי בן תל־יוסף, בצאתו מעבודתו ברפת ורצחוהו נפש. באותו יום הרגו צעיר יהודי, אליעזר מליחי, בעמדו על מרפסת ביתו בתל־אביב. כל אלה ­– אנשי שלום ועבודה, ללא כל התגרות מצדם, ללא כל פגיעה מצידם במרצחיהם, ללא כל צורך וסיבה ­– נפשך דמם ונקפדו חייהם הצעירים בידי חיילים אנגלים. מדוע לא שמענו אף מלה אחת של גינוי וצער וכינוי המעשה בשמו הנכון, לא במקרים המנויים ולא במקרים הרבים שקדמו לאלה, מצד ראש הממשלה באנגליה? האם רצח יהודים נקיים בידי אנגלים אינו רצח? או האם המספר הוא הקובע את חריצת המשפט על מעשה־הפשע הנעשה?

כל ארץ ישראל היהודית זוּעזעה עד היסוד בה עם הרצח ההמוני המתועב במלון “המלך דוד” ב־22 ביולי. היה זה זעזוּע עמוק, מלוּוה זעם, על יהודים המתיימרים להיות לוחמי מלחמת העם, שלקחו לעצמם את הרשות לעשות בשמו מעשים אשר לא ייעשו, מעשים המכתימים את שמו ודגלו ומסלפים את מלחמתו הטהורה. מעשה כגון זה ­– הריהו סכין בגב לישוב ולמפעל הציוני והוא מסיג אחורנית את עמדתם במאבק הקשה על נפשם ועתידם. אך לא פחות מהנזק הממשי לעניננו ­– זיעזעה את כולנו התהום הפעורה, אשר נגלתה עלינו ביתר שאת עם מעשה הפשע הזה. עלינו להגיד ברורות: לא על־ידי שפיכת דם נקיים תבוא גאולת־ישראל. לא באמצעים פסולים כאלה, אשר כל הוייתנו היהודית זועקת נגדם, נוליך את תנועת התחיה וההצלה שלנו בדרך העולה לנצחון. אוי לנו אם יוּתרו הידים לשפוך דם אנשים נקיים הולכים ועוברים לתוּמם; דרך זו סכנתה מרובה לכל תנועת־שחרור, ואף כי לתנועה שלנו. זוהי חרב מתהפכת, אשר תוצאותיה מי ישורן. לא ייתכן כי תתקרב גאולת ישראל על־ידי מעשים, אשר אין כמוהם לסתירה לרוח־ישראל ולמוסר־ישראל, ותהיינה הכוונות אשר תהיינה. כל פרט וכל התאגדות של פרטים ­– הרשות בידם להקריב את חייהם הם על ענין הנראה בעיניהם ראוי לכך. אך אין רשות לשום פרט ולשום התאגדות של פרטים – הרשות בידם להקריב את חייהם הם על ענין הנראה בעיניהם ראוי לכך. אך אין רשות לשום פרט ולשום התאגדות של פרטים להקריב את חייהם של אחרים ולשפוך דמם של אחרים על מטרה הנראית לעושי המעשה, ותהא הנעלה ביותר. ומי שמתיר לעצמו על דעת עצמו לעשות מעשה למען מטרה ידועה המקפח חייהם של אחרים ­– אינו אלא פושע שופך דם נקיים ויש לנהוג בו דין רוצח. בל ניתן שיסולף מאבקנו! אנו כולנו ­– בוערת בעצמותינו ולא תתן דמי לנו המהלומה הגדולה, שתחילתה ב־29 ביוני, המשכה ­– מצור והתעללות בעיר תל־אביב, וכבדה לוחץ עלינו עד היום, כולנו כואבים לכל עומק נפשנו את עוצם ההתקפה של שליחי הממשלה הסוציאליסטית על ישובינו ועל המוסדות העליונים של העם העברי בארצו, על כליאת מנהיגינו ומיטב אנשי הישובים מאחורי גדרות תיל עד היום הזה. תשובתנו על כך ­– לא זו שניתנה בירושלים. תשובתנו ­– אך ורק בידי נציגי הישוב והציונות להחליט עליה ולבצע. ואם יש בקרבנו אנשים, אשר מעשה ירושלים, עם כל הרע שבו, הוא להם פּורקן להרגשת העלבון והזעם ­– הרי הם מסייעים בזה שלא מדעת להסתלפות מאבקנו וסיכונו והכתמת דגלנו הטהור. יום ירושלים, חשׂף לפנינו באור בלהות את הסכנות הגדולות הצפויות לישוב ולמפעל הציוני מקיומן ופעולתן של חבורות מתבדלות, אשר גם ברגעים גורליים ומכריעים ביותר הן מתפרקות מכל אחריות ציבורית ומרות לאומית והן מרשות לעצמן להחליט וגם לבצע מעשים אך על דעת עצמן בלבד. ברגעים הקשים ביותר לעמנו ולגורלנו בארץ הזאת ­– לא ייתכן להמשיך במצב זה. אם יש תקוה ואחרית למאבקנו ­– הרי זה אך רק בכוח הציבורי האחראי המאוחד. נילחם בכל כוח על ענינינו הצודק כלפי חוץ, אך גם נילחם על טוהר מאבקנו ויעילותו מתוך איחוד כל העם כלפי פנים. כי בזה תלוי גורל מפעלנו בימים הבאים.

ט“ו אב תש”ו.